מדוע ישנם שני כרובים בקודש הקודשים?

מעבר לשאלה מהו היחס בין הכרובים בקודש הקודשים לעבודה זרה בה עסקנו בשיעור שעבר, נשאלת השאלה מה המקום לשני כרובים בקדש הקדשים.

על פניו, קדש הקדשים המבטא במובן הסימלי את מקום נוכחותו של הקב"ה, את ביתו את מקום כסא מלכותו והדום רגליו, צריך לכאורה לבטא יותר מכל מקום אחר את יחידותו של הקב"ה, את אחדותו בבחינת "ה' אחד ושמו אחד". מעבר למהות האלוקית שהיא אחת, גם גילויה בעולם צריך להיות אחד! והנה אנחנו מוצאים כי מעל הארון יוצאים מן הכפורת שני כרובים! מה באה לבטא עובדה זו?

לשאלה זאת ניתנו על ידי המפרשים תשובות שונות ונביא את עיקרם בדברינו להלן:

למנוע עבודה זרה (אם היה כרוב אחד, היו חושבים שזו צורת האל הנעבד):

אגב התייחסותו של הרמב"ם לצורות שונות של עבודה זרה, הוא מתייחס גם לכרובים אותם הוא מזהה כמלאכים ואלו דבריו:

"וידוע שהאנשים ההם היו בונים היכלות לכוכבים והיו משימים בהיכל ההוא הצורה שהיו מסכימים לעבדה, ר"ל צורה מיוחסת לכוכב אחד או לגלגל אחד, וצוונו אנחנו שנבנה היכל לשמו יתעלה ונשים בו הארון שיש בו שני לוחות אבנים שבהן אנכי ולא יהיה לך, וכבר נודע שפנת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה, שאם אין נביא אין תורה והנביא לא תבואהו הנבואה רק באמצעות מלאך, ויקרא מלאך ה', ויאמר לה מלאך ה', וזה הרבה מלספור, עד שמשה רבינו תחלת נבואתו היה במלאך, וירא אליו מלאך ה' בלבת אש, הנה התבאר שאמונת מציאות המלאכים קודמת לאמונת הנבואה, ואמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה, וכאשר סכלו אנשי הצאב"ה מציאות השם יתעלה, וחשבו שהנמצא הקדמון אשר לא ישיגהו העדר כלל הוא הגלגל וכוכביו, ושכחות שופעות ממנו על הצלמים וקצת האילנות רצוני לומר האשרות, חשבו שהצלמים והאילנות הם אשר ישימו דברי הנבואה בפי הנביאים וידברו עמם בחזון ויודיעו אותם מה שיועיל ומה שיזיק, כמו שבארתי לך מדעתם בנביאי הבעל ובנביאי האשרה, וכאשר התבאר האמת לחכמים ונודע במופת שיש נמצא שאינו גוף ולא כח בגוף, והוא האל האמתי ושהוא אחד, ושיש ג"כ נמצאות אחרות נבדלות שאינם גופות והוא ששפע עליהם טובו ואורו יתעלה והם המלאכים כמו שבארנו, ואלו הנמצאות כולם הם זולת הגלגל וכוכביו, נודע באמת שהמלאכים ההם הם אשר ישימו אמת בפי הנביאים, לא הצלמים והאשרות, הנה התבאר במה שהקדמנוהו שאמונת מציאות המלאכים נמשך אחר אמונת מציאות השם, ובהן תתכן הנבואה והתורה, ולחזוק אמונת זאת הפינה, צוה הש"י לעשות על הארון צורת שני מלאכים, לקיים מציאות המלאכים באמונת ההמון, אשר הוא דעת אמתי שני לאמונת מציאות השם, והוא התחלה לנבואה ולתורה ומבטל עבודה זרה כמו שבארנו. ואילו היתה צורה אחת ר"ל צורת כרוב אחד, היה בו הטעאה גם כן שהיו חושבין שהיא צורת האל הנעבד, כמו שהיו עושים עע"ז, או שהמלאך הוא איש אחד גם כן, והיה מביא לקצת שניות, וכאשר עשה שני כרובים עם ביאור ה' אלהינו ה' אחד, יתבאר קיום הדעת במציאות המלאכים ושהם רבים, והיה הענין בטוח מתעות בהם בני אדם שיחשבו שהם אלוה. אחר שהשם אחד והוא ברא אלו הרבים"                                                      (חלק ג', פרק מה).

הרמב"ם מסביר כי דווקא בקדש הקדשים ישנם שני כרובים ולא אחד, כדי להדגיש שאין זה צורת הא-ל הנעבד. דווקא שני כרובים מלמדים שה' יצר אותם מפני שה' אלוקינו ה' אחד ובאחדותו הוא ברא אלו הרבים, במקרה זה את שני הכרובים.

המלבי"ם והרב הירש בפירושם מעניקים כיוון אחר לפתרון שאלת שני הכרובים. וכך לשון המלבי"ם:

"גם למד דעת את העם בענין ההנהגה, כי כאשר בשני הלוחות שבארון בלוח אחד היו כתובים חמש מצות שבין אדם למקום ועל לוח השני היה כתוב חמש מצות שבין אדם לחברו, והיו בישראל שני מיני מנהיגים, המלך ושריו שהיו ממונים מה' לעשות משפט ולבער כל עושי רשעה בין אדם לחברו, והכ"ג ומורי הדת היו ממונים ללמד את העם ולהשגיח על עבודת האלוקים ומצות שבין אדם למקום, ונגדם עמדו שני הכרובים אחד הסוכך בכנפיו על צד האחד של הארון שבו הלוח המזהיר על מצות שבין אדם לחברו, והשני הסוכך בכנפיו על צד השני של הארון שבו הלוח המזהיר על מצות שבין אדם למקום, וע"כ עמדו שניהם על הכפורת הסוכך על הלוחות בכלל, והיה צריך ששני הכרובים יפרשו כנפים למעלה שיעשו הכל לש"ש ויתנשאו על כל עניני החומר ותאוותיו ושיהיו סוככים על הכפורת ומגינים על מצות ה' איש כפי עבודתו, וצוה שהיו פניהם איש אל אחיו שהמלך והכ"ג יהיו עוזרים זל"ז, לא כמו שהיה בימי מלכי בית שני הרשעים שהיו משפילים כבוד הכהונה, כמ"ש (יחזקאל כו) הסיר המצנפת והרים העטרה וכמו שפי' שם, ולא ככהנים הרשעים שהפיחו מרד והרימו יד בכבוד המלכות, רק יהיו פניהם איש אל אחיו וכמ"ש (זכריה ו) ועצת שלום תהיה בין שניהם, וכן יהיו פניהם ר"ל מגמת פניהם אל הכפורת לחזק עמודי הדת ויראת אלוקים ולשום משפט וצדקה בארץ"          (שמות כ"ה, יח).

המלבי"ם תולה את כפילות הכרובים, בלוחות הברית הנמצאים מתחתם. בלוח אחד מצוות שבין אדם למקום, ואילו בלוח השני מצוות שבין אדם לחברו. לטענתו, ישנה זיקה בין שני הכרובים ובין שני הלוחות - כרוב אחד סוכך בכנפיו על צד הארון בו הלוח המזהיר על מצוות שבין אדם למקום, והכרוב השני סוכך בכנפיו על צד הארון בו הלוח המזהיר על מצוות שבין אדם לחברו.

הדגשת התורה שיהיו פניהם איש אל אחיו מכוונת לדעת המלבי"ם לכך שהמלך והכהן הגדול יעזרו זה לזה, בשונה ממה שהיה הבית השני. מאידך, פניהם צריכים להיות גם אל הכפורת ובכך לחזק עמודי הדת ויראת האלוקים ולשום משפט וצדקה בארץ.

גם לפרישת כנפי הכרובים למעלה ישנה משמעות והיא מכוונת לכך שיעשו הכל לשם שמים ויתנשאו על כל עניני החומר ותאוותיו.

הרב הירש מבאר אף הוא בכיוון של המלבי"ם אך מרחיב את הדברים:

"עתה עלינו לשאול עוד שאלה אחת ולבקש את פתרונה: שני כרובים - על שום מה? די היה בכרוב אחד היוצא מתוך קצה הכפורת, ויהא זה סמל לשמירת התורה, שבעקבותיה באות הגנה, ברכה וקירבת ה, וסמל לישראל, השומר את עדות ה' המופקדת בידו, ובכך נעשה הוא 'כרוב' של עצמו ובו בזמן 'כרוב' של נוכחות ה' עלי אדמות. ומדוע שני כרובים? שאלה זו דוחקת עוד יותר, אם נשים לב לדבר שעד כה לא עמדנו עליו, ושהבנתו כרוכה בפתרון אותה השאלה עצמה. פני הכרובים אינם רק אל הכפורת, אלא: 'ופניהם איש אל אחיו'. לפיכך צריך שיהיו כאן שני גורמים, הבאים לידי המחשה על ידי הכרובים: הם שומרים את שמירת הכפורת, כלומר את שמירת שומר התורה, בצוותא, ובה בשעה הם מביטים זה אל זה באורח הדדי, הם שומרים את שמירת שומר התורה בצוותא, שהרי נאמר כאן: 'והיו הכרבים פרשי כנפים וגו' ופניהם איש אל אחיו אל הכפרת יהיו פני הכרבים'.

לפתרון השאלה הזאת אנו מוצאים נקודות אחיזה שונות בארון, בתוכנו ובדברים שהוא בא להמחיש לעינינו. בכול ניכרת השניות: העדות, הוא הפקדון המופקד לשמירה, עשויה שני לוחות. הארון, הוא בית הקיבול לעדות, המסמל את קיומה, עשוי משני חומרים המסמלים שני תפקידים: השמירה עצמה, כפי שנוכחנו לדעת, נעשית בשני אופנים – שמירת העיון ושמירת המעשה. הרי שכל אחד משלושה גורמים אלה הממצים את המושג ואת המשמעות של הארון – הפקדון, הקיום והשמירה – מורכב משתי בחינות, ששתיהן חשובות במדיה שווה, שתיהן משלימות זו את זו ומתחשבות זו בזו. הרי שתים שהן אחת: שני שומרים המתאחדים, תוך התחשבות הדדית, לשמירה אחידה של שומרי התורה, והם יכולים להופיע במעשה השמירה כשני כרובים, שפניהם איש אל אחיו, ויחד פונים אל הכפורת.

בחבורנו 'קוי-יסוד לסימבוליקה יהודית' קבענו כלל פרשני, שלפיו לא יחרוג פתרונו של סמל ממה שנתון בסמל עצמו, וקרוב לאמת אותו פתרון, שהנחותיו מתקרבות ביותר וללא דוחק אל חוג הרעיונות, שהסמל בא ללמדם. לפיכך עלינו לצמצם את פתרון השאלה שלפנינו בשני אופנים, ויתברר לנו בתכלית הבירור, כי לפי מהותם הפנימית שניהם אינם אלא רעיון אחד.

האופן האחד נובע מן העובדה, שזוגיות הכרובים יוצאת מתוך הזוגיות של הדבר, שהוא עניינו ותוכנו העיקרי של הארון. בעד התפישה הזאת מדברת העובדה, ששני הלוחות הם הם עניינו ותוכנו העיקרי של הארון, והדעת נותנת כי מראה הכרובים ישווה לנגד העין המתבוננת את דבר שני הלוחות. שהרי שני הלוחות היו מונחים זה בצד זה (עי' פי' לעיל פסוק י), ומי שעמד לפני הארון וחשב את הכפורת כמו מחולקת לשני חצאים, בימין ובשמאל, הרי שראה שכל אחד משני החצאים כיסה לוח אחד והתרומם ונעשה לכרוב, והכרוב הזה עצמו יצא אפוא מתוך שמירת אחד משני הלוחות. עתה, שני הלוחות היו שוים לחלוטין בגודלם ("שני לחת העדת"- "לחת כתיב", עי' פרש"י להלן לא, יח): הם התגלו כיחידה אחת. הלוח האחד הכיל בעיקר את יסודות המצוות שבין אדם למקום, והלוח השני – את יסודות המצוות שבין אדם לחברו, והרי ששני סוגי מצוות אלה שווים לחלוטין בחשיבותם בעיני ה' ובברכת השפעתם על שלום נפשנו. הסוג האחד אינו יכול לעמוד בלי השני ואינו יכול לבוא במקומו, ושניהם צריכים להתחשב זה בזה. כדי ששמירת התורה תשמור על שומרה, על ישראל עצמו, ותביא אותו לידי שלמות עצמו למען יוכל להיות נושא שכינת ה', צריך ששמירה זו תינתן לשני הלוחות כאחד ותראה אותם כמשלימם ומתחשבים זה בזה באורח הדדי. שמירה זו מסתמלת אפוא בשלמותה - לא בהתרוממותו של כרוב אחד, אלא של זוג כרובים שפניהם איש אל אחיו, שניהם שומרים יחד את משמרת השומרים, ובכך הם מתגלים יחד כמרכבה לשכינת ה' עלי אדמות: 'שנים כרובים - משני קצות הכפרת - פרשי כנפים למעלה - סככים בכנפיהם על הכפרת - ופניהם איש אל אחיו - אל הכפרת יהיו פני הכרבים'.

ברם, כדי שנבין את דבר זוגיות של הכרובים, אין כלל צורך שנעמיק חקר בתוכנו של הארון, תוכן הנעלם מן העין. הכפורת עצמה, זו 'השומרת את משמרת התורה' מציעה לפנינו את טעמו של דבר הזוגיות. הרי כפורת הכרובים מדברת אלינו לאמור: על ידי שמירת תורת ה' נעשה השומר לכרוב של עצמו ושל שכינת ה', שמירת התורה היא היא שמירתו הוא, ובו בזמן נעשה הוא לנושא שכינת ה' עלי אדמות. אמור מעתה, שהשומר הזה אינו אלא ישראל. בארון מקבל ישראל את התורה בכוח המעשה והיציבות שלו, ובכפורת הוא שומר ומגן עליה ברוח איתנים. אם כן הדבר, אפשר שזוג הכרובים, היוצאים מתוך קצות הכפורת, מציגים את תמונת ישראל כפי שהיא מצטיירת מתוך שלמות שמירת התורה וכתוצאה ממנה.

בשתי דרכים מתארת התורה את כלל הציבור הישראלי: היא מתארת אותו כיחידה אחת, והיא מתארת אותו כריבוי של יחידים. דבר זה יתברר לנו כאשר נתבונן בקרבנות הציבור (עי' פי' ויקרא כג, יב-יג. במדבר כח, ט). גם בלשון המקרא אנו מבחינים בין שני שמות המציינים את כלל הציבור: 'גוי' ו'עם'. 'גוי' מציין את כללות הקהל כגוף אחד וביחידה אחת הסגורה כלפי חוץ, ואילו 'עם' מציין את הציבור כחברה שבתוכה ריבוי של יחידם הקשורים יחד זה עם זה (עמם- עם). וכן מוצג כלל הציבור גם במקדש בתאור כפול: כמיכלול אחיד – על ידי המספר אחד, וכריבוי כל היחידם המצטרפים יחד – על ידי המספר שנים, שהוא מיעוט רבים. לפיכך מומחש גם כאן ציבור ישראל – לא על ידי כרוב אחד, אלא על ידי שני כרובים, על ידי זוג כרובים.

הווה אומר שארון העדות, העשוי עץ וזהב, וכפורת הכרובים, העשויה זהב, מדברים אלינו את דבר האמת הזאת: אם ישמור ישראל בשלמות, ביציבות של זהב, בכושר המעשה ובדבקות לחובה המוטלת עליו – את התורה המסורה לידיו לקיימה, הרי ששמירה גמורה זו תעשה אותו לא רק על 'גוי קדוש' בכללותו האחידה, אלא ל'ממלכת כהנים' בכל יחידיו, לקהל שכל אחד ואחד מיחידיו ממלא את הייעוד המשולש: לקדם את טובת הזולת, לשמור על טובת הכלל, ולהצטרף אל נושאי שכינת ה' עלי אדמות. או אז ידמו בני שיראל לזוגות של כרובים: פניהם איש אל אחיו, בשלום, בכבוד ובתשומת הלב, חייהם איש למען אחיו, וכולם ערבים זה לזה ובוטחים זה בזה. בשבת אחים גם יחד יפעלו למען שמירת כלל הציבור השומר את התורה, יחד יעלו מעלה מעלה בדרגות השלמות עד שיהיו למרכבה לשכינת ה' עלי אדמות, או אז יהיה ישראל עצמו ל'שנים כרבים – משני קצות הכפרת -  ופניהם איש אל אחיו - סככים בכנפיהם על הכפרת - פרשי כנפים למעלה - אל הכפרת - פני הכרבים', או אז יהיה 'יושב הכרובים' ממש – 'יושב תהלות ישראל' (תהילים כב, ד)!.

אם ככה אנו רואים את ישראל עצמו ככרוב, הרי שלא יהיה מן המותר להזכיר לעצמו, כי גם ביחזקאל כח, יד-טז מתואר מלך צור בפירוט כ"כרוב סוכך" ואם מלך צור נמשל לכרוב, אשר לשמירתו נמסרו העוצמה החומרית והתרבות של העמים, על אחת כמה וכמה יסמל הכרוב את ישראל, אשר בידיו הופקדה תורת ה' למען האנושות כולה, ואשר נבחר בין גויי הארץ כדי 'לשמר את דרך עץ החיים' (בראשית ג, כד ועי' פי' שם), ואשר עליו אמר ה': 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.

אמנם שני האופנים של ביאור טעם הכרובים – אם נעמיק להתבונן בהם, יתברר לנו שאינם אלא טעם אחד. הלא זה תוכנם של שני לוחות העדות: ממש אותה שניות היחסים, המתגלה הן בכיוון פניהם הן בפרישת כנפיהם של הכרובים. הלא במצוות שבין אדם לחברו, שישראל עושים אותן בכוונת הלב וביושר המעשה, מתקיים ממש 'ופניהם איש אל אחיו', והרי זה ממש כאותם כנפי הכרובים הסוככים על כלל הציבור השומר את התורה. והלא במצוות שבין אדם למקום, ישראל עושים אותן בכוונת הלב וביושר המעשה, מתקיים ממש 'אל הכפרת (אל משמרת התורה) יהיו פני הכרבים', והרי זה ממש כאותם כנפי הכרובים המתפרשים למעלה כלפי שכינת ה'. אין זאת אלא שהארון עפ כפורת הכרובים שעליו מסמל את נתינת הדעת על מלוא תוכנה של תורת ה' השמורה בארון – תורה. בהתגשמותה המלאה ובתכלית השלמות והטהרה".

נסכם את דבריו בקצרה - הרב הירש טוען כי בכל הענינים הקשורים בארון שולטת השניות:

-          ישנם שני לוחות עדות.

-          הארון עשוי מחד מעצי שיטים, אך מאידך מצופה זהב.

-          שני הכרובים השומרים מעל הכפורת.

הנחתו של הרש"ר היא כי שתי הבחינות המתגלות בזוגות אלו חשובות במידה שווה, משלימות זו את זו ומתחשבות זו בזו. לאור זאת, הרב הירש רואה ממש זיקה ישירה ביותר בין כל אחד מן הלוחות לבין הכרוב מעליו.  

הלוחות הם כיחידה אחת: בצד אחד - מצוות שבין אדם למקום, ובצד השני - מצוות שבין אדם לחברו. שני סוגי המצוות שווים לחלוטין, שני הלוחות הכרחיים והם מתחשבים זה בזה. שני הכרובים המייצגים כביכול מעל הארון את מה שלוחות העדות מסמנים בתוך הארון, מתגלים יחד כמרכבה לשכינת ה' עלי אדמות. התורה מתארת את הציבור מחד כיחידים ומאידך גיסא כריבוי של יחידים ועל כן ישנם שני כרובים.

על כן במצוות בין אדם לחברו מתקיים 'ופניהם איש אל אחיו', וזה כאותם כנפי הכרובים הסוככים על כלל הציבור השומר את התורה. ואילו במצוות בין אדם למקום מתקיים 'אל הכפורת יהיו פני הכרובים', וכך מתקיימת בפועל שלמות התורה, בתכניה הכוללים והשונים.

זיקה הדוקה זו בין הלוחות לכרובים, רק מחזקת ומעמיקה את תפיסתנו ביחס בין הארון הכפורת והכרובים^[1] כשהארון מייצג את התורה שבכתב ואילו מבין שני הכרובים נמסרת תורה שבעל פה. ככל שאנחנו רואים קשר הדוק יותר בין הלוחות לכרובים, אנחנו מחזקים את הקשר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה כמכלול אחד הקשור אחד בשני והנובע האחד מן השני, וזאת בנוסף לייצוג מצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום בפנים ובחוץ.

רבנו בחיי והנצי"ב מפרשים את עניין שני הכרובים באופן שונה. וכך דברי רבנו בחיי:

"ומה שהזכיר בצווי: 'ועשית שנים כרובים זהב' ולא אמר, 'שני' בעבור כי שני לשון השויה, כמו: (להלן לא, יח) 'שני לוחות העדות', (ויקרא יד, י) 'שני כבשים', (שם טז, ח) 'שני השעירים', ולכך הוצרך לומר 'שנים' כי חלוקים הם בענינם, זה זכר וזה נקבה. וחזר ואמר: 'מבין שני הכרובים', וכן: (להלן לז, ז) 'ויעש שני כרובים זהב', לרמוז על השוויתם בזהב ובאחדות.

וע"ד הפשט: 'שנים כרובים', זכר ונקבה היו, להודיע כמה ישראל חביבין לפני הקב"ה כחבת זכר ונקבה, וכן דרשו רז"ל במסכת יומא פרק אמר להם הממונה: (יומא נד.) אמר רב קטינא בשעה שישראל עולים לרגל היו מגלים להם את הפרוכת ומראים להם הכרובים שהם מעורים זה בזה ואומרים: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר עם נקבה. וכן כתיב: (מלכים א ז', לו) 'כמער איש ולויות', אמר רבה בר שילא כאיש המעורה בלויה שלו.

וצריך שתתבונן במאמרם זה כי היו הכרובים כצורה הזו למשל נמרץ להעיד על הפלגת הדבקות שבין הקב"ה לישראל בלא שום אמצעי, כי הוא יתעלה בדד ינחנו לישראל (דברים ל"ב, יב) 'ואין עמו אל נכר', כשאר העו"ג אשר חלק להם שרים של מעלה. והיה אפשר שהיו הכרובים האחד כצורת אדם גדול והשני כצורת ילד קטן, כענין שראה יחזקאל: (יחזקאל י, יד) 'פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם', ודרשו רז"ל: (סוכה ה:) היינו כרוב היינו אדם, אלא אפי רברבי ואפי זוטרי, ויהיה זה להעיד על אהבתו לישראל כאהבת האב לבנו שהיא אהבה חזקה, אבל רצה לעשות משל בדבקות גופני שאין למעלה ממנו שאי אפשר באמצעי והוא יותר חזק כשהוא מנעורים, כענין שכתוב: (משלי ה, יח) 'ושמח באשת נעוריך', וכל זה כדי שנדע ונשכיל שדבקותו יתעלה עמנו דבקות גדול וחזק בלא שום אמצעי.

ולפי שדבקותו יתעלה עם שאר העו"ג אינו אלא על ידי אמצעיים, כשרצה להודיענו בתורה שדבקותו עמנו בלא שום אמצעי אי אפשר להודיענו אלא ע"י משל זה בהכרח. ועוד טעם אחר כדי שנתעורר בתפלותינו ובכל שאר העבודות, שלא נשים אמצעי בין הקב"ה ובינינו שמן הטעם הזה הונחה לפני ולפנים במקום השכינה, הוא התל שהכל פונים בו לתפלה"     (שמות כ"ה, יח).

עיקר תשובתו של רבנו בחיי היא כי היו הכרובים בצורה הזו למשל נמרץ להעיד על הפלגת הדבקות שבין הקב"ה לישראל בלא שום אמצעי כי הוא יתעלה בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. כלומר, דווקא שני כרובים בצורת זכר ונקבה מעידים על הקשר הישיר והקרוב ביותר בין הקב"ה לישראל בלא שום אמצעי בלא שום מתווכים.

בהמשך הוא מעלה את האפשרות כי האחד בצורת אדם גדול והשני בצורת ילד קטן כפי שראה יחזקאל וזה יהיה להעיד על אהבתו לישראל כאהבת אב לבנו שהיא אהבת חזקה, אבל רצה לעשות משל בדבקות גופני שאין למעלה ממנו שאי אפשר באמצעי והוא יותר חזק כשהוא מנעורים וכל זה כדי שנדע ונשכיל שדבקות ית' עמנו דבקות גדול וחזק בלא שום אמצעי.

 

בתפיסה זאת של רבנו בחיי שני חידושים גדולים:

-          האחד, וזאת כמובן על פי הגמרא ביומא נד:, שכביכול כנסת ישראל מיוצגת על ידי אחד הכרובים בקדש הקדשים. בניגוד לתפיסה הפשוטה לפיה קדש הקדשים מייצג רק את גילוי הנוכחות האלוקית, לפי ההבנה הזאת, גם בקדש הקדשים, גם בחלק המקודש ביותר של המקדש, הפנימי ביותר, מיוצגת כנסת ישראל.

-          השני, הנובע גם הוא מן הגמרא ביומא, הינו כי שני הכרובים נמצאים בקדש הקדשים על מנת לסמל דבקות ואהבה בלי מתווכים. דבקות ישירה, בלתי אמצעית, הן במשל של זכר ונקבה והן במשל של אב ובן.

גם מובן זה מחדד כי ליבו של המקדש אינה נוכחות ה' בלבד, אלא עצם הקשר, הזיקה והקרבה בין הקב"ה לכנסת ישראל לפי מיקום הכרובים וייעודם.

הנצי"ב מצטט את רבנו בחיי ואומר:

"(אח"כ מצאתי שרבינו בחיי כך כתב), ללמדנו דאהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים שיבואר במקרא הסמוך, הוא אהבת המשפיע והמושפע, שטבע היצירה מחייבם שכך הוטבע בבריאה שיהא המשפיע משתוקק להשפיע באהבה על מושפע ממנו, והמשופע עיניו תלויות תמיד להמשפיע. כך תשוקתו של הקב"ה להשפיע תמיד ברכה באהבה על ישראל, וכלשון חז"ל בב"ר (כ', טז) אין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל שנאמר "ועלי תשוקתו" (שיר השירים ז, יא) וישראל עיניהם תלויות רק להקב"ה"               (שמות כ"ה, יח).

רבנו בחיי המובא בנצי"ב מדגיש כי הוטבע בבריאה שיהא המשפיע משתוקק להשפיע באהבה על המושפע ממנו, והמושפע עיניו תלויות תמיד להמשפיע, וכך תשוקת הקב"ה להשפיע תמיד ברכה באהבה על ישראל וישראל עיניהם תלויות רק לקב"ה.

לפי הבנה זו, הכרובים המסמלים משפיע ומושפע, מציבים שני מוקדים מרכזיים בלב המקדש ועל כן ישנם שני כרובים. השפע הרצון להשפיע, להיטיב, להעניק מצדו של הקב"ה, והתלות המוחלטת של כנסת ישראל בקב"ה. במובן העמוק אלו מייצגים את עיקר תכליתו של המקדש בכללותו: מחד הם מייצגים את היותו מקום המגלה בעינינו את נוכחות השכינה, את השגחתה והשפעתה על כל העולם כולו ממקום בריאת העולם. ובמקביל מציאות זאת יוצרת זיקה של תלות של כנסת ישראל בקב"ה, של הכרה עמוקה שכל קיומה והווייתה תלויים בנכחות האלוקית בעולם.

בהמשך דבריו, הנצי"ב מתייחס למשמעות ההבדל בין כרובי המשכן שם פני הכרובים הם "איש אל אחיו", לכרובי הבית הראשון שם פני הכרובים אל הבית (בזיקה לגמרא בבבא בתרא צט.), כשכל אחד מבטא בחינה אחרת של העניין גם בימי הבית הראשון בהם יש גם את הכרובים על הכפורת בארון המשכן המקורי וגם את הכרובים ששלמה מוסיף שפניהם אל הבית ומתקיימות שתי הבחינות יחדיו.

 

כנגד שני שמות הקודש: ה' וא-לוהים

במדרש תנחומא מובאת הדרשה הבאה:

"שנים כרובים, המשכן נעשה כנגד ברייתו של עולם. שני כרובים על ארון העדות כנגד שני שמות הקדושים: ה' אלקים"                (בראשית פ"ב).

לפי המדרש, הכרובים מייצגים את דברי הנהגת ה' את עולמו הבאים לידי ביטוי בשמות הקדושים ה' ואלוקים.

מקובל לזהות את שם אלוקים עם ההופעה האלוקית בטבע ועם מידת הדין, ואת שם הוי' עם ההופעה האלוקית שיש בה התגלות ועם מידת הרחמים. היות והארון והכרובים מייצגים את הנוכחות האלוקית בעולם, והיות ושתי בחינות אלו הן דרכים שונות בהן ה' מתגלה בעולם המשלימות זו את זו, באים הכרובים ומבטאים את דרכי ההתגלות השונות^[2].

כנגד שמים וארץ

המדרש בבמדבר רבה אומר:

"עשה בו שני כרובים שהם חביבים כנגד שמים וארץ שהי' בהם מושבו של הקב"ה, שנאמר כרוב אחד מקצה מזה. וכשם שהשמים פותחים את אוצרם לארץ, שנאמר 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים', כך השכינה נתונה למעלה משני כרובים שנתונים מזה ומזה ומכוונים זה לזה שנאמר 'ופניהם איש אל אחיו' כנגד כסא הכבוד שמכוון כנגד הקב"ה שנאמר 'מציון מכלל יופי אלוקים הופיע'  (ד', יג)^[3].

הוספת כרובים

השלכה הלכתית נוספת לעובדה שהתורה מצווה דווקא על שני כרובים, מובאת במכילתא:

"אלקי כסף ואלקי זהב, למה נאמר? לפי שהוא אומר 'ועשית שנים כרובים זהב', אמר הריני עושה ארבעה, תלמוד לומר 'אלקי כסף ואלקי זהב', אם הוספת על שנים. הרי הם כאלקי זהב" (שמות כ', כ).

כלומר דווקא שנים ואין כל היתר להוסיף עליהם.

על רקע הלכה זו, דנים המפרשים על אתר בשאלת הכרובים של שלמה שנוספו בבית ראשון, וניתנו לכך הסברים רבים:

החזקוני מבאר:

"ואותם שעשה שלמה (מלכים א ו', כג-כז) לא היו על הכפורת"    (שמות כ"ה, יט ד"ה מן הכפורת תעשו).

כלומר האיסור להוסיף כרובים, הינו דווקא על הכפורת, אך על רצפת קדש הקדשים אין כל איסור.

בעל 'אור החיים' הקדוש בפירושו לפרשת תרומה מתייחס לשאלת השינויים ששלמה עושה בבית ה' וכך דבריו:

"והנה בהשכלה מועטת בענין אין שום קושיא כלל, כי יש לדעת כי כל בנין הבית והכלים לא עשאם שלמה כפי אשר נראה בעין שכלו לפאר אלא על פי נביא וגם הנביא הגיד כי לא דברי נבואתו הגיד אלא דברי קבלתו דכתיב בדברי הימים (א' כ"ח) ויתן דוד לשלמה בנו תבנית האולם וגו' ותבנית כל אשר היה ברוח עמו וגו' הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית וגו' (דברי הימים א, כח יא), וכתיב עוד (רש"י שם) אשר היה ברוח עמו כאשר הראהו שמואל הרואה, ואמרו ז"ל באגדת שמואל (מדרש שמואל פט"ו,ג) רבי ירמיה בשם ר"ש כו' בית המקדש מסרה הקדוש ברוך הוא בעמידה למשה ומשה מסרה ליהושע בעמידה וכו' יהושע מסרה לזקנים בעמידה דכתיב ויאסוף יהושע וגו' ויתיצבו וגו' זקנים מסרוה לנביאים בעמידה נביאים מסרוה לדוד בעמידה וכו' דוד לשלמה וכו' ואומר הכל בכתב וגו' מלמד שנתנה לידרש מיד ה' מלמד שנתנה במסורת עלי השכיל מלמד שנתנה ברוח הקודש עד כאן. הראת לדעת כי כל מה שעשה שלמה בבית היה הלכה למשה מסיני והכל כתוב בספר גלוי לדורשי תורה ברוח הקודש, וכן תמצא שכתב רש"י בפירוש דברי הימים (פסוק י"ט) וזה לשונו והכל דרש שמואל מן התורה ברוח הקודש כמו ששנינו הר הבית היה ה' מאות אמה על ה' מאות אמה דרש אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים וגו' יהיו חמש מאות על חמש מאות עד כאן. ומן הסתם יהיה כל המעשה נרמז בתורה למבינים ברוח הקודש, ולפי זה מה שאמר הכתוב וכן תעשו לדורות הם על דברים שלא בא עליהם ההפכיות בתורה כמושכל למביני מדע ברוח הקודש בזה יתנהגו על פי מעשה האמור במשכן מדבר אבל דברים שנאמרו בתורה במשפט מקדש עולמים לא תהיה להם סתירה מפסוק וכן תעשו כיון שיש לו מקום לעמוד בו בשאר הפרטים שלא באה עליהם ההלכה והבן".

בעל 'אור החיים' מציין את העובדה שדוד קיבל את כל פרטי התכנית מפי ה' - "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל", ועל כן שלמה לא עשה דבר מעצמו לאחר שקיבל את הדברים מדוד.

בנוסף, מגילת המקדש נמסרה מה' למשה רבנו ומשה ליהושע ואותה מגילה נמסרה לדוד ולשלמה ומקורה אלוקי^[4].

אף החת"ם סופר בפירושו דן בשאלה איך ניתן לעשות שינויים במקדש בהשוואה למשכן, וכך דבריו:

"'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו' - לדורות, כן פירש רש"י. והקשה רמב"ן: הא שלמה המלך ע"ה שינה את המזבח ולא עשאהו כתבניתו. ולדידי צריך לי עיון בהיפוך: למאי איצטריך 'וכן תעשו' לדורות, וכי סלקא דעתך לשנות דבר מתבנית אשר דקדק הקב"ה והראהו למשה רבנו ע"ה?! וביותר צריך לי עיון בנין שילה ובית עולמים, מי נתן רשות לזה. והקב"ה הראה למשה רבנו ע"ה משכן קדשים ויריעות, ואף על גב דעל פי נביא נבנה כדכתיב 'הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל' (דה"א כ"ח, יט), ובבית שני היה חגי זכריה ומלאכי, ובנין העתיד הראה ליחזקאל, מכל מקום מי נתן לנו רשות להאמין לנביאים האלו לחדש דבר מעתה, ועיין סוף פרק הנחנקים (סנהדרין פט:).

 אבל האיר ה' עיני דהרי 'וכן תעשו – לדורות', אף על גב דדרשינן מיניה חומרא פ"ב דשבועות (עו.) דבעינן לדורות מלך ונביא וכוהן גדול ואורים ותומים, אמנם נראה לעניות דעתי דעיקר קרא לקולא אתי, שנוכל לשנות הבנין והכלים בכל פעם ופעם על פי מראה שיראה השם יתברך לנביאי הדור, אף על גב דבשארי מצות התורה אין שומעים לנביא לשנות כל שהוא, מכל מקום מצוה זו דבנין בית המקדש וכליו מעיקרא הכי ניתנה בתנאי שישתנה על פי מראה, והיינו דקאמר 'ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו' לדורות על פי מראה שאראה לנביאי הדורות, ומכאן הותר לשנות מה שבכתב עליו השכיל ובתוכם שינוי המזבח ששינה שלמה המלך ע"ה, אבל מה שלא הראה שינוי ונעשה לדורות כלי שרת, צריכים לעשותם על פי תבנית מראה הראשונה שהראה למשה רבנו ע"ה בהר, וצדקו דברי רש"י ומיושב קושיית רמב"ן"                  (שמות כ"ה).

בכל אופן אין בדברי החת"ס כדי לסתור את דרשת המכילתא האוסרים להרבות את הכרובים על הכפורת ועל כן התורה מדגישה דווקא שנים כרובים ולא יותר.