מבעיר (ג') – גדרי מבעיר ומקלקל בהבערה

  • הרב ברוך גיגי

פתיחה

שתי מלאכות, מלאכת מבעיר ומלאכת חובל, מזמנות לנו מבט ייחודי על אופי המלאכות. מלאכות אלו מובילות אותנו לדיון יסודי בשאלה האם יש לחייב בהן על מעשה של קלקול, על חסרון והרס, באופן חריג ושונה משאר המלאכות, או שמא דינן ככל המלאכות, שבהן שנינו – 'כל המקלקלין פטורים'. תוך כדי הדיון בסוגיה זו, נעלה הערות נוספות הנוגעות להגדרת מלאכת מבעיר.

 

א. מחלוקת התנאים ומחלוקת האמוראים

בגמרא בשבת נאמר:

"תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן: כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. אמר ליה פוק תני לברא (צא ולמד בחוץ) חובל ומבעיר אינה משנה, ואם תמצא לומר משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו. והאנן תנן (והרי אנחנו שנינו) כל המקלקלין פטורין? מתניתין רבי יהודה ברייתא רבי שמעון. מאי טעמא (מה הסיבה) דרבי שמעון? מדאיצטריך קרא למישרא (מכך שהצריך הכתוב להתיר) מילה, הא חובל בעלמא חייב, ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן שמע מינה מבעיר בעלמא חייב. ורבי יהודה התם מתקן הוא כדרב אשי דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין"  (שבת קו.)

אם כן, מצינו מחלוקת תנאים בשאלה האם מקלקל בהבערה חייב, או שמא הוא פטור, כדין כל המקלקלים. רבי יהודה סבור שאדם המבעיר בצורה המקלקלת פטור, והעובדה שאסור להבעיר בשביל להרוג בת כהן אינה מלמדת שאסור לקלקל בהבערה בשבת, כיוון שזהו תיקון ולא קלקול[1]. לעומתו, סבור רבי שמעון שמקלקל בהבערה חייב, משום שלדעתו הבערה לצורך שריפת בת כהן היא קלקול, ובכל זאת התורה אסרה אותה בשבת.

בנוסף, ראינו את מחלוקת רבי אבהו ורבי יוחנן האם לחייב כל חובל ומבעיר, או דווקא בצריך לדמו או לאפרו.

דעות שונות נאמרו בהסבר דברי רבי אבהו ורבי יוחנן, כפי שנראה. יש להקדים ולומר, שדיון בסוגיא זו כורך בתוכו (כחלק מהבנת הדעות) שלושה דיונים שונים: גדרי מקלקל, גדרי מלאכה שאינה צריכה לגופה וגדרי מבעיר. כיוון שאנו עוסקים במלאכת מבעיר, נשתדל למקד את דיוננו בשאלה זו. הדבר ייעשה תוך התייחסות מצומצמת גם לשתי השאלות האחרות, כפי הנדרש.

 

ב. רבי אבהו ורבי יוחנן – על פי רש"י ותוספות

ראשית, נעסוק במחלוקת רש"י והתוספות.

מרש"י (שם) עולה, שהוא מפרש את המחלוקת כך: לדעת רבי אבהו מחלוקת התנאים היא בשאלה האם חובל ומבעיר חייבים אף כשאין שום תיקון. לדעת רבי שמעון אכן חייבים אפילו כשאין שום תיקון, אך לדעת רבי יהודה האדם מתחייב רק כשיש במעשהו תיקון. לדעת רבי יוחנן, לעומת זאת, אין לחייב כלל במבעיר שאין בו תיקון כלל אלא כולו מקלקל.

בדברי רש"י לא מצינו הסבר בהיר לשיטת רבי יוחנן, אך שיטת הרשב"ם, שלפי התוספות (שם ד"ה חוץ) פוסע בדרכו של רש"י, שופכת אור על גישה זו. לפי הרשב"ם, רבי יוחנן מסכים עם הצגת המחלוקת על ידי רבי אבהו. אלא, שרבי יוחנן מכריע כשיטת רבי יהודה, שמקלקל בהבערה פטור, ולא כשיטת רבי שמעון, המחייב גם במקרה זה. לפי זה, רבי אבהו ורבי יוחנן חלוקים במחלוקת התנאים: רבי אבהו כרבי שמעון ורבי יוחנן כרבי יהודה.

כיוון שלא מצאנו מקןר למחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בעניין זה של מקלקל,  קובע רש"י, שהמחלוקת של רבי יהודה ורבי שמעון במקלקל בהבערה תלויה במחלוקתם לעניין מלאכה שאינה צריכה לגופה. רבי יהודה, המחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, מתייחס לתיקון שנעשה באפר ולא לקלקול שנעשה בעצים. וממילא רואה הבערה זו כתיקון.

אולם, רבי שמעון, הפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, לא מתחשב בתיקון שבאפר כיוון שבעצם הוא מקלקל את העצים. לפי רבי שמעון, תיקון שמחוץ לגופו אינו נחשב תיקון, אלא כמלאכה שאינה צריכה לגופה – ועל כן כל הבערה היא קלקול, ומכך שבכל זאת מחייבים עליה, עולה שמקלקל בהבערה חייב (קו. רש"י ד"ה מתני' רבי יהודה, וברייתא ר"ש).

לאור שיטת רש"י והרשב"ם, כאשר אנו באים להכרעת ההלכה, עלינו לדעת האם אנו פוסקים כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה. אם אנו פוסקים כמוהו, יהיה עלינו לפסוק כך גם בשאלת מקלקל בהבערה, ולחייב מבעיר גדיש או עצים גם אם אינו צריך לאפרו.

המחלוקת במבעיר – על פי רש"י ורשב"ם

רבי שמעון

רבי יהודה

רבי אבהו

חייב אפילו במקלקל לגמרי. וכך הלכה

מקלקל לגמרי פטור, חייב רק כשמתקן, כגון שצריך לאפרו.

רבי יוחנן

חייב אפילו במקלקל לגמרי.

מקלקל לגמרי פטור, חייב רק במתקן, כגון שצריך לאפרו, וכך הלכה

רבי יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ור"ש פוטר, ולכן

לא מתייחס לתיקון שנעשה מחוץ לגופו – ממילא אם מחייבים על הבערת בת כהן אין זה מפני התיקון שבה אלא כי מחייבים גם על קלקול.

מתייחס לתיקון גם אם לא נעשה בגוף המלאכה, וממילא נחשב מתקן.

 

אמנם, התוספות (שם) חולקים על גישה זו. לדבריהם, גם רבי אבהו וגם רבי יוחנן פוסקים כמו רבי שמעון שמקלקל בהבערה חייב. אלא, שרבי אבהו טוען שגם מקלקל גמור חייב, ואילו רבי יוחנן סובר שאין לחייב במקלקל גמור. זאת, כיוון שגם בהבערת בת כהן לא היה קלקול גמור אלא גם תיקון של מצווה (שנחשב כתיקון קצת), וממילא כדי לחייב מבעיר צריך תיקון מועט.

דוגמא לדבר היא מבעיר גדיש וצריך לאפרו, שאמנם אין דרך להבעיר גדיש כדי להשיג אפר, אך יש בכך תיקון מועט.

כל זה בשיטת רבי שמעון, ובשיטתו נחלקו רבי אבהו ורבי יוחנן. אולם, רבי יהודה, לפי התוספות, פוטר כל מקלקל בהבערה עד שיעשה תיקון גמור.

 

המחלוקת במבעיר – תוספות

רבי שמעון

רבי יהודה

רבי אבהו

חייב אפילו במקלקל לגמרי. וכך הלכה

מקלקל פטור, חייב רק במתקן לגמרי.

רבי יוחנן

מקלקל לגמרי פטור, חייב במקלקל עם תיקון כלשהו. וכך הלכה

מקלקל פטור, חייב רק במתקן לגמרי.

 

לגבי הגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה בהקשר שלנו,  בעניין מבעיר עצים, כותב רש"י:

"הלכך אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל, ואפילו מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים, ומה שהוא מתקן אצל אחרים - לרבי שמעון לא חשיב, דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אלא משום דמקלקל בחבלה ובהבערה חייב"         (שבת קו. רש"י ד"ה וברייתא)

במהלך העיסוק בשיטת רבי שמעון, מסביר רש"י שלשיטתו כל מלאכה שאין תיקון במעשה המלאכה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה. במילים אחרות, תיקון שאינו בעצם מעשה המלאכה אין בו חשיבות. רש"י מתמקד בהבערת העצים או הגדיש, בחומר המתבער. לפי רש"י, השאלה האם המלאכה צריכה לגופה או לא תלויה בשאלה האם יש תיקון בחומר המתבער, כיוון ששם נמצא מוקד המלאכה, לשיטתו.

ג. המשך גישת רש"י - שיטת הר"ן

שיטה הממשיכה את דרכו של רש"י, אך בניגוד לרשב"ם, היא שיטת הר"ן. לדעתו, רבי יוחנן ורבי אבהו נחלקו בדעת רבי שמעון, אך לדעת רבי יהודה מקלקל בהבערה פטור. הר"ן האריך בביאור מחלוקת האמוראים, ונתמצת את העולה מדבריו[2]:

ראשית, הר"ן מסכים לדברי רש"י, שמוקד מלאכת ההבערה הוא בחומר המתבער, בעצים.

בנוסף, הר"ן מדגיש את הנקודה הבאה: תיקון שאינו בגוף המלאכה אינו מוסיף חיוב אלא דווקא פטור. לעיתים, תיקון שאינו בגוף המלאכה יהפוך את הפעולה בגוף המלאכה לטפילה, עד כדי כך שלא ייחשב כעושה המלאכה כלל. כך, צד נחש על מנת שלא יישכנו כלל לא נחשב כעוסק במלאכת צידה, כיוון שמוקד הפעולה הוא ההצלה.

במקרים אחרים, בהם הצורך במלאכה הוא צורך צדדי ולא חשוב מספיק, המקרה יוגדר כמלאכה שאינה צריכה לגופה, אך התיקון שמחוץ לגופה לא מוסיף בה חיוב. כך, מבעיר הצריך לאפרו נחשב כמלאכת הבערה, ומוגדר כמלאכה שאינה צריכה לגופה. כך גם במבעיר לצורך מצווה, שהפעולה לא טפילה למצווה, כיוון שצורך המצווה אינו נובע מגוף הפעולה. ממילא, המקרה נחשב כמלאכת הבערה, והתיקון שאינו מגופה לא מוסיף בה חיוב[3].

לאור זאת, רבי אבהו הבין שלדעת רבי שמעון מקלקל בהבערה חייב. זאת, כיוון שאין צורך לחפש תיקון, שכן כל תיקון שהוא מחוץ לגוף המלאכה אינו מוסיף חיוב – ואם התורה חייבה במבעיר משמע שמחייבת אפילו כשמדובר בקלקול. המלאכה נחשבת מלאכה הצריכה לגופה, שהרי הוא רוצה בהבערת העצים אף שמקלקל אותם.

לעומת רבי אבהו, רבי יוחנן סבור שמקלקל גמור הוא מלאכה של שטות, אפילו בחובל ומבעיר. לעומת זאת, במקרה של מבעיר שיש בו תיקון צדדי אנחנו מחייבים: משום שמצד אחד הפעולה היא לא מלאכה של שטות, אך מצד שני התיקון שמחוץ לגופה אינו מרכזי כל כך כדי להפקיע ממנו שם מלאכה ולהגדירה כפעולה שאינה מלאכה, כגון צד נחש שלא יישכנו שהצורך שמחוץ לגופה הופך את הפעולה לפעולת הצלה ולא לפעולת צידה, וממילא אינה מלאכה.

לפי רבי יוחנן, בהבערה לצורך מצווה או במבעיר וצריך לאפרו מדובר באותו מעמד: מלאכת מבעיר עם תיקון כלשהו (כך שאין זה מלאכת שטות), שאינו משמעותי מדי (כך שעדיין שם מלאכה עליה, וחייב)..

המחלוקת במבעיר – על פי רש"י והר"ן

רבי שמעון

רבי אבהו

חייב אפילו במקלקל לגמרי. וכך הלכה

רבי יוחנן

מקלקל לגמרי פטור, חייב במקלקל עם תיקון כלשהו. וכך הלכה

רבי יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ור"ש פוטר, ולכן

לפי רבי אבהו: תיקון שנעשה מחוץ לגופו מוסיף סיבה לפטור ומכך שחייבים משמע שמקלקל חייב, אך לריו"ח מקלקל לגמרי זוהי "מלאכת שטות", ובבת כהן יש תיקון כלשהו. לפיכך, דורש תיקון כלשהו בהבערה.

 

ד. מחלוקת רש"י ורמב"ן – מלאכה שאינה צריכה לגופה ומבעיר

לעומת הר"ן, הרמב"ן דחה לגמרי את שיטת רש"י:

"וכן זו שאמר רש"י ז"ל עצמו דאין לך מבעיר שאינו מקלקל ואפילו מבעיר עצים לבשל קדירה, אינו נכון, שהרי גופה של אש צריך לו. וכן במבעיר להתחמם שהנאתו וביעורו שוין, והחורש ותולדותיה אין הנאתו בעצמן ממש אלא שהן תשמישו של עולם להנאת דברים אחרים וכהאי גוונא מלאכה הצריכה לגופה מיקרי"

שתי אפשרויות עומדות בפנינו כדי לבאר את מוקד מחלוקתם של רש"י והרמב"ן: מחלוקת בגדרי מלאכה שאינה צריכה לגופה, או מחלוקת בגדרי מבעיר.

1. מחלוקת בגדרי מלאכה שאינה צריכה לגופה

לדעת הרמב"ן (ושאר חכמי ספרד), כל מלאכה שאדם מפיק ממנה הנאה חיובית נחשבת מלאכה שהיא  צריכה לגופה. כיוון שאדם מפיק הנאה חיובית מהבערת העצים, שהרי קדירתו מתבשלת או שגופו מתחמם, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה. כל זאת, אף על פי שאינו נהנה מן העצים הבוערים , זוהי דרכו של עולם, לעשות מלאכה בעצים כדי ליהנות בתבשילו.

הרמב"ן דימה נקודה זו לחורש ותולדותיה, שבודאי אינו נהנה מהפעולה בקרקע, אלא שזהו מנהגו של עולם לחרוש כדי ליהנות ביבול ועל כן זו מלאכה הצריכה לגופה[4].

דעת רש"י מורכבת יותר בעניין זה. כפי שעולה מדבריו במקומות רבים לאורך המסכת, מלאכה הצריכה לגופה מוגדרת על פי רצונו בעצם מעשה המלאכה. לפעמים האדם עושה את מעשה המלאכה, אך אנו אומרים שברצונו לא באה לו וכדומה.

במקרה הנוכחי, נראה שלדעת רש"י הדבר נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה, מפני שאינו רוצה את הבערת העצים אלא את בישול הקדירה[5].

2. מחלוקת בגדרי מבעיר

לדעת רש"י מוקד ההבערה הוא בחומר המתבער, ואילו הרמב"ן מתמקד באש עצמה וביצירתה. נבאר את הדברים מעט יותר.

כאמור, רש"י מדגיש שהמלאכה היא בהבערת העצים. לאור זאת, השאלה האם מלאכה היא צריכה לגופה והאם מדובר במקלקל צריכה להבדק בעצים עצמם.

במקרה של מבעיר עצים לקדירתו זהו מעשה הגיוני וממילא מוגדר כמתקן. אלא, שהתיקון הוא בקדירה ולא בעצים, ולפיכך אין זה מתקן, כי הוא תיקון שמחוץ לגופה, ורבי יהודה מתחשב גם בתיקון שמחוץ לגופה של מלאכה, וכשצריך לבשל קדירתו הרי הוא מתקן מבחינת התבשיל, ולפיכך נחשב מתקן וחייב.

במבעיר הצריך לאפרו אמנם מיקוד המעשה הוא בעצים (שהרי צריך את האפר הנוצר מהם), אך הפעולה איננה הגיונית. על כן, רבי שמעון פוטר את האדם. אולם, רבי יהודה מחייב, שכן לשיטתו (המחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה), אין צורך לחפש את התיקון דווקא בגוף הדבר עצמו, ואפשר גם למצוא תיקון אצל האדם.

כזכור, הסבר הר"ן (בשיטת רש"י) היה שרבי יוחנן מצריך תיקון קצת גם לשיטת רבי שמעון. זאת, כיוון שאין לחייב במלאכה של "שטות". למרות שהאדם מקלקל מבחינת העצים, כיוון שיש תיקון מצד האדם (הוא צריך לאפר) הדבר נחשב כמקלקל הצריך לגופו שחייב, והרי אין זו 'מלאכת שטות'..

הרמב"ן, לעומתו, ממקד את מבטו בשאלה האם האדם נהנה מיצירת האש (בבישול קדירתו או בחום המופק ממנה). כדי להבהיר את עמדת הרמב"ן באופן מדוייק יותר, עלינו לעיין ולדייק בדבריו, לאור מה שכתב בסוגיא[6].

עמדת הרמב"ן היא שמלאכות רבות שיש להן שני מוקדים, יש להגדירן בגדר מיוחד, ולראות את מוקד המלאכה בתפר שבין שני המוקדים. נדגים דברינו:

א.      מלאכת בורר. במלאכת בורר יש דיון האם המלאכה היא בסילוק הפסולת או בתיקון האוכל. הרמב"ן מחדש שהמלאכה היא בהפרדת האוכל מהפסולת. לכן, לגיטימי לבחון את גדרי מתקן ומקלקל ואת גדרי צריכה לגופה בכל אחד מהחלקים של המלאכה, כיוון שהמלאכה היא בהפרדה שבין שני המרכיבים.

ב.       מלאכת גוזז. במלאכת גוזז יש דיון אם המלאכה היא בדבר הנגזז (שיער, צפורניים) או בגוף שממנו גוזזים. הנפקא מינה היא האם לראות גזיזת ציפורניים כמלאכה הצריכה לגופה או לא (עיין שבת צד: בתוספות שם). הרמב"ן מחדש שהמלאכה היא בניתוק מהגוף. לכן, אם מתקן את הגוף בגוזז שער וציפורניים או מתקן את הדבר הנגזז כגזיזת צמר, הכול בכלל המלאכה, ונחשב מתקן ומלאכה הצריכה לגופה.

לעומת קבוצת מלאכות אלו, מעמיד הרמב"ן את החופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה, שהיא מוגדרת כמלאכה שאינה צריכה לגופה. כיוון שהגדרת המלאכה היא בשינוי פני הקרקע, ופה האדם לא מעוניין בכך אלא בעפר עצמו. הרמב"ן מסביר שמלאכה זו, אף על פי שיש לה שני מוקדים (הקרקע והעפר), אין לראותה כהפרדת המרכיבים (כמו בבורר וגוזז) אלא היא בשינוי פני הקרקע בלבד. ממילא, אם לא צריך את השינוי בפני הקרקע זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה[7].

את  מלאכת מבעיר רואה הרמב"ן כקרובה דווקא למלאכת גוזז ולמלאכת בורר, ולא לחופר גומה ואין צריך אלא לעפרה. משמעות הדבר היא שמלאכת מבעיר, לדעתו, אינה רק ביצירת עצם האש, אלא במפגש שבין האש לחומר הבעירה. לכן, אם האדם צריך את עצם האש לחימום[8] או שצריך את האפר, זוהי מלאכה הצריכה לגופה.

די בהגדרה זו של מבעיר כדי לדחות את דברי רש"י שכל מבעיר הוא מקלקל. רש"י רואה את המלאכה כמתמקדת בחומר המתבער, שאכן "מתקלקל", אך הרמב"ן רואה את המלאכה בתפר שבין האש לבין העצים. בהסתכלות זו, אם האדם נהנה מן האש (בין בבישול הקדירה ובין בחימום גופו) הרי זו מלאכה הצריכה לגופה ומדובר בתיקון גמור.

אולם, במבעיר לצורך האפר זוהי אמנם מלאכה הצריכה לגופה, שהרי האדם זקוק לאפר. אולם, כיוון שהאפר ביחס לעצים הוא קלקול, הרי זה מקלקל, ותלוי הדבר במחלוקת אם מקלקל בהבערה חייב או פטור.

 



[1] לפי דעה זו, אם כן, בישול הפתילה לצורך שריפת בת כהן הוא תיקון ולא קלקול. ועיין בראשונים (שם) מה שפירשו בעניין מוקד התיקון בזה.

[2] מפני חשיבות דבריו, והחידוש היסודי שעולה מהם, הבאנו אותם בשלמותם:

"דהכי קאמרינן לרבי שמעון כיון דסבירא ליה דמלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה, כל שאתה מוסיף תיקון בדבר שאינו מגופה של מלאכה אי אתה מוסיף חיוב במלאכה- אדרבה אתה מוסיף בה פטור, דכל היכא שהתיקון שאינו מגופה יותר חשובה מלאכה, הוא יותר נגררת אצלו והיא נעשית טפילה לאותו דבר שהוא פוטרה ומגרע כחה. הילכך כיון דגלי רחמנא דמילה מלאכה היא דהא אצטריך למשרייה שמע מינה דמקלקל בחבורה חייב, שאי אפשר לך לומר שמפני תיקון מצוה שבה חייב עליה, שהתיקון שאינו מגופה של מלאכה אינו מוסיף בה חיוב אלא פטור... הילכך כיון דגלי לן קרא דחובל דמילה מלאכה היא שמע מינה דמקלקל בחבורה חייב ולא פטרה משום מלאכה שאינה צריכה לגופה מטעמא דכתיבנא. ורבי אבהו הכי קאמר מדגלי לן רחמנא הכי בהבערה ומילה שמע מינה דמקלקל במלאכות הללו חייב כל היכא שאינו נמשך מעצמן תיקון שאינו מגופן עד שתהא מלאכה ראויה להיותה טפלה לאותו תיקון... לפי שתיקונין הללו יוצאים מעצמן של מלאכות ואינן מגופן וראויות מלאכות הללו ליתבטל ולהיותן טפילה לאותן תיקונין שהן נעשות בשבילן כפי מנהגו של עולם, ובכהאי גוונא לרבי שמעון פטור. ורבי יוחנן שתקיה לרבי אבהו דאמר ליה שאינה משנה שאין ללמוד מקלקל גמור בחובל ומבעיר ממילה והבערה דבת כהן משום דבהנהו הרי הוא מתכוין לדבר... כל שעושה מלאכתו בכונה מלאכת מחשבת מקריא להיות מחייב עליה אבל מקלקל גמור מלאכה של שטות היא ואי אפשר שתהא קרויה מלאכת מחשבת שיתחייב עליה הילכך אם תמצא לומר משנה אליבא דרבי שמעון חובל בצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו שהוא מתכוין לאיזה דבר ואף על פי שהיא מלאכה של קלקול חייב עליה לרבי שמעון, בין שתאמר שיהא אותו התיקון מועט שיש בה מגופה של מלאכה או שאינו מגופה של מלאכה, שאם הוא מגופה של מלאכה אינו בדין שהוא פוטר אותה ואפילו תאמר שאינו מגופה של מלאכה כיון שאין דרכן של בני אדם לחבול בשביל כלב או להבעיר בשביל האפר אלא זה בלבד הוא שעשה כן מפני שהיה צריך לרפואה או לכיוצא בה הילכך אין המלאכה נגררת אחר אותו תיקון כדי שיפטר עליה משום מלאכה שאינה צריכה לגופה ולפיכך הוא חייב עליה אליבא דרבי שמעון, ולרבי יוחנן פטור כיון שהיא מלאכת קלקול דליכא למילף ממילה דמה לי מתקן מילה מה לי מתקן כלי כלומר דתיקון חשוב גמור הוא ואף על פי שאינה מגופה של מלאכה לא איכפת ליה לרבי יוחנן".

[3] בדברי הר"ן הללו ישנה תשובה לקושיית הראשונים על רש"י. הראשונים העירו מהסוגיא בסנהדרין (פד:-פה.) ובשבת (קכא:), ממנה עולה שגם רבי שמעון דורש שתהיה מלאכה הצריכה לגופה בחובל ומבעיר, בניגוד לעולה מדבריו בסוגייתנו לגבי מבעיר הצריך לקדירתו. לפי מה שהתבאר, הדרישה שהמלאכה תהיה צריכה לגופה כדי לחייב שייכת בפעולות שבהם המניע כל כך חשוב עד שהוא הופך את הפעולה לטפילה לו, וממילא לא יחייב אם לא מדובר במלאכה שנעשית בגופה. אולם, במקרה שזו מלאכה צדדית, לא מחשיבים את המלאכה הצדדית כעיקר אלא את המלאכה האסורה, וחייבים..

[4] יודגש שהרמב"ן מחלק בין מבעיר עצים לבישול קדירתו לבין מבעיר להתחמם. במבעיר להתחמם פשוט לו שזוהי מלאכה שצריכה לגופה, כי ההנאה של האדם מגיעה יחד עם הביעור – ונחשב שנהנה מעצם ההבערה.

[5] להבנתנו בשיטת רש"י, נראה שאין לחלק בין מבעיר לקדירה לבין מבעיר להתחמם, כי לעולם מקלקל הוא אצל עצים ומתקן אצל תבשילו או אצל גופו. יש עוד להאריך בדרך זו, אך אין כאן מקומה, וברצות ה' נקדיש דיון מסודר לעיסוק בגדרי מלאכה שאינה צריכה לגופה, בתפילה שיעזרנו על כך.

[6] כך כתב הרמב"ן:

"הנוטל צפרניו בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה דגוזז ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופה נקראת, וכן הזורה והבורר ומאן דשקיל איקופי מגלימא כולן דומות למילה, והבערה דבת כהן נמי כיון שהוא מדליק האש לבשל בו פתילה הרי היא מלאכה הצריכה לגופה דומיא דמדליק את האור להתחמם כנגדו ומדליק נר להשתמש לאורה, ולא שמענו מלאכה שאין צריך לגופה במדליק אלא במכבה, אלא ודאי תרוייהו מלאכה הצריכה לגופה נינהו אלא שהצורך עצמו נקרא קלקול בגופו שהנימול נשאר חבול וחולה, והבערה של בת כהן כיון שאין הנאה לאדם ממנה אינו אלא כמקלקל בעצים אלא שאדם צריך לזו המלאכה גופה מכל מקום ויש בה תיקון שאינו מגופה של מלאכה שהוא קיום המצוה ולר"ש אין אותו התיקון כלום, הלכך לר' שמעון כל מלאכה שאינה צריכה לגופה לא מחמת קלקול ולא מחמת תיקון פטור עליה ואפילו חובל ומבעיר והיינו נוטל קוצו וחובל בעצמו ומקלקל גמור ואין צריך לכלום היינו מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה, ומשום הכי בעי ר"ש חובל וצריך לכלבו מבעיר וצריך לאפרו כדי שתהא מלאכה הצריכה לגופה לא משום דבעי שום תיקון, והכיי קאמר ליה רבי יוחנן חובל ומבעיר אינה משנה שיתחייב בדרך מקלקל מפני שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה ואם תמצי לומר משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו, ואם תאמר והרי אף על פי כן מלאכה שאין צריך לגופה היא דומיא דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה, לא תטעה בזה שהחבלה בכאן היא הדם עצמו שהוא צריך לו וכבר דמיתי זה לגוזז ונוטל שערו וצפרניו בין לתקן גופו ולייפות עצמו בין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה היא מפני שהכל דבר אחד והנטילה היא עצמה המלאכה, מה שאין כן בחופר גומא שהבנין בקרקע הוא והוא הנקרא מלאכה וכן הבערה לאפר צריך לגופה הוא.

[7] לעניות דעתי, עמדת הרמב"ן מבוססת על כך שהחורש הקלאסי הוא פעולה בקרקע, ואין בו זיקה מהותית לעפר כדבר נפרד. לעומת זאת, בורר וגוזז קשורות מהותית לתפר שבן שני המוקדים.

[8] כבר הזכרנו למעלה דברי הרמב"ן בעניין הנאתו וביעורו שווים, שגם בחימום, הרמב"ן רואה את בעירת העצים כחלק מן המלאכה.