דילוג לתוכן העיקרי
המקדש במקרא ד -
שיעור 98

מבנה המשכן וחלוקתו הפנימית

קובץ טקסט

 פתיחה

בשיעור זה, נרצה לעסוק במבנה המשכן עצמו ובחלוקתו הפנימית, ונרצה לבחון מהן החלוקות הפנימיות של המשכן ומה משמעויותיהן.

ראשית יש לציין כי בתיאור המשכן שבתורה, אין פירוט מדויק של אורך המבנה ורוחבו, ואת זאת ניתן ללמוד מצירופי מספר הקרשים. ממספרים אלו ניתן ללמוד כי האורך הכולל של המבנה בציר מזרח-מערב הוא 30 אמה, והרוחב בציר צפון-דרום הוא 10 אמות.

גם אורכו של כל חלק במבנה (אורך ההיכל, אורך קדש הקדשים), לא נכתב במפורש בכתובים, ונתונים אלו נלמדים מצירוף שני דברים:

  • העובדה שהפרוכת מונחת מתחת לקרסים המחברים את שתי המחברות של המשכן, ובהיותה מבדילה בין הקדש לקדש הקדשים.
  • מתוך חישוב אורך הקודש (מתוך אורך המחברות של המשכן) 20 אמה, ומהו אורכו של קדש הקדשים 10 אמות.[1]

- מעניין מאד כי בניגוד למבנה המשכן עצמו שכאמור אין התורה מתארת את אורכו ורוחבו וחלוקתו הפנימית, התורה נותנת מידות מדויקות של החצר 100 אמה על 50 אמה תוך ציון העמודים.

בנוסף לנקודות אלו, התורה אף אינה מציינת מהו המיקום המדוייק של מבנה המשכן עצמו ביחס לחצר, כלומר, באיזה חלק ממנה הוא בנוי. כמו כן, התורה אינה מציינת מהו כיוון הכניסה למשכן, וזה נלמד רק מתוך מיקומם של הקרשים בשאר הפאות.

באופן עקרוני, ניתן להציע מספר חלוקות המתבססות על חומרי הבניה והאריגה, על הכלים ומשמעותם, על החלקים הפתוחים ועל החלקים הבנויים וכד'. הנחתנו היא, כפי שהזכרנו בתחילת השיעורים כי ישנה משמעות רוחנית לחלוקה הפנימית בין החלקים השונים ועל כך ננסה לעמוד בשיעור זה.

'אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר'

כשהתורה מתארת את ציווי ה' את משה לבנות את המשכן היא מציינת מספר פעמים את הביטוי 'אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר'. ביטוי זה כשלעצמו בא ללמד כי משה מצטווה לבנות בניין שה' מראה לו למעלה וכמותו בדיוק עליו לבנות למטה.

 

וכך אומר מדרש לקח טוב:

"'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו כן תעשו' - מלמד שהראה לו הקב"ה למשה כל מלאכת תבנית המשכן הכל הראה לו דמות אש"              (לקח טוב שמות כ"ה ט).

וכן בפסיקתא רבתי :

"מיד כשעלה משה למרום פתח הקב"ה שבעה רקיעים והראהו בית המקדש של מעלה והראהו ארבע צבעונים שעשה מהם משכן שנאמר והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראת בהר"     (כ', ג).

ובילקוט מעין גנים (מובא בתורה שלמה על שמות כה, ט, אות פז):

 "מלמד שהראה הקב"ה למשה דמות משכן וכלים בשמים ואמר כזה עשה למטה".

כלומר, המשכן שמצטווה משה לבנות הינו העתק של משכן שה' הראה למשה למעלה. יש בקביעה זו נקודה מהותית ביותר ביחס למבנה המשכן. ממדרשים אלו עולה כי מעבר להנחיות המפורשות בתורה המתייחסות למבנה, לצורה, לחומרים, לכלים וכד', הקב"ה מראה למשה את צורת הבניין והכלים, כלומר את מראה המבנה. את העובדה הזו ניתן להסביר בכך שמבנה האמור לייצג את נוכחות השכינה בעולם צריך להיות תואם באופן מדויק ביותר את רצון ה', ודיוק והתאמה לרצון של ה' שהמבנה ישקף באופן מדויק את המבנה העליון.

כביכול המעורבות של האדם היא בעצם הבניה של המבנה אולם לא בצורתו, במבנהו, בחומרים ובכלים השונים, אלא בהוצאת התכנית האלוקית המדויקת מן הכח אל הפועל. 

נקודה זו באה לידי ביטוי בכך שאין התורה מסתפקת באמירה אחת כללית אלא חוזרת על קביעה זו מספר פעמים. ראשית נאמרת אמירה כללית:

"ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו"   (שמות כ"ה, ט).

ואחר כך, לאחר הציווי על המנורה נאמר:

וראה ועשה ותבניתם אשר אתה מראה בהר"     (שם מ).

וכן בתום הציווי על בניין הקרשים נאמר:

"והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר"

                                                                         (שמות כ"ו,ל).

עצם החזרה המרובה על עיקרון זה בקשר למרכיבים השונים של המשכן, מלמדת עד כמה נקודה זו משמעותית ועקרונית.

נקודה זו עולה ביחס למשכן, אך בצורה עקרונית יותר ביחס לנושא המקדש בכלליותו. כך למשל בתיאור הבית הראשון בדברי הימים א (כ"ח, יא-יט)[2], חוזר הביטוי 'תבנית' (פס' יא, יב, יח, יט) מספר פעמים:

"וְתַבְנִית כֹּל אֲשֶׁר הָיָה בָרוּחַ עִמּוֹ לְחַצְרוֹת בֵּית-ה' וּלְכָל-הַלְּשָׁכוֹת סָבִיב לְאֹצְרוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים וּלְאֹצְרוֹת הַקֳּדָשִׁים... הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית"                           (שם).

ומבאר שם רש"י על אתר:

"הכל בכתב - פתרון הכל בכתב סדר לו סכום משקל ומשקל של כל כלי וכלי שמואל הרואה.

כל מלאכות התבנית - תבנית הבית חכמני והשכילני, כמו תבנית אורך ורוחב וגובה והכל דרש שמואל מן התורה ברוח הקודש כמו ששנינו הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה (שם /שמות/ כ"ז) דרש אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים חמשים פעמים חמשים הם כ"ה מאות נ"ל חתכם לחמש רצועות להיות חמש מאות על חמש מאות והוא מיוסד בסילוק קרובץ של שבת חנוכה המתחיל מנשה את אפרים ואפרים את מנשה והכל דרש שמואל ברוח הקודש ולמד לדוד כן".

כלומר ישנה דרישה ברוח הקודש של תבנית הבית. וכך מבאר המדרש:

"ר' ירמיה בשם ר' שמואל ברי': מגילת בית המקדש מסרה הקב"ה בעמידה הה"ד 'ואת פה עמוד עמדי' (דברים, ד') משה מסרה ליהושע בעמידה שנאמר 'קרא את  יהושע והתייצבו' (דברים ל"א) עמד יהושע ומסרה לזקנים בעמידה שנאמר 'ויאסוף יהושע את כל זקני ישראל ויתייצבו לפני האלוקים'. עמדו זקנים ומסרוה לנביאים בעמידה. עמדו נביאים ומסרוה לדוד בעמידה ולית לן קרא. עמד דוד ומסרה לשלמה בנו בעמידה שנאמר 'ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם' (תהילים פ"ט) ואומר 'הכל בכתב' מלמד שניתנה תורה לדרוש 'מיד ה'' מלמד שניתנה במסורת 'עלי השכיל' מלמד שניתנה ברוח הקודש"      (ילקוט שמעוני דבה"א רמז תתרפא').

מהמדרש עולה כי מגילת בית המקדש נמסרה אכן מדור לדור ברוח הקודש וניתנה להידרש. 

מעניין מאד לראות כי לא רק ביחס לצורת מבנה המשכן והמקדש, כליהם ומידותיהם התורה מדגישה שהדבר צריך להיעשות כפי שה' מראה, אלא גם ביחס למיקום המדויק של המקדש, ישנה הקפדה רבה מאוד על הבחירה האלוקית במקום. נקודה זו עולה מכמה מקומות:

  • חז"ל דורשים את  השם מוריה: "רבי יודן אמר למקום שיהא מראה לך" (בראשית רבה נ"ה, ז).
  • לאורך כל ספר דברים התורה מדברת על "המקום אשר יבחר ה'", מקום שה' יבחר אותו ולא האדם.
  • כאשר אומר המלאך לנביא לומר לדוד לבנות את המזבח בגורן ארוונה היבוסי נאמר: "ומלאך ה' אמר אל גד לאמור לדוד כי יעלה דוד להקים מזבח לה' בגורן ארנן היבוסי" (דברי הימים א כ"א, יח). כלומר גילוי מקומו המדויק של המקדש נעשה על ידי הצבעה מסוימת של הנביא לדוד שיבנה מזבח בגורן ארנן היבוסי.
  • מעניין כי אף בימי שיבת ציון אומרת הגמרא:

"אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית" (זבחים סב.).

ומבאר רש"י על אתר:

"אחד העיד להם על המזבח - שיש לו מקום להוסיף עד ששים אמה.

על מקום המזבח - היכן היה.

שמקריבין אע"פ שאין בית - דקדושת הבית קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא".

כלומר בימי שיבת ציון באים הנביאים חגי, זכריה ומלאכי ומצביעים במדויק על מקומו של המזבח (בדומה לגד הנביא שהצביע במדויק על מקומו של המזבח שייבנה על ידי דוד)[3].

ומכאן אנו מסיקין שכל פרטי בנין הבית גם במשכן גם במקדש ראשון וגם בימי שיבת ציון נמסרים בנבואה למשה, לדוד ואחר כך למנהיגי שיבת ציון חגי זכריה ומלאכי.

'כאשר אתה מראה בהר' – מה ראה משה בהר?

יש מקום לדון האם הביטויים הללו המתארים כי ה' הראה למשה בהר את המשכן, מתייחסים לכלים ספציפיים ביותר, או למבנה המשכן בכלליותו?

מחד, בפסוק הראשון המשמש כמבוא לכלל הציווי כולו נאמר "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" (שמות כ"ה, ט) - נראה כי הכוונה למבנה כולו ולכל הכלים.

מאידך גיסא, בפסוק האחרון המתייחס לכך נאמר: "נבוב לוחות תעשה אותו כאשר הראה אתך בהר כן יעשו" (שמות כז,ח) - יש התייחסות באופן ספציפי למזבח החיצון בלבד . בנוסף, אם הכוונה היא לתבנית כל כליו, מדוע יש צורך בחזרה מפורטת ומודגשת על מזבח העולה?

כך גם בנוגע למנורה: בתום תיאור הציווי על המנורה נאמר  "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר" (שמות כ"ה, מ). האם מדובר על המנורה ירכה קנה גביעיה כפתוריה ופרחיה, או שהכוונה בתבניתם לכל הכלים שהתורה תיארה את ציווים קודם לכן, כלומר: הארון, הכפורת והכרובים, השולחן והמנורה.

האם הציווי "והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראיתיך בהר" (שמות כ"ו, ל), מתכוון לכלל המבנה כולו, לקרשים או לקרשים יחד עם היריעות?

האם כאשר אומר הכתוב כי משה ראה בהר את תבנית המשכן ותבנית כל כליו, הכוונה הינה גם לחצר ולמסך שער החצר? האם הציווי על מזבח הקטורת (שמות ל', א-י) הנכתב אחרי התיאור על השראת השכינה בעקבות הקרבת קרבן התמיד, כלול בתבנית כל כליו או שלא. נתייחס בהמשך לשאלות אלו.

מבאר הרשב"ם:

"ככל אשר אני מראה - ככל הדמויות של כלים ושל בניינים הראה לו ממש הק' למשה, כמו שמצינו ביחזקאל בבנין ב' שהראהו בבבל מראות א-להים וגם בדיבור הראה לו ופי' לו כמה שכתוב. וכן מוכיח לפנינו ככל אשר אתה מראה בהר. אם בדיבור לבד, היה אומר אשר אתה מראה, למה הוצרך לומר בהר"          (שמות כ"ה ט).

הנצי"ב מוסיף את הביאור הבא:

"והענין, דכל פרטי המשכן מכוונים נגד כל פרטי עולם שברא היוצר יתברך והוא שוכן בכלל העולם, וציוה ה' שיעשו תואר כל העולם בבנין המשכן וכליו, והראה הקב"ה למשה תואר כל העולם כאשר יבואר במקרא הסמוך. ובזה שנכלל במשכן תואר העולם בכללו היה אפשר להשכין שכינת ה' שמה. ואחר שכן, נמצא שכמה ענינים שפירש הכתוב שיהיו כך וכך, והיה נראה לנו שאינם אלא קיום הבנין בטוב, כמו חמשים לולאות של היריעות, היה נראה שאינם אלא  כדי לחבר את היריעות, ולפי זה אם לא היה אחד מהם פרוף להקרס שלו אינו מזיק ומבטל קיום המשכן. אבל לא כן הדבר, אלא כך ההכרח לפי בנין העולם שנעשו הלולאות נגדם דוקא חמשים לולאות פרופות להקרסים, ואם יחסר אחד מהם הרי אינו בתואר העולם ואין השכינה יכולה להיות בתוכם. ובזו ההקדמה יתיישבו כמה ענינים בסדר, עיין להלן פסוק כ"ו. ועתה פירש ר' יוסי דמשה 'ראה את כל המלאכה' שלא חסר פרט קטן אחד 'כאשר צוה ה' את משה'. והיכן – שיהא נעשה באופן שתהיה שכינתי בתוכם. ושם (להלן לט, מג) מבואר עוד". 

הנצי"ב אומר כי בנוסף לכך שהמשכן צריך להיות זהה למשכן שה' הראה למשה למעלה, על מנת שתוכל השכינה לשרות בעולם יש הכרח כי המשכן וכליו יהיו כתואר כל העולם כולו. כלומר ישנו דמיון בפרטי פרטים בין המשכן לבין העולם כולו ועל כן שכינה יכולה להיות בתוכם.

לכן, למשל בעניין הפיאות אשר לארבע רגליו של השולחן (שמות כה, כו) הוא כותב כי "לא נזכר בתורה אלא כל פרט שמכוון נגד איזה עניין בבריאת שמים וארץ". והוא ממשיך לבאר שם:

"ככל אשר אני מראה וגו': כל המקרא מיותר, שהרי מבאר והולך היאך לעשות. אלא משום שנופלים כמה פעמים ספיקות בכוונת הדבר, ואם יודע האדם נגד מה הוא בא יודע לכוון ביותר איך לעשות. ומזה הטעם כתיב אצל בצלאל 'וימלא אותו... בחכמה ובתבונה ובדעת' (להלן ל"ה, לא), ואיתא במדרש (ברכות נה.) שיודע היה בצלאל לצרף את האותיות שבהם נברא העולם  בחכמה ותבונה ודעת, והכל כדי שידע לכוון המעשה.

ובזה מובן עוד מה שנתקשה משה במעשה המנורה, ואי כמשמעו מה זה היה קשה לו, והרי גם לדורות ובבית שני שלא עמדו בסוד ה' כבצלאל, מ"מ ידעו האיך לעשות המנורה. ותו, הא משה לא עשה בעצמו, אלא אמר הפרשה כדבר ה'.

אלא הפירוש שלא ידע לכוון פרטי המנורה נגד מה מכוין כל פרט, ובצלאל ידע. ובא הכתוב לומר 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן', היינו העולמות, שהן תבנית המשכן ותבנית כל כליו המפורשים איך המה נעשים. אבל לא ראה משה את המשכן וכל כליו למעלה, זולת המנורה ומזבח.

במנורה כתיב (פסוק מ) 'וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר', משום שנתקשה משה לכוון כל פרט, על כן הראהו הקב"ה המנורה בצורתה ולמדהו פרטי התבנית שבעולם שנגד פרטי המנורה. ומשום הכי כתיב שם בלשון מוקשה לפי דרך הלשון – 'גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו' (פסוק לא), וכן עוד שם 'ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה' (פסוק לד), והיה ראוי לכתוב 'שיהיו כפתורים ופרחים' ולא כדבר הידוע. אלא משום שראה משה צורת המנורה, ולא בא הכתוב אלא להזהיר שיהיו ממנה דוקא ויהיו משוקדים כמו שיבא שם. וכן במזבח לא נתפרש כמה דברים הכרחים, וגם הלשון קשה שם כמו שיבא שם (כ"ז, ח), משום הכי כתיב 'כאשר הראה אותך וגו' ', וכמו שיבואר במקומו.

וכן תעשו: גם העושים יעשו הפעולה נגד התבנית שהן העולמות המכוונים. וכאשר באמת ידע בצלאל הכל והודיע להעושים במלאכת הקודש לפי הנדרש לכל אחד לדעת, רק בזה האופן היה ראוי להשרות השכינה במשכן. וכן במקדש ראשון כתיב בחירם שהיה מלא בחכמה ובתבונה ובדעת, על כן היתה השכינה שורה בו, משא"כ במקדש שני היתה חסרה לעושיה ידיעה זו, משום הכי אע"ג שעשו כל כלי כדין, מ"מ היתה חסרה השראת שכינה".

כלומר הנצי"ב טוען כי לא לחנם נבחר דווקא בצלאל, אלא משום שהיה יודע לצרף את האותיות שבהם נברא העולם, בחכמה בתבונה ודעת על מנת שאכן המשכן ישקף ויגלם את תואר בנינו של עולם. במנורה ובמזבח לא נתפרשו כל הפרטים והיו ספקות ועל כן הקב"ה לימד אותו את כל פרטי התוכנית לפי התבנית שבעולם שנגד פרטי המנורה וכך באופן זה היתה ראויה שכינה לשכון בעולם[4]

יש לציין כי יתכן כי הנצי"ב ראה את פירושו של הספורנו בעניין זה: הספורנו מפרש את הפסוק "כאשר ציוה ה' את משה" כי בכל עשיה שעשו האומנין היתה כונתם לעשות רצון האל יתברך שציוה זה למשה[5].   

המשכן ובריאת העולם

התבוננות זו על הקשר העקרוני בין המשכן לבין תבנית תוארו של העולם, מתקשרת לכמה היבטים הקשורים במקדש בזיקה לבריאת העולם:

  • דבר זה מובלט לגבי מיקומו של הבית הקבוע במקום בריאת העולם, וכך לשון חז"ל במדרש:

"אבן היתה שם [בקדש הקדשים] מימות נביאים הראשונים ושתיה נקראת, גבוהה מן הארץ שלוש אצבעות שמתחילה היה עליה ארון נתון. משנטל הארון, עליה היו מקטירין קטורת שלפני לפנים. ר' יוסה אומר ממנה נשתת העולם שנאמר מציון מכלל יופי הופיע (תהילים נ', ב)"                                         (תוספתא יומא ב, יד).

  • מדרשים רבים עומדים על המשמעות של העובדה כי הקמת המשכן היא השלמת בריאת העולם. כך למשל התנחומא בפרשת נשא אומר (וכן בפסיקתא דרב כהנא א', א):

"...מי הקים כל אפסי ארץ וכי משה הקים כל אפסי ארץ אלא שהקים אוהל מועד שהעולם הוקם עמו. להקים המשכן אין כתיב כאן אלא להקים את המשכן - משכן אחר הוקם עמו שנקרא אוהל כשם שהמשכן נקרא אוהל מועד כמש' וימתחם כאוהל לשבת- שעד שלא הוקם המשכן היה העולם רותת ומשהוקם המשכן נתבסס העולם לכן נאמר להקים את המשכן.."

                                                          (נשא כד).

  • נביא כמה הקבלות בין תיאור בריאת העולם לעשיית המשכן:
  • שניהם נעשו בחכמה, תבונה ודעת:

"ה' בחכמה ייסד ארץ, כונן שמים בתבונה, בדעתו תהומות נבקעו"     (משלי ג', יט-כ).

"ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה"      (שמות ל"א, ג).

  • ראי-ה כי טוב בסיום המלאכה:

"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" 

                                                   (בראשית א, לא).

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' כן עשו..."             (שמות ל"ט, מג).

  • סיום המלאכה

"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה"           (בראשית ב', א-ב).

"ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה' את משה כן עשו"             (שמות ל"ט, לב).

  • ברכה בסיום המלאכה

"ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות"

                                                     (בראשית ב', ג).

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' כן עשו ויברך אותם משה"    (שמות ל"ט, מג).

  • בריאה ומשכן

            - שניהם נקראו מלאכה.

            - שניהם חותמים בקדושת השבת- בראשית ב, א-ג - שמות לא, יב-יז.   

  • ההקבלה בסדר ובפרטי הבריאה והמשכן מבוארת באופן מפורט במדרש:

"אר' יעקב בר אסי למה הוא אומר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך בשביל ששקול כנגד בריאת העולם. כיצד?

בראשון כתוב בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ ובמשכן כתוב (שמות כו) ועשית יריעות עיזים וכתיב תהילים ק"ד נוטה שמים כיריעה.

בשני 'יהי רקיע' ואומר בהן הבדלה שנאמר 'ויהי מבדיל בין מים למים' ובמשכן כתוב 'והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים'.

בשלישי כתוב מים שנאמר 'יקוו המים' ובשמות כתוב (שמות ל') 'ועשית כיור נחושת וכנו נחושת ונתת שמה מים'.

ברביעי ברא מאורות דכתיב יהי מאורות ברקיע השמים ובמשכן כתיב (שמות כ"ה) ועשית מנורת זהב.

בחמישי ברא עופות שנאמר 'וישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף' ובמשכן (כנגדן לעשות קרבנות כבשים ועופות במשכן) 'והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה'.

בשישי נברא אדם שנאמר (בראשית א) 'ויברא אלוקים את האדם בצלמו' (בכבוד יוצרו) ובמשכן כתוב אדם שהוא כה"ג שנמשח לעבוד ולשמש לפניה.

בשביעי- 'ויכולו השמים והארץ' ובמשכן כתוב 'ותכל כל עבודת (המשכן)'.

בבריה"ע כתוב- ויברך אלוקים, ובמשכן כתוב ויברך אותו משה.

בבריה"ע כתוב- 'ויכל אלוקים', ובמשכן כתוב 'ויהי ביום כלות'.

בבריה"ע כתוב- 'ויקדש אותו' ובמשכן כתוב וימשח אותו ויקדש אותו.

ולמה המשכן שקול כנגד שמים וארץ אלא מה- שמים וארץ הם עדים על ישראל דכתיב (דברים ל') העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ אף משכן עדות לישראל שנאמר אלה פקודי המשכן משכן העדות. לכך נאמר ה' אהבתי מעון בית ומקום משכן כבודך"

                                                   (מדרש תנחומא שמות לח,כא).

קריאת אנשי המעמד ושיר של יום

נקודה נוספת מעניינת הקשורה לעניין זה הינם שני היבטים בחיי המעשה של המקדש, המבטים את הזיקה העמוקה בין הבריאה למשכן: קריאת אנשי המעמד וקריאת מזמור של יום במקדש.

לגבי קריאת אנשי מעמד, אומרת המשנה במסכת תענית:

"ביום הראשון בראשית ויהי רקיע, בשני יהי רקיע ויקוו המים, בשלישי יקוו המים ויהי מאורות, ברביעי יהי מאורות וישרצו המים, בחמישי ישרצו המים ותוציא הארץ, בשישי תוציא הארץ ויכולו השמים"

                                                                       (פ"ד משנה ג).

לגבי קריאת מזמור של יום אומרת הגמרא בראש השנה:

"רבי יהודה אומר:

בראשון מה היו אומרים - לה' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושלט בעולמו.

בשני מה היו אומרים - גדול ה' ומהולל מאד על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן.

בשלישי מה היו אומרים - אלוקים ניצב בעדת א-ל, על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו.

ברביעי מה היו אומרים - אל נקמות ה', על שם שברא חמה ולבנה ועתיד להפרע מעובדיהן.

בחמישי מה היו אומרים -  הרנינו לאלוקים עוזנו על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו.

בשישי מה היו אומרים - ה' מלך גאות לבש על שם שגמר מלאכתו ומלך עליה.

בשביעי מה היו אומרים - מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת"   (לא:).

בדומה להתבוננותו של הנצי"ב, גם הגמרא מבינה כי משמעות העובדה שה' הראה את המשכן למשה על ההר היא שהמשכן הינו העתק של תואר תבנית העולם.

לעניין זה משמעות רבת פנים בקשר היסודי בין הבריאה למשכן, הן במקום בבריאת העולם, והן בהבנה כי עצם הקמת המשכן הינה השלמת בריאת העולם. דבר זה נובע מן ההקבלות הרבות בין תיאור בריאת העולם לתיאור הקמת המשכן, ובביטויים המעשיים בחיי המקדש המבטאים את הזיקה בין המקדש לבריאת העולם.

משמעות הקבלות אלו היא כי המשכן עצמו הינו בתבנית העולם, והוא מבטא את תכלית העולם.    

כאשר אתה מראה בהר - המשך ההופעות

- ההופעה הבאה של הביטוי הינה לאחר תיאור המנורה והשולחן והכלים הפנימיים האחרים (ארון, כפורת, כרובים).

- רש"י מבאר בד"ה וראה ועשה: ראה כאן בהר, תבנית שאני מראה אותך. מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש.

המהר"ל בפירושו גור אריה על אתר עומד לכאורה על הסתירה בין הבנת רש"י כי משה התקשה בעשיית המנורה דווקא ואילו התורה מדברת כאן על "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר" שבזה מכוונת התורה למנורה אך גם לשולחן ולארון. המהר"ל מבאר כי דעת רש"י הינה כי כל כלי המקדש נראו למשה.

על פי הבנה זו, ניתן להציע כי התורה מזכירה את העובדה שמשה עשה את כל הכלים הפנימיים כולם כאשר ה' הראה לו את תבניתם על ההר.

 - ההופעה השלישית של הביטוי היא בשמות כו, ל בתום תיאור המשכן וקרשיו. ממיקום הביטוי במקום זה עולה כי ה' הראה למשה לא רק את צורת המשכן השלם וכליו, אלא גם את סדר הקמתו.

עמוס חכם בפירוש דעת מקרא, מעיר על קיום הבדל מעניין בין שלושת האזכורים. בפעם הראשונה נאמר 'כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ' (שמות כ"ה, ט) כלומר עומד להראות אותך. בפעם השניה בה מופיע הביטוי באמצע ענין המשכן וכליו נאמר "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה  בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר-אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (כ"ה,מ) - בינוני הפעל שהוא לשון הווה. ואילו בפעם השלישית בסיום התיאור נאמר "וַהֲקֵמֹתָ אֶת-הַמִּשְׁכָּן  כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" לשון עבר. מפסוקים אלו הוא מעלה כי אפשר שרמז הכתוב שראה משה בהר סיני את המקדש של מעלה על כל פרטיו, ונצטווה לעשות כמתכונתו את המקדש של מטה[6].

מהי המשמעות המעשית של העובדה כי התורה התייחסה למשכן כהעתק של מה שה' הראה למשה בהר? מדוע היא מציינת זאת בהקשרים מאד מסוימים: בפתיחה לכל הציווי על המשכן, אחרי תיאור המנורה,  אחרי תיאור הקרשים והמשכן, ואחרי מזבח העולה?

ניתן לומר כי גם המנורה וגם מזבח העולה, בנויים מפרטי פרטים ולכן הם זקוקים להמחשה מפורטת. אך, ניתן גם להציע כי התורה רומזת על איזושהי חלוקה פנימית של מבנה המשכן. ננסה לבאר את הדברים:

לאחר האמירה הכללית של תבנית המשכן ותבנית כל כליו, האזכור הראשון של היות המשכן מראה בהר הוא לאחר מעשה המנורה. מאד ייתכן כי תיאור זה בא לתאר את מכלול כלי המשכן הפנימיים ארון כפורת וכרובים, שולחן ומנורה[7].

האזכור השני הינו לאחר תיאור המבנה הקרשים והיריעות, והוא מתייחס למבנה בו מצויים הכלים שהוזכרו לעיל.

ואילו האזכור האחרון, לאחר תיאור מזבח העולה, מתייחס למזבח שבעזרה.

לאור זאת, החלוקה הבסיסית שאנו מקבלים במבנה המשכן הינה המבנה עצמו ובו הכלים הפנימיים (ארון, כפורת, כרובים, שולחן ומנורה), והחצר בה הכלי המרכזי - מזבח העולה.

לסיום נושא זה נציין כי נותרה עדיין שאלה אחת והיא מה טיבם של אותם החלקים שבמשכן שה' לא הראה למשה? מהי משמעות היעדרם של כלים אלו מן הרשימה הכוללת של המשכן?

מזבח הקטורת

נחזור לשאלה בה סיימנו את הפרק הקודם: במידה וה' לא הראה בהר למשה את מזבח הקטורת, מה יכולה להיות משמעות הדבר? על מנת להבין עניין זה, יש ראשית להתבונן במשמעות הרוחנית של מזבח הקטורת[8].

ציווי ה' את משה על מזבח הקטורת מופיע לאחר ששורה שכינה במשכן בעקבות הקרבת קרבן התמיד. יתכן כי יש במיקום ציווי זה כדי לומר באופן כללי כי אין קשר ישיר בין מזבח הקטורת להשראת שכינה. שכינה יכולה לשכון במשכן גם כשאין בו מזבח קטורת.

מהו אם כן תפקידו של מזבח הקטורת? ניתן לומר כי עיקר תפקיד המזבח הינו ליצור חציצה בין האדם לבין התגלות השכינה, ועל ידי כך לאפשר את עצם הכניסה למקום המקודש. כך עולה גם מתוך מיקום המזבח:

"וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה"        (שמות ל', ו).

הראיה העיקרית להבנה זו היא עצירת המגפה בפרשת קורח  במתן קטורת ע"י אהרון הכהן

"וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל-תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת-הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל-הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה"                               (במדבר י"ז, יב-יג).

מתוך תפיסה זו מובן מאוד כי הכניסה הראשונה בעבודות יום הכיפורים ע"י הכהן הגדול לקדש הקדשים עניינה הנחת הקטורת, והכניסה האחרונה נועדה להוצאת הקטורת.

אם אכן תפקיד המזבח ליצור חציצה בין האדם להתגלות השכינה, ברור מדוע לא הראה ה' את משה על ההר את תבנית המזבח.

במידה ואכן ישנם חלקים מסוימים של המשכן שמשה לא ראה על ההר, ננסה כאן להסביר מה יכולה להיות המשמעות של חלקים מסוימים של המשכן שה' לא הראה למשה.

החצר ושער החצר   

ננסה לבאר את היעדר איזכורם של החצר ושער החצר. על פי מה שמתואר בתורה, האזכור האחרון של מקום אשר ה' הראה אותו בהר למשה הוא המזבח החיצון. אחריו מתארת התורה את חצר המשכן (שמות כ"ז, ט-יט) ושער החצר, ואחר כך בגדי הכהונה המתוארים בשמות כח.

לגבי החצר ושער החצר – החומרים בחצר הינם הפשוטים ביותר. ההנחה היא שהם מייצגים יותר את עם ישראל ופחות את השראת השכינה. כזכור, בהתגלות בהר סיני, בני ישראל נמצאים למרגלות ההר ולא עולים להר. לאור זאת מציע הרב שפיגלמן[9] כי היותו של המשכן המשך מעמד הר סיני, והיות ובני ישראל לא היו בהר עצמו אלא למרגלותיו, על כן אין זכר לחצר ולפתח שער החצר. היות ובני ישראל לא היו שותפים במתן התורה, לכן גם החצר אינה חלק ממה שהראה בהר

על פי גישה זו לא היה ניתן להראות למשה את החצר ואת מסך שער החצר, מפני שבני ישראל לא הורשו לעלות להר סיני.

אפשרות אחרת להסבר מדוע החצר לא נראתה למשה בהר הינה משום שהכלים בחצר הינם רק כלים המהווים הכשר מצווה והם לא מעיקר המצווה. כך למשל הכיור וכנו הנמצאים בחצר אינם חלק ממה שמשה הראה בהר. ייתכן להסביר כי הדבר תלוי בשאלה האם הכיור וכנו הם כלי שרת ככל הכלים האחרים, או שהם כלים שהם הכשר מצווה, ועל כן, הציווי עליהם לא מופיע עם עיקר הציווי על מבנה המשכן בפרשת תרומה אלא בפרשת כי תשא.

על פי הסבר זה ניתן להבין מדוע גם בגדי הכהונה לא נראו למשה בהר. היות וגם הכהנים לא הורשו לעלות להר סיני, לכן גם בגדי הכהונה המשמשים במשכן לא נראו בהר. הרב שפיגלמן[10] מציע שני הסברים נוספים לעובדה שבגדי הכהונה לא נכללו בדברים שה' הראה למשה על ההר.

מעניין כי למרות שהחצר עצמה לא נראתה ע"י משה בהר, מזבח העולה כן הוראה למשה בהר, וזאת משום שהמזבח עצמו קשור גם כן להתגלות השכינה. נקודה זו מתגלה באופן מפורש בחנוכת המשכן המתוארת במסגרת היום השמיני, לאחר שבעת ימי המילואים:

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט', כג-כד).

כבוד ה' נראה אל כל העם ומתגלה ביציאת אש מלפני ה' ובאכילת הקורבנות על גבי המזבח.

המשכן הוא ביתו של הקב"ה, ועל כן הקב"ה נותן הוראות מדויקות ביותר איך לבנותו.

הכהנים אמנם עובדים במשכן אך הם אינם חלק ממנו. בגדי הכהונה צריכים לייצג גם את הכהנים ולכן ההנחיות כלליות ולא מדויקות (כשברור גם שהבגדים צריכים כמובן להיות מותאמים למידות כל כהן וכהן).

בנוסף, המשכן וכליו הם המשך התורה שבכתב כהמשך ישיר של מעמד הר סיני ועל כן ה' הראה למשה את מתכונתם המדויקת בהר סיני, ואילו בגדי הכהונה הם תורה שבעל פה. משה קיבל רק את המסגרת והפרשנות המדויקת נותרה לשיקול דעתו. על כן מדגישה התורה כי הבגדים נעשו "כאשר ציוה ה' את משה" ביחס לעקרונות, ואילו הביצוע בפועל תלוי בפרשנותם של משה ובצלאל.

לאור דברינו עד כה, נראה כי הפסוקים המציינים את מה שה' הראה למשה על ההר, באו לסייע לנו להבין את משמעות מבנה המשכן. לאור הבנה זו ניתן לדבר על חלוקה כזו: הכלים, המבנה והמזבח החיצון.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי, תש"ע

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

 

בית המדרש הווירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

ניתן להבין כי הכלים והמבנה הם שני מרכיבים של אותו המבנה אלא שישנה התייחסות עצמאית למסגרת מחד ולתוך מאידך גיסא[11], ואילו המזבח החיצון נוטל חלק לעצמו. הבנה זו מחזקת את ההתבוננות במשכן כשהוא מורכב משני חלקים:

  1. המבנה הפנימי ובו הכלים
  2. המזבח החיצון.

בשיעור הבא, ננסה לבחון האם ניתן להביא ראיות נוספות לחלוקה בסיסית זו.

 

 

[1]   נקודה מעניינת להתבוננות היא השאלה האם עובדה זו כשלעצמה מלמדת כי אורך, רוחב וחלוקה פנימית של המבנה אינה בעלת משמעות כלל על פי הפסוקים עצמם או שיש לזה משמעות אחרת וצ"ע.

[2]   מעניינת החזרה של התורה על הביטוי 'תבנית המשכן תבנית כל כליו' ו'כן יעשה בתבניתם'. הביטוי 'תבנית' משקף את ההבנה האלוקית כיצד יש לקיים ולעשות במדויק כלשונה וכציוויה המפורט. 

[3]   בהקשר זה מעניין לציין את דברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה: "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר זה מזבח לעולה לישראל, ובמקדש נעקד יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה ונאמר בדברי הימים ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי" (פ"ב הלכה א).

[4]   וכך דבריו בשמות כה,מ בקשר לעשיית המנורה: "והזהיר אותו 'ועשה בתבניתם וגו' ' – הסתכל במה שבעולם הבריאה מה שהוא תבנית המנורה ופרטיה, ועשה לשם כך. ומשום שנתקשה משה ביחוד בזה משום הכי הראהו בהר המנורה ותבניתה". 

     ובנוגע להקמת המשכן הוא מוסיף: "והקמת את המשכן כמשפטו וגו': באשר כבר כתיב שבשעת עשיה היו נצרכים לדעת נגד מה נעשה כל דבר, כתבנית העולם, וכמו שכתבתי לעיל (כ"ה, ט), והייתי אומר דבשעת הקמה אין צריך לדעת משפט כל דבר על מה הוא בא, משום הכי הזהיר הכתוב דגם בשעת הקמת המשכן יהיה 'כמשפטו אשר הראית בהר' - תבנית המשכן בבנין העולם.

[5]   ומוסיף כאן המהדיר על פירוש הנצי"ב העמק דבר, מרדכי קופרמן כי לפי הספורנו עשיית המשכן על כל חלקיו, הבאתו אל משה לקבל את אישורו ואת ברכתו והקמתו, שלושת השלבים נעשו על פי כל הכוונות שבמהות המשכן בתכלית הבריאה. הרי בנצח עסקינן ובדרגה כזאת דרושה הכוונה הנכונה והיא לעיכובא בכל שלבי העשיה. בזה מובן היטב מדוע חזרה התורה שבכתב פעם אחר פעם על ענייני מלאכת המשכן. הכתיבה מציינת את העיכובא שבכל שלב ושלב. 

[6]   יש לציין כי דברים אלו מסבירים באופן ברור את עצם העניין שזו הוראה למשה לבנות את המשכן בדומה למקדש של מעלה, אך אין כאן התייחסות להבדל בזמנים הקיים בין הציוויים.

 

[7]   נזכיר כי בפרשת תרומה אין ציווי על בניין מזבח הקטורת, והוא מופיע רק בסוף פרשת תצוה.

[8]   נושא זה דורש שיעור בפני עצמו וכשנעסוק בעז"ה בכלי המקדש השונים נתייחס בהרחבה לגישות השונות לעניין מזבח הקטורת.

[9]   בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון, שיעור בפרשת שבוע מאת הרב מאיר שפיגלמן, פרשת תרומה.

[10]  בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון, שיעור בפרשת שבוע מאת הרב מאיר שפיגלמן, פרשת פקודי.

 

[11] הבנה זאת נוגעת לסוגיה רחבה הרבה יותר והיא מה עיקר התכלית של המשכן, האם זהו מקום הקרבת הקרבנות או שעיקר ענינו הוא בהשראת השכינה. מענין מאוד כי הרמב"ם הרואה במשכן מקום הקרבת קרבנות רואה בבנין הכלים חלק אינטגרלי של מצוות בנין הבית. והדברים מסתברים מאוד.

הרמב"ם הרי מבין כי התכלית של הבית היא עבודת האדם, הקרבת הקרבנות, החגיגה והעליה לרגל, ולכן מובן כי הכלים המאפשרים את קיום העבודה עצמה הם חלק מן המצוה. ואילו הרמב"ן המבין כי עיקר הבית נועד להשראת שכינה מתייחס לכלים רק כהכשר מצווה ואינו מונה אותם  כמצווה בפני עצמה, פרט לארון. סוגיה זאת ורחבה ורק הערנו עליה כאן תוך עיון ביחס בין המבנה לכלים ואכמ"ל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)