מבנה המקדש: שיקוף למציאות הרוחנית

פתיחה

בשיעור הקודם ראינו כמה בחינות בהן משמש המשכן כדגם להשראת שכינה בעולם בכלל. ראינו, כיצד מתוך הבנה זו ניתן לומר כי במובנים מסוימים מבנה המשכן מכיל בתוכו גם את המקדשים הבאים אחריו.

בחינה פשוטה של תכנית הבית הראשון, מידותיו ומספר הכלים שבו, מורה כי הם שונים מאד מן המשכן במדבר, ושינויים אלו מחייבים אותנו להתמודד עם שתי שאלות:

1. כיצד ניתן בכלל לשנות מן הציווי על המשכן, והרי קיים איסור להוסיף או לגרוע מן המצוות ואפילו על ידי נביא?
2. מהי המשמעות הרוחנית של השינויים?

היות ועניינינו כאן לעסוק בצד העקרוני של השאלה, אין בכוונתנו לערוך השוואה מדוקדקת בין המשכן למקדש אלא רק להביא דוגמאות שימחישו את העיקרון הנ"ל.

כיצד ניתן לשנות את תכנית המשכן?

תשובה לשאלה זו, עולה בדברי המפרשים על דברי דוד לשלמה:

"הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית"

                                                    (דה"א כ"ח, יט).

הרד"ק שם מבאר כי כוונת הפסוק הינה כי את כל תכניות המקדש קיבל שמואל הרואה בנבואה, או על פי רש"י - בדרשה מן התורה ברוח הקודש. כך מפרש גם כן רש"י בפירושו לסוכה (נא:) כי: "כל מלאכת התבנית שהודיעו הקב"ה על ידי גד החזה ונתן הנביא".

פירוש שונה במקצת מובא בדברי הירושלמי במגילה (א', א), שם מבואר כי הכוונה למגילה שמסר שמואל לדוד.

יש להניח ששלמה לא שינה דבר ממה שקיבל דוד משמואל בנבואה, אולם אעפ"כ קשה: כיצד ניתן לשנות ממה שציוותה התורה? והלוא דרשו חז"ל "'וכן תעשו - לדורות הבאין" (סנהדרין טז:)! וכיצד אם כן ניתן לשנות?

א. ה'חתם סופר' בפירושו לתורה, האריך בתשובה לשאלה זו:

'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו' – לדורות, כן פירש רש"י. והקשה רמב"ן: הא שלמה המלך ע"ה שינה את המזבח ולא עשאהו כתבניתו. ולדידי צריך לי עיון בהיפוך: למאי איצטריך 'וכן תעשו' לדורות, וכי סלקא דעתך לשנות דבר מתבנית אשר דקדק הקב"ה והראהו למשה רבנו ע"ה?! וביותר צריך לי עיון בנין שילה ובית עולמים, מי נתן רשות לזה. והקב"ה הראה למשה רבנו ע"ה משכן קרשים ויריעות, ואף על גב דעל פי נביא נבנה כדכתיב 'הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל' (דה"א כ"ח, יט), ובבית שני היה חגי זכריה ומלאכי, ובנין העתיד הראה ליחזקאל, מכל מקום מי נתן לנו רשות להאמין לנביאים האלו לחדש דבר מעתה, ועיין סוף פרק הנחנקים (סנהדרין פט:).

אבל האיר ה' עיני דהאי 'וכן תעשו – לדורות', אף על גב דדרשינן מיניה חומרא פ"ב דשבועות (עו.) דבעינן לדורות מלך ונביא וכוהן גדול ואורים ותומים, אמנם נראה לעניות דעתי דעיקר קרא לקולא אתי, שנוכל לשנות הבנין והכלים בכל פעם ופעם על פי מראה שיראה השם יתברך לנביאי הדור, אף על גב דבשארי מצות התורה אין שומעים לנביא לשנות כל שהוא, מכל מקום מצוה זו דבנין בית המקדש וכליו מעיקרא הכי ניתנה בתנאי שישתנה על פי מראה, והיינו דקאמר 'ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו' לדורות על פי מראה שאראה לנביאי הדורות, ומכאן הותר לשנות מה שבכתב עליו השכיל ובתוכם שינוי המזבח ששינה שלמה המלך ע"ה, אבל מה שלא הראה שינוי ונעשה לדורות כלי שרת, צריכים לעשותם על פי תבנית מראה הראשונה שהראה למשה רבנו ע"ה בהר, וצדקו דברי רש"י ומיושב קושיית רמב"ן"     ('תורת משה' שמות כ"ה, ט).

בניגוד להבנה הפשוטה כי הלימוד "'וכן תעשו' - לדורות" בא להגביל את הבניה בעתיד, מחדש ה'חתם סופר' כי בדיוק להיפך. לדעתו, כוונת הלימוד בגמרא הינה שהבניין יהיה ככל אשר יראה ה' לנביאי כל דור.

מכאן ניתן להסיק מסקנה חשובה ומענינת, והיא כי קיימת התאמה בין בניין המקדש לבין הדור והנביאים בהם הוא ניתן. כביכול, השראת השכינה משתקפת בכל דור בהתאם לתקופה ולדור,  והדבר מתבטא במבנה הבית, בגודלו, בצורתו ובכליו. 

ב. 'אור החיים' הקדוש מציע בפירושו לתורה תשובה אחרת:

"ולפי דעתי 'וכן תעשו לדורות' לא באה אלא על תכונת הבניין ולא על שיעורו"  (שם).

כלומר: לדעתו, ההגבלה על בנית המשכן נוגעת רק לצורת המבנה שאכן נשמרה, אך לא למידותיו.

ג. תירוץ נוסף לקושיתנו, מובא בדברי הראי"ה קוק. הראי"ה קוק התייחס לגמרא בזבחים (סג:) המתארת את ימי שיבת ציון, ובה נאמר כי שלשה נביאים עלו עימהם מן הגולה: "אחד להעיד על המזבח, ואחד על מקום המזבח, ואחד על כך שמקריבין אף על פי שאין בית". הרב קוק הרחיב את גדרי החידוש לא רק ביחס למיקום המזבח אלא גם לענייני תכנית המקדש ובנינו וכך לשונו:

"אע"ג דבכל ענייני תורה קיימא לן 'לא בשמים היא', ועל ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, כשאמרו ליהושע וכו' 'שאל', היתה התשובה" 'לא בשמים היא' ו'אלה המצוות'- שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה... מכל מקום כל אלה הדברים אינם נוגעים להסידורים השייכים לבנין בית המקדש, שעל זה שנינו מפורש בברייתא דספרי פרשת ראה על הפסוק: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'...- דרוש על פי נביא וכו'. הרי שחידשה כאן תורה שענייני המזבח מסורים הם לנבואה, אחרי דרישה עפ"י תורה או דרישה עפ"י נבואה וכו'. ונראה שהוא הדין כל ענייני תכנית המקדש ובניינו, הוא מסור לנביא, גם לדרוש ממנו שיודיע מן השמים בנבואה, ואין זה נכנס כלל להכלל של 'אלה המצוות' - אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ולא בכלל של 'לא בשמים היא'"         (משפט כהן סימן צ"ג עמוד קעה).

לדעת הראי"ה ישנו תחום אחד החריג ביחס לכל התורה כולה, ובו ניתן לחדש בשונה מן הכתוב בתורה, והוא בנושא המקדש.

מדוע השינוי מתאפשר בתחום זה דווקא?

ניתן להציע כי אופן השראת השכינה משתנה מדור לדור ומתקופה לתקופה, והוא פועל יוצא של המציאות הרוחנית של עם ישראל באותו הדור. אינו דומה מצב בו עם ישראל בראשית דרכו נמצא במדבר ושוכן לשבטיו סביב המשכן, כשהוא מוקף נסים, התגלות והשגחה ישירה של הקב"ה (ענן, מן, שליו, באר וכו'), למצב בו עם ישראל התיישב בארצו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אינו דומה מצב בו המלך מופקד על כל העם כל שבט בנחלתו, למציאות של עם ישראל אחרי חורבן בית ראשון ולאחר שבעים שנות גלות בה רק מיעוט קטן חוזר לארץ ישראל.

בכל מצב, אופן השראת השכינה, עוצמתה, תדירותה וצורתה משתנה ודבר זה בא לידי ביטוי גם במבנה הבית, בגודלו, בכלים שיש בו או שאין בו. במילים אחרות, המבנה מבטא בעולם את השראת השכינה, את המציאות הרוחנית המשתנה. היות ומדובר על נקודה עקרונית ביותר, נקבע מראש כי בתחום המקדש תהיה קיימת תמיד אפשרות של שינוי על פי נביא, בשונה מן המפורש בתורה.

הסיבה שדבר זה קורה דווקא בעניין המקדש היא מפני שהמקדש מבטא בעולם את נוכחות השכינה, ואופן נוכחות השכינה תלוי באופן ישיר ביחס בני ישראל אל ה'. 

ד. רעיון זה מוסבר יפה בדברי בעל 'קדושת הלוי'^[1]:

"תבנית המשכן וכל כליו וכו' היה לבוש וציור לרוחניות הקדושה, וכפי הנבואה שראה משה בהר סיני וכל ישראל. וכפי שהמשיכו רוחניות הקדושה בעבדות שלהם, כך היה בערך זה צריך להיות הלבוש, דהוא הכלי המשכן עשוי כתבניתו וכו'. משום הכי משה ודור- המדבר כפי ערך עבודתם ורוח נבואתם אשר השיגו בהר סיני, כך היו צריכין לעשות צורת המשכן ותבנית הכלים אשר נעשים לבוש לאורות הרוחניים של הקדושה. וא"כ כך הוא פירוש הכתוב: 'ככל אשר אני מראה אותך'- כפי גדר הנבואה, כך יהיה תבנית המשכן וכל כליו, 'וכן תעשו'- לדורות, ר"ל: בכל דור ודור כשתרצה לבנות בית המקדש, יהיה עשייתה כתבנית הנבואה אשר ישיג אז, כך יעשה הציור של המקדש והכלים. ושלמה כפי עבודתו ורוח נבואתו אשר השיג, כך היה עושה הציור" (שמות כ"ה, ט).

המשכן והמקדש - גילויים שונים של השראת שכינה בהתאם למציאות הרוחנית של עמ"י

ברצוננו עתה להביא מספר דוגמאות בפרשנות הקשורות למבנה המשכן והמקדש, הכלים והעבודה בהם. מעבר לשינויים המעשיים והטכניים, דוגמאות אלו משקפות דרגות שונות של השראת שכינה, בהתאם למציאות הרוחנית של עם ישראל.

א. משכן שילה [2]

את משכן שילה, מאפיינת המשנה במימרא הבאה:

"באו לשילה, נאסרו הבמות לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה  מנוחה"       (זבחים פי"ד, משנה ו).

מציאות זו הינה מציאות ביניים בין המצב במדבר בו קרשים מלמטן ויריעות מלמטן, לבין המצב בבית ה' בירושלים שהוא  אבנים מלמטן ואבנים מלמעלן.

על פניו, ניתן להתייחס למשנה כתיאור מציאותי טכני של המציאות בשילה, אך ניתן גם להתבונן בכך ולראות בזה תיאור המשקף את המציאות הרוחנית בשילה.

לאחר שבני ישראל היו במחנה בגלגל במשך כל תקופת הכיבוש וההתנחלות של שנים וחצי השבטים ממערב לירדן, המשכן הועבר לשילה. מעבר זה מבטא את המעבר לאיזור ההר ומבטא גם את המעבר מזמינות לקביעות.

במובן זה גם תקופת שילה - תקופת השופטים, מהווה תקופת מעבר בין הנהגת יהושע- הנהגה אחידה בה הוא מנהיג לבד את כל ישראל, לבין הנהגת שמואל שהיא גם הנהגה אחת לכל ישראל. תקופת השופטים היא תקופת ביניים. מחד, אין זו כבר הנהגת יהושע אלא השופט בא כל פעם משבט אחר ומנהיג את ישראל ומושיע אותם מידי אויביהם. אולם מאידך גיסא, עדיין אין קביעות ואין המשכיות בשלטון (למעט סיפורם של גדעון ואבימלך - היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל).

בנוסף, מבחינה רוחנית, המשכן בשילה קבוע הרבה יותר מן המשכן במחנה בגלגל (שככל הנראה היה אז זהה במבנהו למשכן במדבר), הן מבחינת מיקומו בהר המרכזי בנחלת אפרים, והן מבחינת משך הזמן בו המשכן נמצא בשילה (369 שנים לפי בעל סדר עולם רבה והרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק א הלכה ב). מאידך גיסא, גם אם על פי חז"ל המקום מוגדר 'כמקום אשר יבחר ה'' ובתקופתו אין היתר במות, עדיין אין זה המקום הקבוע הסופי- ירושלים. לכן גם מבנה המשכן עצמו יש בו מרכיב קבוע - היסודות, הקירות, קירות האבן המחליפים את קרשי המשכן, אך הגג שלו משמר עדיין את המציאות הזמנית, מציאות המדבר. למשכן זה קוראת המשנה מנוחה, בניגוד לירושלים נקראת נחלה. יוצא אם כך, כי מבנה המשכן בשילה משקף את המציאות הרוחנית של תקופה זו.

ב. ריבוי הכלים בבית ה' של שלמה:

"ויעש כיורים עשרה, כדי להרבות את הגשמים שהיו בכיורות המים. עשרה כיורות כנגד עשרת הדברות. ולמה לא עשה במדבר אלא כיור אחד? שלא היו צריכין ישראל במדבר לגשמים, לפי שהיה להם מן יורד והבאר עמהם. שלמה עשה עשרה כיורות כדי להרבות גשמים שהיה בארץ יישוב והיו צריכים לגשמים הרבה, שנאמר ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים. ויש שולחנות עשרה כדי להרבות זרעים. ולמה עשה משה אחד? שלא היו צריכין במדבר לזרעים... ולכך נתן ה' מימין שהוא דרום כנגד ימין העולם שמשם טללי ברכה יוצאין לעולם. ויעש את מנורות הזהב עשר, כנגד י' דברות. וכל מנורה יש בה ז' נרות, הרי ע' כנגד ע' אומות שכל זמן שהנרות דולקות, האומות מתכבשין ומיום שכבו הנרות מתגברין" (מדרש תדשא ב).

המדרש מסביר את ריבוי הכלים במקדש בשינוי המציאות לעומת המשכן. ריבוי הכלים בבית ה' לעומת המשכן, נועד לבטא את התלות בגשמים הנחוצים בארץ ישראל. הברכה הגשמית הינה פונקציה של עשיית רצון ה' על ידי כנסת ישראל בארץ ישראל, ולכן הכלים הרבים. מציאות זו לא נדרשה במדבר בה היתה השגחה ניסית ותלות מוחלטת בקב"ה, המקדש משקף את המציאות בארץ ישראל ואת המציאות הרוחנית של עם ישראל בארצו באותו דור.

ג.   אומרת הגמרא:

"אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה"    (יומא נד.).

על כך מקשה רב חסדא: והלא אפילו על הלוויים, שנשאו את כלי המשכן בכתף נאסר לראות את הכלים, ולא נטלו אותם אלא לאחר שכיסום אהרן ובניו - ואיך ייתכן שבני ישראל יורשו לראות את הכרובים?! משיב רב נחמן:

"משל לכלה: כל זמן שהיא בבית אביה צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה אינה צנועה מבעלה"           (שם).

כלומר, הקשר בין ישראל לבין הקב"ה במשכן דומה לקשר בין הבעל לכלתו בעודה בבית אביה, דהיינו בזמן האירוסין; במצב זה נוהגת צניעות יתרה, לכן נזהרו ישראל שלא להתבונן בכלי הקודש. לעומת זאת, המקדש, בניין הקבע, הוא בחינת נישואין - ככלה בבית חמיה - שאז הקשר קבוע ואינטימי יותר, וניתן לראות את הקודש.

מובן שלהסבר זה המחלק בין משכן למקדש, בין אירוסין לנישואין, ישנן השלכות רבות ונוספות. השלכות אלו באות לידי ביטוי בקרבה, בקביעות, בכרובים וכו' ואנו נביא כאן רק מספר דוגמאות להמחיש את העיקרון.

 

ד. הכרובים במשכן ובמקדש. 

הגמרא במסכת בבא בתרא דנה במיקומם של הכרובים:

"כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר חד אמר פניהם איש אל אחיו וחד אמר פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו הא כתיב 'ופניהם לבית' (דברי הימים ב ג, יג) לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ולמ"ד ופניהם לבית הא כתיב 'ופניהם איש אל אחיו' (שמות כה, כ) דמצדדי אצדודי"    (צט.).

לכאורה, היישוב הפשוט של הקושיא היה לומר כי הביטוי "פניהם איש אל אחיו" בפרשת תרומה מתייחס אל הכרובים אשר על הכפורת במשכן, ואילו הביטוי "פניהם אל הבית" מקורו בתיאור בנין בית ה' של שלמה והוא מתייחס אל הכרובים העומדים בתוך קודש הקודשים על גבי הקרקע התופסים את כל רוחבו של  החדר (20 אמה).

ר' חיים מוולוזין, הגאון מוילנא והנציב מתייחסים לסוגיה זו, ומעניקים לה משמעות בהבחנה ברורה בין דור המדבר במשכן, לבין דור הבית הראשון ויושבי הארץ. ונביא את דבריהם:

1. וכך דברי ר' חיים מוולוזין:

"והנה דור המדבר זכו להיות מאוכלי שולחן גבוה, לחם מן השמים דבר יום ביומו, ושמלתם לא בלתה מעליהם, ולא היו צריכים לשום עסק פרנסה בעולם כלל, לדברי הכל לא מקרו עושין רצונו של מקום אלא אם כן היו מסתכלין כלפי מעלה ביושר גמור, משעבדין את לבם רק לתורה ועבודה, ויראתו יתברך שמו, יומם ולילה לא ימוש מפיהם, דברים ככתבן ממש, בלי נטות אל הצד כלל, אף שעה קלה לעסק פרנסה, וכמאמרם ז"ל 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן' (מכילתא בשלח י"ז ועוד), ולכן העמידו אז את הכרובים לפי מה שהיו עושין רצונו של מקום, פניהם איש אל אחיו ממש, להראות כי ישר יחזו פנימו יתברך, פנים בפנים עם עם קודשו.

אמנם בימי שלמה, שהיו כלל המון ישראל צריכים ומוכרחים לנטות מעט אל הצד לעסק הפרנסה, על כל פנים כדי חיי נפש, שזה עיקר אמתת רצונו יתברך לדעת רבי ישמעאל דסבר דלרבים טפי אריך למעבד הכי, וכמו שאמרו באבות 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו', וכל תורה שאין עמה מלאכה וכו' (אבות פ"ב מ"ב) וכל מילי דאבות מילי דחסידות נינהו, רק שגם בעת עסקם בפרנסה יהא לבם נוהג בחכמה בהרהור דברי תורה, לכן העמידו אז בתחילה את הכרובים, לפי מה שיהיו עושין רצונו של מקום, פניהם מצודדין מעט, ועם כל זה היו מעורים 'כמער איש וליות' (מל"א ז', לו) בפנים של חיבה, להראות חיבתו יתברך אצלנו, שזה עיקר רצונו יתברך כנ"ל. (וסובר כרבי ישמעאל, ומאן דאמר שגם בכרובי שלמה, העמידום תחילה לפי מה שיהיו עושין רצונו של מקום, פניהם איש אל אחיו ממש, סובר כרשב"י). ולכאורה אכתי למה הוצרכו להעמיד ב' הכרובין מצודדים, הלא הכרוב האחד שרמז עליו יתברך שמו, היו צריכים להעמידו ישר ממש. אמנם העניין כמו שכתבנו, שהתחברותו יתברך כביכול להעולמות והכוחות כולם, וכל סדריהם והתקשרותם, וכן כל סדרי הנהגתו יתברך איתנו, הוא כפי שיעור התנועה וההתעוררות המגיע אליהם ממעשינו למטה, וכפי זה השיעור משתלשל ונמשך גם אלינו למטה פנים שוחקות ומוסברות. לכן, גם הכרוב שרמז עליו יתברך שמו, היו גם כן צריכים להעמידו מצודד מעט, כפי שיעור הצידוד של הכרוב שרומז עליו יתברך שמו, מזה הטעם"                (נפש החיים שער א', פרק ט').

הכרובים העומדים איש אל אחיו משקפים את המציאות של בני ישראל במדבר, מציאות בה יש משכן ובני ישראל עושין רצונו של מקום ומשעבדים את לבם רק לתורה ועבודה ללא כל צורך בעיסוק בפרנסה. מה שאין כן בימי שלמה, כשבית ה' בנוי ובני ישראל בארצם כשהיו מוכרחים לנטות מעט אל עסק הפרנסה, פני הכרובים במקדש היו מצודדים מעט. כמובן כי יסוד הדברים הינו ההבדל העקרוני שבין ימי המשכן למקדש, הראשוניות לעומת הקביעות, ההליכה אחר ה' במבר לעומת החיים הקבועים בימי המקדש.

2. הגאון מוילנא בפירושו לשיר השירים נדרש גם הוא לסוגיה:

"...מפני שהאשה היא לשני דברים, א' לאישות והב' לעקרת הבי . וזה שכתוב בגמרא 'מימי לא קריתי לאשתי אשתי' (שבת קיח:, גטין נב.) אלא 'ביתי', דהיינו מפני שהיא לשני דברים, ולא קריתי אותה 'אשתי' כי זה דבר מגונה, אלא 'ביתי' המורה אל התועלת השני אשר היא לצרכי ביתה. וזהו ההבדל שבין המשכן לבתי מקדשות, שבמשכן היה גילוי האישות, שהיו דבקים תמיד בהקב"ה, ולכן נקרא 'ערשנו' (שיר השירים א', טז), שהוא מקום החיבור, אבל בתי מקדשות לא היה כי אם בערך המפרנסת את בית, ולא היה גילוי דבקות... וזהו מה שכתוב 'לא תקראי לי עוד בעלי' (הושע ב', יט) פירש הוא לשון בעל הבית, אלא 'אישי' (שם), שיהא האישות גלוי לכל כאשר יהיו דבוקים תמיד בקב"ה, כמו שכתב 'אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי' (שיר השירים ח', א) עבור הדבקות" (שיר השירים א, יז).

המשכן מבטא את גילוי האישות והדבקות- שם הכרובים הם פניהם איש אל אחיו. בבתי מקדשות אין גילוי דבקות כל כך אלא האישה מפרנסת את ביתה וזוהי בחינת פניהם אל הבית. שוב אנו רואים הבחנה רוחנית מהותית בין דבקות בני ישראל בקב"ה במדבר המתגלה במשכן, לעומת יחס בני ישראל לקב"ה בארץ ישראל בימי שלמה בהם במקדש הכרובים פניהם אל הבית כאשה מפרנסת את ביתה.

3. הנציב מוולוז'ין, משווה גם הוא בין תקופת המדבר לארץ ישראל, בין משכן למקדש, בין כלה בימי חופתה לבין אשה בביתה:

"...שנמשלו ישראל במדבר ככלה בימי חופתה, ולאחר שנכנסו לארץ ישראל נמשלו לאישה. וכלה אין לה עסק מלאכה כלל רק להתקשט כדי שיהא החתן מביט עליה ונהנה מראייתה... משום הכי היו הכרובים פניהם איש אל אחיו. מה שאין כן בארץ ישראל היו כאישה שמזונותיה תחת מעשי ידיה כך היו פניהם לבית... גם לדורות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום ועוסקים בתורה עליהם כתיב 'ופניהם איש אל אחיו' ובזמן שניזונין בשכר עבודה כתיב 'ופניהם לבית'"

                                                         (העמק דבר שמות כה, כ).

לסיום פרק זה, נציין שני שינויים נוספים בין מבנה המשכן למקדש המבטאים גם הם משמעות רוחנית.

א. העדר כסף

במשכן תפס הכסף מקום חשוב בתרומה ובמלאכה, וממנו נעשו האדנים והעמודים. במקדש, לעומת זאת, יש זהב בפנים ונחושת בחוץ, אך אין כסף. אפשר שההסבר הפשוט לכך הוא הפסוק במלכים - "אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה" (מל"א י', כא), אך ייתכן גם שההבדלה בין זהב ונחושת נועדה להדגיש את ההפרדה בין קדש לחול, החשובה יותר במקדש של קבע^[3].

ב. האולם

האולם היה מבנה אדיר (לפי ספר דברי הימים גובהו 120 אמה - פי ארבעה מגובה המקדש עצמו!) שלא היה במשכן ונוסף במקדש בין החצר ובין הקודש- ההיכל וקודש הקדשים. על פי דרכנו, תוספת זו היא חלק מאותה מגמה של הדגשת ההבדלה מן הקודש, והמבנה העצום נועד לסמן כי ממנו ופנימה נמצא אזור מקודש^[4].

בית ראשון מול בית שני

הגמרא ביומא מונה את ההבדלים בין בית ראשון לבית שני:

"...אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים [רש"י: כוליה חדא מילתא, ושכינה לא שרתה בו]; אש; ושכינה; ורוח הקודש [רשי": ורוח הקודש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך] ; ואורים ותומים"   (כא:).

מדוע לא שרתה שכינה בבית שני? הגמרא בתחילת המסכת מתייחסת לשאלה זו, ואומרת:

"ריש לקיש הוי סחי בירדנא, אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא [ריש לקיש היה שוחה בירדן, בא רבה בר בר חנה הושיט לו יד]. אמר ליה: א-להא! סנינא לכו [אמר לו ריש לקיש: הא-לוהים! שונא אני אתכם], דכתיב 'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז' (שיר השירים ח', ט): אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו ; עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז, שהרקב שולט בו" (ט:).

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמץ את דעתו של ריש לקיש לפיה הסיבה שלא שרתה שכינה בבית שני הינה העובדה שלא כולם עלו כחומה מבבל לארץ ישראל וזו לשונו:

"אכן, מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר! כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים הייעוד אשר יעד
הא-לוה לבית השני: 'רני שמחי, בת ציון! כי הנני בא ושכנתי בתוכך- נאם ה'' (זכריה ב', יד). כי העניין הא-לוהי עמד לחול עליהם כבראשונה, אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו, ורובם, והחשובים שבהם, נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותם ומעסקיהם. וייתכן כי על זה רמז שלמה באמרו: 'אני ישנה ולבי ער') – כינה את הגלות בשם 'שינה' ואת התמדת הנבואה בקרבם בשם 'לב ער' ; ובאמרו: 'קול דודי דופק' כיוון לקריאה אשר יקראם הא-לוה לשוב לארץ; המילים 'שראשי נמלא טל' הן כינוי לשכינה היוצאת מצל קורת המקדש; 'פשטתי את כתנתי' – מורה על התעצלם להישמע לקריאה ולשוב לארץ ישראל ; 'דודי שלח ידו מן החור' – רמז לעזרא, הפוצר בהם, ולנחמיה ולנביאים האחרונים.

סוף דבר, רק חלק מן העם נענה, ולא בלב שלם- ולכן גמלם הא-לוה כמחשבת לבם, ונתקיימו בהם ההבטחות הא-לוהיות רק במידה מצומצמת, כפי מיעוט התעוררותם. כי העניין הא-לוהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם- אם מעט מעט ואם הרבה הרבה"                                                        (כוזרי ב', כד).   

אם כן, הסיבה להיעדר השראת השכינה לדעת ריש לקיש, הינה אי עלייתם של רוב בני ישראל מן הגולה. בפועל, עלה מיעוט קטן ביותר ולכן בהיעדר נוכחות של כל כנסת ישראל בארץ ישראל, שכינה לא יכולה לשרות ודבר זה מתגלה במקדש בהיעדר הכלים המשמעותיים ביותר- ארון, כפורת וכרובים.

הבנה זו מתחדדת יפה על פי הבנת המהר"ל את מדרגת הבית השני שהיא מדרגתם של ישראל. המהר"ל מדגיש את ההבדל בין בית שני בו שנאת חינם מחריבה את הבית, לעומת הבית הראשון בו שורה שכינה והעוונות המחריבים אותו הם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים:

"ויש לך לשאול למה חרב בית המקדש ראשון בעון אלו ג' עונות ואילו מקדש שני בשביל שנאת חינם. ואין לומר שהיה זה במקרה. ועוד כי אלו ג' עבירות דהיינו ע"ג גילוי עריות שפיכות דמים יש להם עניין אחד כי בשלושתן יהרג ואל יעבור ולמה נשתתפו שלושתן בחורבן. והפירוש אשר הוא לפי פשוטו, כי מקדש ראשון היה השכינה ביניהם וזהו מעלת בית המקדש ראשון שהיה מיוחד במעלה שהיתה השכינה שורה בו, ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם והיינו כשטמאו את בית המקדש ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם אם לא כאשר היה החטא בשוגג... ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית. אבל מקדש שני שלא היתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון ולכך לא נחרב בשביל אלו ג' עבירות. אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם ודבר זה ברור כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש שהיה להם. כהן אחד מזבח אחד ונאסרו הבמות שלא היה פירוד וחלוק בישראל, והדבר הזה מבואר ועוד ית' בפרק שאחר זה. לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלמה ומפני כך נחרב הבית בשביל שנאת חינם שנחלק לבבם והיו מחולקים ולא היו ראויים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל, ופירוש פשוט הוא"          (נצח ישראל, פרק ד').

בימי בית שני, עיקר הבית הוא במדרגת ישראל כשבפועל במקדש עיקר עניינו העבודה של ישראל במצב שאין בו השראת שכינה ולכן העיקר עבודת הקורבנות במזבח, הטבת המנורה והקטרת הקטורת מידי יום ביומו ולחם הפנים מידי שבת בשבתו. אך אין כל גילוי שכינה בקודש הקודשים וזהו צביונו של הבית שהוא במדרגת ישראל, ועל כן חורבנו הוא על ידי שנאת חינם.

סיכום

בשיעור זה, ניסינו להבין כיצד יתכנו שינויים במקדש בשונה מכל המצוות. הסברנו כי המקדש הינו השלמת העולם מחד, ומאידך גיסא הוא עצם מציאותו הינה ביטוי של ההוויה הרוחנית של עם ישראל בכל דור ודור. לכן, צריכה להיות התאמה בין המצב הרוחני של העם לצורת מבנה המקדש וגודלו, כליו וצורתו. מאידך גיסא, הבאנו מספר דוגמאות שנועדו להדגים באיזה אופן מבנה המשכן או המקדש משקף את המציאות הרוחנית.

בחרנו להקדים עניין זה על מנת להבהיר כי כל עיסוקנו במבנה אינו רק ניסיון להבין את המציאות המעשית הפיסית של מבנה המשכן,אלא שמבנה זה משקף גם מציאות רוחנית ואת  טיב הקשר בין כנסת ישראל לקב"ה.

ככלל, נושא זה הינו נושא רחב ביותר וניתן היה להציגו בהיקף רחב הרבה יותר. ניתן להתייחס לכל דבר כאל משהו פונקציונאלי ותפקודי, וניתן לטעון שמעבר לעניין הפונקציונאלי ישנו כאן עניין מהותי לגבי מבנה החדרים והכלים המצויים בו, לגבי החומרים, לגבי השינויים והתוספות המתרחשים במעבר בין משכן לבית ראשון ובין בית ראשון לבית שני ואכמ"ל.

בשיעור הבא בעזרת ה', בכוונתנו להתבונן במשמעויות המילים המתארות את המבנה בו שכינה שורה- משכן, מקדש, אוהל מועד, אוהל העדות וכו'.