מה בין יתרו לעמלק

  • הרב יהודה שביב

מה בין יתרו לעמלק / הרב עוזיאל פרידליך[1]

מרכז פרשת "יתרו" הינו ודאי מתן תורה, אולם חז"ל ראו צורך לקרוא לפרשה על-שם יתרו דווקא.

יתכן כמובן שזהו מקרה בלבד, משום שתחילת הפרשה עוסקת ביתרו, אך נראה שאין די בכך. לא לחינם זכה יתרו שפרשת מתן תורה תיקרא על שמו. מעבר לכך, לא לחינם זכה, שסיפור הופעתו יופיע בתורה בהרחבה שכזו, עד כדי שייתר פרשה בתורה.

יציאת מצרים היתה מאורע הסטורי גדול, שלא ניתן היה להישאר אדיש לו; העמים כולם שמעו על הניסים הגדולים שעשה הקב"ה לישראל: "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום...". כל העמים שומעים וכל אחד מגיב לפי דרכו על יציאת מצרים, על ההופעה הא-להית בעולם, אלא, שישנם מהם - שומעים ובאים.

כאשר עמלק שומע על הופעתו של עם ה', מיד קופץ הוא ובא להילחם נגדם. כך בצאתם ממצרים: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", וכך גם לפני כניסתם לארץ: "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל..."; ופירשו חז"ל שזהו עמלק.

מאידך, גם יתרו שומע, אלא שלא הרי ביאתו של יתרו כביאתו של עמלק. שניהם באים - עמלק ללחום כנגד, יתרו להצטרף בעד. שניהם שומעים - עמלק שומע שמיעה אחת, יתרו שומע שמיעה אחרת. יתרו שומע על ההופעה הא-להית בעולם, על התגלות הטוב, והוא אץ­רץ להצטרף לבני ישראל ולהתחבר עימם.

בכל תחומי החיים מכירים אנו מצב זה. יש היוצאים תמיד במלחמה נגד מה שהם שומעים ורואים, וישנם אחרים המנסים להשתתף ולהתחבר. אפילו בין הצדיקים שהם בבחינת בוני העולם, המחפשים דרך לבנות ולהוסיף - "אל תקרי בניך אלא בוניך" - אפילו בהם יש הבונים בדרך של ניגוד ומלחמה, ויש המתרכזים בדרך של התחברות ובניה. דבר זה הוא בבחינת: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק...", כדברי הרב קוק.

שתי דרכי תגובה בעולם - דרך יתרו ודרך עמלק. דרך עמלק - דרך החורבן, דרך יתרו - דרך הבניין.

זו דרכו של יתרו מאז, וזו דרכו של עמלק מאז. ידוע ומפורסם מדרש חז"ל על פרעה שהתייעץ עם שלושה אנשים מה לעשות לישראל: בלעם - יעץ להורגם ולשעבדם, יתרו - יעץ להניחם לנפשם (נאלץ לברוח), איוב - שתק. (יושם לב, כי בלק בן ציפור שהזמין את בלעם לקלל את ישראל, מגלם יחד עימו את תכונות עמלק. ואכן, נירמז בסופי שמותיהם השם "עמלק" - בלעם בלק).

עד כה הצגנו את ההבדל הראשוני והבסיסי בין יתרו לעמלק, אך דומה, שראוי להעמיק ביתרו יותר. התורה מספרת בפירוט נרחב: "וישמע יתרו... ויבא אל המדבר אשר הוא חונה שם הר הא-להים"; וכי לא ידענו שבמדבר נמצאים ישראל? חז"ל ראו חשיבות גדולה בכך שהתורה ניתנה במדבר דווקא: "אמר רב מתנה: מאי דכתיב 'וממדבר מתנה'? אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו - תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו - אינו מתקיים בידו" (עירובין נ"ד.). כל תהליך גלות מצרים נוצר כדי לבנות את ישראל בבחינת מדבר, בהתבטלות הראויה לקבלת תורה. כיון שאכן הגיעו למידת "מדבר", על­ידי אמירתם "נעשה ונשמע" - זכו לתורה.

התורה שניתנה ע"י משה רבינו, מתארת אותו במידה אחת. אין ספק שמידה זו היא המאפשרת לו להיות נותן תורה: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

ענווה זו - התבטלות זו, היא צורך הכרחי לקבלת התורה; זהו שאמרו חז"ל: "ישים עצמו כמדבר". מידת המדבר הרי היא הרחבה של מידת הענווה - לא רק ענווה כלפי הזולת, אלא מדבר - התבטלות. הקב"ה מתעקש לתת תורה על-ידי משה. שבעה ימי ויכוח לא הועילו לו למשה - מתן תורה חייב להיות דרכו. מאידך, הרמב"ן אומר שמשה הוא "כסופר המעתיק", ואיה אפוא חשיבותו של משה במתן תורה, הרי הקב"ה יכול לתת התורה בעצמו, או לבחור סופר מעתיק אחר? אין ספק שיש כאן תיאור דו צדדי של משה: במובן אחד - משה הוא אמנם סופר המעתיק. במובן אחר - משה הוא מרכזי בנתינת תורה; אישיותו הכרחית לנתינה זו.

ראה זה פלא, דווקא משה שהוא ההתבטלות הגמורה לתורה, הופך לא רק לפסיבי - למקבל התורה, אלא לנותן התורה.

גם יתרו זכה להיות נותן בתורה. כשמשה מתאר בספר דברים את מצב בני-ישראל לפני עצת יתרו, אומר משה: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", רמז שהנהגת עם ישראל עמדה להישמט מידו ח"ו, אלא שעצת יתרו הצילתו. לו עשה יתרו חשבון לפני שבא: "מה יש לי להוסיף בתורה; תורה היורדת משמיים וניתנת ע"י הקב"ה - מה יש לי להוסיף בה?", אין ספק שלא היה בא. אולם יתרו לא עשה חשבונות, הוא בא מתוך כוונת התבטלות, הוא בא אל המדבר - בא בבחינת מדבר אל "הר הא-להים". התבטלות זו היא שזיכתה אותו להיות לא רק בין מקבלי התורה אלא אף נותן בתורה - נותן את יפיפיותו של יפת באהלי שם.

משה כולו הינו בבחינת על-טבעי, ויתרו עוזר זו "לרדת לקרקע". יתרו תורם למשה את המסגרת, את היכולת המעשית. (יתרו תורם זאת למשה בשתי דרכים: בעצתו המעשית, וע"י בתו המסייעת למשה ומשלימה אותו בחיי היום-יום כאשתו; לא מקרה הוא שגם בשם יתרו וגם בשם ציפורה, ישנן שלוש אותיות מהמילה תורה).

שלושה מקבלי תורה: משה - המנהיג, ישראל - העם, יתרו - מהאומות, כולם באים בדרך של מדבר לתורה, וזוכים להיות נותנים בתורה. הסברנו כיצד מתממש הדבר במשה וביתרו. נותר עוד לבאר כיצד מתממש הדבר בישראל. היהודים בימי משה לא אמרו: "מה יש לנו להוסיף בתורה - הנוכל להיות כמשה?" - הם התבטלו וקיבלו תורה. יתירה מזו: מי שזוכה לקבלת תורה, זוכה להיות גם נותן בתורה. קניין תורה איננו נמדד רק בכמות הלימוד - כל אחד ואחד מישראל הזוכה ללמוד תורה מתוך התבטלות, זוכה להוסיף בתורה תוך כדי לימודו. הוא מוסיף את ההבנה שלו לתורה - הבנה שאיש בעולם, לא לפניו ולא אחריו, לא יוכל להחליפו בה. זהו גוון חדש בתורה המיוחד לו בלבד.

מי שזוכה להקדים נעשה לנשמע, יזכה לא רק לעשות ולשמוע, אלא גם לעשות את הנשמע; לא רק להיות מקבל התורה, אלא אף בבחינת נותן בתורה - יוצר בה ומחדש בה - עושה את הנשמע.

עמלק, מפאת גאוותו העצמית שהיא תכונתו הטבעית, פועל בניגוד גמור ליתרו. אמנם עמים שכנים הם - מדיין ועמלק, ואמנם תכונה משותפת להם - אין הם נשארים אדישים לנוכח ההופעה הא-להית בעולם, אך מנוגדים הם זה לזה ביישום פעולותיהם - עמלק שכולו גאווה יוצא להילחם בישראל ונשמד, יתרו משים עצמו כמדבר - מתבטל ומצטרף. יתרו איננו מוסיף חלק טפל - הוא מוסיף את המסגרת המאפשרת קבלת התורה. כעת מובן, מדוע נקראת פרשת מתן תורה, על-שם יתרו.

התורה ניתנה לנו, ומחכה היא לכל אחד ואחד מאיתנו, שילמדה ויקיימה, ואז תיקרא היא, על שמו של העוסק בה.

זכה, נקראת על שמו - "ובתורתו יהגה יומם ולילה".

* * *

"אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" - זו פרה אדומה! (מדרש רבה) ישנם עוד חוקים בתורה שאיננו יודעים טעמם, אלא שענין פרה-אדומה קשה להבין יותר משאר החוקים. הסיבה לכך היא, לפי שיש בפרה שני הפכים: מטהרת טמאים ומטמאת טהורים. גם אם אחרי התחכמות ויגיעה רבה נמצא טעם מדוע היא מטהרת טמאים, מיד מתעוררת השאלה: א"כ מדוע היא מטמאה טהורים? וכן להיפך: אם נמצא טעם מדוע היא מטמאה טהורים, הרי יפלא מדוע היא מטהרת טמאים? דבר זה הינו רק "בפרה אדומה" ולא בשאר החוקים, שבהם אפשר שמישהו יחשוב שמצא טעם לחוק. מכאן יש להביא ראיה, שגם במקום שנדמה לנו שמצאנו טעם למצוות התורה, תהיה המצוה הזאת בעינינו כחוק. וזהו שנאמר: "זאת חוקת התורה" - זהו חוק לכל התורה - כלומר: פרשת "פרה אדומה" מוכיחה לנו, כי כל חוקי התורה ומצוותיה הם גזירת ה'. (בעל "אפריון" בשם רבו בעל "טיב גיטין" - מובא ב"אוצר חיים")

 

[1] סיכום דברים שנאמרו בסעודה שלישית בפרשת 'יתרו' השנה.