מוחק | 2 | שעווה שנפלה על הדיו

נאמר בתוספתא:

"נפלה דיו על הספר ומחקו שעוה על הפינקס ומחקו אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות חייב" (פרק י"ב).

מדברי התוספתא לא ברור אם השעוה או הדיו נפלו על מקום האותיות או על מקום חלק. אם נפלו על מקום חלק ומוחק אותם עכשיו כדי להכשיר מקום לכתיבה חייב משום מוחק. זו היא הבנת הרא"ש והרמב"ם הנ"ל, שיש לחייב על הכשרת מקום לכתיבה.

כזכור, הב"ח הרחיב דברי התוספתא, וזו לשונו:

"ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפילו לא נטף אלא על אות אחת, ואם נטף על שתים חייב חטאת"                                                      (או"ח סי' ש"מ).

מדבריו עולה שאם נפלה שעווה על אותיות ומוחקה כדי לחשוף את האותיות חייב. משום מה מחייב הב"ח?

באופן פשוט נראה שכוונתו לחייב משום מוחק. זאת מתוך הקשר הדברים בתוספתא שבודאי הזכירה מחיקת שעווה משום מוחק, ואף הוא הרחיב את הדברים, לפי הבנתו, גם למחיקה ממקום הכתב, ונחשב מוחק על מנת לכתוב כיוון שחושף את האותיות.

לא כן הבין בספר מחצית השקל (ש"מ, ד) בכוונת הב"ח. הוא פירש כוונת הב"ח לחייב הורדת השעווה משום כותב, כיוון שפועל להבהרת האותיות הנמצאות מתחת לשעווה.

אולם לענ"ד נראה בכוונת הב"ח כפי שכתבתי למעלה מן הטעמים שהוזכרו שם, וכן הבין בדבריו בביאור הלכה:

"וסברת הב"ח וכל הנ"ל הוא כיון דמכל מקום הכתב לע"ע מטושטש ע"י השעוה וע"י הסרתו יתגלה הכתב הוי בכלל מוחק ע"מ לכתוב"                                          (סי' ש"מ ד"ה שעל הקלף).

ובמחצית השקל שם הביא את תשובת 'מעיל צדקה' (סי' כ"ה), שהאריך לחלוק על הב"ח הנ"ל לפי הבנתו, וז"ל:

"שלפי דברי הב"ח אם נמצא כה"ג בס"ת אותיות מכוסים בשעווה שנטף עליהם אסור לקרות בה דהוי הס"ת חסר אותן האותיות, דהא חשיב סילק השעווה לכתיבה ועל כן סבירא ליה דקודם הסילוק הוי כאלו לא נכתב אותן אותיות. והמעיל צדקה כתב דאינו נראה בעיניו לחייבו כהאי גוונא משום כותב, דלא מצינו כהאי גוונא במשכן. האם נאמר אם חלק מס"ת כרוך וקשור בקשר של קיימא ואפי' בשבת דאסור לפתוח ולהתיר הקשר האם נימא שאסור לקרות בחלק הס"ת במגולה משום דאותו שקשור הוי כמחוק, או אם מתיר הקשר הלז בשבת ולא התרו בו משום התרת קשר אלא משום כותב אם נימא שיהיה חייב ודאי לא מסתבר מלתא, והוא הדין אם מסלק השעווה מהאותיות אין חייב משום כותב".

גם ה'פרי מגדים' כתב לחלוק לחלוטין על הב"ח, ולא הסכים לחייב הורדת שעווה מן האותיות לא משום מוחק [כהבנת הביה"ל בב"ח], ולא משום כותב [כהבנת המעיל צדקה]:

"ומה שכתב הב"ח דחייב, צ"ע, דאינו לא מוחק ולא כותב! דכתב ממילא איתא, ואפשר איסורא דרבנן, גם טלטול מוקצה השעוה"                                     (משבצות זהב סי' ש"מ, ס"ק א).

וכתב ב'אשל אברהם':

'ועיין ט"ז [משבצות זהב אות] א' שיש לחלק בין על הפנקס והסיר על מנת שיהא ראוי לכתוב שתי אותיות חייב, מה שאין כן כשכתוב ונפל שעוה וגורר, לא עביד מידי, ואין כאן מחשבה לחייב עליה, אבל איסור טלטול בשעוה יש"      (שם אות ד').

לדברי ה'פרי מגדים' אין לחייב כלל במסלק שעווה מן הכתב: מוחק אין כאן שהרי אינו מכשיר מקום לכתיבה, וכותב אין כאן, שהרי האותיות כתובות ועומדות ורק חושף אותן. האיסור היחיד שראה הפמ"ג, באופן ודאי, הוא איסור טלטול השעווה שהיא מוקצה. וכמסתפק כתב להודות במקצת, שאולי יש איסור דרבנן במחיקת השעווה מן האות, ולא טרח לבאר אם יש בזה איסור דרבנן של מחיקה או של כתיבה. וקצת משמע מדבריו, שהאיסור דרבנן שהיה מוכן לשקול את קיומו, הוא הכתיבה, ואינו איסור דאורייתא כי הכתב ממילא איתא.

לדבריו, יש לפרש התוספתא רק במוחק שעווה שנפלה על הקלף כדי להכשיר המשטח לכתיבה חדשה, ובזה הוא שיש לחייב משום מוחק.

אבל ב'מעיל צדקה' כתב לפרש התוספתא בדרך אחרת:

"אלא מ"ש התוספתא שעוה ועל הפינקס שהיה להם לוחות ממורחים בשעוה והיה רושמים עליהם ולאחר שהיה כולו כתובה החילקו השעוה שעל הלוח וחזרו לכתוב עליו וחיובו משום ממרח שהוא תולדה דממחק ולא משום מוחק כדי לכתוב שתי אותיות, ומ"מ בעי' כשיעור ב' אותיות לחייבו חטאת דכל מלאכות שבת בעי' מלאכה ראוי לדבר מה"           (שם).

ובתשובת 'שבות יעקב' כתב:

"וכאשר ירדתי אל העיון נלע"ד דלא דק בהוראה זו שפסול גמור האי זה קודם שהסיר השעוה דכיון שהשעוה מדובק היטב מבטל כתב התחתון וגדולה מזו מצינו בש"ס דגיטין פ"ב דף י"ט דכתב על גבי כתב העליון מבטל התחתון להחמיר... וכל שכן השעוה שמדובק היטב ואינו ניכר הכתב כלל שמבטל כתב התחתון ופסול עד שיסירה ואין כאן תקנה לקרותו בעל פה .. אכן נ"ל אם נתיישן השעוה מאוד ונתייבש כל כך עד שיכלו להסירו כלאחר יד להכפיל הגוויל של הס"ת באותו מקום ועל ידי כן יפול השעוה מן האות הרי ניכר שלא נדבק תו השעוה היטב מכח שנתייבש מאוד מותר לעשות כן אפי' בשבת ואין כאן משום ממרח ואף לכאורה שעל היתר זה יש לפקפק מהא דאיתא בא"ח סי' ש"מ סעי' ג' המוחק דיו שעל הקלף או שעוה שעל הפנקס אם יש במקומו כדי לכתוב שני אותיו' חייב וכתבו האחרונים שם בשם הב"ח וז"ל ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעו' על הספר שאין לסלקו עכ"ל. אכן באמת הדבר תמוה דמה ענין מחיקה בשעוה של הספר רק דין ממרח וממחק ה"ל לכתוב ולא ענין כתיבה ע"י מחיקה שייך כאן כאשר הבינו האחרונים. ותו כיון דהמקור דין הוא מתוספתא הוי ליה לכלול יחד בחדא בבא המוחק דיו או שעוה שעל הספר. אלא דכוונת התוספתא על פנקס שהוזכר במתני' פר' י"ז דכלים פנקס שיש בה בית קבול שעוה... נמצא דבקלף אין כאן חשש איסור אלא א"כ רוצה להסיר השעוה באצבע וצפרני ידו וכה"ג דאיכא בו משום ממרח אבל כה"ג אין כאן חשש איסור כלל כנ"ל" (ח"ב סי' ד').

בעל ה'שבות יעקב' חולק בדבר אחד על המעיל צדקה ומסכים איתו בדבר אחר. הוא חולק עליו וטוען שכל זמן שהשעווה על האות ואינה ניכרת כלל, נחשבת האות כמחוקה, והספר פסול, ואי אפשר לקרות בו. אמנם, סילוק השעווה אין בו חיוב מוחק או כותב כלל, אלא חיוב ממחק, כי ע"י הסילוק של השעווה, הכתב הקיים מכבר, נחשף, והמלאכה הנעשית כאן היא המירוח של הקלף, ולפיכך חידש שאם השעווה יבישה מאוד ונושרת מן הקלף ע"י קיפול הקלף, אין בזה אפילו משום ממחק.

ולעניין קריאה בספר תורה שכמה אותיות מכוסות בשעווה, כתב ב'ביאור הלכה' בשם דרך החיים:

"נטף שעוה על אות בחול יסירנה... ואם בשבת - אם נראה האות מתוכה ויכול לקרות כך כשר. אך אם הוא מכוסה שאינו נראה מתוך השעוה - אם נמצא זה בין גברא לגברא, כיון שאין לקרות בע"פ מה שמכוסה בשעוה ואין קורין בחומשים מפני כבוד הציבור וליכא פגמא של ספר דתרי גברא בתרי ספרא לאו פגמא הוא - יש להוציא אחרת. ואם נמצא באמצע הקריאה יש לקרות המכוסה בעל פה ואחר כך יסיים בה מנין הקרואים, כיון דכבר קרא מה שמכוסה בשעוה מותר לקרות להלן בס"ת הזה דאין פסול בזה מה שמכוסה בשעוה"                                                            (סי' ל"ב).

לשיטות, שאין איסור מוחק או כותב בסילוק שעווה מובנת שיטה זו שהרי הספר לא נפסל, ולכן יכול לקרוא בספר זה. אבל, לשיטות שיש בזה מוחק, צ"ע איך אפשר לקרוא בספר זה? נראה כי צריך לומר שיש לחלק בין הלכות שבת להלכות קריאת התורה: בהלכות שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, יש לומר שכיוון שהאות עכשיו אינה ניתנת לקריאה, ועל ידי מעשיו מכשיר אותה לקריאה - יש בזה איסור בשבת, אבל לעניין הלכות ספר תורה יש לומר שהאות קיימת ורק מכוסה היא ואינה פוסלת אותו.

אמנם, עיין בתשובות רעק"א שסובר להיפך:

"המג"א (סי' ל"ב סכ"ג) כתב ואם נטף שעוה וסלקה מותר עי' סי' ש"מ עכ"ל, משמע דפשיטא ליה דבעוד השעוה עליו מבטל להכתב, אלא דבא לומר דהסילוק מהני דלא נימא דהוי כמו חק תוכות, כיון דאינו עושה עכשיו מעשה הכתיבה רק מסלק השעוה, וממילא מתקיים האות.. גם בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' ד') כתב דהשעוה מבטל הכתב, ומהני תיקון סילוק שעוה, אולם מ"מ בשבת אסור סילוק שעוה, ... ולי נראה דאסור מטעם אחר, כיון דע"י השעוה לא היה ראוי הס"ת לצאת בקריאה מתוכו, ומכשירו ע"י הסילוק הוי מתקן מנא" (ב', יא).

מדברי רעק"א עולה, שאין איסור מחיקה בהורדת שעווה, אולם מכל מקום אסור להורידה בשבת מן הספר ואסור לקרוא בו. צריך לומר שטעמו הוא משום שלעניין הלכות כותב ומוחק בשבת הוא סבור שהשאלה אם עקרונית האותיות קיימות או לא, והוא סבור שכיוון שהן נמצאות אלא שהן מכוסות אין בזה שייכות למלאכת כותב ומוחק. אבל לעניין קריאה בתורה לא די בזה שהאותיות כתובות, יש דין שהקורא צריך לקרוא מתוך הכתב, ואינו רשאי לקרוא ע"פ, ולכן אינו יכול לקרוא בו לפני סילוק השעווה. מכוח זה חידש שיש בזה איסור בהלכות שבת בהורדת השעווה משום תיקון מנא של הספר, שמכשירו לקריאה.

ובנקודה זו הסכים עימו למעשה בביאור הלכה שם, שאף אם נקבל דברי השבות יעקב, מ"מ יש לאסור הורדת השעווה מאותיות הספר בשבת משום שנחשב מתקן מנא, שהרי מתקן בזה את הספר לקריאה.

העולה מדברינו ששעווה שנפלה על קלף חלק, יש בהורדתה משום מוחק, ודין זה פשוט הוא בתוספתא ומוסכם בפוסקים. ואם נפלה על מקום האותיות, יש לחוש להורדתה בשבת, משום מוחק, או משום כותב או משום ממחק.

ויש לעיין באופן שנפלה שעווה על מקום חלק בקלף, במקום שאינו מיועד לכתיבה, אם יש איסור להורידה. ונראה לי שאין בזה איסור מוחק אפילו מדרבנן, משום שהורדת שעווה אינה מלאכה אלא כשהיא על מנת לכתוב, שזהו הדמיון שלה למוחק, ואם אינו מעוניין לכתוב שם, הוי היתר גמור להורידה, אלא שיש לחוש בזה מצד מוקצה, כפי שכתב הפמ"ג והבאנו דבריו למעלה.

ואם נדבקו דפי ספר על ידי שעווה במקום האותיות יש לחוש בזה משום מוחק לשיטת הב"ח (עי' מש"ז שם אות ב'). ואם נדבקו שלא במקום האותיות, אם אינו מתכוון על מנת לכתוב במקום הדבק, נראה לי שמותר להפריד הדפים, וכן כתב המג"א:

"נ"ל דאם נדבקו הדפין להדדי ע"י שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן כמ"ש סי' שי"ד ס"י דלא נעשה לקיום כל שכן הכא דנעשה ממילא"                                       (סי' ש"מ, ס"ק  יח).

עיקר דבריו הוא להתיר מצד דין קורע במעשה ההפרדה, אבל מדבריו נלמד שאין בזה גם משום מוחק, ובלבד שלא נדבקו במקום האותיות.

 

צבע משטח כדי להכשירו לכתיבה

כתב הפמ"ג:

"יראה לי, לקח טבלא שחורה וכדומה ולִבְּנָהּ שתהא לְבָנָה לכתוב עליה בדיו, וכן להיפך, אם יש במקומו לכתוב שתי אותיות חיב, דמאי שנא מוחק דיו שלא היה כתב כלל על מנת לכתוב שתי אותית חייב, אף על גב במשכן מחקו אותיות, מכל מקום עיקר הוא מחיקה על מנת לכתוב, דאות בטעות כמאן דליתא וכדיו דמי... ועיין ברא"ש (שם פ"ז סימן ט), א"כ הוא הדין הלוקח טבלא או קלף שאין יפה לכתוב כך ומשחרו יפה או להיפוך כדי לכתוב שתי אותיות חייב, דעיקר החיוב על מלאכת מחשבת" (משבצות זהב סי' ש"מ, סעיף א).

חידושו של הפרי מגדים הוא שלאחר שקיבלנו את עמדת התוספתא שאיסור מוחק אינו דווקא במחיקת אותיות, וכל מחיקת טשטוש דיו המכשירה לכתיבה מחייבת משום מוחק, הוא הדין אם צובע משטח שמאפשר לכתוב עליו חייבים משום מוחק.

ובעיני, דברי הפמ"ג צע"ג, וכי נאמר שמי שמייצר נייר במפעל יתחייב משום מוחק, כי הוא מכשירו לכתיבה?! ובזה נראה לי פשוט יותר מביעתא בכותחא, שאין בזה משום מוחק.

ונראה יותר פשוט לומר שאינו נקרא מוחק אלא בעושה פעולה שיש בה דמיון למוחק של משכן באחד משני אופנים. ידוע שהמחיקת הקלאסית, היא מחיקת אותיות והכשרתם לכתיבה אחרת. ואמנם, גם אם ימחק ע"י תוספת דיו כגון אם יוסיף טיפת דיו לאות ר' ויהפוך אותה לד', שבזה נמחקה האות ר', אפשר לראותו מוחק, שהרי ביטל אות כתובה שהייתה לפנינו. וכמו כן אם אין אות כתובה אבל יש לכלוך של צבע הנמצא כאן ומפריע לכתיבה, ואדם מסלקו כדי לאפשר כתיבת אותיות יש לראותו כמוחק, כי הפעולה הנדרשת במחיקה היא סילוק הדבר המפריע את תהליך הכתיבה. מחיקה היא, ביסודה, מלאכה של תיקון המשטח הקיים מדבר שנמצא עליו, וניסיון להשיבו לקדמותו כדי לאפשר את הכתיבה עליו. צביעת משטח היא הכשרה של משטח חדש לכתיבה וזה אינו בכלל מוחק.

ובקצרה, מוחק בביטול אותיות יכול להיעשות גם ע"י תוספת דיו או צבע, אבל במקום שאין אותיות אין מוחק אלא בשיחזור המצב הבסיסי של משטח הכתיבה. ממילא אין להביא ראיה לשיטת הפמ"ג מדברי הירושלמי (ז, ב): 'יש שהוא כותב נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק... ריש ועשאו דלת..', ששם אנו עסוקים בביטול אות קיימת.

אמנם, ה'פרי מגדים' סבר שכל הכשרה לכתיבה בכלל מוחק היא. ואין חילוק בין הכשרה ע"י גריעה או ע"י תוספת, וכמו כן אין חילוק בין הכשרה ע"י השבת מצב לקדמותו לבין יצירת מצב חדש הראוי לכתיבה.

ונראה שיש להביא ראייה מן התוספתא דלא כהפרי מגדים. אמנם, ראייה זו היא רק לפי הבנת המעיל צדקה ושבות יעקב הנ"ל. בנפלה שעווה על הפינקס, פירשו הם שהמדובר בפינקס שהיו רגילים לטוח אותו בשעווה ולכתוב על השעווה, ואם כן, על ידי מריחת השעווה על דפי הפינקס מכשיר את המקום לכתיבה ולדבריהם אין לחייב בזה משום מוחק  אלא משום ממרח שהוא תולדת ממחק, ומוכח שס"ל שאין בהכשרת משטח לכתיבה משום מוחק אלא אם עוסק בסילוק הלכלוך המפריע ולא כשצובע מחדש ומכשיר אותו. הפרי מגדים עצמו מפרש התוספתא בנפלה שעווה שלא על מקום האותיות ומסלקה כדי לכתוב תיתיה, וחייב בזה משום מוחק, כפי שכתבנו למעלה.

.