דילוג לתוכן העיקרי

כי תשא | מדוע שבר משה את הלוחות?

קובץ טקסט

סיכם בנימין פרנקל תשס"ט. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב
 
"ויפן וירד מן ההר ושני לוחות העדות בידו לחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים...ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר".
מעשה שבירת הלוחות של משה מוזכר שוב בפרשת עקב בסיכומו של משה את המסע במדבר:
 "וארא והנה חטאתם לה' אלוקיכם עשיתם לכם עגל מסכה סרתם מהר מן הדרך אשר צווה ה' אתכם. ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם".
מעשה שבירת הלוחות מהווה את הטרגדיה של דור המדבר, ובמידה רבה את הטרגדיה של עם ישראל כולו עד היום. כשספר תורה נופל לרצפה כל הציבור מתמלאים חלחלה, ואילו כאן – לוחות הברית נשברות לעיני כל העם. מכתב אלוקים נשבר לרסיסים ע"י משה. אי אפשר לתאר את הקלקול והטרגדיה שמבטא מעשה זה, והיכן היינו נמצאים בלעדי החטא הנורא של העגל.
אולם, במידה מסוימת חטא העגל הוא טרגדיה של אדם אחד מעבר לזו של כל העם כולו – משה. אנו מציירים את משה רבנו שעמל במשך זמן כה רב בשביל להנחיל את ערכי התורה והאמונה לישראל, ולהתקרב עד כמה שיכול היה בהבנה ובדבקות בקב"ה, והנה כאשר הגיע לפסגת מסעו, למפגש אישי עם הקב"ה בהר סיני ולקבלת תורה בשביל עם ישראל, הוא יורד למטה ומגלה שכל עבודתו ירדה במובן מסוים לטמיון. הרגשת התסכול והכאב שאוחזת במשה היא ודאי עצומה אם היא הביאה אותו לשבירת הלוחות ה"כתובים באצבע אלוקים" שהמכתב שבה "מכתב אלוקים הוא". בשלב זה, יש לשאול את עצמנו מה באמת הוביל את משה לשבור את הלוחות כשירד מן ההר? מדוע הוא החליט שהמעשה הראוי לעשות כאשר העם 'התפרק' בתחתית ההר הוא לשבור את הלוחות?

השבירה המודעת

המדרש מתמודד עם שאלה זו ומביא משל למעשהו של משה:
"אמר (משה):  מוטב יראה אותה כפנויה ולא כאשת איש".
כלומר, משה רואה את העם נוטש את כל הערכים שאליהם חונך מיציאת מצרים, ומבין את העומד להתרחש אם התורה תינתן. מסיבה זו הוא מבין שעדיף לשבור את הלוחות ולגרום לכך שבני ישראל לא יקבלו את התורה, וע"י כך מעשה הבגידה שלהם לא יהיה נטישה ישירה של הלוחות, שהרי הם עדיין לא קיבלו אותם. באותו כיוון אנו מוצאים מדרש נוסף שאומר:
"ועוד אמר משה מוטב יהיו כשוגגין ואל יהיו מזידין למה שהיה כתוב בלוחות 'אנוכי ה' אלוקיך' ועונשו אצלו 'זובח לאלוהים יחרם' לפיכך שבר את הלוחות"
א"כ, גם כאשר משה רואה שהעם זנח את כל אשר למד משה לא מרפה מהניסיון לשמור ולהגן עליו, ולכן הוא עושה שיקול משלו ומבין שעדיף בשביל עם ישראל שהלוחות ישברו. מדרש נוסף שהולך בכיוון זה, מביא פן קצת שונה של הדברים:
"ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו...שבר את הלוחות"
למרות שמשה עשה את השיקול מעצמו, הקב"ה מסכים למעשהו ובדיעבד נותן לו הכשר אלוקי. אולם, אנו רואים כיוון נוסף במדרשים בחז"ל, שבמידה מסוימת הוא הפוך:
"ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות – זה שאמר הכתוב 'אל תבהל ברוחך לכעוס'...אמר לו הקב"ה: הא משה אתה מפיג חמתך בלוחות הברית, מבקש אתה שאפיג את חמתי ואתה רואה שאין העולם יכול לעמוד אפילו שעה אחת?"
לא מדובר כאן על שיקול לוגי, אלא במידה מסוימת על התפרצות רגשית של משה בראותו את מעשה בני ישראל. כאשר משה רואה את כל המפעל שניסה להנהיג יורד לטמיון הוא מתמלא בפרץ של כעס נורא ושובר את הלוחות, בלי לחשוב על התוצאות או על המשמעות של המעשה שלו, ועל כך הוא ננזף ע"י הקב"ה.

השבירה כמצווה מגבוה

כיוון שלישי בחז"ל מובא באבות דר' נתן ושונה במידה מסוימת מהשניים שראינו עד עתה:
"ר' יהודה בן בתירא אומר: לא שבר משה את הלוחות אלא שנאמר לו מפי הגבורה, שנאמר 'פה אל פה אדבר בו' – פה אל פה אמרתי לו"
ובהמשך מביא המדרש שורה של תנאים שסוברים אף הם שמשה פעל מציווי ישיר של הקב"ה: רבי עקיבא, רבי מאיר ועוד. לכאורה לא מובן מדוע תנאים אלו מעלים כיוון שלא משתמע כלל מהפסוקים? מדוע הם מנסים להוכיח שמשה עשה את הדברים מתוך ציווי אלוקי? נראה שהתשובה היא ברורה: לא יעלה על הדעת שמשה ישבור מדעתו את התורה שנתן הקב"ה ללא ציווי מפורש. לא ייתכן שאדם, ויהיה זה אפילו משה, יחליט מדעתו לשבור את התורה ואת המצוות שעליה בגלל כל דבר שיהיה – אפילו שבירה מוחלטת של הערכים שהתורה באה ללמד ולהפנים. תנאים אלו לא מעלים בדעתם שאפשרי שמשה מדעתו יחליט לשבור את דבר ה' רק מתוך שיקול עצמאי שלו, ובטח שלא מתוך רוגז פתאומי שאין מאחוריו הגיון. למרות שיש הגיון במעשה של משה, בלתי אפשרי שהוא יעשה מעין 'עבירה לשמה' בשביל לחנך את העם. "עבירה לשמה" היא מושג שאינו קיים בתורה, ולא ייתכן שמכל סיבה שהיא משה רבנו ישבור את התורה ויעבור על דבר ה' שאמר לו למסור אותה לעם ישראל ללא ציווי מפורש של ה'.

שבירה עצמאית - מדוע?

אולם, מה עם הדעות החולקות שראינו? האם ייתכן שהם סוברים שתתכן "עבירה לשמה"? האם הם סוברים שמעשהו של משה יעבור ללא עונש אם עשה אותו בניגוד לציווי מפורש של הקב"ה וללא לשאול אותו לפני המעשה? בכדי להשלים את התמונה יש להביא מדרש נוסף שמעלה פרט נוסף:
"וישבר אותם תחת ההר- על מה שיברן? על שפרח הכתוב מעליהם, ולפיכך שיברן"
לא מדובר כאן על כתב בצורה הפשוטה של המילה אלא במובן של ערכים ותוכן. כאשר עם ישראל עובר על הציווי הבסיסי של הקב"ה 'לא יהיה אלוקים אחרים על פני' פרח הכתב מהתורה, וכל הערכים שהיא מבטאת ורוצה להנחיל לעם פרחו לאוויר ונעלמו. במידה רבה לאחר מעשה זה אין עוד משמעות ללוחות, ולכן משה מרשה לעצמו לשבור את הלוחות. לוחות עם מכתב הקב"ה עליהם, שאותם ציווה הקב"ה למסור לעם, לא היה משה שובר, אולם לאחר המעשה של העם פרח הכתב מהלוחות ומשמעותם נעלמה.
דרך נוספת להבין את הדעות החולקות הוא לפי מדרש זה:
"לקח משה את הלוחות והיה יורד והיו הכתובין סובלין את עצמן ואת משה עמן, וכשראו את התופים ואת המחולות ואת העגל ברחו הכתובים ופרחו מן הלוחות ונמצאו כבדין על ידי משה ולא יכול משה לסבול את עצמו ולא את הלוחות והשליכן מידיו ונשתברו"
כשמשה יורד מן ההר הלוחות נושאות אותו ואת עצמן. משה נמצא כולו ברוח המעמד הגדול שבו היה וכולו חדור מוטיבציה ורצון להנחיל את הדברים לעם. במצב כזה שום משקל שיהא בעולם לא יעצור אותו או יטריד אותו, והוא סובל את משקל הלוחות. אולם, כאשר הוא רואה את מעשה בני ישראל תושש כוחו, וכל הרוח מהמפרשים שלו נפסקת. כל הכוח הנפשי שהיה אצור בו והתבטא גם בכוח הגופני נעלם, ומיד הוא אינו אוזר כוח להחזיק את הלוחות ושובר אותם. אם כן, משה רבנו רצה להביא את הלוחות לישראל, וכלל לא התכוון לשבור אותם, אולם עוצמת האכזבה והתימהון מהמעשה של ישראל גורמים לכוחות הנפשיים שלו, שעזרו לו להיות בהר במשך ארבעים יום וארבעים לילה ללא אוכל ושתיה, להעלם ולהתמוגג – "וישבר אותם תחת ההר".
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)