מבנה התקיעות בראש השנה

  • הרב משה טרגין

מבנה התקיעות בראש השנה

עם הגיענו אל חודש אלול, אנו מתחילים את ההכנות ליום הדין. את השיעורים הבאים נקדיש, אי"ה, למצוות השונות שבהן ניפגש בחגים הבאים עלינו לטובה.

ב"דרשה לראש השנה" מספר הרמב"ן על מעשה שקרה לרבו, רב נתן (מטריקו וטיל, אחד מראשוני המאה ה- 13). רבי נתן נסע ללמוד עם הריצב"א, ושם התרחש המעשה הבא: בעל התקיעה שתקע בראש השנה, תקע 4 קולות של שברים במקום לתקוע שלושה. ריצב"א הורה לו לחזור על התקיעה שוב, באשר מצוות תקיעת שופר היא לתקוע דווקא מספר מדויק של שלוש תקיעות בשברים. לאחר התפילה התכנסו המתפללים בקדמת בית הכנסת, והחלו לדון בפסיקת רבם. הרמב"ן מצטט את הוויכוח שהתרחש שם ומוסיף את דעתו בעניין.

מוקד הוויכוח היה עניין ההפסק בתקיעות. בכל פעם שפעולות מסוימות הן פעולות עוקבות וקשורות זו לזו, אין להפסיק ביניהן בשום צורה שהיא. למשל, הנחת תפילין של ראש חייבת להתבצע מיד לאחר הנחת תפילין של יד. הפסק בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש על ידי דיבור גורם לקטיעת הקשר שבין שתי הפעולות, ומצריך ברכה חדשה. בפורים חובה על האדם לשמוע את קריאת המגילה מתחילתה ועד סופה ללא הפסק. דיבור באמצע הקריאה יוצר הפסק הפוסל את הקריאה. על פי האמור עד כה, ניתן לומר כי קול נוסף של שברים יוצר הפסק ברצף התקיעות, והפסק זה פוסל את התקיעות. אכן, נראה כי עניין ההפסק הוא שעמד בבסיס פסיקתו של ריצב"א, ואף הרמב"ן מביא את ההפסק כנימוק ראשון לפסיקת ריצב"א.

ניתן לחלוק על הסבר זה מכמה כיוונים. ראשית, עלינו לבדוק האם המושג הפסק שייך בכלל לעניין התקיעות. מה טיבה של סדרת הקולות "תקיעה- שברים- תקיעה"? ניתן להבין עניין זה בשתי דרכים. ניתן לומר כי הקולות הללו אינם קשורים ביניהם בקשר מהותי, אלא רק סמוכים זה לזה. חייבים לתקוע אותם בסדר מסוים, והם מהווים יחידה אחת, אולם אין הקולות הללו מהווים "תו" אחד. מצד שני, אפשר לומר כי קולות אלו קשורים ביניהם בקשר מהותי, עד כדי כך שאי אפשר להפריד ביניהם בשום צורה של התערבות חיצונית.

ייתכן כי בזה בדיוק חולקים ר' יהודה וחכמים במסכת סוכה (נג:) בנוגע לאופן מניית הקולות. ר' יהודה סבור כי קבוצת הקולות תקיעה- תרועה- תקיעה או תקיעה- שברים- תקיעה מהווים קול אחד. לעומתו, חכמים סבורים כי אלו שלושה קולות. (יש לציין כי מחלוקת זו נוגעת בראש ובראשונה לתקיעה במקדש עם הקרבת הקרבנות, אולם אנו יכולים להניח כי אותה מחלוקת נוגעת גם לתקיעות שופר שבראש השנה.) למעשה, הגמרא מרחיבה את המחלוקת הנ"ל, ומוציאה ממנה השלכות שונות המתרחבות אל מעבר לעניין המספרי גרידא. הגמרא מסיקה כי לפי ר' יהודה אסור לאדם להפסיק בין השברים או התרועה לבין התקיעות הסמוכות להם. כיוון שכל הקולות הללו נחשבים כקול אחד, עליהם להיתקע אחד אחרי השני ללא הפסק. בהתבסס על דעת ר' יהודה, ועל הפירוש שנתנה הגמרא לדעתו לעניין פסול הפסק, ניתן לנמק את פסק הריצב"א בכך שהוספת קול נוסף של שברים מהווה הפסק בסדרה תקיעה- שברים- תקיעה, שלמעשה מהווה קול אחד, ועל כן יש לחזור על התקיעות.

אך ישנה בעיה בהסבר זה בדעת ריצב"א: בדרך כלל איננו פוסקים כר' יהודה לגבי חכמים. אנו פוסקים כחכמים, ולפי שיטתם, למרות שקיים קשר בין התקיעות השונות, אין זה קשר כה הדוק עד כי כל הקולות נחשבים לקול אחד. אנו נוהגים כחכמים, ובחיוב לשמוע שלושים קולות בראש השנה, אנו מונים את תקיעה- שברים- תקיעה כשלושה קולות נפרדים. עמדה זו באה לידי ביטוי חריף יותר בהלכה המובאת בגמרא במסכת ראש השנה (לד.), המתירה לאדם לשמוע תשעה קולות (המספר המינימלי של קולות הנדרש כדי לצאת ידי חובת המצווה) במספר פעמים; גם אם אדם ישמע את תשעת הקולות הללו בשעות שונות של היום, עדיין הוא נחשב כמי שקיים את המצווה כהלכה. אם כך, ניתן לומר כי להלכה אנו מקבלים את דעת חכמים כי אין קשר הדוק בין הקולות השונים המופיעים באותה סדרה. וממילא יש מקום לשאול האם הפסק במהלך התקיעות אכן מעכב את קיום המצווה. אם הקולות אינם אמורים להיות מחוברים זה לזה באופן משמעותי, כי אז אין דרישה לרצף ולהמשכיות בין הקולות, וממילא אין מקום לדבר על כך שהפסק יעכב בעד קיום המצווה.

אמנם, עדיין ניתן לומר כי קיימת אפשרות שהפסק יהווה מעכב גם בתוך סדרה של שלושה קולות. הגמרא במסכת ראש השנה (לד.) מתארת את נהלי תקיעת השופר שהתקין ר' אבהו: קיים ערפול ביחס למה שהתורה מכנה "תרועה". ברור שהיא סוג כלשהו של זעקה, אך לא ברור האם תרועה היא שלוש יללות קצרות (מה שאנו מכנים היום שברים) או שמא תרועה היא תשע תקיעות מהירות וקצרות (מה שאנו מכנים כיום תרועה). בשלב ראשון הגמרא חשבה כי ר' אבהו התקין שיתקעו שלוש סדרות של תקיעה- שברים/ תרועה- תקיעה, כדי לצאת ידי הספק. באמצעות הרכב תקיעות שכזה ניתן לומר בביטחון כי המצווה קוימה במלואה גם ללא ידיעת זהותה האמתית של התרועה. בין אם התורה התכוונה בתרועה לשלוש יללות קצרות הבאות בין שתי תקיעות ובין אם משמעות התרועה הכתובה בתורה היא תשעה קולות מהירים וקצרים, הרי שסדר התקיעות שהתקין ר' אבהו פותר את הבעיה. אך הגמרא מתקשה להבין כיצד בכל זאת מועיל סדר התקיעות שהתקין ר' אבהו: אם התרועה הכתובה בתורה פירושה שברים, הרי שהתרועה שתוקעים לאחר השברים מהווה הפסק בין השברים לתקיעה, ולחלופין, אם תרועה הכתובה בתורה היא התרועה שלנו, הרי שהשברים שתוקעים לפניה מהווים הפסק בינה לבין התקיעה הראשונה. למעשה, הגמרא טוענת כי הסדר זה לא רק שאינו מהווה פתרון לבעיית הזהות של התרועה, אלא שהוא אף אינו מהווה פתרון הלכתי לאף אחת מן האפשרויות בדבר טבעה של התרועה.

ראשונים רבים מקשים על שאלת הגמרא: מדוע בכלל הגמרא מתחשבת בגורם ההפסק שבין התקיעות? הרי אין אנו פוסקים כר' יהודה, הסבור כי כל סדרת הקולות מהווה מקשה אורגנית אחת. לשיטתנו, יוצאים ידי חובת המצווה גם בשמיעת הקולות בזמנים שונים במשך היום. כדי לענות על השאלה מחלקים הראשונים בין שני סוגי הפסק. הפסק של זמן בין התקיעות השונות אינו הפסק המעכב בעד קיום המצווה, אולם הפסק של תקיעה אחרת פוסל את סדרת הקולות שבה הוא מופיע. הקולות שבכל סדרה אמנם אינם מהווים תו אחד, אולם הם עדיין קולות בסדרה אחת, דבר המחייב אותם להופיע בסדר מסוים, גם אם לא ברציפות. אם תרועה הכתובה בתורה היא שברים, אזי תשעת הקולות הקצרים והמהירים (שאנו מכנים כיום תרועה) הבאים אחריהם מהווים הפסק בין השברים לתקיעה וגורמים לקטיעת הרצף. אפילו חכמים, שאינם סבורים כי הקולות מקושרים אחד לשני באופן מהותי, דורשים רמה מסוימת של קשר בין הקולות, רמה המופרת על ידי תקיעה שאינה שייכת לסדרת הקולות.

לאור החילוק שהעלינו לעיל בין שני סוגי הפסק, ולאור ההבנה שאפילו לשיטת חכמים קיים קשר מבני כלשהו בין הקולות שבסדרה אחת של תקיעות, ניתן להבין את פסיקתו של ריצב"א. הוספת קול רביעי לשברים, כפי שעשה התוקע, מהווה הפסק בין השברים לבין התקיעה החותמת את סדרת הקולות. לפי ר' יהודה, הסבור כי קיים קשר הדוק יותר בין הקולות, אפילו הפסק של זמן בין הקולות יעכב את קיום המצווה. אולם גם לשיטת חכמים עירוב של קול זר בסדרת הקולות יוצר הפסק.

אך הרמב"ן הולך בכיוון אחר בהבנת דעת ריצב"א. תוך כדי בחינת הנושא, הרמב"ן מצביע על גורם אחר שיש להתחשב בו. אם בעל התקיעה תוקע את הקול הנוסף בשברים באותה נשימה שבה תקע את הקולות הקודמים, שלמות הסדרה אינה נפגמת. במקרה כזה כל הקולות נחשבים כיחידה אחת של שברים, ואין צורך לדון או להתחשב בגורם ההפסק. שברים מוגדרים כתקיעה של לפחות שלוש יללות קצרות; אם תוקעים יותר משלוש יללות בתוך אותה נשימה כל הקולות נחשבים כשברים. אולם אם בעל התקיעה תקע שלוש יללות, ואחר כך, בנשימה אחרת, תקע יללה נוספת, יש מקום לומר כי היללה האחרונה נחשבת כקול של שברים העומד בפני עצמו. במקרה כזה הבעיה אינה בעיה של הפסק (בין השברים לתקיעה החותמת את הסדרה) אלא בעיה של סדר. אנו מקבלים להלכה את דעת חכמים שאינם מצריכים שהקולות יהיו מקשה אחת (ולכן אדם ששמע את התקיעות בזמנים שונים קיים את המצווה), אולם גם לפי דעה זו עדיין קיים צורך בסדר מסוים של תקיעות. בהוספת קול נוסף של שברים משתנה הסדר הנצרך לקיום המצווה. ללא קשר לשאלת ההמשכיות, ומבלי להתייחס למידת חוסר התלות שבין הקולות, אנו עדיין צריכים סדר מסוים של קולות כדי לקיים את המצווה. תקיעה של קול נוסף הנחשב כשברים (בשל תקיעתו בנשימה שונה) משנה את הסדר הנדרש: תקיעה, שברים, תקיעה. כאשר מנסה הרמב"ן להגן על דעת ריצב"א, הוא מוסיף גורם חדש שבו עלינו להתחשב לגבי מצוות תקיעת שופר- שמירת הסדר הנכון של התקיעות.

נקודות מתודיות:

1. בכל פעם שאנו פוגשים מספר פריטים המהווים חלק מסדרה אחת, עלינו לבחון את מידת הקשר שבין הפריטים. למשל, באחד משיעורינו הקודמים, בחנו האם ספירת העומר הנעשית מדי לילה במשך 49 לילות היא מצווה אחת, או שמא הספירה היא כמה מצוות נפרדות הקשורות זו לזו.

2. לעתים קרובות נמצא כי הפרעות בתוך רצף מסוים קוטעות את הרצף, אם בשל הפסק, ואם בשל הצורך בסדר מסוים שהופרע בהתערבותו של הגורם הזר. דוגמא חשובה במיוחד לצורך בסדר מסוים ניתן למצוא בעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים. לא ידוע לנו על הלכה כלשהי האוסרת על הכוהן הגדול להפסיק באמצע העבודה לצורך מנוחה, אולם אנו יודעים בוודאות כי שינוי סדר העבודה, כגון שחיטת השעיר לפני שחיטת הפר, פוסלת את העבודה.

שאלה לסיום:

מה עשוי להיות הדין אם התוקע מפסיק באמצע השברים (בין שלושת הקולות המרכיבים את השברים)? ומה דינו של הפסק בין שברים לתרועה?