במדבר | מה צורך היה במניין הזה?

 א. מטרת המפקד בערבות מואב והשאלה על מטרתו בפרשתנו

 

 

א', א       וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד

בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:

      ב        שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם

בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.

      ג        מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן.

      ד        וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא.

 

חומש במדבר, המכונה במשנה 'חומש הפקודים',[1] פותח בציווי לפקוד את בני ישראל. אף לקראת סיומו של החומש, בשנה הארבעים לצאת ישראל ממצרים, מְצַוה ה' לפקוד את בני ישראל:

 

כ"ו, א    וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה, וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר:

       ב       שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל.

 

המַשווה בין שני הציוויים הללו יגלה כמה הבדלים ביניהם, אך הבדל בולט אחד – הנוגע למטרות המפקדים – מתגלה מתוך עיון בסיומו של פרק כ"ו.

 

עם סיום נתוני המפקד של בני ישראל שם – נתוני כל שבט ושבט ומספרם הכולל של בני ישראל, מתגלה מטרתו של מפקד זה:

 

נב            וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:

נג             לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת.

נד            לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ.

בהמשך הפרק ניתן מספרם של הלוויים בנפרד ממספרם של בני ישראל, והפרדה זו מוסברת בכתוב:

סב           כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 

ובכן, מטרת המפקד בערבות מואב ברורה: הוא מהווה הכנה לחלוקת הארץ, אשר תיעשה אמנם לשבטים, אך מתוך התחשבות במספרם של הזכאים לנחול בארץ בכל שבט ושבט.

 

לעומת ההנמקה הברורה הזאת של המפקד בערבות מואב, לא ניתנה למפקד הפותח את ספרנו הנמקה מפורשת בכתוב. מדוע מְצַוה ה' על משה לערוך מפקד בשעה זו ובמקום זה – "בְּמִדְבַּר סִינַי... בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם"? זוהי שאלתו של ר"י אברבנאל בראש הפרשה, שאותה הצבנו ככותרת לעיוננו.

 

כמו במפקד שבשנה הארבעים, אף בסוף המפקד שבשנה השנית, נאמר שאין הוא כולל את הלוויים:

 

א', מח    וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:

      מט    אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

אולם בשונה מבמפקד שבערבות מואב, כאן טעם הדבר לא נאמר במפורש. אולי נרמז זה בפסוקים הבאים:

נ              וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ

הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ.

ובכן, מדוע תפקידם זה של הלוויים מהווה סיבה שלא לפקוד אותם בתוך בני ישראל? שמא התשובה על שאלה זו תתן בידינו רמז למטרת המפקד של בני ישראל עצמם.

 

חסרון הטעם לצו ה' על פקידת בני ישראל בשעה זו בלשון הכתוב, הביא את המפרשים להעלות השערות שונות ביחס לכך. בסעיפים הבאים נדון בתשובות השונות שנתנו המפרשים לשאלה זו.

 

 

מפרשים אחדים קושרים את טעמו של מפקד זה בתאריכו – באחד לחודש השני בשנה השנית. בעוד עשרים יום – בעשרים לחודש זה, יעזבו בני ישראל את הר סיני שבו הם חונים קרוב לשנה (מאז "הַחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" – שמות י"ט, א), ויחלו במסע הגדול:

 

י', יא      וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת.

     יב       וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי...

ובכן, מדוע אירוע קרוב זה מצריך לפקוד את בני ישראל לקראתו?

 

הנה תשובת ראב"ע, שאותה הוא כותב בפירושו לפסוק הראשון של ספרנו:

 

"באחד לחדש השני" – לתקן הדגלים, ואיך יסעו ואיך יחנו בעבור המקדש, כי בעשרים לחודש השני נסעו.

 

ובכן, מטרת המפקד לדעתו היא לקבוע את סדרי המסע והחנייה במדבר סביב למשכן. שהרי חלוקת השבטים לארבעה דגלים מסביב למשכן בשעת החניה והוראות סדר המסע של דגלים אלו בהיעלות הענן, הבאים בפרק ב', מבוססים על מפקד העם שבפרק א'.

 

אולם תשובתו של ראב"ע אינה מתחשבת בהבחנה שבין פרק א' לבין פרק ב'.

 

לוּ היה הטעם למפקד כדבריו, ניתן היה 'לחסוך' את הכפילות הבולטת בשני הפרקים, ולמסור את נתוני המפקד ישירות בחלוקה לדגלים, כפי שהם אכן נמסרים בפרק ב'.[2] דבר זה היה חוסך כמעט את כל פרק א' הארוך! אולם פרק א' מלמד שהמפקד שעליו מצטווה משה יש בו חשיבות עצמית, גם בלא קשר לשימוש שייעשה בנתוני המפקד הזה לצורך ההוראות על סדרי המחנה הבאים בפרק ב'.

 

טענה אחרת כנגד טעמו של ראב"ע נמצאת בדברי רמב"ן בפירושו לפסוק מה בפרק א' (שם דן רמב"ן באריכות בשאלת טעמו של המפקד):

 

ולא הבינותי טעם המצוה הזאת (- המפקד), למה ציוה בה הקב"ה. כי (- אמנם) היה צורך שיתיחסו לשבטיהם, בעבור הדגלים, אבל ידיעת המספר – לא ידעתי למה ציווה שידעו אותו?

 

כלומר, לצורך חלוקת העם לדגלים, די בהתייחסות כל יחיד ויחיד לשבטו, ואין הכרח בידיעת מניינו של כל שבט ומספר פקודיהם של כל שלושה שבטים המאוחדים בדגל אחד.

 

מחמת טענה זו, חותר רמב"ן לטעמים אחרים למפקד, שאינם תלויים בדגלים ובסדרי המחנה. ואף שיש לדון בדברי רמב"ן הללו, ולטעון שסדרי הדגלים אכן מחייבים את ידיעת מספרם של כל בני שבט ושבט, בכל זאת צודק רמב"ן בחתירתו לטעמים אחרים למפקד בני ישראל, כאלו שמסבירים את הציווי שבפרק א' לערוך מפקד ואת קיומו בפני עצמם, בלא קשר לשימוש שייעשה בתוצאותיו של המפקד הזה בפרק ב'.

 

 

אף רשב"ם תולה את הטעם לציווי על מפקד העם בתאריך שבו אנו עומדים, אך בלא קשר לפרק ב' שלפנינו:

 

(ב) "שאו את ראש כל עדת" – לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל, ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה. שהרי בעשרים בחודש השני הזה נעלה הענן, כדכתיב בפרשת בהעלותך (י', יא). וכתוב שם (י', כט) "נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם [אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם"]. ולכך ציוה הקדוש ברוך הוא בתחילת חודש זה למנותן.

 

ובכן, הטעם למפקד זה הוא כטעמם של רוב המפקדים המתוארים בהמשך המקרא – הכנה למלחמה.[3] בעוד עשרים יום יחל המסע במדבר שתכליתו הקרובה (לולי חטא המרגלים) היא הגעה לארץ ישראל וכיבושה במלחמה.

 

יש צורך אפוא לאמוד את הכוח הצבאי העומד בפני משימה זו, "ולכך ציוה הקב"ה בתחילת חודש זה למנותן".

 

פירוש זה אינו נאמר רק מסברה – מתוך התחשבות בנסיבות שבהן נערך מפקד זה ועל סמך ידיעת הכתוב בהמשך ספרנו – אלא הוא נאמר על סמך האמור במפקד זה עצמו:

 

ג              מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם...

 

ומדייק רשב"ם מפסוק זה: "ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה".

 

הן הגיל – עשרים שנה[4] – והן הביטוי 'יוצא צבא' מלמדים לדעתו על המטרה הצבאית-מלחמתית של מפקד זה.

 

בבואו לפרש את סוף פרקנו, ממשיך רשב"ם בפירושו לפסוק מז את הקו הפרשני שנקט בו בראש הפרק, ובכך הוא מסביר את אי-מניית הלוויים במפקד בני ישראל:

 

"אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד" וגו' (פסוק מט) – ומפרש טעם, כי לא ילכו בצבא המלחמה, אלא "הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" וגו' (פסוק נ ואילך).

 

טעם זה לקיומו של המפקד מופיע גם בפירושיהם של ר"י בכור שור (לפסוק א) ושל חזקוני (לפסוקים ב-ג ולפסוק מט), ומסתבר שמפירוש רשב"ם לְקחוהו.

 

אף רמב"ן מעלה אפשרות זו בדיון שהוא עורך בפירושו בסוף פרקנו (פסוק מה) בטעם המפקד. זוהי האפשרות השלישית שהוא מעלה בדבריו:

 

ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר (י', כט) "נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה'". והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה, וכן מספר כל שבט ושבט, ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה.[5] כי התורה לא תסמוך על הנס, שירדוף אחד אלף.[6] וזה טעם "כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל" (פסוק ג), כי המניין – מפני צבא המלחמה.

 

המפרשים החדשים, הלכו אף הם בדרך זו,[7] ודבר זה נחשב להם כפירוש שאינו צריך ראיה.

 

ברם צריך לומר, כי העיון בפרק א' עצמו אינו מביא לידי רושם כזה כלל ועיקר. אין בפרקנו כל רושם של מלחמה קרֵבה, ושום צחצוח חרבות אינו נשמע ברקע. אין ממנים כאן שרי צבאות בראש העם (ראה דברים כ', ט), ובכלל אין כאן מבנה היררכי של צבא.[8]

 

לא רק בפרקנו אין כל רושם של הכנות למלחמה, אלא גם בתיאור המסע הראשון בעשרים לחודש (י', יא-כח) אין רושם כזה.[9] ואפילו בפרשת שלח, כשבני ישראל מגיעים אל גבול הארץ ושולחים מרגלים לרגל אותה, אין מסופר על הכנות למלחמה.[10]

 

אולם המפרשים שהבאנו את דבריהם כאן, הרי ביססו את פירושם גם על הוראת המפקד במקומנו – בפסוק ג: "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל"!

 

רמב"ן, שבסוף דבריו המובאים למעלה ביסס אף הוא את הפירוש הנידון כאן על פסוק ג, מתלבט בפירושו לפסוק עצמו עד כמה פירוש זה הכרחי. בראש דבריו שם הוא מביא את פירושו של רש"י: "מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה". בתחילה מסביר רמב"ן את טעמו של דבר זה על פי התפיסה המקובלת, ש'צבא' פירושו Army:

 

ואפשר שהיה הטעם הזה בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים, וכמו שאמרו (- במסכת אבות פ"ה מכ"א) 'בן עשרים לרדוף'.

 

אך מייד מציע רמב"ן פירוש אחר למילים "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא":

 

אבל ייתכן שיהיה פירוש 'כָּל יֹצֵא צָבָא' – כל היוצאים להיקהל בעדה (- כלומר בעם ישראל בכללו, ולא בצבא הלוחם), כי הנערים (- פחות מבני עשרים) לא ייקהלו בתוך העם (- ולא מפני חולשתם הפיזית, אלא מפני שאינם בוגרים דיים). כי כל אסיפת עם תיקרא 'צבא' וכן 'לִצְבֹא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד'[11]; "יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה" (ח', כה); "בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ" (שמות ל"ח, ח); וכן "צבא השמים" (- צירוף החוזר במקרא כעשרים פעם); "וְכָל צְבָאָם (- של השמים) צִוֵּיתִי" (ישעיהו מ"ה, יב). ולכך יפרש באנשי המלחמה "מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה" (להלן ל"א, יד) "וְהִתְיַחְשָׂם בַּצָּבָא בַּמִּלְחָמָה" (דה"א ז', מ). ואמר כאן "כָּל יֹצֵא צָבָא" (- מה שמתאים לכאורה דווקא ליוצא בצבא למלחמה) כדרך "כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ" (בראשית ל"ד, כד).[12]

 

חיזוק לטענה ש'צבא' בפרק א' איננו 'צבא המלחמה' אלא העדה כולה, ניתן להביא מכך שאין גבול עליון לגיל הנפקדים, אלא "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה" ואף זקנים מופלגים במשמע.[13] כאשר המפקד נועד למטרה תכליתית, כמו מלחמה או עבודה שאותה צריכים הנפקדים לעשות, יש לקצוב את גיל הנפקדים לא רק מלמטה אלא גם מלמעלה:

 

ד', ב-ג     נָשׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת... מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה

 

כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

 

נמצא אפוא, שהפירוש שבו הלכו כמה ממפרשי הפשט המובהקים, כי מטרת המפקד בפרק א' היא להתכונן למלחמה, איננו מתחייב מפשוטו של פרקנו – לא מרוחו של הפרק ולא מלשונו.

 

 

כנספח לפרשני הפשט שדבריהם נידונו בזאת, נביא כאן את פירושו הייחודי של ר"ע ספורנו. אך ראשית נקדים לדבריו הקדמה קצרה:

 

בכמה מקומות בפירושו לתורה חוזר ספורנו על הטענה, שכניסת ישראל לארצם, לוּ הייתה נעשית בזמנה הראוי לולי חטאו בחטא המרגלים, הייתה נעשית ללא מלחמה כלל. עמי הארץ היו מְפנים את הארץ לישראל, וישראל היו מתיישבים בה בשלום ובהשקט.[14] ממילא, ספורנו אינו יכול לקבל את פירוש רשב"ם והסוברים כמותו, שמטרת המפקד היא להתכונן למלחמת כיבוש הארץ. ובכל זאת קרוב פירושו לזה של רשב"ם:

 

(ב) "שאו את ראש" – לסדרם שייכנסו לארץ מיד, איש על דגלו בלתי מלחמה, אלא שיִפְנו האומות מפניהם, כמו שעשו קצתם...[15] ובקלקול המרגלים הוסיפו השבע אומות להרע ארבעים שנה, והוצרך להחרימם (- ועל כן נצטוו בני ישראל להילחם בהם).

 

ובכן, מדוע סוף סוף נצטווה משה לפקוד את בני ישראל לקראת הכניסה לארץ, אם כניסה זו לא הייתה אמורה להיות מלווה במלחמה? על כך עונה ספורנו בהמשך:

 

ועם זה הודיע, שהייתה הכוונה (- במפקד זה) שאותם האישים בעצמם (- שנפקדו בו) יחיו ויירשו הארץ, ולא ייפקד מהם איש.

 

מטרת המפקד היא אפוא להמחיש ולהדגיש את נס הכניסה לארץ, שעתידה להיות ללא כל מלחמה וללא אבֵדות בנפש. מטרה מעין זו, רחוקה מאוד מן האופק של פרק א' בספרנו. כשם שבפרקנו אין כל רמז למלחמה קרובה, והאווירה השוררת בו היא של רגיעה וחגיגיות (ובכך צדק ר"ע ספורנו בקריאתו), כך גם אין בו כל רמז לכניסה קרובה לארץ כנען.

 

 

רמב"ן, שחלק מדבריו כבר הובא בסעיפים הקודמים, מציע שתי תשובות נוספות לשאלתו בעניין "ידיעת המספר" של העם – "טעם המצוה הזאת, למה ציוה בה הקב"ה". הנה שתי התשובות הראשונות שהוא נותן לשאלתו זו:

 

אולי להודיעם חסדו עליהם, כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה, ועתה הם כחול הים (- על פי דברים י', כב), כך וכך בני עשרים, ואחרי כל דֶּבֶר ומגפה יִמְנם, להודיעם כי הוא "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם" (איוב י"ב, כג) "יִמְחַץ וְיָדָיו תִּרְפֶּינָה" (שם ה', יח), וזהו שאמרו רבותינו: מרוב חיבתם – מונה אותם כל שעה.[16]

 

ועוד: כי הבא לפני אב הנביאים ואחיו קדוש ה', והוא נודע אליהם בשמו, יהיה לו בדבר הזה זכות וחיים, כי בא בסוד העם ובכתב בני ישראל (- על פי יחזקאל י"ג, ט), וזכות הרבים במספרם[17]. וכן לכולם זכות במספר שיימנו לפני משה ואהרן,[18] כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים: "ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" (דברים א', יא) ולא ימעיט מספרכם...

 

שתי התשובות הללו של רמב"ן שונות מכל הפירושים האחרים שהובאו עד עתה: הן אינן קושרות את המפקד הנוכחי לזמן המסוים ולמקום המסוים שבו הוא נערך – "בְּמִדְבַּר סִינַי... בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". התשובה הראשונה – "להודיעם חסדו עליהם" – אמנם מתייחסת לקושי זה, וטוענת שבאמת אין משמעות לזמן המסוים הזה, שהרי הוא "מונה אותם כל שעה".[19] אולם לפני כן אמר רמב"ן כי "אחרי כל דֶּבֶר ומגפה יִמְנם", ודבר זה אינו מתאים למפקד הנוכחי, שאיננו בא אחרי מגפה. אף הטעם השני שנתן רמב"ן למפקד אינו קשור לנסיבות המיוחדות שבהן אנו מצויים בתחילת חומש במדבר: הזכות שיש ליחיד ולכלל בהימנותם על ידי משה ואהרן היא דבר נכון בכל עת ובכל שעה, ובכן מדוע ציוה ה' דווקא עתה שיפקדו את ישראל?

 

 

אחר כל זאת אנו באים אל דברי רש"י בפירושו לפסוק הפותח את ספרנו – "וַיְדַבֵּר... בְּמִדְבַּר סִינַי... בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי":

 

מתוך חיבתן לפניו, מונה אותם כל שעה:

 

כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מניין הנותרים.

 

כשבא להשרות שכינתו עליהם – מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם.

 

בטרם נדון בפירוט בטעם שנתן רש"י למפקד העם במקומנו, עלינו להעיר כמה הערות ביחס לדבריו הללו:

 

א. הדיבור המתחיל שעליו כתב רש"י את דבריו הוא פסוק א, אך דבריו באים לנמק את הציווי שבפסוק ב "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"! התשובה על כך היא שלא על כל פסוק א כתב רש"י את פירושו, אלא על המילים "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית". רש"י בא לענות אפוא על השאלה, מדוע בא הציווי למנות את ישראל דווקא בתאריך זה, ותשובתו באה בסוף דבריו: "באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם" – תאריך המפקד הוא חודש בדיוק לאחר שהוקם המשכן ויש קשר של סיבה ותוצאה בין התאריך המוקדם לתאריך המאוחר.

 

ב. אף שרש"י בדבריו אלו בא לענות על קושי פרשני שכל לומד מתקשה בו – מה טעמו של מפקד זה בזמן המסוים שבו הוא נערך – מפליא כיצד משתלבת פתיחתו לספרנו בארבע הפתיחות שפתח בהן את פירושיו לשאר החומשים.

 

בכל חמשת החומשים פותח רש"י ביחסו המיוחד של ה' לישראל:[20]

 

בראשית:    ... ומה טעם פתח בבראשית? משום "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם..."

שמות:        אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם, חזר ומנאם אחר מיתתן להודיע חבתם...

ויקרא:       לכל דיברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה 'קריאה' לשון חיבה... אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן עראי...

במדבר:       מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה...

דברים:       לפי שהן דברי תוכחות... לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל.

 

ג. מה הם מקורותיו המדרשיים של רש"י? נראה שרש"י השתמש כאן בשני מדרשים מבמדבר רבה – האחד בפרשה ב, יט:

 

"אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם" (ב', לב) – בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום, שהרי כתב הקדוש ברוך הוא חשבון ישראל ארבע פעמים בדגלים (- במפקד המתואר בראש ספרנו), שתי פעמים בפרט (- בפירוט מספרו של כל שבט ושבט) ושתי פעמים בכלל (- בסיכום מניינם של בני ישראל – א', מו; ב', לב), ועוד מנה כל דגל ודגל בכלל ובפרט! להודיע כמה היו חביבין לפניו, שהם היו צבאותיו, ורוצה למנותן כל שעה, כאדם שיש לו סגולה (- אוצר) חביבה עליו ביותר, והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים כדי שיידע חשבונה וישמח בה על כל מנין ומנין. כך היה הקדוש ברוך הוא שמח בזכירת מניין ישראל...

 

המדרש האחר הוא בפרשה ב, יא:

 

בעשרה מקומות נמנו ישראל. אחד – בירידתן למצרים... ואחד – בעלייתן (שמות י"ב, לז) "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף" וגו'. ואחד – אחר מעשה העגל (שמות ל', יב) "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם". ושניים בחומש הפקודים – אחד בדגלים ואחד בחילוק הארץ...[21]

 

המדרש הזה מפרט חמישה מניינים שנמנו ישראל בתורה[22]. רש"י משמיט את הראשון שבהם – שאינו מניין של עם ישראל אלא של משפחת יעקב, ואת האחרון שבהם – בפרשת פינחס, שאינו עניין לנו בשעה זאת, וכך נותרו לו שלושה, שבאמצעותם מומחש הכלל הבא בראש דבריו "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה"[23].

 

על המניין בעלייתן ממצרים יש להעיר, שאין מדובר כלל במפקד העם, אלא בהערכה מספרית של התורה, שמניין ישראל היה באותה שעה "כשש מאות אלף".

 

להוכחת המניין שלאחר מעשה העגל מביא המדרש את הפסוק בפרק ל', יב "כִּי תִּשָּׂא". פרשת מחצית השקל היא חלק מן הציווי על עשיית המשכן, הכתוב בתורה לפני מעשה העגל. שיטת המדרש הזה היא כשיטת מדרשים רבים נוספים (אם כי לא כולם), והיא גם שיטתו של רש"י, שהציווי על עשיית המשכן נאמר לאחר חטא העגל, ונכתב לפניו על דרך מאוחר שהוא מוקדם בכתוב.

 

אולם אף לפי השיטה הסוברת שהמאורעות אירעו כסדרם בכתוב, ניתן היה להביא את הפסוקים בפרשת פקודי (שמות ל"ח, כה-כו), שמהם משתמע שבני ישראל שקלו את שקליהם, כמספרם "לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים". נתינתם זאת הייתה בזמן שתרמו את תרומתם למשכן (שמות ל"ה) – לאחר שנתכפר להם מעשה העגל.

 

 

עתה אנו באים אל הסיפא של דברי רש"י, שהיא כנראה חידושו שלו:[24]

 

כשבא להשרות שכינתו עליהם – מנאם. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם.

 

בדבריו הקצרים הללו נותן רש"י טעם לעצם המפקד הנעשה בראש ספרנו, ובכך עונה על השאלה שבה עוסק עיוננו, אך גם עונה על שאלת העיתוי של מפקד זה – באחד באייר של השנה השנית. שתי השאלות הללו כרוכות כמובן זו בזו, כפי שהרגישו גם הפרשנים שהובאו בסעיפים ב-ג לעיל. אולם רש"י שונה מכל הפרשנים הללו: הם קשרו את העיתוי של המפקד במה שיבוא לאחריו – בעשרים לחודש השני, שבו יחל מסעם של בני ישראל. ולפיכך הם ראו במפקד הכנה למסע, או לְמה שיבוא בסופו – הכניסה לארץ. אולם רש"י קושר את המפקד לְמה שאירע לפניו – להקמת המשכן באחד בניסן.

 

ואמנם גם שני המניינים הקודמים שציין רש"י בעקבות המדרש הם מניינים שבאו לאחר אירוע שהצריך אותם: לאחר יציאת מצרים ניתן מניין העם היוצא; לאחר מגפת העגל 'מנאן לידע מניין הנותרים'. אולם במה שנוגע למניין השלישי – דברי רש"י קשים מאוד, והקושי זועק ממש מתוך דבריו: "כשבא להשרות שכינתו עליהם – מנאם". ממשפט זה משתמע שהמניין של ישראל מהווה הכנה ותשתית להשראת השכינה עליהם: הביטוי 'בא' לעשות פעולה מסוימת – פירושו שהוא מתכונן לעשותה. אולם באמת ה' השרה שכינתו עליהם באחד בניסן – משהוקם המשכן, כמתואר בסוף ספר שמות (מ', לד-לה), ואילו מניינם של בני ישראל נעשה חודש לאחר מכן! וגם רש"י מסיים את דבריו בכך: "באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם". המנייה, הרי נועדה להגדיר את העם שעליו ישרה ה' את שכינתו באמצעות נוכחותו במשכן; עליה להיעשות אפוא לפני אותה השראת שכינה, ולא לאחריה!

 

 

הקושי שהעלינו על פירושו של רש"י אין בו כדי לטשטש את היתרון הגדול בפירושו: ארבעת הפרקים הראשונים של ספרנו מהווים יחידה אחת, הן מבחינת העניין הנידון בהם – מפקדים שונים הקשורים זה בזה, והן מבחינה ספרותית. והנה, בולט לעינו של המְעיין, כי יחידה ספרותית גדולה זו סובבת כולה סביב המשכן: כל מה שנאמר בה מתקשר בדרך זו או אחרת אל המשכן, והוא שעומד במרכז התודעה, כשם שהוא גם עומד במרכז הגיאוגרפי של מחנה ישראל.

 

פרק א', דווקא משום שהוא פותח את היחידה הגדולה, ועדיין לא ניכר בו עצמו שנושא היחידה הזאת הוא המשכן, עלול להסיח את הדעת מן הנושא המרכזי הזה: המפקד אינו נקשר בו במפורש עם המשכן, ועל כן 'התפתו' מפרשים שונים לנמק את המפקד המתואר בו בנימוקים שאינם שייכים למשכן.

 

אולם רש"י הרגיש, כי לא ניתן לנתק את המפקד הזה מן המשכן: חייב להיות קשר בין טעמו של המפקד לבין העובדה שהמשכן נחנך לפני זמן קצר. זהו הרי הנושא של פתיחת ספרנו – קדושת המשכן וזיקת עדת ישראל אליו.[25]

 

ואכן, בהגיענו לסופו של פרק א' מתגלה הקשר בין המפקד לבין המשכן, אלא שדבר זה מתגלה על דרך הניגוד: הטעם לאי-מנייתם של הלוויים בכלל העדה הוא בהיותם משרתי המשכן! הם המופקדים על המשכן ועל כל כליו, והם החונים סביבו ומהווים חַיץ בין המשכן לבין בני ישראל – "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת".

 

ובכן, מדוע תפקידם זה של הלוויים מונע את פקידתם ביחד עם שאר בני ישראל?

 

רשב"ם פירש זאת (ראה סעיף ג לעיל) "כי לא ילכו בצבא המלחמה", שהרי לטעמו המפקד הוא מפקד הלוחמים אנשי הצבא. אולם לפי פירושו העיקר חסר מן הספר: לא מפני מה שעושים הלוויים במשכן אין לפקוד אותם, אלא מפני מה שאינם עושים – שאינם יוצאים למלחמה; אך דבר זה אינו כתוב!

 

על פי רש"י, הטעם לאי-מנייתם של הלויים בכלל העדה הוא ישיר. הבה נסביר דבר זה: מפקד העדה נועד להגדיר את אוכלוסיו של העם שעליו בא הקב"ה להשרות את שכינתו באמצעות נוכחותו במשכן. דברי רש"י "כשבא להשרות שכינתו עליהם" אין פירושם שהשראת שכינתו של ה' תהא פרוצה באוכלוסי ישראל; אדרבה, השראת השכינה תהא גדורה בתחומי המשכן, וישראל החונים מסביבו יהיו מנועים מלפרוץ אל הקודש – "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת".[26] השראת השכינה על ישראל, דווקא מחייבת אותם בזהירות ביחס לקודש ובהכרת הגבולות הברורים בין מחנה ישראל לבין מחנה שכינה. המפקד עצמו מבטא את האידיאה הזאת, שהשראת השכינה מחייבת הגדרת גבולות, לא רק של המשכן, אלא גם של העם שבקרבו הוקם המשכן ואשר קדושת המשכן חלה במידת-מה אף עליו: מי הם הכלולים בעם הזה, מה מספרם וכיצד הם נחלקים לשבטים, למשפחות וליחידים (ראה פסוק ב).

 

במסגרת מערכת יחסי הגומלין הזאת שבין העם והמשכן, הלוויים שייכים לתחום המשכן ולא לתחום העם, שכן הם מופקדים על שירות המשכן, וחנייתם סביב לו נועדה לחצוץ בין העם לבין המשכן. ממילא, כיוון שהלוויים שייכים לתחום הקודש, יש למנותם בפני עצמם ולא עם כלל העדה. וכך אכן מוסבר הטעם לאי-מנייתם של הלוויים במדרש במדבר רבה א, יב:

 

(מט) "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד" – למה לא נמנו עם ישראל? אלא שבטו של לוי פְּלַטִינִין היו (- בני הפלטין, בני הארמון). משל למלך שיש לו לגיונות הרבה ואומר לפרוֹפָּסִיטוֹט (- בעל דרגה מהקרובים ביותר למלך): לך מנה את הלגיונות, חוץ מן הלגיון העומד לפני. לפיכך אמר לו הקב"ה למשה: "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – בתוך בני ישראל אין אתה מונה אותם, אבל לעצמן מְנה אותן, שאין שבחו של מלך, שיימנה לגיונו עם הלגיונות. לפיכך נמנו ישראל לעצמן, ושבט לוי לעצמן. ומנין אתה אומר שמִטעם הזה אמר לו? שכן כתיב אחריו (בפסוק נ) "וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת" וגו'.

 

רש"י, כצפוי, אימץ הסבר זה לאי-מנייתם של הלוויים בכלל העדה:

 

(מט) "אך את מטה לוי לא תפקד" – כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו.

 

הבה נבחן את היחס בין פקידת העדה לבין אי-פקידת הלוויים בתוכה בחינה סגנונית: 'מילה מנחה' חשובה בפרק א' היא, כצפוי, השורש פק"ד.[27] שורש זה חוזר לאורך הפרק שנושאו הוא 'מפקד בני ישראל' עשרים ואחת פעמים. הנה פרישתן של הופעות השורש הזה בפרקנו:

 

1.          (ג) הצו – תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם...

2.          (יט) תיאור הביצוע – ... וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי.

 

15-3.    (כ-מג) לכל שבט מוקדשת פרשת מסורה קצרה שבה נמסר מספר הפקודים, ובסיומה מופיע הפסוק "פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה..." – כך וכך. אולם בפסקה המוקדשת לשבט שמעון מופיע השורש פעמיים: פעם בפסוק כב: "פְּקֻדָיו בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת ...", ופעם בסיום הפסקה (כג) "פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן...".[28]

 

18-16.  (מד-מו) שלוש פעמים מופיע השורש בסיכום המפקד:

                  אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד משֶׁה וְאַהֲרֹן...[29]

                  וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל...

                  וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים...

 

20-19.  (מז-מט) אי-פקידת הלוויים:

                  וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם.

                  אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד...[30]

 

תופעה נפוצה בהופעתן של מילים מנחות במקרא היא, שההופעה האחרונה של המילה הזאת ביחידה הספרותית הנידונה היא הופעה מפתיעה – בדרך כלל במשמעות שונה מכל ההופעות שקדמו לה.[31] ובכן, מהי ההופעה העשרים ואחת של השורש פק"ד בפרק א'?

 

21.        (נ) וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת...

 

השורש פק"ד בבניין הפעיל בא כאן במשמעות שונה מכל עשרים הופעותיו הקודמות: לא במשמעות מנייה וספירה, אלא במשמעות מינוי ונתינת אחריות.[32]

 

ושים לב לניגוד בין שני הפסוקים הסמוכים מט-נ:

 

אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד... וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם...

 

ובכן, מדוע את מטה לוי אין "לפקוד" ביחד עם כלל העדה? משום שאותו יש "להפקיד" על משכן העדות. ומי שמופקד על המשכן, הוא מבני הפלטין, מלגיונו של המלך, ואינו נפקד עם שאר העם.

 

 

נטייתנו הברורה לפירושו של רש"י, שביאורו לטעמו של המפקד בפרק א' נראה בעינינו הביאור המתאים ביותר לפשוטו של האמור בפרקנו, לא השכיחה מעמנו את הקושי על פירושו שבו סיימנו את סעיף ה: אם המניין הנוכחי של ישראל קשור בכך שה' בא להשרות שכינתו בישראל באמצעות המשכן, מדוע הוא נעשה חודש לאחר הקמת המשכן, ולא לפני הקמתו?

 

והנה, שאלה זו באמת קשה על רש"י, שלדעתו נערכו שני מפקדים בהפרש זמן של כחצי שנה ביניהם. המוקדם ביניהם נערך בעת שנעשו ההכנות לעשיית המשכן, כשנאספו התרומות מאת העם (- שלדעת חז"ל היה זה לאחר יום הכיפורים בשנה הראשונה). אז נמנה העם באמצעות מחציות השקלים, שעל גבייתם נצטווה משה בשמות ל', יא-טז. הטעם למניין זה, לדעת רש"י כפי שכתב במקומנו, הוא בסמיכותו (היחסית) לחטא העגל ולתוצאותיו "לֵידע מניין הנותרים".

 

כחצי שנה לאחר מכן, בראשון לחודש השני בשנה השנית, מצטווה משה לפקוד את העם בשנית, והפעם, אומר רש"י, טעמו של המפקד הוא בהשראת השכינה על ישראל באמצעות המשכן שהוקם חודש לפני אותו מפקד.

 

בעיוננו לפרשת במדבר בסדרה הראשונה עסקנו בשאלה שבה נתקשו מפרשים רבים, ואף רש"י עצמו ביניהם (בפירושו לשמות ל', טו-טז):

 

וכי אפשר שבשניהם (- בשני המפקדים) היו ישראל שווים ו' מאות אלף וג' אלפים וחמש מאות וחמישים? שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן (שמות ל"ח, כו), ובחומש הפקודים – אף בו נאמר כן (במדבר א', מו)... והלא בשתי שנים היו! ואי אפשר שלא היו בשעת מניין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו, ובשנייה נעשו בני כ'!

 

התשובות השונות שנתנו המפרשים לשאלה חמורה זו נסקרו באותו עיון, ונמצאו קשות ביותר, מלבד תשובתו של קאסוטו, המניח שמדובר באותו מפקד עצמו, אשר החל בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים והסתיים בחודש השני בשנה השנית (הבאנו את דבריו גם בעיון לפרשת כי תשא בשנה זו):

 

בו בזמן שהיו האומנים עסוקים במלאכת המשכן, התנהלו הפעולות הראשונות של המפקד: עמדו בני ישראל אחד לאחד לפני הפקידים הממונים על כך, ואלה רשמו את שמותיהם על חרסים וקיבלו מכל אחד מהם כסף במשקל מחצית השקל, וכסף זה שימש למלאכת המשכן, לעשיית האדנים.

 

לאחר שנגמרו כל הפעולות לרשימת בני ישראל, ולאחר שעבר חודש ניסן, החודש המוקדש לחג הקמת המשכן ולחג הפסח, התחילו ביום הראשון לחודש השני של השנה השנייה הפעולות למיון החרסים ולבדיקתם ולחישוב החשבונות על ידי האנשים הממונים על פעולות אלו, נשיאי העדה... ופעולות אלו נעשו, כפי מה שכתוב במפורש שם "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" – כלומר על ידי שמנו וספרו את השמות הרשומים על החרסים.

 

ואף על פי שעברו חודשים אחדים מהתחלת המפקד... המספר הכללי שעלה מתוך חשבונות המפקד היה שווה בדיוק למספר חצאי השקל שניתנו בשנה הראשונה, משום שהחשבונות נעשו מתוך החרסים שנכתבו בה בשעה שניתנו חצאי השקלים.

 

ובכן, צדקו דברי רש"י: "כשבא להשרות שכינתו עליהם – מנאם"[33]; אך לא כפי כוונתו, אלא כפי שמתברר עתה על פי פירושו של קאסוטו: כשבא הקב"ה להשרות שכינתו על ישראל, וכאשר ציווה עליהם לבנות משכן לשם כך, מנאם באמצעות מחציות השקלים. מניין זה אף ניתן לנו בעת סיכום התרומות שניתנו למשכן (שמות ל"ח, כא-לא), ונאמר לנו מה נעשה באותן מחציות שקלים של המניין:

 

שמות ל"ח, כה      וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

                    כו        בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ

לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה

                   כז         וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת

מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן.[34]

 

מניין זה עצמו הוא הניתן לנו בשנית עם סיום הליכי המפקד הזה בחודש השני בשנה השנית. עתה הוא ניתן בצורתו המשוכללת: לא רק הסכום הכללי של העדה, שאותו ידענו זה מכבר, אלא גם מניינו של כל שבט ושבט. ואף מה שלא נתפרש בתורה התברר לפוקדים באותה שעה – מניינם של כל משפחה ושל כל בית אב, ושייכותו המשפחתית של כל יחיד ויחיד.[35] אולם כל המידע הזה, הנוגע לעם שעליו השרה ה' את שכינתו, נאסף זה מכבר, עוד בטרם הוקם המשכן, והיה קיים בכוח באותם חרסים שנאספו ביחד עם מחציות השקלים. רק יציאתו לאור ופרסומו ברבים נעשו בחודש השני[36], והייתה בכך מעין הכרזה חגיגית: זהו העם, זו האוכלוסא שעליהם השרה ה' את שכינתו באמצעות הקמת המשכן לפני חודש ימים.