מבעיר (ד') – מקלקל בהבערה, פסיקת הלכה

  • הרב ברוך גיגי

פתיחה

הרמב"ם כתב:

"המבעיר כל שהוא חייב, והוא שיהא צריך לאפר, אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל. והמבעיר גדישו של חבירו או השורף דירתו חייב אף על פי שהוא משחית, מפני שכוונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב, וכחובל בחבירו בשעת מריבה שכל אלו מתקנים הן אצל יצרן הרע, וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב. המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב" (רמב"ם שבת י"ב, א')

דברי הרמב"ם דורשים עיון במספר נקודות, כפי שנראה.

 

א. מבעיר וצריך לאפרו

לדעת הרמב"ם, כאמור, מבעיר חייב רק כשצריך לאפר. עמדה זו ניתנת להסבר במספר דרכים.

ראשית, ניתן להסביר שהרמב"ם מפרש כשיטת רש"י וכדרכו של הרשב"ם, לפיה המחלוקת במקלקל בהבערה תלויה במחלוקת בעניין מלאכה שאינה צריכה לגופה. לפי דרך זו, רבי יוחנן ורבי אבהו נחלקו במחלוקת התנאים,

ממילא, כיוון שהרמב"ם פוסק כרבי יהודה ומחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, הרי הוא מכריע כרבי יוחנן שמקלקל בהבערה פטור, ואינו חייב אלא בצריך לאפרו.

כך כתב הכסף משנה בשם הרמ"ך:

"כל זה לדעת רבי שמעון אבל לדעת רבי יהודה הא איצטריך הבערה גבי בת כהן, וכיון שכן הבערה הרי היא ככל המלאכות שאם הקלקול יותר מהנאתן פטור ובודאי המבעיר קורָה אחת משום האפר מקלקל ויש שמפרשים כפירושו ואין נראים דבריהם"   (כסף משנה שם)

נראה, שכוונת הרמ"ך להקשות על פסק הרמב"ם. לפי דברי הרמ"ך, אם אנו הולכים בשיטת רש"י שהמחלוקת במבעיר תלויה במחלוקת במלאכה שאינה צריכה לגופה, כיוון שהרמב"ם מכריע כרבי יהודה צריך להיות מתקן גמור כדי להתחייב. דהיינו, לא מובן מדוע הרמב"ם מסתפק בצריך לאפר, שעדיין מקלקל הוא.

ממילא מובן, שהרמ"ך דוחה בדבריו את הבנת הרשב"ם ברש"י שמקלקל הצריך לאפר נחשב כתיקון גמור.

בניגוד לדבריו, ערוך השלחן הבין את שיטת רש"י כרשב"ם, שמקלקל הצריך לאפר נחשב כתיקון גמור. לאור זאת, פירש ערוך השלחן שדברי הרמב"ם הם לשיטתו שהכריע כרבי יהודה, ולכן חייב בצריך לאפר. לרבי שמעון, לעומת זאת, כל מבעיר חייב. כך כתב:

"ולכן הרמב"ם שפוסק כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה, לכן פסק בחובל וצריך לדם ובמבעיר וצריך לאפר דחייב אבל באין צריך לדם ולאפר פטור משום דהוי מקלקל. והנה לפי זה לשארי הפוסקים דפסקי כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה היה להם לפסוק להיפך דמקלקל בחבורה ובהבערה תמיד חייב אף באין צריך לדם ולאפר"  (ערוך השלחן או"ח שט"ז, כ"ח)

לכאורה, היה ניתן לומר שהרמב"ם נוקט כר"ן בהסבר שיטת רש"י, ופוסק כרבי שמעון. כאמור, לפי הר"ן גם רבי שמעון דורש שבמבעיר יהיה תיקון מסוים, כיוון שמקלקל לגמרי נחשב "מלאכת שטות". אולם, לשיטה זו שתי המחלוקות (האם צריך תיקון במבעיר והאם חייבים על מלאכה שאינה צריכה לגופה) תלויות זו בזו - והרמב"ם שסובר כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה היה צריך לנקוט כמוהו גם במקלקל בהבערה, ולחייב מתקן גמור[1].

בהתאם לכך, לא סביר שהרמב"ם הולך בדרכו של הרמב"ן, שסבור, כאמור, שרבי שמעון מחייב במקלקל בהבערה, אך בכל אופן דורש שיהיה צריך לאפר כדי שתהיה זו מלאכה הצריכה לגופה. זאת, כיוון שהרמב"ם לא פוסק שצריך דווקא מלאכה הצריכה לגופה.

לאור זאת, צריך עיון בדברי המגיד משנה, שהשווה את דברי הרמב"ם עם דברי הרמב"ן:

"והעיקר שהדין שהזכיר רבינו בכאן אמת הוא שאף על פי שאין תועלת האפר כנגד קלקול חפצים חייב וזה נראה דעת הרמב"ן ז"ל"  (מגיד משנה שבת י"ב, א')

כאמור, הרמב"ם אינו יכול לדרוש צריך לאפר מטעם הרמב"ן, וצריך עיון.

בנוסף, ייתכן להסביר את שיטת הרמב"ם כשיטת התוספות. כזכור, התוספות מפרשים שאין קשר בין שתי המחלוקת של רבי שמעון ורבי יהודה, ומחלוקת רבי יוחנן ורבי אבהו היא בדעת רבי שמעון. על פי רבי אבהו מקלקל בחבורה חייב, ואילו רבי יוחנן סובר שאף רבי שמעון מודה שמקלקל גמור פטור, ולא חייבו אלא כשיש תיקון קצת (וצריך לאפר נחשב תיקון קצת)[2].

הרמב"ם, לפי כיוון זה, הכריע כשיטת רבי שמעון בדרכו של רבי יוחנן.

 

 

ב. אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים

הרמב"ם כתב:

"אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ובא אחר והגיס כולם חייבים משום מבשל"   (רמב"ם ט', ד')

על דברים אלו הקשה הלחם משנה:

"אמאי לא כתב שחייבים משום מבעיר? ונראה דהוא הדין אלא מה שכתב כאן הוא שכולם חייבים משום מלאכה אחת שהוא הבישול... ועוד יש לומר דמשום מבעיר אינו חייב אלא בצריך לאפרו כמו שאמרו בגמרא וכאן אינו צריך לאפרו אלא לבישול וכבר לוקה על הבישול"  (לחם משנה שם)

אם כן, לפי האפשרות הראשונה אכן חייבים גם במקרה זה משום מבעיר, ולפי הכיוון השני פטורים, שכן כאן אינו צריך לאפרו אלא לבישול.

אולם, התירוץ השני צריך עיון גדול. מבעיר עצים לצורך קדירתו אינו נחשב מקלקל כלל לרוב הראשונים, והוא אף נחשב כמלאכה הצריכה לגופה[3]. בנוסף, גם רש"י, שציין שמבעיר עצים לקדירתו נחשב מקלקל, כתב זאת בדעת רבי שמעון, אך לרבי יהודה המחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה אינו מקלקל כלל, כי מתקן הוא אצל הקדירה[4].

לעניות דעתי הדבר פשוט שעקרונית יש לחייב את המבעיר עצים לקדירתו. את העובדה שהרמב"ם לא הזכיר זאת אפשר לתלות בתירוצו הראשון של הלחם משנה, כפי שכתב הראב"ד (שם י"ב, א', והמגיד משנה שם העלה שייתכן שהרמב"ם מודה בכך).

מלבד זאת, נראה שיש מקום לטעון שהרמב"ם אכן יחייב רק משום מבשל. זאת, כיוון שמבעיר עצים תחת קדירתו, כיוון שעושה פעולה אחת בלבד אין לחייב שתיים, אף על פי שיש לפעולה זו שתי תוצאות.

מעין זה מצינו במרכבת המשנה:

"דלא דמי כלל לזימר וצריך לעצים דנמשך לו ב' תועליות נטיעה וקצירה ודוקא בצריך לעצים, מה שאין כן בנדון דידן שלא נמשך לו תועלת מהבערה זולת תועלת הבישול ועיין פ"ט ה"ד דדעת רבנו לחייבו משום מבשל גרידא דקלקול הוא אצל עצים כפרש"י"  (מרכבת המשנה על הרמב"ם, שבת י"ב, א')

אולם, לעניות דעתי אין לראותו כמקלקל את העצים, משום שהוא מתקן את הקדירה, כשיטת רש"י[5], או משום שזהו מתקן בעצם ההבערה. אם כן, מסתבר יותר ברמב"ם שחייב רק אחת, על פי הירושלמי בשבת:

"הבעיר ובישל. אית תניי תני חייב שתים אית תניי תני חייב אחת. מאן דמר חייב שתים אחת משום מבעיר ואחת משום מבשל. ומאן דמר אחת. היידא היא רבי יודה אומר משום מבעיר. רבי יוסי אומר משום מבשל. וקשיא על דרבי יוסי הבערה לימדה על כל המלאכות שבתורה אינו חייב משום מבעיר אלא משום מבשל"   (ירושלמי שבת ב', ה')

מפרשי הירושלמי (שם) התקשו בפירוש הדברים. אולם, אנו נפסע בדרכו העקרונית של הרידב"ז (שם), לפיה עיקר המחלוקת בירושלמי היא שהדעה שאינו חייב אלא אחת על הבערה ובישול, נסמכת על כך ששתי המלאכות קרובות זו אצל זו בעניינן. לגישה זו, אין לחייב שתיים על מעשה אחד שעשה. על כן, כשהבעיר את האש מתחת הקדירה ובישל אינו לחייב אלא אחת, ומחלוקת התנאים היא האם בישול עדיף או הבערה עדיפה[6][7].

 

ג. מבעיר להשיב את יצרו

מהרמב"ם עולה שאמנם מקלקל גמור פטור בהבערה, אבל אם עושה כן כדי לנקום או להשיב את יצרו, חייב.

בנקודה זו ישנה מחלוקת גדולה בין הראשונים, בהבנת הסוגיא בשבת:

"אמר רבי אבין האי נמי מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליצרו וכהאי גוונא מי שרי והתניא רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא שאמר משום רבי יוחנן בן נורי המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה... לא צריכא דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה" (שבת קה:)

הרמב"ם הבין, שכאשר אדם עושה מעשה כדי להרגיע את יצרו הוא נקרא מתקן. לשיטתו, הדיון המופיע בהמשך הגמרא אינו עוסק בהלכות שבת, אלא בשאלת איסור והיתר – האם מותר לעשות כן או לא.

לעומת הרמב"ם, הבינו ראשונים רבים שאם יש איסור לעשות כן, ממילא אינו נחשב מתקן. כך כתב רש"י:

"אלמא לאו מתקן הוא, שמלמד ומרגיל את יצרו לבא עליו"  (רש"י שם)

אותם ראשונים, הסבירו שמתקן להשיב את יצרו שייך באופן שיש לו מגמה חינוכית כלפי בני ביתו וכדומה.

בנוסף לאמור לעיל, אפשר לפרש שהרמב"ם פוסק כרבי שמעון שמקלקל בהבערה חייב אם יש בו תיקון קצת, כשיטת התוספות. אם כן, גם הרמב"ם מודה שהסוגיה קובעת שאם עושה להרגיע את יצרו עדיין מקלקל הוא, אבל דין זה שייך דווקא במלאכת קורע. במלאכות חובל ומבעיר, לעומת זאת, מקלקל חייב כל זמן שאינה השחתה גמורה. הרגעת היצר אמנם איננה נחשבת כתיקון גמור, אך היא נחשבת תיקון קצת ועל כן חייב.

אולם, מפסיקת הרמב"ם לגבי קורע בחמתו, שמרגיע את יצרו ועל כן חייב (שבת י', י'), עולה שהוא רואה זאת כתיקון גמור. לאור זאת, יש לשוב לדרך הקודמת בשיטת הרמב"ם, דרך שאפשרית גם אם נרצה לחלק בין קורע לבין חובל ומבעיר.

לדידן, הפוסקים כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, אין לחייב מבעיר מחמת כעס[8], שהרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, כדמוכח בגמרא שם.

 

ד. מבעיר להתחמם או להאיר

הנקודה האחרונה בה נתעכב בשיעור זה, עולה מתוך דברי הרמב"ם דלעיל:

"וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב"   (רמב"ם שם)

דברים אלו זוקקים עיון, מפני שקשה להבין מה ביקש לחדש בזה, שהוא מילתא דפשיטא.

נראה, שאם נתבונן בסדר הדברים בהלכה זו ברמב"ם, נוכל אולי לעמוד על כוונתו בדברים אלו ועל גישתו באופן כללי לגדרי מלאכת הבערה:

1.       המבעיר כל שהוא חייב, והוא שיהא צריך לאפר, אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור.

2.       המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב.

3.       המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב.

נראה, ששני הסעיפים הראשונים הם אב מלאכה, ואילו חימום הברזל הוא תולדה. לאור זאת, מסתבר שהרמב"ם רואה את יסוד ההבערה בפעולת ההצתה. פעולה זו מתקשרת בדרך כלל עם קלקול והשחתה, לכן מדגיש הרמב"ם שיהיה צריך לאפר. הרמב"ם סבור שיש לחייב על מלאכה שאינה צריכה לגופה, והוא מצריך שיהיה "צריך לאפר", כדי להפקיע את ההשחתה.

לרמב"ם, בכל אופן, מוקד מלאכת מבעיר היא בהצתת החומר הבוער, ולפיכך הוא מתמקד בתוצר שהוא האפר. אולם, האפר הוא רק תוצר ההצתה שמתמקדים בו כדי להפקיע מפעולת השחתה. לפיכך, אם יצית את הגדיש כדי להרגיע את יצרו, מטרה שלשיטת הרמב"ם אינה נחשבת פעולת השחתה, יתחייב.

מקרה זה עומד בניגוד לפעולת הדלקת הנר והעצים למאור או לחימום. פעולה זו אינה הצתת אש בחומר עצמו ואין בה תוצר של החומר מתכלה – הדגש הוא על המאור והחום. הרמב"ם מחדש, שאף מקרה זה הוא בכלל האב של מבעיר, כיוון שהוא עדיין מכלה את החומר הבוער. למרות שאין פה תוצר ממשי, זהו אב כיוון שהמוקדש הוא במעשה ההבערה.

 

בחימום הברזל מחדש הרמב"ם חידוש נוסף. לדבריו, כל הבערה של חומר, אף על פי שאינו מתכלה, הוא בכלל מלאכת מבעיר. אולם, כיוון שהחומר רק בוער ואיננו מתכלה, אין זה אב אלא תולדה.

מדברים אלו עולה, שלגדרי מבעיר די, לשיטת הרמב"ם, בכך שהאדם יבעיר חומר.

במילים אחרות: האב של מבעיר הוא הבערת החומר וכילויו, לא משנה אם אנו מתייחסים לתוצר (כגון צריך לאפר) או לא (משכך חמתו), ובין אם בפועל יש תוצר (אפר, מבעיר גדיש) ובין אם אין (מדליק את הנר). על כן, תולדת מבעיר שייכת בהבערת חומר למרות שאינו מתכלה, כי העיקר הוא הבערת החומר.

 

ניתן להציע, שלדעת הרמב"ם יש לחייב את מדליק הנר דווקא כשצריך להאיר, משום שצריך להפקיעו ממעשה השחתה ממש. הרמב"ם מחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה, וממילא סביר שיתחייב כשצריך להאיר אך יפטר ממעשה השחתה גמור.

מתוך כך, יש לעיין במדליק את הנר באופן שאין בו תוספת אורה (כגון בעיצומו של יום, דשרגא בטיהרא לא אהני), אך יש בו תוספת כבוד והדר לשולחן הסעודה, או עילוי והזכרת הנפטר בנר נשמה. מקרים אלו אינם, בפשטות ,דרך השחתה.

לעניות דעתי נראה, שאין הדלקת נר לכבוד גרועה ממבעיר את הגדיש לשכך כעסו, שם מחייב הרמב"ם. ונראה, שאף החולקים עליו שם טעמם הוא כיוון שיש איסור לכעוס וממילא מגדירים זאת כמקלקל. בנידוננו, מסתבר שחייב גם לשיטות אלו.

לעומת זאת, אם הדליק נר ביום רגיל ללא כוונת אורה או כבוד, נראה מן הרמב"ם שפטור. לפי זה, צריך עיון במה שכתב בשו"ת חוות יאיר:

"שבת שאני דאיסור המלאכה אסורה עצמה לא מצד שנהנה ממלאכתו[9] שאם הדליק נר ביום חייב" (חוות יאיר קפ"ח)

בהערות שם העירו על הדברים:

"צריך עיון דודאי כך הוא לדעת הרמב"ם דפסק במלאכה שאין צריך לגופה חייב אבל רוב הפוסקים ס"ל דפטור"  (הערות שם)

מדברי ההערה נראה שתולה את הדברים במחלוקת הראשונים בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. אולם, מן הרמב"ם עולה שצריך שיהיה זקוק לאור או לחימום, למרות שפוסק כרבי יהודה בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. כאמור, דין זה נובע מפי שמעשה זה נחשב כדרך השחתה, ולכן צריך שתהיה תועלת קצת. גם לפי הרמב"ם, אם מדליק נר ביום שלא לשם הארה פטור[10], אלא אם כן עושה זאת לשם כבוד וכיוצא בזה, כפי שהתבאר.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

 



[1] מסתבר, שזוהי שיטת הרמ"ך, ומכאן קושייתו על הרמב"ם.

[2] ורבי יהודה סבור שלא נתחדש מאומה בהבערה, ומקלקל פטור, עד שיהיה תיקון גמור.

[3] יעויין תוס' ורמב"ן בסוגית שבת קו. ודו"ק.

[4] וראה מה שכתב ליישב בזה בשו"ת חבצלת השרון חלק א' סימן נ"ב. בדבריו שם כתב שתי דרכים ליישוב ושתיהן קשות מאוד לעניות דעתי.

[5] אולי כוונתו שכיוון שגם מצד מבעיר וגם מצד מבשל התועלת היא בקדירה, יש לראות זאת כתועלת אחת, וחייב רק אחת, וצ"ע.

[6] עיין היטב בתוס' הרי"ד שם על הירושלמי מה שפירש בטעם העדיפות של כל צד.

[7] גם מרכבת המשנה הזכיר את הירושלמי הנ"ל. אולם, הוא הבין שהירושלמי דן בשאלה של מוקדי התועלת, ואילו לדרכנו מדובר בשאלה עקרונית, על היחס שבין מבעיר ומבשל (דבר שעוד נדון בו להלן). ראה גם צפנת פענח (שבת ט', ד').

[8] כדעת רוב הראשונים (עיין תוס' ורמב"ן קו.) הסבורים שגם במקלקל בהבערה בעינן שתהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אולם, ברש"י נראה שאינו סובר כן, ואין כאן מקום להאריך.

[9] הוא עוסק שם בחילוק יסודי בין איסורי שבת לאיסורי כלאים, שבכלאים ההנאה מגדירה את האיסור, ולא כן בשבת.

[10] שוב ראיתי שכתב כן להדיא בטל אורות דף צב, שהואיל והדליק שלא לצורך כלל פטור, אפילו לרמב"ם, שנחשב דרך השחתה.