דילוג לתוכן העיקרי

פורים | מגילה דף ז ע"א | ומשלוח מנות איש לרעהו

קובץ טקסט

 

טעם המצוה

לקראת פורים הבא עלינו לטובה, נעסוק בשיעור זה בענייני היום.

אחת ממצוות הפורים, כידוע, היא מצות משלוח מנות, וכך מובא בגמרא במסכת מגילה בדף ז ע"א:

"תני רב יוסף: 'ומשלוח מנות איש לרעהו' - שתי מנות לאיש אחד".

החתם סופר בחידושיו על השו"ע, בסימן תרצ"ה[1] מביא שתי דעות בנוגע לטעמה של מצות משלוח מנות:

1. דעת תרומת הדשן היא, שמטרת המצוה היא לגרום לכך שכולם יוכלו לקיים את סעודת הפורים כהלכתה. אמנם, שולחים מנות גם למי שיש לו כל צורכו, כדי שלא לבייש את מי שאין לו[2].

2. לעומתו, סובר 'מנות הלוי' שמטרת מצות משלוח מנות היא לגרום לריבוי שלום ורעות בישראל, היפך מה שאמר המן: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד..."

בסעיף ד', פסק הרמ"א: "ואם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם או מוחל לו - יצא".

וה'פרי חדש' הקשה על דברי הרמ"א: "תימה, דזה מניין לו"?

והסביר החתם סופר שם, שבעצם נחלקו הרמ"א והפרי חדש בטעמה של מצות משלוח מנות: הרמ"א סובר כ'מנות הלוי', שטעם המצוה הוא ריבוי אחוה ורעות ולכן גם כאשר שולח יהודי מנה לרעהו והחבר אינו רוצה לקבל, יש כאן ריבוי של ידידות ואחוה, כי החבר רואה שהשולח מעוניין לשלוח לו (כלומר, עצם שליחת המנות[3] מספיקה).

לעומתו, סבר ה'פרי חדש', שטעם המצוה הוא משום צרכי סעודת הפורים, ולכן יש עניין שחברו יקבל את משלוח המנות ולא די בעצם שליחת המנה[4] (אלא יש צורך בקבלת המנות).

כאילו התקבלתי

המשנ"ב בס"ק כ"ג מפרש את דברי הרמ"א:

"או מוחל לו - רוצה לומר שאומר 'כאילו התקבלתי'".

ההבדל בין סתם מחילה לבין 'כאילו התקבלתי' ברור: 'כאילו התקבלתי' - משמעו כאילו הוא ממש קיבל. לעומת זאת במחילה, אין הדבר נחשב כאילו קיבל, אלא אותו אדם פשוט אינו מעוניין לקבל.

לפי מה שהסביר החתם סופר, שטעמו של הרמ"א הוא, שיש להרבות רעות ואחוה, לא ברור מה גרם למשנ"ב לומר שיש צורך ב'כאילו בתקבלתי', לכאורה יש ריבוי אחוה גם במחילה וגם ב'כאילו התקבלתי', אלא על כורחנו שהמשנ"ב לא הבין כחתם סופר את שיטת הרמ"א. כמו כן, יש להקשות על המשנ"ב שמלשון הרמ"א 'והוא אינו רוצה לקבלם או מוחל לו', לא משמע שנאמר 'כאילו התקבלתי'.

כתב ב'אהלי אברהם', שנראה שהמקור של המשנ"ב הוא מדברי ה'קרבן נתנאל' )על הרא"ש(, במסכת מגילה דף ז' אות ט'. הקרבן נתנאל הביא ראיה לכך שיש צורך ב'כאילו התקבלתי' מהגמרא בנדרים סג ע"ב, שם נאמר, שבמקרה ואמר יהודה לחברו שמעון, שיהא שמעון מודר מנכסיו של יהודה, אלא אם כן יבוא שמעון ויקבל מיהודה כור חיטים ושתי חביות יין - שאם יאמר שמעון 'הריני כאילו התקבלתי', הרי לדעת חכמים מותר שמעון בנכסיו של יהודה חברו. כתב הקרבן נתנאל, שהוא הדין במשלוח מנות, ויש צורך ב'כאילו התקבלתי' כדי שהשולח יצא ידי חובת המצוה.

לחתם סופר שמבין שיש צורך רק בריבוי אחוה ושלום, בודאי שאין צורך באמירת 'כאילו התקבלתי' ומספיקה מחילה רגילה. ונראה לומר שהחתם סופר ידחה את ראיית הקרבן נתנאל ויסביר, שרק במקרה שהנתינה היא משום כבוד המקבל, יש צורך באמירת 'כאילו התקבלתי', אך במקום שהנתינה היא כבוד הנותן, לא ברור שתספיק אמירת 'כאילו התקבלתי' וכתב ה'אהלי אברהם' שבמשלוח מנות ייתכן ומדובר על כבוד הנותן, ולכן אין הוכחה מנדרים ששם מדובר על טובת וכבוד המקבל[5].

חילוק נוסף שאפשר להציע, הוא שבנדרים מסתמא היתה כוונת הנודר לתת ממש את החיטים, ולכן יש צורך באמירת 'כאילו התקבלתי', כי צריך שהדבר ייחשב כאילו יהודה ממש קיבל. לעומת זאת, במשלוח מנות, לפי הסבר החתם סופר, אין צורך בקבלת המנות אלא רק בשליחתם וממילא מספיקה מחילה רגילה.

עוד ניתן להסביר בשיטת המשנ"ב, שהיה קשה לו כיצד ניתן לדבר על מחילה במשלוח מנות, הרי אין כאן חוב לאדם מסויים, שיוכל המקבל למחול עליו. אדם יכול למחול על משהו שחייבים לו, אך במקרה שלנו, השולח לא חייב למוחל כלום! הוא חייב לשלוח מנות למישהו ולאו דוקא למוחל, וכיצד אומר הרמ"א שהמחילה מספיקה, לכאורה הוא כלל לא יכול למחול?!

לכן כתב המשנ"ב, שמדובר ב'כאילו התקבלתי', מכיוון שמחילה אכן לא יכולה לעזור במשלוח מנות, כי הנותן לא חייב לו דבר, אך אמירת 'כאילו התקבלתי' נחשבת כאילו האומר ממש קיבל את הדבר וכאילו היה מעשה נתינה, והנותן יוצא בכך ידי חובת המצוה.

מתנה על מנת להחזיר

בביאור הלכה בסימן תרצד בד"ה 'ליתן' הביא את דעת החיי אדם, שבמתנה על מנת להחזיר לא יוצאים ידי חובת משלוח מנות. יש לברר במה שונה מתנה על מנת להחזיר ממי שאמר 'כאילו התקבלתי'?! בשני המקרים הדבר נחשב שהנותן נתן?! (אדרבה, במתנה על מנת להחזיר, המנה הייתה של המקבל בפועל ממש, לזמן מסויים).

ההסבר נראה ברור: בעוד שבמקרה של 'כאילו התקבלתי' הויתור בא מצידו של הנותן ויש לו אפשרות לקבל את הדבר, והרצון של השולח לתת גורם לריבוי הרעוּת ביניהם, במתנה על מנת להחזיר השולח נותן מראש על מנת שהמקבל יחזיר לו וברור שהמקבל לא שמח בכך, כי אין לו כלל אפשרות ליהנות מהמתנה שהרי עליו להחזיר אותה. בנוסף, גם הטעם של ריבוי שלום לא שייך כאן לעומת 'כאילו התקבלתי' או מחילה, כי יש ריבוי שלום רק כשהמקבל מוותר, ואילו במתנה על מנת להחזיר הנותן מתנֵה מראש שהמקבל יחזיר לו, וממילא אין כאן ריבוי שלום. (כמובן, שלפי הטעם של סיפוק צרכי הסעודה, לא יספיקו לא מתנה על מנת להחזיר' ולא 'כאילו התקבלתי').

מתנות לאביונים

ניתן לדייק בדברי הרמ"א, שכתב שמחילה מספיקה, רק במצות משלוח מנות, ואילו במתנות לאביונים לא העיר הרמ"א כלום, ונראה כי ברור שמחילה לא תספיק במתנות לאביונים. יש בכך אולי סיוע לדברי החתם סופר, שהרי משמע שלעומת מתנות לאביונים - שיש צורך שהאביון יקבל אותם, במשלוח מנות מספיק לשלוח ואין צורך שחברו יסכים לקבלם.

לעומת זאת מהרמ"א בסעיף ד', ניתן להיגע להבנה הפוכה. הרמ"א שם כתב: "ויש לשלוח מנות ביום ולא בלילה". לגבי מצות מתנות לאביונים, לא נאמר כן ונראה שאפשר לתת גם בלילה. לכאורה משמע מכאן, שלדעת הרמ"א משלוח המנות הוא דווקא משום הסעודה, שהרי מצות הסעודה היא רק ביום ולא בלילה.

נפקא מינות בטעמי המצוה

ישנן מספר נפקא מינות לשאלה, מהי מטרת המצוה - ריבוי אחוה ורעוּת או צרכי סעודת פורים.

· נפקא מינה אחת היא כאמור, במקרה של מחילה.

· בביאור הלכה הביא את דעת החיי אדם, שמי ששלח לעשיר מתנה פחותה - לא יצא ידי חובה. נראה, כי דין זה הוא לפי ההסבר, שטעם מצות משלוח מנות הוא משום ריבוי שלום ורעוּת, מכיוון שבפועל הנותן הוסיף משהו גם לסעודתו של העשיר, אך בכך שהביא לו דבר פחוּת, נראה שלא רק שלא הוסיף שלום ביניהם, אלא אף גרם למיעוט השלום ביניהם...[6]

· השו"ע כתב בסעיף ד':

"...ואם אין לו, מחליף עם חברו, זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים 'ומשלוח מנות איש לרעהו'."

לכאורה, אם סיבת המשלוח היא ריבוי שלום ורעות, מדוע יש לומר זאת? למה הוא נקט בלשון 'ואם אין לו'? לכאורה, גם אם יש לו - ברור שיכול לנהוג כך?! אלא יתכן וניתן לדייק מכך, שהשו"ע סובר שטעם מצות משלוח מנות הוא משום ריבוי סעודת פורים, וממילא לכתחילה עדיף לשלוח לחברו תוספת על סעודתו ולא סעודה במקום הסעודה שכבר יש לו, ולכן רק מי שאין לו יכול לנהוג כך לכתחילה.

· נפקא מינה נוספת תיתכן במקרה ואדם קיבל משלוח מנות אך הוא לא יודע ממי הוא קיבל. מצד ריבוי סעודת פורים נראה כי השולח יצא ידי חובה, אך אם הטעם הוא ריבוי השלום ברור כי יש צורך לדעת מי השולח!

ברכה על המצוה

נשאלת השאלה, מדוע אין אנו מברכים על מצות משלוח מנות? לכאורה ראוי היה לתקן ברכה גם למצוה הזו.

לגבי מתן צדקה, יש שהסבירו שאין מברכים על מצוה זו, מכיוון שייתכן והעני לא ירצה לקבל את הצדקה והברכה תהיה לבטלה. הסבר זה אפשרי גם לגבי משלוח מנות, אך רק לדעת הפרי חדש.

ונסביר: ראינו שנחלקו הרמ"א והפרי חדש מה הדין אם המקבל מסרב לקבל את משלוח המנות: הפרי חדש סובר שהנותן לא יצא ידי חובה, ואילו הרמ"א סובר שגם אם לא רצה לקבל - יצא השולח ידי חובת המצוה.

אם כן רק לדעת הפרי חדש, שהנותן לא יוצא ידי חובת המצוה אם המקבל מסרב לקבל, ניתן להסביר שלא מברכים מחשש לברכה לבטלה. אך לשיטת הרמ"א לא ניתן לומר תירוץ זה.

נראה, כי יש לומר שלדעת הרמ"א, לא רק שיצא השולח ידי חובה גם במקרה של מחילה, אלא שהמצוה היא לא בנתינת משלוח המנות, אלא המצוה עצמה היא בריבוי השלום בין שני אנשים והנתינה היא רק האמצעי לכך, ועל דבר כזה בודאי שלא שייך לברך. (לעומת זאת במתנות לאביונים, ששם הנתינה היא המצוה, יש להסביר שאין מברכים עליה מהטעם שלא ברור שהעני יסכים לקבל את המעות).

הבנה מהפכנית

לסיום נרצה להציע הבנה חדשה בסוגיה שלנו, לשם כך נקשה תחילה שתי קושיות:

1. הלבוש[7] פסק מצד אחד כרמ"א, שאם המקבל מחל, השולח יצא ידי חובה, אך מאידך הסביר הלבוש כי טעם המצוה הוא משום ריבוי סעודת פורים. כיצד מסתדרת הבנת הלבוש עם הדין שפסק.

2. עוד ניתן להקשות על טעמו של 'מנות הלוי' - להרבות שלום ורעות, מדוע צריכים לשלוח דוקא דברי מאכל, הרי ניתן להרבות שלום גם על ידי נתינת בגדים, חפצים ואולי אפילו פרחים?!

לכן, נראה לומר[8] שאין קשר בין שני הטעמים למצות משלוח מנות, למחלוקת במקרה של מחילה. תרומת הדשן ו'מנות הלוי' כלל לא נחלקו בטעם המצוה, אלא 'מנות הלוי' בא להוסיף על דברי תרומת הדשן. מצות משלוח מנות נתקנה על מנת שלכולם יהיו צרכי סעודת פורים ויוכלו לשמוח כראוי בפורים. בנוסף, יש עניין בריבוי השלום והרעות ביום הפורים, בגלל דברי המן על עם מפוזר ומפורד (ולכן אין מצות משלוח מנות בכל חג אחר).

אמנם, חכמים לא הטריחו את האדם, ובמקרה שחברו לא רוצה לקבל, אין לשולח מה לעשות והוא יצא ידי חובה.

(יתכן אף לדייק זאת מלשון הכתוב: "משלוח מנות"- המצוה היא לשלוח. "מתנות לאביונים" - צריכים שתהיה נתינה ושהעני יקבל בפועל).

תשובה לשאלה מהשבוע שעבר

ראשית לפני שנענה על השאלה מהפעם העברה נודה לעמיתנו האברך החשוב ר' עמית משגב שהשאלה והתשובה נלקחו ממאמרו בדף קשר 956.

שאלתנו בפעם שעברה היתה מה יהיה דינו של שיכור שהזיק בפורים, לדעת רבי עקיבא איגר, בהנחה שלרבי עקיבא איגר הראש של אדם נע מכוחות עצמו ולא מחמת הגוף. כדי לענות על השאלה נפתח במעשה רב:

בתו של הרב טאו

מספרים שבתו של הרב טאו שאלה את אביה: "אם האדם קדוש, כיצד מותר לו להכנס לשירותים?", והרב טאו ענה לה: "בתי, לאדם יש שני כיסויים - הגוף והנפש".

מתירוצו של הרב טאו ניתן להסיק שהאדם איננו לא הגוף ולא הנפש - אלו רק כיסויים עבורו. ה'אדם' הוא החלק הרוחני שבכוחו לבחור ולנתב את דרכי פעולתו בעולם. הבחירה יוצאת מהכח אל הפועל באמצעות הגוף והנפש.

ונחזור לענייננו, תפיסה זו של הרב טאו על יחסי האדם וגופו, חולקת בעצם על הבנת רבי עקיבא איגר, שהרי לפי האחרון הראש נע בכוחות עצמו ואילו היד נעה בכוחות הגוף, ואילו הרב טאו מבין שכל הגוף נע מכח ה'אדם' עצמו (ואין מקום לחלק בין אברי הגוף השונים).

סערת אליהו

המשנה בבבא קמא כז ע"א קובעת שאם אדם הניח כדו ברשות הרבים ואחר נתקל בה - המזיק פטור. הגמרא מציעה מספר אוקימתות להסביר מדוע הנתקל לא היה צריך להזהר, ושמואל מתרץ (כז ע"ב): 'באפילה שנו'. תוספות שם מקשה מהכלל המוכר 'אדם מועד לעולם בין ער ובין ישן' ומחלק בין מקרים בהם היה על האדם לשמור על עצמו, לבין מקרים בהם היה אנוס גמור. תוספות שם נוקט שאם אדם הלך לישון ובא חברו ונשכב לידו, הראשון יהיה פטור על נזקים שיגרום לשני במהלך השינה - משום אונס גמור, בניגוד לשני שיתחייב על נזקים שיגרום לראשון במהלך השינה - שהרי אדם מועד לעולם בין ער ובין ישן. באופן דומה מחדש התוספות שאדם שנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק - פטור.

הרמב"ן בחידושיו לבבא מציעא פב ע"ב חולק על התוספות וגורס שאדם מועד לעולם - אפילו באונס גמור ואפילו בסערת אליהו (כלשונו).

מחלוקת ראשונים זו מבטאת[9] היטב את החקירה ביסוד החיוב בנזיקין:

1. פשיעה באחריות להשמר מלהזיק - כשיטת התוספות.

2. העובדה שהמזיק הוא זה שיצר את הנזק ומשום כך הוא מתחייב - כשיטת הרמב"ן[10].

קל לראות שהנפקא מינה היא 'סערת אליהו', שלמרות שרק בגללה המזיק הזיק, לשיטת הרמב"ן יהיה הנופל חייב לשלם על הנזק שנוצר. לשיטת התוספות המזיק פטור משום שאי אפשר להטיל על אדם אחריות להשמר מסערת אליהו, שאיננה צפויה בעליל.

לאור מה שהצענו עד כה ניתן לראות שהתוספות מחייב אדם על נזקיו משום שהיה לו לשמור על עצמו. ניסוח זה מגלם בתוכו את התפיסה שיש 'אדם' שאחראי על תפקודו ומעשיו של הגוף. הרמב"ן לעומת זאת, בדומה לרבי עקיבא איגר, לא מפריד בין האדם לגופו, ולכן מחייב את האדם על מה שגופו עשה - אפילו כשלא היתה אפשרות בחירה.

שיכורים שהזיקו בפורים

הרמ"א בהגהותיו על השו"ע (או"ח תרצ"ה, ב) פסק ששיכורים שהזיקו בפורים פטורים. לאור שיטת התוספות ניתן להסביר היטב דין זה. אדם חייב על נזקי ידו משום שהוא אחראי על הפעלתה והזזתה. כידוע, השיכור מאבד את דעתו ולכן, כפי הנראה בחוש, תנועותיו נעשות מאיליהן. אם כן, שיכור שהזיק במשך השנה מתוך שכרותו חייב, משום שהיה לו להזהר ולשמור על עצמו שלא יגיע למצב של חוסר שליטה (בדומה לאדם שחייב אם הלך לישון ליד כלים). אולם, בפורים מצות היום היא להשתכר עד דלא ידע, ולכן מחד, לא ניתן לתבוע את האדם על חוסר האחריות שבהשתכרותו, ומאידך לא ניתן לתובעו על מעשיו משום שהאדם שבתוכו לא אחראי על מה שגופו עשה.

איחול

אנו מבקשים לברך את ציבור הקוראים בברכת פורים שמח ומבדח. ולואי ונזכה כולנו לתת, לשמוח ולהרבות שלום בעולם (ושלא להזיק).

 

[1] כל ההפניות הסתמיות לשו"ע בשיעור זה, מכוונות לשו"ע אורח חיים סימן תרצ"ה.

[2] כמו שמצינו במס' תענית, שהיו שואלות בט"ו באב בגדים, כדי לא לבייש את מי שאין לה.

[3] ניתן לדייק זאת מלשון הרמ"א שכתב: "ואם שולח מנות לחברו והוא אינו רוצה לקבל..." כלומר יש חובה לשלוח! אין זה מספיק מספיק שאדם יבוא לחברו וימחל לו.

[4] ניתן אולי לדייק, מכך שהמחבר הביא את דיני משלוח מנות בתוך הסימן של "דיני סעודת פורים", ולא הקצה לו סימן כמו לשאר מצוות הפורים (כמו מתנות לאביונים), שהוא סבר שמצות משלוח מנות קשורה למצוות סעודת פורים.

[5] אמנם, החתם סופר עצמו כתב, שטעם הרמ"א הוא ריבוי האחוה והרעות, וממילא נראה שבמשלוח מנות מדובר על כבוד המקבל?!

[6] כמובן שאין זה מוכרח, וניתן לומר שגם אם משלוח מנות זה משום סעודת פורים, יש צורך בהוספה ניכרת לסעודה ולא די בכל שהוא ולכן אין לשלוח לעשיר דבר פחות מכיוון שייתכן והוא לא ירגיש בהוספה מינימלית לסעודתו.

[7] תרצה ס"ד.

[8] על פי שיעור ששמענו מפי ר' אשר וייס.

[9] ידידנו משכבר הימים ר' אמיתי לויפר רצה לישב את קושייתנו בדרכו של התוס', יישר כח !!!

[10] המשנה בתחילת מסכת בבא קמא קובעת שהצד השוה באבות הנזיקין הוא 'ממונך ושמירתן עליך'. תוספות (ג ע"א) לשיטתו מעיר שאין לגרוס 'ממונך' אלא רק 'ושמירתן עליך', בעוד רש"י והראב"ד גורסים את המילה 'ממונך' ומבססים בכך את עיקר החיוב, לשיטתם הם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)