דילוג לתוכן העיקרי
המקדש במקרא ד -
שיעור 99

מבנה המשכן והחצר - בין כהן גדול לכהן הדיוט

קובץ טקסט

 

אחת החלוקות הבסיסיות של המשכן הינה החלוקה בין מבנה המשכן לחצר. בעוד המבנה סגור, החצר פתוחה. בעוד הכניסה למבנה הינה רק לכהנים, אל החצר רשאים להיכנס גם ישראל לצרכיהם.

בשיעור זה נרחיב בהבדלים בין המשכן לחצר, ונדון בקשר שבין המשכן והחצר לכהן הגדול ושאר הכהנים.

אוהל מועד ומזבח

אנחנו מוצאים בהרבה פסוקים חלוקה מאוד ברורה בין אהל מועד לבין המזבח. כך למשל לגבי לבישת בגדי הכהונה אומרת התורה:

"וְהָיוּ עַל-אַהֲרֹן וְעַל-בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא-יִשְׂאוּ עָו‍ֹן וָמֵתוּ  חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו"                                                     (שמות כ"ח, מג).

לגבי קידוש המשכן:

"וְקִדַּשְׁתִּי אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי"         (שמות כ"ט, מד)[1].

לגבי רחיצת ידיים ורגליים:

"בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ-מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה'"         (שמות ל', כ).

לגבי כניסת בעלי מומים:

"אַךְ אֶל-הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי-מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם"     (ויקרא כ"א, כג).

לגבי שמירת המקדש:

"וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל-הָאֹהֶל  אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא-יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם... וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.. וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת-כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל-דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת-כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר י"ח, ג- ז).

מכל המקורות הללו, ברור כי התורה מבחינה היטב בין שני תחומי פעילות: אוהל מועד / בית לפרוכת מחד, והמזבח מצד שני. מקורות אלו תואמים באופן פשוט את החלוקה הבסיסית שתיארנו לעיל בין המבנה המקורה לבין החצר הפתוחה.

בין כהן גדול לכהן הדיוט - קדושה וכהונה

בגדי קדש לאהרון הכהן, בגדי בניו לכהן

נראה כי התורה מבחינה הבחנה ברורה בין כהן גדול לכהן הדיוט בנוגע למשמעות לבישת בגדי הכהונה. כך עולה ממספר פסוקים – נצטט כמה מהם:

"וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת-בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת-בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן"   (שמות ל"א, י).

"וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת-אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי. וְאֶת-בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת. וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת-אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם"

                                                   (שמות מ, יג- טו).

התורה לכאורה מחלקת חלוקה ברורה וחדה בין בגדי כהן גדול שהינם בגדי קדש, לבין בגדי בניו, כהנים הדיוטים שייעודם הוא לכהן.

הנצי"ב בפירושו מחדד נקודה זו ואומר:

"בבגדי כהנים הדיוטים לא נצטוו לעשות כדי לקדשם אלא כדי לכהנו לי. והיינו לשמה"    ('העמק דבר' שמות כ"ח, ד).

"באשר נדרש העניין שיהא אהרון מקדש עצמו ומתנהג בחסידות ובפרישות נבדל מכלל ישראל וזה אי אפשר אלא באופן שיהיה נכבד בעיני הבריות שידעו ויבינו כי הוא במעלה עליונה מהם ולא יחשבו זאת לרמות רוחא, משום הכי היו הבגדים לתועלת שהיו בעיני ישראל 'לכבוד ולתפארת'. והבינו מזה כי חפץ ה' ביקרו וראוי להיות מרכבה לשכינה. וכן הוא בכל כהן גדול. מה שאין כן בגדי כהונה דכהן הדיוט לא היו לכבוד ולתפארת אלא המגבעות שעל ראשם כמו שכתבתי להלן בפסוק מ', אבל כהן גדול היה ראוי להיות משונה בכל הליכותיו"                                 (שמות כ"ח, ב ד"ה לכבוד ולתפארת).

הנצי"ב מבחין הבחנה ברורה בין בגדי הקודש לאהרון, לבגדי בניו. בגדי הכה"ג נועדו 'לכהנו לי' - והיינו לשמה, לקדושה, ואילו בבגדי כהן הדיוט רק המגבעות הם לכבוד ולתפארת ולא שאר הבגדים. 

בגדי כהן גדול ומשכן

נקודה מעניינת נוספת הקשורה לעניין זה הינה הקשר בין בגדי הכהן הגדול לבין יריעות המשכן.

"וְעָשׂוּ אֶת-הָאֵפֹד  זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב"        (שמות כ"ח, ו).

"וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ"           (שמות כ"ח, טו).

"וְאֶת-הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת  שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם"

                                                      (שמות כ"ו,א).

קימת אם כן, הקבלה מעניינת בין החומרים מהם עשויים בגדי הכהן הגדול והמשכן, וכן באופן עשייתם - מעשה חושב. הקבלה זו איננה רק הקבלה טכנית אלא היא ענין מהותי הבאה ללמד על הקשר המהותי בין הכהן הגדול לבין המשכן- היריעה הפנימית.  דיברנו בשיעור קודם על הזיקה בין הכהן הגדול לקודש הקדשים[2], ונראה שנקודה זו עולה שוב כאן בהשוואת הבגדים.

בגדי כהן הדיוט וקלעי החצר

בנוסף, קיימת הקבלה בין בגדי כהן הדיוט לבין קלעי החצר:

"וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ וְעָשִׂיתָ מִצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם. וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת"

                                                 (שמות כ"ח, לט-מ).

"וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן לִפְאַת נֶגֶב-תֵּימָנָה קְלָעִים לֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ לַפֵּאָה הָאֶחָת"

                                                        (שם כ"ז, ט).

כפי שישנו קשר בין בגדי הכהן הגדול למשכן, כך גם ישנו קשר בין בגדי כהן הדיוט לבין קלעי החצר. הכהן ההדיוט קשור יותר לחלקו היצוני של המשכן.

עבודת הכהן הגדול בהיכל- עבודת כהן הדיוט בחצר

בדיקה פשוטה בפסוקים מראה כי העבודות העיקריות הנעשות בהיכל נעשות על ידי אהרן הכהן:

"וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה. וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם"

                                                     (שמות ל', ז-ח).

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר  לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם" (ויקרא כ"ד, א-ג).

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו  בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ  כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה"   (במדבר ח', א-ג).

בניגוד לפסוקים אלו, לגבי נר התמיד עולה נימה שונה במקצת, ומוזכרים אהרון ובניו[3]:

"בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל       (שמות כז, כא).

אחד ההסברים האפשריים הינו כי במילים 'אהרון ובניו' אין הכוונה לכהן הדיוט, אלא לאחד מבני אהרון המשמש אחריו ככהן גדול. כך למשל מבאר האבן עזרא:

"וטעם אהרן ובניו שיערכנו אהרן הכהן הגדול או אחד מבניו שיעמוד תחתיו"    (שמות כ"ז, כא).

הבנה זו עולה בצורה ברורה מאוד בקשר למנחת החביתין:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד  מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב...  וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק-עוֹלָם לַה' כָּלִיל תָּקְטָר" (ויקרא ו', יב- טו)[4].

בנוסף, התורה כותבת כי כניסה אל הקדש מחייבת לבישת מעיל ובו רימונים ופעמוני זהב ("והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות"). לאור זאת, אם נבאר כי כהן הדיוט היה צריך להיכנס אל הקדש, הוא היה צריך ללבוש מעיל על מנת שישמע קולו בבואו אל הקודש, והיות ואין אזכור כזה, לכן ברור כי כהן הדיוט לא נכנס לשום עבודה בתוך ההיכל עצמו.

במובן זה, הכהן הגדול שייך במהותו לאהל מועד ועל כן אין הוא יכול לצאת מן המקדש. הכהן הגדול שייך לאוהל מועד ומייצג אותו, מה שאין כן לגבי כהן הדיוט הנטמא לקרוביו ויוצא מן המקדש במקרה זה.

לעומת הכהן הגדול העובד בקדש, בניו הכהנים, ולדורות כהן הדיוט, עובד בחצר- במזבח. קיימת הפרדה בתחומי העבודה בין כהן גדול לכהן הדיוט, התואמת את ההבחנה בין בגדי כהן גדול לבגדי כהן הדיוט. הבגדים מתאימים בדמיונם לתחומי פעילותם- כהן גדול למשכן וכהן הדיוט לחצר.

לפי הבנה זו, קיימת מדרגה מיוחדת בכהן גדול שאינה קיימת בכהן הדיוט. ייתכן[5] כי מקור הבחנה זו עוד במעמד הר סיני:

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' לֶךְ-רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-ה' פֶּן-יִפְרָץ-בָּם"

                                                    (שמות י"ט, כד).

גם פה קיימת הבחנה בין משה ואהרן היכולים לעלות אל ההר, אל שאר הכהנים והעם האסורים בעלייה למעלה. כפי שהרחבנו בשיעורים קודמים, המשכן משמש כממשיך ומנציח את מעמד הר סיני לדורות. על כן במשכן, משה ואהרן רשאים להיכנס אל הקודש ולא בניו הכהנים.

חשוב לציין כי לדורות, כהנים הדיוטים כן משמשים בקדש. בישוב הפער בין פשטי הפסוקים להלכה הרווחת בחז"ל נאמרו כמה פתרונות על ידי הראשונים:

- הרמב"ן בפירושו בשני מקומות מבין שהעבודה הוזכרה דווקא בזיקה לאהרון מפני שהוא התחיל בעבודה זו והוא הזדרז בה:

"והקטיר עליו אהרן - אין המצווה הזו בכהן גדול בלבד אלא היא אף בכהנים הדיוטים כדין הדלקת הנרות שבצידה שאמר ג"כ ובהעלות אהרן את הנרות (פסוק ח), ואינה בכ"ג בלבד כמו שאמר למעלה יערוך אותו אהרן ובניו (לעיל כז כא). ולא ידעתי למה הזכיר אהרן בשניהם ולא אמר הכהן, ואולי מפני שנות הכתוב למטה, וכפר אהרן על קרנותיו (להלן פסוק י), שהוא באהרן בלבד, או שירמוז שאהרן יתחיל בקטורת ובנרות, וכן אמר בסוף אמור אל הכהנים יערוך אותו אהרן (ויקרא כד, ג), ולא הזכיר בניו, בעבור שהוא יתחיל בה, והזכיר שם חוקת עולם במצווה"                                     (שמות ל', ז).

ובפירושו לבמדבר:

"לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו ואף על פי שהמצווה כשרה בבניו כמו שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו (שמות כ"ז, כא), אבל היה הוא מזדרז במצווה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב ואולי נרמז לו זה מפסוק מחוץ לפרוכת העדות יערך אותו אהרן מערב עד בוקר (ויקרא כד, ג) כי בו בחר ה' בימיו, ומפני זה אמר גם עתה דבר אל אהרן בהעלותך (פסוק ד) ולא אמר דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם"                                               (ח', ג).

- החזקוני בפירושו מבאר כי אין הכוונה לכהן הגדול דווקא:

"והקטיר עליו אהרן לאו דוקא אהרן, שהרי קטורת נעשית אף בכהן הדיוט, מדתלה הכתוב קטורת בנרות כדכתיב בהיטיבו את הנרות יקטירנה ומצינו בנרות שהן כשרות אף בכהן הדיוט, כדכתיב: באהל מועד יערוך אותו אהרן ובניו"   (שמות כז, כא).

- המשך חכמה מתייחס למעלה המיוחדת שיש לכהן גדול:

"והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים - ייתכן שכוון על דרך מה שאמר בדברי הימים א, כז, יג 'ויבדל אהרן להקדישו קדש הקדשים'. וזה שאמר כי הפרוכת הוא יבדיל לכם בין הקודש ובין קדש הקדשים, שאהרן שמצווה לבוא מפנים הפרוכת הוא 'קדש קדשים' אבל מי שהוא קדש לבד אסור לבוא מבית הפרוכת.

וזה שאמר והבדילה לכם- שמצד השי"ת השוכן בין הכרובים אין הבדל כי הוא 'מלא כל הארץ כבודו' רק מצדכם הוא הבדל"       (שמות כ"ו, לג).

במקום אחר מסביר ה'משך חכמה' כי בכתוב שייך את הקטרת הקטורת והטבת הנרות לאהרון הכהן מכיוון שהוא זה שעשה זאת לראשונה:

"ובמנורה כתוב (פסוק ג) 'יערך אותו אהרן'. מה שבמנורה כתוב 'אהרן', וכן בקטורת 'אהרן' (שמות ל, ח-י), אף שכהנים הדיוטים כשרים, הוא דבשמיני למילואים שימש משה, כמו שפירש רש"י סוף פקודי על קרא (שם מ, כט) ד'ויעל עליו את העולה', שכל עבודת צבור עשה משה. ולכן בעשיית מנורה בפרשת תרומה לא הזכיר הדלקתו, ובעשיית שולחן כתב (שם כ"ה, ל) 'ונתת לחם פנים לפני תמיד' - שזה עשה משה בפעם הראשונה. וכן פירש רש"י סוף פקודי על 'ויעל את הנרות' כמו שכתוב (שם ל,ו) 'בהיטיבו את הנרות יקטירנה', שהכוונה שזה הקטרה והטבת הנרות עשה אהרן אף בפעם הראשונה. וכן כתוב בסוף תצוה (כט, לא) 'וזה אשר תעשה על המזבח, שני כבשים בני שנה', וכו' - שזה הקריב משה בשמיני למילואים. 'והקטיר עליו אהרן, ובהעלות אהרן את הנרות' (ל, ז-ח), שזה עשה אהרן אף בפעם הראשונה. ולכן כתוב כאן 'ושמת' 'ונתת על המזבח לבונה זכה', שזה היה צריך משה לעשות תיכף בשבוע שהוקם המשכן. מה שאין כן בקטורת ונרות כתוב 'אהרן', לרמז שמשה לא יעשה, רק אהרן ובניו. ובלחם הפנים אמר (פסוק ט) 'והיתה לאהרן וכו'', הוא שיאכלו אותם, אף שמשה עשה אותו, וזה פשוט"                       (ויקרא כד, ה ד"ה ולקחת סולת).

- דעה מעניינת בעניין זה מובאת בדברי הספורנו. בניגוד לראשונים לעיל, הספורנו מתייחס אל המדבר כפרק זמן בעל משמעות רוחנית מיוחדת המקבילה למה שמקובל לדורות ביום הכיפורים. לדעתו, זו הסיבה מדוע במדבר אהרן הוא המקטיר קטורת ומעלה את הנרות כפי שלדורות עבודה זו נעשית ביום הכיפורים על ידי הכהן הגדול דווקא.

"יערוך אותו אהרן, אף על פי שהיתה הדלקת הנרות וכן קטורת התמיד כשירה בכהן הדיוט לדורות כפי מה שקיבלו ז"ל, מכל מקום נאמר בשניהם 'אהרן', כי אמנם כל ימי המדבר היה ענין המשכן בכל יום כענינו לדורות ביום הכפורים שנאמר בו 'כי בענן אראה על הכפורת' (לעיל ט"ז, ב), וזה כי בכל ימי המדבר נאמר 'כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו' (שמות מ', לח), ולכן היה מן הראוי שיהיו מעשה הקטורת והדלקת הנרות בו הנעשים בפנים נעשים על ידי כהן גדול, כמו שנעשים לדורות ביום הכיפורים"            (ויקרא כ"ד, ג).

חלוקת המשכן : המשכן לעומת החצר

על פי מה שלמדנו בשיעור זה, ניתן להציע חלוקה ברורה של המשכן:

מחד המבנה הסגור בו עובד הכהן הגדול בלבד (במדבר - אהרון בלבד), ומאידך החצר הפתוחה בה עובד כהן הדיוט (במדבר - בניו של אהרן). חלק אחד של המבנה הוא פנימי ונסתר ואין אפשרות לראות את מה שבתוכו אלא אם כן נכנסים פנימה, וחלק אחד גלוי וניתן לראות את מה שנעשה בו.

חלוקה זו קובעת דבר נוסף והוא כי תחום המשכן הינו קודש, ואילו תחום העבודה בחצר הוא תחום פעילות כהן הדיוט. במובן זה, החצר ובה מזבח העולה היא המקום המכין לכניסה אל המשכן עצמו אליו לא נכנס כהן הדיוט.

הבחנה זו תואמת גם את היחס בין החומרים שנמצאים בשימוש במשכן לעומת החומרים המצויים בחצר. עיון בחומרי המשכן מגלה כי חומרי המשכן עשויים מחומרים מכובדים יותר ויקרים יותר:

כך למשל, בולטת העובדה כי אדני החצר הינם אדני נחושת בשונה מאדני המשכן שהם אדני כסף. כמו כן, עמודי החצר ווי העמודים וחשוקיהם כסף, בשונה מקרשי המשכן העשויים עצי שיטים ומצופים זהב. אף מזבח העולה בחצר עשוי נחושת, לעומת הכלים המצויים בהיכל העשויים זהב (המנורה) או מצופים זהב (שולחן ומזבח הקטורת).

ההבדל בין החומרים מצביע בבירור כי המשכן על כל המבנה שלו שונה ומקודש יותר מן החצר. הזהב והכסף יקרים מן הנחושת, כשם שתכלת ארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה חושב יקרים מקלעי החצר העשויים שש משזר.

מעניין לראות את היחס בין הכיסויים השונים של הכלים במסעות המשכן במדבר כפי שהם מתוארים בבמדבר ד. הכלים בחלק הפנימי מכוסים בגד תכלת, ואילו המזבח החיצון מכוסה בבגד ארגמן. כיסויים שונים אלו רומזים לחלוקה הבסיסית בין הכלים במבנה המשכן מתחת ליריעות לבין המזבח החיצון בחצר הפתוחה.

בכך אנו רואים כי החלוקה בין המשכן והחצר, בין כהן גדול לכהן הדיוט, תואמת בבירור את שאר ההבדלים בחומרים המצויים בשני תחומים אלו. על כן החצר החיצונית והפתוחה מובילה אל מבנה המשכן הסגור המקודש ממנה.

משמעות החלוקה

כשבאים לבחון מהי המשמעות הרוחנית של חלוקה זו, נראה כי ניתן לציין כמה נקודות:

הדגש הראשון הוא שלפי הצעה זו, אין הפרש בין הקדש לבין קדש הקדשים. שניהם הם חלק מהמבנה של הקרשים המקורה על ידי היריעות.

לאור זאת, ניתן להציע כי המבנה כולו הינו גילוי של השראת שכינה, בעוד החצר ובה המזבח החיצון הוא מקום בו האדם עובד את ה' בביתו. על פי חלוקה זו, מעניין כי למרות שיש בהיכל כלים בהם הכהן עובד את ה' מידי יום ביומו, המקום נחשב כמקום התגלות השכינה.

ישנה חשיבות גדולה מאד בזיקה בין המקום בו עובדים לבין מקום השראת השכינה, ולכן התורה מדגישה בצורה ברורה את מיקומו של מזבח העולה פתח אוהל מועד.

יש מקום להעלות את האפשרות[6] כי אכן ישנו הבדל מהותי ביותר בין המשכן לחצר.

הרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה כ' מונה את מצוות הקמת בית הבחירה, והוא מכליל בה את עשיית כל הכלים. הראב"ד על אתר משיג ואומר: "ולמה הניח לבנות מזבח אבנים שלמות".

כלומר, לפי הראב"ד, אמנם אין למנות את שאר כלי המקדש ככלולים במצוות בנין הבית, אך עשיית מזבח העולה צריכה להימנות כמצווה בפני עצמה.

ייתכן להציע כי בבית המקדש הראשון, בשונה מן המשכן, למזבח העולה ישנו קיום עצמאי הנפרד לכאורה מעיקרו של בית ה'. לפי הרמב"ם מצוות המקדש כוללת את כל הכלים שבתוכו. הכנת בית לה' כוללת את כלי הבית וריהוטו ואף את תשמישי העבודות שבבית שהן עבודות צורך גבוה כביכול צורך מגוריו בבית.

מה שאין כן מזבח החיצון המשמש לא את ה' כי אם את ישראל ועבודתו צורך הדיוט, צורך כפרת ישראל ואין זה כלי מבית ה' כי אם מכליהם של ישראל העובדים לפני ביתו.

לפיכך שתי מצוות הן: מצוות עשיית בית לה' הכוללת את כל כליו, ומצוות עשיית מזבח לישראל.

תפיסה זו לפיה בית ה' וכל כליו מכאן, ומזבח לעבודת ישראל מכאן, יכולה להסתייע בניסוחו של דוד המלך בדברי הימים כשמתגלה לו המקום המיועד למקדש: "ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלוקים וזה מזבח לעולה לישראל" (דברי הימים א, כב, א).

לעומת מציאות זו במקדש, טוען פר' הנשקה כי במשכן עומד המזבח (והתורה מדגישה זאת) פתח אוהל מועד ואין כאן שתי רשויות אלא פגישה וויעוד ומצוות הקמת אוהל מועד כוללת בתוכה אף עשיית מזבח הנחושת שאף עבודתו חלק מן הויעוד.

תחילה יש להעיר הערה ייחודית עקרונית והיא שלא בהכרח הקביעה ההלכתית היא זו שמעניקה את המשמעות הרוחנית כפי שהדבר עולה מן הפסוקים עצמם.

מאידך גיסא, יש מקום להתבונן עד כמה מזבח העולה הינו חלק מובהק מרהיטי ארמונו של המלך או שמהותית מיקומו בחצר משקף את השייכות שלו למה שבני ישראל מצטווים לעשות אך לא במבנה אלא מחוצה לו ואין זה רהיט מהותי של הארמון.

הארמון כולל רק את הכלים הנמצאים בתוך המבנה אך לא מה שבחצר.

בתיאור התורה את המשכן, אין ספק כי היות המזבח דבר שה' מראה במדויק למשה הופך אותו באופן פשוט לכלי להשראת שכינה וזאת כהמשך ברור של מעמד הר סיני בו ה' נגלה לישראל מראש ההר וישראל הקריבו לה' על "מזבח תחת ההר" (שמות כד,ד).

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי, תש"ע

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

 

בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 

[1]   מאוד ייתכן כי התורה רומזת כאן לקשר הברור בין אהרון לאהל מועד ובין בניו לבין המזבח, ונרחיב בהבנה זו בהמשך.

[2]   שיעור מס' 9 - 'המסכים, פתח שער החצר, פתח אוהל מועד והפרוכת'.

[3]   אמנם בפסוק המקביל בויקרא כד, ג מדובר רק על אהרן ולא על בניו וכן בשמות כז, כא.

 

[4]   הרב הופמן בפירושו לויקרא שם מבין כפירוש הנ"ל וכותב כי על פי רוב, פירוש הביטוי 'אהרן ובניו'  הינו בני אהרן כהן גדול.

[5]   וכך מציע הרב מאיר שפיגלמן בשיעוריו.

[6] פרופ' דוד הנשקה, במאמרו משכן העדות ובית הבחירה - לבירורו של ניגוד – מגדים יא, תמוז תש"ן בעמ' 52 הערה 109 מעלה כיוון זה בדעתו של הראב"ד בהשגותיו למניין המצוות של הרמב"ם- כשהוא מתייחס (דוד הנשקה) למציאות המזבח בבית הבחירה בירושלים ולא במשכן.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)