מבנה תפילת שמונה עשרה

  • הרב עזרא ביק

השיעור מוקדש לזכרו של אברהם דב בן פסח גרוסברג ז"ל

הרמב"ם, כידוע, קובע כי תפילה בכל יום היא חיוב מהתורה:

מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר "ועבדתם את ה' אלוקיכם" (שמות, כ"ג, כה)...ואין מנין התפלות מן התורה ואין משנה התפלה הזאת מן התורה ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.

נראה לכאורה מכך שהתורה מצווה על האדם להתפלל, אולם משאירה לו את ההחלטה מה לומר ומתי לומר זאת (הרמב"ם ממשיך ומסביר כי חכמים הסדירו וקבעו את הפרטים הללו). אולם, במשפט הבא, הרמב"ם כולל כמה הנחיות מפורטות כאשר הוא מנסח את החיוב מהתורה:

חיוב מצוה זו כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.

(הלכות תפילה, א', א - ב).

על אף שלתפילה מהתורה אין זמן קבוע או תוכן קבוע, נראה כי יש לה סדר קבוע - שבח, בקשה והודאה. ננסה להבין צורה זו בשיעור זה.

מה מקור קביעה זו של הרמב"ם? הגמרא קובעת כי מותר לאדם להוסיף בקשות אישיות בתפילת שמונה עשרה, אך רק בברכות האמצעיות - אסור להוסיף בקשות אישיות בשלושת הברכות הראשונות ובשלושת הברכות האחרונות:

אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות. דאמר רבי חנינא: ראשונות - דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו; אמצעיות - דומה לעבד שמבקש פרס מרבו; אחרונות - דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר[1] והולך לו.

(ברכות ל"ד.).

הקטגוריה הראשונה היא הגיונית למדי, כיוון ששלושת הברכות הראשונות של תפילת שמונה עשרה אכן מורכבות משבח. באופן דומה, החלק האמצעי אכן מורכב כולו מבקשות שאנו מבקשים מה'. אך ההגדרה של החלק השלישי אינה ברורה. הרמב"ם קרא לה "שבח והודיה", אך רק השנייה מבין שלושת הברכות האחרונות עוסקת בהודיה. הן ברכת "רצה" והן ברכת "שים שלום" מנוסחות למעשה כבקשות! המונח "שבח", שכבר שימש להגדרת החלק הראשון, הוא מדויק כאן, אך אינו מוסיף מידע. מהי המטרה של השבח לאחר שהבקשות כבר נאמרו? הלשון של הגמרא למעשה שונה, אך עבורנו, היא עדיין אינה ברורה. מה משמעות "נפטר והולך", ואיך היא מתבטאת בלשונן של שלושת הברכות האחרונות?

הלשון בה משתמשת הגמרא לתיאור החלק השלישי היא המפתח, לדעתי. כדי להבין אותה, עלינו להעביר את תודעתנו למצב "ימי ביניימי", כיוון שהרעיון זר לחלוטין לתודעה המודרנית, שגודלה על האתוס של דמוקרטיה ושוויון זכויות. "נטילת רשות" הוא מה שעושה מי שעוזב את בעל מעמד גבוה משלו, ממנו יש לקבל רשות לעזוב. לאחר ש"הוענק" לו ראיון עם המלך, יש גם ריטואל של עזיבה; כשם שצריך רשות להיכנס לנוכחותו של המלך, כך צריך גם רשות לעזוב. כמובן, אין אף אחד כיום שמקבל סוג כזה של כבוד, כיוון שכולנו שווים באופן בסיסי. המטאפורה החברתית שהגמרא משתמשת בה הייתה מובנת מיד על ידי כל אחד בעולם העתיק, אך היא זרה לעולמנו. ואני מסכים כי היא זרה מסיבות טובות, כיוון שאכן כולנו שווים - עם יוצא דופן אחד. היא עדיין מתאימה, ואפילו מתחייבת מבחינה מוסרית, ביחס לה'. כאן אנו לוקחים חלק במערכת יחסים שהיא לחלוטין ובצורה קיצונית בלתי שוויונית, היכן שהמטאפורה שהגמרא חוזרת עליה - משרת בפני אדונו - היא, אם כבר, בלתי מספיקה כדי לבטא באופן מלא את אי השוויון המעורב כאן. זוהי המשמעות הפנימית, לא רק של "נפטר והולך" של החלק השלישי, אלא גם של שני החלקים הקודמים.

מדוע יש לשבח את ה' לפני בקשת בקשות? זה לא בשביל "לרכך" אותו, חס וחלילה! זה הפרוטוקול הראוי. לבקש בקשה ממישהו שאין לו שום חיוב כלפיך, אך כלפיו יש לך מחויבות אינסופית ובו אתה תלוי לחלוטין, הוא דבר שונה לחלוטין ממילוי טופס לקבלת הטבה מאיזה משרד ממשלתי (מה שאני חושד כי הוא האופן בו רבים מאיתנו תופשים את התפילה). הכרה בחוסר הסימטריה של היחס בין המשרת והמלך היא חיונית לבקשת הבקשה; זהו סוג שונה של בקשה כאשר הוא מוצב במסגרת זו ובהכרה זו. נדמה לי כי אנו מביטים לאחור בשעשוע ואף בלגלוג על השפה המוגזמת והמליצית בה השתמשו כדי לפנות ל"הוד מלכותו הנאצל והמרומם" בזמנים עתיקים, אך אני חושב כי חשוב להבין כי האנשים אז לא היו סתם משוגעים. אם אתה מכיר בכך שחברי האריסטוקרטיה הם אכן אנשים טובים יותר, מעמד נפרד מזה של האדם הפשוט, אז השפה היא מתאימה. בהיותי דמוקרט שיודע כי כל בני האדם מוצאם מאב קדמון משותף, גם אני מוצא שפה זו מגוחכת כאשר היא מופנית כלפי בשר ודם שאינו יותר טוב ממני. אך לפני ה', מלך המלכים, מלכות אמיתית, מעמד נפרד באופן מוחלט וטוב יותר באופן אינסופי מזה של עצמי - זוהי אכן הדרך לדבר, ובוודאי זו הדרך לבקש בקשות ודרישות.

בהתבסס על כך, שלושת הברכות האחרונות של תפילת שמונה עשרה - אותן אלו שלא הבנו - הן שלושה אספקטים של "נטילת רשות" מהמלך. הראשונה, ברכת "רצה", היא ביטוי תקוותנו כי החוויה שלנו עם ה', בה באופן בסיסי ביקשנו דברים לעצמנו, השביעה גם את רצונו של ה', כי תפילותינו "היו לרצון" לפני ה'. השנייה, ברכת "מודים", היא היכן שאנו מבטאים במפורש את תודותינו. השלישית, ברכת "שים שלום", היא מה שתמיד עושים כאשר "נוטלים רשות"; זוהי ברכה ובקשה לשלום, להמשך יחסים טובים בין ה' לביננו, אפילו כאשר אנו כבר לא נמצאים בנוכחותו. זוהי, בפשטות, בקשה "ללכת בשלום".

מבנה שלושה חלקים זה, באופן כללי, מגדיר מחדש את המשמעות של התפילה. תפילה היא עבודה, שירות, כפי שראינו בשיעור שעבר. עבודה מתבססת על היחס הבלתי סימטרי באופן קיצוני בין אדון ומשרת, בין שותפים לגמרי לא שווים, שאינם שווים במעמדם הבסיס ולא רק בכוחם. בקשת בקשות היא חוויה שונה בהקשר זה ממה שהייתה לו הייתה זו רק דרך פרגמטית לקבל מה שאנחנו רוצים. ההקשר, אם כן, הוא חיוני, ומכיוון שכך אנו מבינים מדוע, על אף שהלשון של התפילה לא נקבעה על ידי התורה, ההקשר כן נקבע - כיוון שזהו ליבה ומשמעותה של התפילה היומית.

כפי שציינתי בעבר, ישנו סוג נוסף של תפילה - זעקה, תחנון, שהוא תגובה למשבר. יתכן מאד כי זעקה אינה כפופה למסגרת זו. כאשר האדם שרוי בכאב, הוא צועק – "וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי".[2] אך תפילה יום-יומית, תפילה מחייבת, היא ביטוי של מחויבותנו למלך, אדוננו. גם תפילה זו כוללת בקשה ותחינה - למעשה, בקשה עשויה להיות ליבה של התפילה היומית - אך ההקשר כאן שונה. משום כך, היה חשוב להבין את המבנה אותו בחנו. בהינתן הקושי של האדם המודרני להבין הקשר זה, חוסר הניסיון שלנו במערכות יחסים הדומות לאלו של אדון ומשרת, גוברת החשיבות עבורנו כיום להבין ולשים לב למבנה התלת-חלקי כדי שהתפילה שלנו תהיה בעלת האופי שחכמים התכוונו שיהיה לה.

נקודה אחרונה, לא כל כך קשורה. ישנו פרט נוסף של התפילה היומית שהרמב"ם מחשיב כחובה מדאורייתא. הרמב"ם מסכם את ההגדרה שלו לחיוב התפילה מהתורה, לאחר שהוא חוזר על כך שאין טקסט קבוע, מספר קבוע או זמן קבוע, בקביעה: "והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה". הפניה לכיוון המקדש היא דרישה גם בתפילה חסרת מבנה, לפי הרמב"ם. הכסף משנה, בחפשו אחר מקור לקביעה זו, גוזר אותה מהעובדה כי התפילה מתוארת כעבודה. עבודה היא בראש ובראשונה העבודה במקדש. התפילה נקראת, לפי הרמב"ם, "עבודה שבלב". אם הכסף משנה צודק, אזי כלל זה גם הוא מתבסס על מיקום התפילה בתוך מסגרת של עבודת המלך, שירות יומי, קורבנות וטקסים. אין זה מפתיע כי הכללים הנוספים, שהם כמובן תוספות מדרבנן, מחזקים עמדה זו - השתחוות, עמידה כפופה, לבוש הולם וכיוצא בזה.

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק, תשע"ו

תורגם על ידי חנה גלסנר

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   רש"י - נוטל רשות.

[2]   שמות, כ"ב, כו.