מדוע החולק על הכהונה מצטרע? מדוע איסור מחלוקת חמור מיוחד כשהמחלוקת היא על הכהונה?

  • הרב שמואל שמעוני
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

סנהדרין דף קי – וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ

"דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר 'ולא יהיה כקרח וכעדתו' (במדבר י"ז, ה). רב אשי אמר, ראוי ליצטרע: כתיב הכא 'ביד משה לו' (שם), וכתיב התם 'ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך' (שמות ד', ו)" (קי ע"א).

העמדה המחמירה כלפי החזקה במחלוקת מובעת, כמובן, על רקע ההבחנה המפורסמת (אבות פ"ה מי"ז) בין מחלוקת לשם שמים למחלוקת שאינה לשם שמים, דוגמת מחלוקת קורח וכל עדתו.

מדוע המחזיק במחלוקת "ראוי ליצטרע"? ידוע ומפורסם שצרעת באה על לשון הרע. אלא שחז"ל מנו עוד סיבות רבות אחרות לצרעת:

"על אחת עשרה דברים הנגעים באים: על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל גילוי עריות, ועל הגניבות, ועל לשון הרע, ועל עדות שקר, ועל הדיין המקלקל את הדין, ועל שבועת שוא, ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, ועל החושב מחשבות של שקר, ועל המשלח מדנים בין אחים. ויש אומרים: אף על עין רעה" (תנחומא פרשת מצורע).

"הנכנס בתחום שאינו שלו" הוא מי שאינו מוכן לקבל מרות ומבקש ליטול לעצמו סמכות שאינה שלו, והמקור שהמדרש מביא לכך הוא סיפורו של המלך עוזיהו:

"וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱ-לֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל: וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱ-לֹהִים: וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה': וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית מְצֹרָע כִּי נִגְזַר מִבֵּית ה'" (דה"ב כ"ו, טז–כא).

את הצרעת שלקה בה משה, לעומת זאת, ביאר אותו מדרש כצרעת של "האומר דבר על חבירו" ו"חושד בכשרים", דהיינו צרעת הבאה על לשון הרע. ברם, דומה שמסוגייתנו עולה כיוון אחר. בסוגייתנו המוקד הוא אי-קבלת מרות, והלימוד מצרעתו של משה מורה אפוא שהחטא היה סירובו לקבל את התפקיד שנועד לו. אם כן, שורש חטאו של "הנכנס בתחום שאינו שלו" אינו בהכרח נטילה בלתי-מוצדקת של הכתר, אלא העדר כפיפות לריבונו של עולם ובחיריו.

אשר לדברי רב, שהמחזיק במחלוקת עובר בלאו, הרמב"ם בספר המצוות (השורש השמיני) פירש שזוהי אסמכתא בלבד, ואליבא דאמת אין כאן לאו, אלא התרעה על הצפוי למי שינהג כך. הרמב"ן (בהשגותיו שם) האריך לחלוק על הרמב"ם וטען שמדובר בלאו ממש, אם כי גם הוא מודה שאמירתו הכוללנית של רב בסוגייתנו היא אסמכתא:

"מה שאמרו בגמרא סנהדרין: 'כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנאמר 'ולא יהיה כקרח'' – על דרך תוכחת הוא. אבל עיקר הכתוב במחזיק במחלוקת הכהונה בלבד, והם ז"ל סמכו לו שאר המחלוקות להזהיר מהם".

מדוע מדאורייתא האיסור הוא במחלוקת הכהונה בלבד, ולא בשאר מחלוקות? מסתבר שבמה שנוגע לעבודת ה' במקדשו, בעיית הכפיפות לסמכות חמורה במיוחד. קשה לאנשים לקבל את הגבלתם בתחום זה ואת בחירתם של בני אנוש אחרים למשרתיו הבלעדיים של הבורא בביתו, ועל כן גדולה הסכנה למרד, שהוא – ביסודו של דבר – העדר כפיפות לקב"ה.

הרב שמואל שמעוני