מהותה של ברכת כהנים

  • הרב עזרא ביק

מהותה של ברכת כהנים* / הרב עזרא ביק

פתיחה - שומע כעונה בברכת כהנים

הבית הלוי ("קונטרס החידושים", חידושים לחנוכה, עמוד 24) הקשה קושייה מפורסמת בעניין ברכת כהנים: מדוע לא יברך כהן אחד, ואחיו הכהנים יעמדו לצידו ויצאו ידי חובת ברכת כהנים באמצעות הכלל ההלכתי - "שומע כעונה". הבית הלוי מביא שיש שהציעו פיתרון זה, ואכן מובא בספרים שכך נהגו בחלק מקהילות איטליה (עיין שות ראשית ביכורים לר' בצלאל הכהן מוילנא, סימן ד), אך הוא עצמו דוחה את הדברים:

"אמנם עיקר הדבר לא נהירא כלל, דשומע כעונה שייך רק בדבר דאין צריך בו אלא אמירה לחודא, אבל ברכת כהנים דצריך קול רם כאדם האומר לחבירו, וכמו דנפקא לן בסוטה ל"ח מקרא ד"אמור להם", ובזה לא שייך שומע כעונה דהרי ענייתו של הכהן השומע הרי אינו נשמע להם השומעים, ולא עדיף הך כהן השומע מאם היה אומר מפורש בפה רק בלחש, דלא יצא".

החזון אי"ש (אורח חיים, סימן כ"ט סעיף א') חקר מהו הגדר המדויק של דין שומע כעונה: האם השומע יוצא ידי חובתו באמצעות השמיעה בלבד והיא נחשבת כענייה, או שמא שמיעת השומע מקשרת אותו אל האמירה של המשמיע ואמירה זו נזקפת גם לזכותו, על אף שלא הוציא הגה מפיו. כנפקא מינה לחקירתו הביא את דברי הבית הלוי ביחס לשומע כעונה בברכת כהנים, ודחאם:

"הא דאמרינן שומע כעונה אי פירושו שיוצא במעשה השמיעה לחוד, או שמתיחס אליו גם הדיבור של המשמיע ע"י שמיעה, ויוצא ידי חובה בשיתוף השמיעה והדיבור של חברו...

וכיון שענין שומע כעונה הוא התאחדות השומע והמשמיע זה בדיבור וזה בשמיעה עד שמתייחס גם הדיבור למצוות השומע, לכן אף במצוות שאינו יוצא בדיבור כל דהו אלא שצריך תנאים בדיבורו, מכל מקום יוצא בשמיעה... ולפי האמור יש לעיין במה שכתב בספר בית הלוי להגרי"ד זצ"ל הגאב"ד בריסק, שאין דין שומע כעונה בברכת כהנים משום דצריך קול רם, ולפי האמור כיון שנשלמו תנאי הדיבור במשמיע, סגי ליה לשומע... וצ"ע".

ובכן, לפי החזון אי"ש דין שומע כעונה עשוי ליצור את אותו "קול רם" שנחוץ לברכת כהנים.

הרב אריה פומרנצ'יק בספרו "עמק ברכה" על ענייני או"ח, יישב את דברי הבית הלוי. לטענתו, גם אם האמירה בשומע כעונה היא אכן אמירה גמורה, הרי שהציבור אינם מסוגלים לשמוע אותה ברמה המעשית. לשון אחרת, הכהן השומע אכן מצטרף בכל לברכת הכהן המשמיע, ואולם היות שבפועל הציבור אינו מסוגל לשמוע את דברי הכהן השומע, אין זו ברכה.

מהי הסברא העומדת מאחורי הסברו של העמק ברכה? נראה לומר, שמהותה של ברכת כהנים היא במפגש שבין הכהנים המברכים (כשלוחי הקב"ה, כמובן), ובין הציבור המתברך. יסוד המפגש הוא בכך שהכהנים מוציאים מפיהם ברכה שהציבור יכול לשומעה. אם הציבור איננו שומע, ישנו ליקוי במפגש, וממילא גם בברכה.

על פי הבנה זו בדבר מהותה של ברכת כהנים, ניתן להסביר הלכות רבות ביחס לברכה, ובכך יעסוק שיעור זה.

פנים אל פנים

בגמרא בסוטה לח. נאמר:

"תניא אידך: כה תברכו - פנים כנגד פנים, אתה אומר: פנים כנגד פנים, או אינו אלא פנים כנגד עורף? ת"ל: אמור להם, כאדם האומר לחבירו. תניא אידך: כה תברכו - בקול רם, או אינו אלא בלחש? ת"ל: אמור להם, כאדם שאומר לחבירו".

לעיל עסקנו בהלכה השנייה שבגמרא זו - אמירת הברכה בקול רם. נדמה, שגם ההלכה הראשונה, הקובעת שהברכה תתבצע פנים כנגד פנים מבוססת על אותו יסוד. לאמור: הברכה יוצרת מפגש בין השכינה - המיוצגת על ידי הכהנים - ובין הציבור המתברך. מפגש בין שני אנשים מוכרח להיות מפגש ישיר: פנים אל פנים, ולא פנים כנגד עורף.

ובכן, אופן העמידה קשור בצורה מהותית למהות הברכה. השולחן ערוך (או"ח סימן קכ"ח ס"י) כתב שהכהנים פונים אל העם, אך לא ציין בפירוש שיש צורך בעמידת "פנים כנגד פנים". הלכה זו הוזכרה בשו"ע רק בסעיף כג. האחרונים התקשו בהשמטה זו של השו"ע, והפרי מגדים (משבצות זהב, סק"ט) הסיק:

"פנים לפנים אסמכתא בעלמא הוא, ולאו לעיכובא".

מסקנה זו של הפרי מגדים קשה, משום שהגמרא לא מבחינה בין ההלכות השונות בדבר העמידה, וכן ברמב"ם לא מצינו הבחנה זו. כאמור, גם ברמה המהותית קשה לוותר על העמידה פנים אל פנים, משום שיש בכך חלק מהותי מהברכה.

דברים אלה הם בבחינת תוכחה מגולה לאותם אנשים ש"מטיילים" בשעת ברכת כהנים, וקל וחומר לאלה המשוחחים או הלומדים בשעת הברכה. חשוב לזכור, שהברכה היא מפגש בין הכהנים ובין העם המתברך, ולא יעלה על הדעת להתייחס בזלזול לאותו מפגש.

הרב פערלא בספר המצוות לרס"ג (חלק א', מצווה ט"ז) הציע נימוק מעניין לדין "פנים אל פנים":

"ולכן היה נראה לומר לכאורה ע"פ מה דאמרינן בסוטה (לח.) כה תברכו פנים כנגד פנים, עיי"ש. ואמרינן בבבא בתרא (צט.) כתיב 'פניהם איש אל אחיו' וכתיב 'פניהם לבית' (=כך נאמר ביחס לכרובים) - כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום וכאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. ופרשב"ם וז"ל: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם הופכים פניהם זה לזה דוגמת חיבת זכר ונקבה האוהבים זה לזה, סימן שהקב"ה אוהב את ישראל וכו', עכ"ל עיי"ש. הרי דפנים כנגד פנים הוא סימן אהבה וחיבה".

הרב פערלא מבאר, שבעמידה פנים אל פנים יש "סימן שהקב"ה אוהב את ישראל". כאמור, המפגש שבין העם ובין הכהנים מבטא כל כולו את אותה אהבה.

"לברך את עמו ישראל באהבה"

דבריו של הרב פערלא מבארים, כמובן, גם את נוסח הברכה: "לברך את עמו ישראל באהבה". מה פשרה של אותה אהבה?

אפשר שיש לבאר את הדברים לאור הסבר שהציע הגרי"ד סולוביצ'יק בהקשר אחר. בברכת זכרונות בראש השנה אנו אומרים "וגם את נח באהבה זכרת". היכן נאמר בתורה שזכירתו של נח נעשתה באהבה? הגרי"ד הסביר, שהצלתו של נוח נשאה אופי כפול: ראשית, צריך היה להציל בן אדם שימשיך את קיום העולם, בדיוק כפי שצריך היה להציל שניים שניים מכל חי. לצורך זה, די היה לבחור באחד מבני האדם בדור ההוא, ולא היה צורך במאן דהו ספציפי. הקב"ה בחר דווקא בנח, משום ש"נח מצא חן בעיני ה' ". כלומר, אין מדובר בבחירה מקרית של אדם שיקיים את האנושות, אלא בבחירה סגולית של זה שמצא חן בעיני הקב"ה. מימד זה בבחירתו של נח, הוא מימד האהבה.

ניתן להציע הסבר דומה גם ביחס לברכת כהנים: עם ישראל הוא העם הנבחר על ידי הקב"ה למלא תפקידים שונים בעולם: לייחד את שמו, לעובדו וכו'. באופן תאורטי, יכולה הייתה כל אומה למלא תפקיד זה. כדי שהאומה הנבחרת תצליח בתפקיד זה, כדאי לברך אותה בבריאות ובהצלחה, אך אין צורך בברכה ישירה בדרך של מפגש בין המברכים ובין המתברכים.

הקב"ה לא בחר באחת מן האומות באופן מקרי, אלא בחר באומה היהודית - האומה האהובה. לפיכך, הברכה איננה רק ברכה טכנית, שבאה לשמור על העם היהודי ולהגן עליו ממפגעי העולם, אלא ברכה שורשית ומהותית הרבה יותר: ברכה המסמלת את הקשר המיוחד של הקב"ה דווקא עם כנסת ישראל - קשר שכולו רצוף אהבה.

אפשר, שכך יש לפרש גם את נוסח הברכה. הברכה איננה מתייחסת להצלחה בתחום ספציפי: אין בה בריאות, עושר או אושר. הברכה מתארת מציאות של קשר בין כנסת ישראל ובין הקב"ה: מציאות של הארת פנים, מציאות של חן וחנינה. במדרש רבה על מילת "ויחנך" (פרשה י"א) ישנם פירושים רבים מאוד: ויחנך בדעת, ויחנך בבנים, ויחנך בתלמוד תורה ועוד ועוד. המדרש מנסה להעניק צורה לחן, אולם נראה, שלאמיתו של דבר הנקודה המרכזית בברכה היא עצם החנינה. הקשר בין הקב"ה ובין כנסת ישראל הוא קשר המלא בחן ובאהבה. מציאות זו עשויה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות: בבנים, בדעת או בתלמוד תורה; ואולם עיקר הברכה הוא בעצם המציאות: ויחנך!!

הצורך בעשרה בברכת כהנים - דבר שבקדושה

המשנה במגילה כג: קובעת, שאין כהנים נושאים את כפיהם אם אין מניין. יש מן הראשונים שהסבירו שמדובר על הלכה מדרבנן, ואולם הר"ן שם מסביר שיש צורך בעשרה משום שברכת כהנים היא דבר שבקדושה.

גם הלכה זו מתבארת לאור הנאמר לעיל. אילו ברכת כהנים היתה ברכה טכנית להצלחה ולבריאות, לא הייתה בה קדושה. אולם כאמור, ברכת כהנים היא מפגש בין כנסת ישראל ובין הקב"ה, מפגש אשר מבטא את הזיקה המיוחדת ביניהם: זיקה של אהבה והארת פנים. כדי להשלים את המפגש בין ישראל ובין השכינה יש צורך בעשרה, כמו בכל דבר אחר שבקדושה.

תפקיד המתברכים

הרב פערלא (ספר המצוות לרס"ג, מצווה ט"ז) מזכיר את דברי ספר "חרדים", אשר מונה - לפי הבנת הרב פערלא -שתי מצוות בברכת כהנים: מצוות הכהנים ומצוות העם. רבים מצטטים שיטה זו כדעת יחיד[1], ואולם הרב פערלא סבור שזהו הקו המרכזי בגאונים. הבה"ג מנה את ברכת כהנים פעמיים: כמצוות עשה, וכ"פרשה". ה"פרשות" בספר המצוות של הבה"ג הן מצוות המכוונות כלפי כלל ישראל, ולא כלפי היחידים. הרב פערלא מוכיח מדברי הבה"ג הללו שאכן ישנן שתי מצוות בברכת כהנים: מצוות הכהנים לברך, ומצוות הציבור להתברך[2].

מעיון בדברי ספר חרדים עולה, שאין הכרח לדבר על שתי מצוות נפרדות. לשונו היא:

"וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכינים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצווה".

בעל החרדים לא קובע שיש מצווה נפרדת על ישראל, אלא כותב שהם "בכלל המצווה".

ואכן, לאור דברינו לעיל הבנה זו מתבארת היטב. הברכה מתארת ומבססת את הקשר שבין כנסת ישראל ובין אביה שבשמיים. כמו בכל מערכת יחסים אחרת, אף אחד מן הצדדים לא יכול לשמור על עמדה פאסיבית לחלוטין. לפיכך, המתברכים אינם רק מקבלים פאסיביים של הברכה, אלא "הם נמי בכלל המצווה" - הם נמי בכלל קידוש שם שמיים בעולם, ובכלל יצירת קשר בין כנסת ישראל ובין הקדוש ברוך הוא.

סיום: הלכות נוספות בברכת כהנים

לאור האמור, ניתן להסביר גם את שאר ההלכות שנזכרות באותה הסוגייה במסכת סוטה: הברכה בשם המפורש, אופן נשיאת הכפיים כביטוי לכך ששכינה מצויה באצבעות הכהנים וכו', אולם במסגרת זו נסתפק בדברים שהעלינו עד כה, ואידך זיל גמור.



* השיעור הועבר על ידי הרב בזמן קיץ תשס"ז, סוכם על ידי אביהוד שוורץ ולא עבר את ביקורת הרב.

[1] עיין שו"ת חתם סופר (או"ח סימן כ"ב) שמציין ראשונים נוספים, הנוקטים, לדעתו, בעמדה זו.

[2] ועיין עוד בספר המצוות לרס"ג מצווה קנ"ה.