מבעיר (ח') – יצירת ניצוצות, חשמל סטטי ועוד

  • הרב ברוך גיגי

פתיחה

הפוסקים דנו רבות בניצוצות הנוצרים במקרים שונים[1]. בשאלה זו יש לדון בשני מישורים. ראשית, בשאלה העקרונית האם יש בזה איסור מבעיר. כמו כן, יש לדון האם יש מקום להתיר מצד דבר שאינו מתכוון וכיוצא בזה.

 

א. איסור מבעיר בניצוצות

בשיעורים הקודמים הזכרנו את הדיון בגמרא בביצה, האוסרת להוציא אש מן העצים ביום טוב. כזכור, הרמב"ם כתב:

"אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות. כגון שחוככין אותן זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש. וכן הנפט החד ביותר שהוא כמים שמנידין אותו עד שידלק. או כלי זך קשה או זכוכית מלאה מים שמניחין אותה כנגד עין השמש עד שיחזור נגהה לפשתן וכיוצא בו וידלק. כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב. שלא הותר ביום טוב אלא להבעיר מאש מצויה. אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב" (שביתת יום טוב ד', א')

המגיד משנה (שם) פירש שהרמב"ם רואה זאת כמכשירי אוכל נפש האסורים כשאפשר מערב יום טוב.

אולם, הט"ז הקשה על המגיד משנה ממדליק אש לחימום. כאשר אדם מדליק אש לחימום זהו אוכל נפש ממש, ולא מכשירים, ובכל זאת אסורים. לאור זאת, פירש הט"ז את דברי הרמב"ם באופן אחר:

"ונראה לעניות דעתי כוונת הרמב"ם דאף על גב דדומה לאוכל נפש אין היתר, כי לא התירה התורה אוכל נפש אלא לתקן מה שיש כבר בעולם אלא שלא היה ראוי לאוכלה בלא התיקון כמו בישול ואפיה, אבל להמציא ולהוליד שיהיה אוכל נפש דהיינו יש מאין זה לא התירה התורה.

אלא דקשה על זה אם כן היאך התירה תורה אוכל נפש כיון שאי אפשר בלא אש לזה תירץ הרמב"ם שהרי אפשר מבערב ובזה דוקא התירו אוכל נפש.

ובמה שכתב הרב המגיד שאם הוציא האש שמותר להשתמש לא ירדתי לסוף דעתו... גם מדברי רמב"ם נראה לי לאיסור שכתב שלא הותר כלל להמציא אש, משמע דהוה כשבת כיון שלא הותר ומשמע מן התורה קאמר" (ט"ז אורח חיים תק"ב, א')

לשיטת הט"ז, המצאת אש חדשה אסורה ביום טוב לדעת הרמב"ם מן התורה כמו בשבת.

הרמב"ם מזכיר, בין היתר, הוצאת אש על ידי חיכוך, דהיינו ניצוצות. אם כן, לפי הט"ז הוצאת ניצוצות אסורה מהתורה.

הפרי מגדים כתב על דברי הט"ז:

"ומלאכה גמורה ליכא דמקיש בברזל על אבן וכדומה ויוצאין ניצוצי אש לאו הבערה והדלקה הוה רק נראה כו'. ויהיה הפירוש במשנה אין מוציאין מאבן, דנראה וכל שכן להדליק ממנו נעורת ממים כו', זה אפשר מהתורה אסור, שלא התירה התורה "מביום השבת" הא יום טוב שרי, רק מאש מצויה כו'. ומה שסיים הר"מ ז"ל, שאפשר מערב יום טוב, זה אפילו מאש מצויה. אם לא שיש הפסד עצים"

                          (פרי מגדים שם, משבצות זהב א')

לטענת הפרי מגדים, אין בהוצאת ניצוצות איסור תורה. האיסור קיים רק משום שנראה כעין מלאכה, דבר האסור מדרבנן. לעומת זאת, בהוצאת אש ממש מודה הפרי מגדים שיש מקום לאסור מהתורה אפילו ביום טוב, קל וחומר בשבת.

לדברי הפרי מגדים, העובדה שהרמב"ם תלה את האיסור בכך שאפשר מבעוד יום, היא אפילו באש מצויה, כשרוצה להבעיר עצים לבישול. גם במקרה זה, אין להבעיר ביום טוב כשאפשר מבעוד יום. בניגוד לכך, המצאת אש חדשה אסורה ביום טוב מן התורה כמו בשבת.

אם כן, הפרי מגדים הולך עקרונית בדרכו של הט"ז לאסור המצאת אש חדשה ביום טוב מן התורה כבשבת. אלא, שחולק על הט"ז בעניין הוצאת ניצוצות, ולדעתו אין בזה איסור תורה אפילו בשבת. נראה, שטעם הפרי מגדים הוא שניצוצות שאין בם ממש לא מיקרי מבעיר. ואכן, כך הסביר זאת הגרש"ז במנחת שלמה:

"ומבואר שם שלא נקרא מבעיר אלא אם כן הניצוץ נאחז דוקא באיזה דבר שהוא בוער ונשרף[2] ולא בניצוצות גרידא. אמנם חידוש גדול הוא וקשה לסמוך על זה לענין הבערה דאורייתא"  (מנחת שלמה א', י')

לעניות דעתי, נראה להביא ראיה דלא כהפרי מגדים אלא שאכן יש דין מבעיר בניצוצות. בגמרא בשבת נאמר:

"נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה"  (שבת מז:)

מבואר בסוגיה (שם), שאף שלעניין איסור ביטול כלי מהיכנו ניצוצות אין בהן ממש, מכל מקום לעניין איסור כיבוי נחשב מכבה אפילו בניצוצות (כגון שמקרב אליהן מים). ראה בדברי הריטב"א, שאף שעתידים לכבות מאליהם תוך זמן קצר, מכל מקום אם מקרב כיבויים לגמרי, נחשב כמכבה:

"פירוש דאף על גב דמכבה הוא קרי ליה תלמודא מקרב בכבויו משום דאף על גב דניצוצות בלאו הכי נמי היו כבין והולכים, מכל מקום המים מקרבים כבויין, ודינו כמכבה ממש, ודמי לאותה שאמרו (בבא קמא:) האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו"  (ריטב"א שם)

בכל אופן, מסוגיה זו נראה שניצוצות חשובים אש ויש בהם כיבוי. ממילא, הוא הדין שיצירתם חשובה אש ויש בהם הבערה. שהרי אם חשובים לגבי כיבוי, חשובים גם לעניין יצירת אש.

 

ב. סוגי ניצוצות שונים

אולם, יתכן שיש לחלק בין ניצוצות הנוצרים על ידי חיכוך שאין בהן ממש ומתפוגגים באויר לגמרי, לבין ניצוצות שיש בהם ממש, וגם כאשר נוחתים במים נשארים עדיין לרגע שם. לפי זה, הסוגיה מדברת על ניצוצות ממשיים, ולא על כל סוגי הניצוצות (ראה רש"י שם שכתב שאין בהם ממש אחר שכבו).

אולם, נראה לי יותר סביר שיש גם בניצוצות המתפוגגים באוויר תורת מבעיר כבכל ניצוצות. זאת, כיוון שזוהי יצירת האש המקורית בעולם, הנוצרת על ידי החיכוך: שכאשר ימצאו הניצוצות נקודת אחיזה יבערו בעירה של ממש, לכן, נראה לי שיש להם דין מבעיר.

ואכן, כך מצאתי שכתב בשו"ת רב פעלים[3]:

"...איך שיהיה נראה פשוט דהאיסור היא בהוצאת ניצוץ האש מן הגפרית או מן האבן, ואף על פי שנכבה אותו הניצוץ תכף ולא הועיל להדליק ממנו, אין בזה הפרש כי האיסור הוא על לידתו ויציאתו מן האבן או הגפרית וכיוצא, יען כי אפילו אם הועיל הניצוץ שנדלק העץ ממנו, הנה הוא עצמו ודאי מתבטל מיד, וביו"ט אין איסור בהדלקה של העץ שנדלק ממנו, כי ביום טוב מותר להדליק, ורק האיסור הוא בשביל היציאה והלידה של הניצוץ שנולד ויצא מן הגפרית או האבן, ועל כן גם בשבת אפילו שלא הודלק מן הניצוץ כלום, איכא איסורא ביציאתו ולידתו של הניצוץ בלבד, ולדעת רבינו עובדיה ז"ל אין ביציאתו ולידתו של הניצוץ מלאכה דאורייתא[4], אלא איכא איסור דרבנן דדמי למלאכה, אך לדעת הט"ז ועוד אחרונים סברי לדעת הרמב"ם חשיב מלאכה גמורה[5]"  (רב פעלים ב', נ"ג)

לכאורה, היה מקום להביא ראיה מן הראשונים בביצה (שם), שפירשו שאיסור הוצאת האש מן האבנים הוא מפני איסור מוליד, מוקצה או נולד. שיטתם, לכאורה, מסכימה עם הפרי מגדים שאין איסור מבעיר בהוצאת הניצוצות.

אולם, פשט דבריהם הוא ביום טוב דווקא, שהותרה בו הבערה ובכל זאת אסרו חכמים אש חדשה. כיוון שאין הם מקבלים את הכיוון העולה מהט"ז והפרי מגדים בשיטת הרמב"ם, שאיסור המצאת אש חדשה ביום טוב מן התורה, כתבו נימוקים אחרים לאסור הוצאת אש ביום טוב. בכל אופן, אין לדעת את עמדתם בעניין ניצוצות, ואפשר שלגבי שבת יסכימו שיש בזה איסור דאורייתא.

עוד ראיתי, שהמנחת שלמה דן בניצוצות אלו וכתב:

"כמו כן יש גם לומר להיפך שניצוץ יחידי קטן מאד, שיד האדם אינה מרגשת בו שום חום, אינו נחשב עדיין בגדר אש. ואף על פי שגם ניצוץ זה יכול שפיר להבעיר דברים שהם רגישים לגבי אש, מכל מקום כיון שיד האדם לא רק שאינה נכוית אלא גם אינה מרגשת כלל שום חום אפשר שלא נחשב כלל אש" (מנחת שלמה שם)

צריך עיון, מה עניין החום של הניצוץ לגדרי מבעיר. עיקר ההבערה, בפשטות, היא ביצירת האש, והחום אינו רלוונטי. רק במתכת, שאין בה ממש אש, אזי ההתלהטות שלה מוגדרת אש לדעת הרמב"ם.

יתכן ואף שיש בניצוצות יצירת אש אפשר שאין בזה איסור מבעיר, מפני שמבעיר הוא רק כשיש חומר בוער. בניצוצות אלה שאין בהם ממש, אפשר שאין בזה חומר שבוער, בין אם הוא מתכלה או שאינו מתכלה. לפיכך, יייתכן שאין מבעיר ביצירת ניצוצות, ורק בעיית מוליד.

אם כנים אנו בסברה זו, הרי ברור שאין להביא ראיה מהניצוצות שבשבת (מז:). ניצוצות אלו הם משמן שבוער, ועל כן ברור מדוע נחשבים אש ובעירה. כמו כן, דברי הרב פעלים עסקו בגפרור, שהוא גם כן ניצוץ של בעירה קטנה של הגפרית. ניצוצות חשמליים, שהם כעין הברק, אפשר שאינם חשובים מבעיר. הדבר צריך עיון, ולא ראיתי מי שעמד על זה[6].

כמו כן, מבחינה מציאותית לא ברור לי מהו אותו ניצוץ, האם מדובר בחומר בוער מועט שכלה מיד, מעין מה שמתרחש בשפשוף אבנים? סוף דבר, מכלל ספק בנקודה זו לא יצאנו.

 

ג. הקלה מטעמים אחרים

כעת, נדון בקצרה בצד השני של דיוננו. גם אם נצא מנקודת הנחה שיש לחוש בניצוצות אלו לאיסור מבעיר, האם יש להקל בזה מטעמים אחרים.

אם מדובר במי שרוצה לשפשף שתי אבנים ולהוציא ניצוצות, ומכוון לזה, פשוט שיש לחוש בזה לאיסור תורה אף אם אינו נהנה מזה. דבר זה דומה למלאכה שאינה צריכה לגופה, שיש בזה איסור גמור (למרות  שלדעת רבי שמעון אינו חייב, בכל אופן מסכים שמדובר באיסור חמור של דרבנן).

עיקר שאלתנו בניצוצות שנוצרים מאליהם, מבלי משים, בהפעלת מכשירים חשמליים, כגון בפתיחת דלת המקרר, או בחשמל סטטי מבגדים סינתטיים וכיוצא בזה. יש לחלק בין מקרים שונים.

1. לא מתכוון לניצוצות

כאשר ברור שאינו מתכוון לניצוצות כלל. הגרש"ז כתב לצדד שאפשר שאינו נכלל בגדר מלאכה כלל:

"בנידון שלנו שמתעסק בדבר אחר אלא שממילא יוצא ניצוץ קטן, שבשום פעם אין רגילין לעשותו כדי ליהנות ממנו, אין זה כדרך הבערה אף אם ננקוט ודאי שמלאכת מבעיר הוא אפילו כשאין שום שריפה וכליון, שאם לא תאמר כן יהא אסור לשבור חתיכת סוכר קשה לשתים מפני שבמקום חושך ואפילה רואים תמיד ניצוץ של אור היוצא מהם מחמת השפשוף שבמקום השבירה"      (מנחת שלמה שם)

עוד יש לומר על פי מה שכתב הגאון הרב עובדיה יוסף ביביע אומר שם:

"ויש מקום להשתמש גם כן בנידון דידן בסברת הרב המגיד (פי"ב מה' שבת ה"א) גבי מתקן מנא, שכל שאינו מתכוין אינו ראוי לומר בו דהוי פסיק רישא וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה, אבל כשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי וכו'. עיין שם... והכא נמי הכא שאין לו כל כוונה וצורך להבערה, אין כאן פ"ר דהבערה"  (יביע אומר ה', כ"ז)

ואף שיש לדון בהשוואה זו, בכל אופן נראה לי שאינו דומה לכל דבר שאין מתכוון רגיל. דבר שאינו מתכוון רגיל הוא כשעושה פעולה אחת ויוצאת פעולה אחרת בעלת משמעות. במקרה זה, אפשר לומר שכיוון שיודע שאפשרות זה קיימת, מכוון גם לזה. בנידוננו, לעומת זאת, אין לו שום כוונה והבערת הניצוצות אינה חלק אינטגראלי של הפעולה ושל כוונתו. זוהי תוצאה שנעלמת מיד כלעומת שבאה לעולם, ונחשב הדבר כמתעסק גמור שאין בו צד מלאכה כל עיקר.

 

2. פסיק רישיה

עוד יש לדון האם הבערת הניצוצות נחשבת פסיק רישיה. לפי מה שמבואר בסוגיות רבות, אינו נחשב פסיק רישיה אלא כשהוא ודאי שיקרה. בנידוננו, נחלקו הדעות אם ודאי שיוצאים ניצוצות. הגרש"ז כתב:

"גם שמעתי ממומחים שבסגירת מעגל חשמלי של מקרר גם יכול להיות שלא יתהוה בכלל שום ניצוץ או יהיה כ"כ קטן אשר בעיני בשר אי אפשר כלל לראותו. ועיין בריטב"א (יומא לד) ובכתובות (ה) ובשטמ"ק שם שכתב: "וכל דאפשר בשום צד בלא מלאכה לא חשיב פסיק רישא" ואף על פי שרבים כתבו "שקרוב" לפסיק רישא אסור... אינו אלא מדרבנן"          (מנחת שלמה שם)

 הגר"ע יוסף ז"ל הוסיף וכתב:

"וכל שכן בנידון דידן שאין לאסור לבישת בגדים אלו מפני הניצוצות שנראים בעת שמשפשפים בהם, ומכל שכן שאין הדבר ברור שהוא בגדר פסיק רישיה, כי ידוע שענין פסיק רישיה הוא רק בודאי גמור, פשוטו כמשמעו, ולא סגי לחשבו פסיק רישיה על פי רוב בלבד. וכמו שכתבתי בסיעתא דשמיא בשו"ת יביע אומר חלק ד' (אורח חיים סי' לז אות ג), עיין שם. ואפילו נאמר שלא יצאנו מידי ספק, אם הוא פסיק רישיה או לאו, הרי דעת הרמב"ן והמאירי (שבת מא:) דספק פסיק רישיה מותר, דהווה ליה כדבר שאינו מתכוון שמותר לרבי שמעון דקיימא לן כוותיה" (יביע אומר שם)

3. נקודות נוספות לדיון

דבר נוסף שיש לדון בו הוא מצד דבר שאינו מתקיים,  וכן בדין פסיק רישיה דלא ניחא ליה ולא איכפת ליה, ואם הוא פסיק רישיה בדאורייתא או דרבנן (שכן, כאמור, יתכן שיש פה רק איסור דרבנן של  מבעיר, או של מוליד וכו'). בכל אופן קיצרנו בזה כי העיקר ברור שבניצוצות אלה יש להתיר. אולם, בעניין יצירת ניצוצות מכוונים בחיכוך וכיוצא בזה, יש לחוש בזה לאיסור תורה, כאמור.

*

בשלב זה נעבור לדון בסוגיית גדרי מלאכת מכבה, בתוך הדיון שם נעסוק בנקודה נוספת הקשורה לדין מבעיר: מוסיף שמן לנר, והיא תידון יחד עם מסתפק מן השמן שבנר.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

 

עורך: אורי יעקב בירן

 

 



[1] דוגמאות נפוצות לכך הן בעת חיבור וניתוק מכשירים חשמליים וכן הניצוצות הנוצרים מהחיכוך בעת לבישת בגדים מחומר סינטטי.

[2] צריך עיון מניין לו לגרש"ז לפרש כך בפרי מגדים. לכאורה, נראה מדברי הפרי מגדים שסובר כן אף כשהצליחו להדליק באמצעות הניצוץ אש אחרת, משום אין בניצוץ עצמו משום מבעיר שהרי אינו מתקיים מצד עצמו. על זה דיברו במשנה ביצה שם שאין מוציאין את העצים, והיינו כמובן שעשו זאת כדי ליצור אש לבישול או לחימום.

מכל מקום, אף להבנתו שצמצם את החידוש של החזון איש, הוא סבור שקשה להקל בספק איסור תורה.

ובעיקר העניין ראיתי שהרב עובדיה יוסף ז"ל כותב בשו"ת יביע אומר (חלק ה' סי' כ"ז), שאפילו בדעת הט"ז שיש בזה איסור תורה היינו דווקא בניצוץ שהצליח להדליק ממנו אש:

"ובאמת שגם הט"ז דס"ל דהולדת אש ביום טוב אסור מה"ת, היינו דוקא במוציא מן הכח אל הפועל שהדליק עי"ז אש ממש לשם בישול וכדומה, אבל ניצוצות אש דקים מאד שאין בהם כדי להדליק ממש אף הוא יודה דהוי מדרבנן" (יביע אומר ה', כ"ז)

וגם בזה לעניות דעתי לא ברור, כי פשוט שיש בזה מבעיר, אמנם, אפשר שאם לא הועיל הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, או דבר שאין מתכוון וכו'.

[3] הוא דן באדם שלקח בשוגג גפרור בשבת ושפשף אותו, ויצא ממנו ניצוץ ולא נדלק, אם עבר על איסור תורה בזה, ודרכי תשובה מחטא זה.

[4] עיין מה שנכתוב בפיסקה הבאה בדעת הראשונים שפירשו משום איסור מוליד, והיא גם דעת הרע"ב כאן. לשיטות אלו אין ראיה ממנו שהוא רק איסור דרבנן, משום שזהו דווקא ביום טוב, אבל בשבת אפשר שהוא איסור דאורייתא, אף לדעתו.

[5] וראה עוד בשו"ת מנחת יצחק (ג', כ"ד אות ד'). ומה שכתב שם בשם החזון איש (סי' נ' ס"ק ט'), שסבר שאין בניצוצות איסור דאורייתא. אולם, לא ברורה לי כלל המציאות שהוא מדבר עליה שם, וצריך עיון.

[6] שוב ראיתי שאולי לזה כיוון הרב עובדיה יוסף ז"ל בתשובתו שם:

"ומה גם דבנידון דידן יש לומר שאין כאן ניצוצי אש ממש, רק הברקות נוצצות בעלמא. ואין כאן הבערה ממש כל עיקר" (יביע אומר שם)