מוסיפים מחול על הקודש (ג) – יום שהוא לילה

  • הרב אוהד פיקסלר

מוסיפים מחול על הקודש (ג) – יום שהוא לילה

א.     פתיחה

בשני השיעורים הקודמים עסקנו בסוגיית תוספת שבת ותוספת שביעית. בשיעור זה נמשיך לגעת בשאלת יסוד שעלתה בשיעורים הקודמים - האם העובדה שמקדימים את הזמן המקודש ומוסיפים עליו מגדירה את התוספת כחלק מהזמן הבא. לדוגמא: האם זמן תוספת שבת נחשב כבר כשבת לכל עניין.

בשיעור שעבר הבאנו את מחלוקת הרב עובדיה יוסף והמשנה ברורה בנוגע לתפילת מנחה לאחר הדלקת נרות. בחנו האם העובדה שכבר הכניסו את השבת מחייבת לומר שלאחר ההכנסה המוקדמת לא יהיה ניתן עוד להתפלל מנחה. מצד אחד, השמש לא שקעה אך מצדד שני, יתכן והאדם כבר הגדיר זמן זה כשבת. כך גם הזכרנו את מחלוקת הראשונים האם ניתן לעשות קידוש בזמן תוספת שבת[1], וכן את המחלוקת לגבי עונש מלקות בזמן תוספת שביעית. בשיעור השבוע נסקור מקרים נוספים בהם שאלה זו עולה הלכה למעשה.

ב.     הפסק טהרה אחר זמן קבלת שבת

תרומת הדשן (תרומת הדשן סימן רמח) נשאל האם אישה יכולה לעשות הפסק טהרה בזמן שהוא עדיין יום, אך לציבור הזמן כבר מוגדר כלילה מבחינה הלכתית:

אם כבר התחילו הקהל להתפלל ערבית ועוד היום גדול, יכולה להפסיק באותה שעה ולא אמרינן הואיל ועשו הקהל ליום זה לילה לענין ערבית, יחשב נמי כיום של מחרת ולא תועיל לה הספירה ביום זה, או דלמא תועיל דהא מכל מקום לאו לילה הוא יועיל או לאו?

תרומת הדשן מסיק שגם אם האישה לא התפללה ערבית, מכיוון שהקהל עשו את זמן זה כלילה,  ועל כן האישה תוכל להתחיל למנות את שבעה נקיים רק מיום אחד מאוחר יותר. תרומת הדשן מסביר את דעתו- "גם כאן שהתפללו הקהל ערבית נחשב לילה".

תרומת הדשן מביא בתחילת דבריו דעות שחולקות על קביעתו וסוברות שבמקרה המדובר הדבר היחיד שחשוב לנו הוא עיצומם של ז' נקיים.

מקור הדברים מופיע בתשובת המהרי"ל(החדשות סימן צה)[2]

... אבל לענין ז' נקיים נהי דאיהי קמוסיף על היום מכל מקום לאו לילה חשיבא שלא יעלה אותו לילה ויום למנין ז' דלא קפיד רחמנא אלא אעיצומו של יום. ואפילו תוספת שבת שהוא דאורייתא אין נראה לי כלל דלא מצי פסקא ביה דאינו נחשב לילה לכל מילי. הא קמן אין בו כרת ולאו, אלא תוספת וסניף ליום חשיב.

המהרי"ל סובר שזמן תוספת שבת אינו מוגדר באופן ממשי, אלא כתוספת ליום אשר יש לה השלכות הלכתיות לדיני שבת. המהרי"ל  (דף ד"ה דמסר לה) מביא מספר מקרים נוספים כראיה לשיטתו ונביא אחד מהם מדברי תוספות בכתובות[3]:

אע"ג דאמר במועד קטן (דף ח ע"ב) 'ושמחת בחגך' ולא באשתך דאין נושאין נשים בחולו של מועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה ודרשה גמורה היא כדאמר בחגיגה (דף ח ע"ב) דהוי מדאורייתא, איכא למימר דהכא איירי שעה אחת לפני יו"ט שהוא כיו"ט לענין מלאכה דתוספת דאורייתא ובטילה באותה שעה מן המלאכה...

מדברי הגמרא בכתובות משמע שניתן לקדש אשה ביו"ט. התוספות מקשים - הרי בגמרא במועד קטן מבואר שאסור לשאת נשים ביו"ט הואיל ואין מערבין שמחה בשמחה? תירוץ התוספות הוא שבגמרא בכתובות מדובר בזמן של תוספת יו"ט ולכן אין כלל איסור בדבר. מתירוץ זה נראה כי תוספת יו"ט מגדירה את הזמן כיו"ט לגבי איסור מלאכה ושאר הלכות יו"ט, אך לא לתחומים אחרים.

לסיכום: נראה שהמחלוקת בין תרומת הדשן והמהרי"ל היא על מעמדו של זמן תוספת השבת: דעת תרומת הדשן היא שזמן זה נחשב כלילה לכל דבר ועל כן יש לו השלכות הלכתיות גם לתחומים שאינם קשורים לשבת. דעת המהרי"ל, לעומת זאת, היא שזמן זה אינו מוגדר כלילה ממש, ועל כן הוא משפיע רק לעניין הלכות שבת.

להלכה, הבית יוסף הביא את שתי הדעות ומשמע מדבריו שהקל כמהרי"ל. כך גם פסק הרמ"א וחילק בין לכתחילה ובדיעבד (ראה יו"ד קצו,א). הש"ך (ס"ק ד) כתב בשם אביו להחמיר כתרומת הדשן וכך כתב המהרש"ל, וכנגדם הדגול מרבבה וערוה"ש הקלו להלכה כמהרי"ל.

בספר טהרת הבית הרב עובדיה יוסף פסק להקל (ח"ב סימן עמוד רעה), והוסיף שאפילו במידה והאישה הדליקה נרות שבת, מכל מקום אין ההדלקה מחשבת אותו ליום שלאחריו. לדעתו, זמן זה נחשב כתוספת שבת ביום, ואין לו השלכה לדיני נידה. בהמשך דבריו הרב עובדיה יוסף עקבי לשיטתו בספרו לוית חן ומפנה לדבריו שם לגבי תפלת מנחה לאחר הדלקת נרות (כפי שראינו בשיעור שעבר). למרות בהירותו, עדיין ישנה נקודה אחת בדברי הרב עובדיה שצריכה בירור: האם גם כאשר הציבור התפלל ערבית והאשה אף היא התפללה עמם היא תוכל לעשות הפסק טהרה לאחר מכן.  אם אנחנו משווים לדבריו בלוית חן נראה שלא ניתן לעשות את ההפסק, הואיל ושם פסק לאור דברי השו"ע בסעיף טו שהציבור מגדיר את זמן זה כלילה. אך בטהרת הבית במהלך הדיון הוא מביא את דברי 'מסגרת השולחן' שכתב שגם במקרה זה, האשה יכולה לעשות הפסק טהרה לאחר מכן. בסיכום הפסיקה, הרב עובדיה יוסף לא התייחס למקרה.

ג.      מנין ימי אבלות

תרומת הדשן מביא ראיה לשיטתו (שהציבור יכול לשוות ליום דין לילה) מדיני אבלות.

המרדכי על מסכת מועד קטן (פ"ג סימן תתקכג) פוסק שאם אדם שמע שמועה שקרובו נפטר לאחר שהתפלל ערבית, גם אם התפלל מבעוד יום, אין יום זה עולה לו למניין ימי אבלות:

מי שהתפלל ערבית ועדיין יום הוא, קודם צאת הכוכבים ושמע שמועה שמת לו מת, נראה למהר"ם (הל' שמחות סי' קיז) מונה מיום המחרת ואותו יום אינו עולה לו אף על פי שעדיין יום הוא וטעמא משום דהוי כמו תרי קולי דסתרין אהדדי.

תרומת הדשן הביא את פסק זה כראיה לפסקו בענין הפסק טהרה לנדה. מעיון בדברי המהר"ם עולה שהכרעתו איננה נובעת מתוך הבנה שזמן זה נחשב ממש כלילה, אלא רק מן הבעייתיות של המצב המסופק - היות שנראה כתרתי דסתרי. השולחן ערוך ביו"ד סימן שעה סעיף יא מביא את פסק המהר"ם כיש מי שאומר אך לא מביא חולק על כך, וכך פוסק בסימן תב סעיף יב בסתם.

נושאי הכלים על השו"ע דנים בסתירה שעולה בשו"ע בין הלכות אבלות להלכות נידה: בהלכות נידה נפסק שהאשה נגררת אחרי הציבור והזמן נחשב כלילה אפילו אם היא לא התפללה ערבית. בהלכות אבלות, לעומת זאת, קבע שאם האדם עצמו לא התפלל ערבית, אפילו במידה והקהל כבר התפלל, הוא אינו נגרר אחרי הציבור. ישנם שני תירוצים עיקריים לסתירה (מובא בש"ך ס"ק יד)-

1.            ש"ך בשם אביו- בנדה פוסקים לחומרא הואיל ומדובר בדין תורה. באבלות, שמרביתה מבוססת על דיני דרבנן, הפסיקה היא לקולא משום שהלכה כדברי המקל באבלות.

2.            ב"ח, מהרש"ל- בגלל שרוב נשים אינן מתפללות הן תמיד נגררות אחר הציבור. על נכן, גם במידה וקיימת אשה שכן מתפללת ערבית, חכמים לא חילקו בעניין ותמיד הנשים נגררות אחר הציבור. לעומת זאת גברים, שכן מתפללים, אינם נגררים אחר הציבור וכל אחד קובע לעצמו

 

למחלוקת זו ישנה נפק"מ לגבי אשה ששמעה אודות פטירתו של קרוב שלה לאחר שהציבור התפללו ערבית. נפק"מ נוספת היא בהגדרת פרק זמן זה- לפי ההסבר הראשון זמן זה אינו לילה ממש אלא אנו תופסים בו לחומרא (ראה גם ט"ז סימן תב,ז), אך לפי ההסבר השני פרק זמן זה נחשב כלילה, וכל הדיון הוא למי יש את התוקף ליצור את הגדרתו כלילה.

את ההבנה שרק ציבור יכול לכפות אחרים שאינם מתפללים, ראינו כבר בדברי הרב עובדיה יוסף (בספרו לוית חן) לגבי תפלת מנחה לנשים לאחר הדלקת נרות.

ד.     קידוש בערב פסח

בניגוד לפסק ההלכה שניתן לעשות קידוש בשבת לפני השקיעה, בערב פסח לא ניתן לעשות זאת. מקור ההלכה מופיע בדברי תוספות בפסחים (צט ע"ב ד"ה עד שתחשך) ונפסק בשולחן ערוך:

יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום, כדי לאכול מיד כשתחשך... אבל לא יאמר קידוש עד שתחשך.                                                                                                                 (תעב,א)

על כך כותב הט"ז (ס"ק א) שני הסברים:

דמצה דומיא דפסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, והפסח אינו נאכל אלא בלילה והקידוש צריך שיהיה בשעת ראויה למצה.

כתב מהר"ל מפראג: בכל ערב שבת ויום טוב שמוסיף מחול על הקודש, על כל פנים צריך שתהיה גמר הסעודה בלילה דכתיב תלתא 'היום' וחדא 'בלילה' מדאורייתא, וכשמפסיק מאכילתו קודם חשיכה לא יצא, דאכילה צריכה דוקא בלילה. מה שאין כן בערב פסח דגם הקידוש צריך שיהיה בלילה ונראה לי הטעם דמצות אכילת מצה היא בכלל הקידוש ובשבילה בא הקידוש.

הט"ז מציע הסבר שונה מן המקובל בשם המהר"ל מפראג. לפי דעת המהר"ל, גם במידה ומכניסים שבת מוקדם, יש לדאוג שסעודת השבת תמשך עד לאחר החשיכה, ואת הקידוש ניתן לעשות גם מבעוד יום. המהר"ל מתיר בכל שבת לקדש לפני חשיכה אך למרות זאת הוא סבור כי בפסח דין הקידוש שווה לחובת אכילת המצה. מבחינתו, דין תוספת שבת הנו דין מיוחד לגבי הלכות שבת אך אין להרחיבו למועדים אחרים. מדיונו של המהר"ל נראה כי הוא סבור שהכנסת שבת מוקדמת אינה הופכת את הזמן הנוסף ללילה מלבד לגבי איסור מלאכה, ועל כן  אין לתוספת זו עניין למצוות עשה של השבת.

דברי המהר"ל שונים מעדות תרומת הדשן (סימן א):

גם שמעתי בישיבה, מפי אחד מהגדולים, ששמע וקבל, כי בימי הקדמונים בקרימ"ש, התפללו ערבית וקראו את שמע, בערב שבת בעוד היום גדול, כל כך, שהיה רב העיר שהיה מהגדולים הקדמונים הוא, וכל טובי הקהל עמו, הלכו לטייל אחר אכילה של סעודת שבת, על שפת הנהר דונא"י; והיו חוזרין לבתיהם קודם הלילה.

לא נרחיב במסגרת זו בדיון שמופיע בתרומת הדשן, אלא רק נעיר שעולה מדבריו שאין בעיה לסיים את ארוחת השבת לפני הלילה, כל עוד האדם מתפלל מנחה לאחר פלג המנחה.

לסיכום: אנו מוצאים מחלוקת להלכה האם ניתן לסיים את ארוחת שבת עוד לפני זמן חשיכה. יסוד המחלוקת נובע מהשאלה האם הכנסה מוקדמת של השבת הופכת את הזמן הנוסף להיות כלילה ממש או שכל משמעות התוספת היא רק לעניינים הלכתיים מצומצמים בלבד.

ה.    תוספת שמיני עצרת

הט"ז (או"ח סימן תרסח) דן לגבי הכנסה מוקדמת של שמיני עצרת. השאלה היא האם בחו"ל יש לאכול בסוכה בזמן זה, ולנוהגים לאכול בסוכה בשמיני עצרת האם עליהם לברך לישב בסוכה[4]. בעניין זה ישנה מחלוקת בין המהרש"ל והט"ז (סימן א)

כתב רש"ל בתשובה סימן ס"ח שראה הג"ה בשם מהר"ר טעביל שלא היה אוכל בכניסת יום שמיני עצרת עד הלילה דאם כן היה צריך לברך לישב בסוכה כיון דעדיין יום הוא. וכתב רש"ל ראיה לזה מחמת ברכת לישב בסוכה- דאם לא יאמר אותה, זה אין ראוי דלמה יגרע ברכה מחוייבת. נהי שהברכות אין מעכבות היינו דיעבד אבל לחיובי עצמו בברכה דהיינו לאכול בסוכה מבעוד יום ולא לאומרו עון גדול הוא. ואין לומר דכיון דמוסיף מחול על הקדש אם כן עבר היום - זה אינו! נהי דמוסיפין בתפלה כדאשכחן רב צלי של שבת בערב שבת, אבל לא לעשות לילה שהרי ק"ש של ערבית היה אומר בשעתו ומשום הכי אין ראוי לספור עומר בליל שבת אחר קידוש עד לילה...

ובאמת סברא שבנה הרב עליו הוא אינו קיום כלל! דודאי מי שמוסיף מחול על הקודש הוא עושה על פי צווי תורתינו כבר חלף והלך ממנו חובת היום מה שהיה עליו קודם זה והוה כמו בלילה ומחר ממש. ומה שכתב הרב לסתור זה מההיא דרב צלי של שבת בערב שבת והיה ממתין עם ק"ש עד הלילה וכן בעומר תמהתי על גברא רבא, דעימיה שרי נהורא, מה חשב בזה דלא קרב זה אל זה – דקריאת שמע ועומר זמנם בלילה ולמה יקדים מבעוד יום ולעשות שלא כדינם בשביל מה שקיבל שבת עליו ומה יהיה חסר לו באם ימתין בדברים אלו ולא לסמוך על קבלתו שבת מבעוד יום... מה שאין כן בחיוב סוכה שלפנינו הן מצד הכניסה הן מצד האכילה! על כרחך היא נמנעת ממנו בשעה שקיבל קדושת י"ט של שמיני עצרת שבו סותר מצות סוכה ויש לו יכולת לעשות כן פשיטא שתכף נכנס לגדר יתובי יתביה ברוכי לא מברכיה? והוה כמו בלילה דהפה הקדוש יתעלה ב"ה שצוה עליו מצוה סוכה ביום ההוא הוא הפה הקדוש שהתיר לו אחר שקיבל עליו שמיני עצרת...                                  (ס"ק א)

המהרש"ל סובר שתוספת שבת מועילה רק עבור דברים שקשורים לתפלה, אך אין לתוספת שבת עניין כלל להגדרת הזמן כלילה וכשבת ממש. הט"ז חולק על גישת המהרש"ל וכותב שבזמן זה כבר פגו מהאדם כל החיובים שהיו עליו ביום הקודם, ועבורו זמן זה הוא לילה ממש. לא ברור האם הט"ז מדבר רק על חובות ומצוות שנובעות מאותו יום, או שמא גם לעניין נידה ואבל הזמן יחשב כלילה ממש. בכל מקרה, ברור שלפי הט"ז החידוש בדין תוספת שבת הוא שזמן זה נחשב כלילה.

ו.      ספירת העומר

המהרש"ל (שהובא בט"ז בסימן תרסח) הביא ראיה לשיטתו, שגם לאחר קבלת שבת אין מדובר בלילה ממש, מספירת העומר. בעניין זה הוא מרחיב את דבריו בשו"ת המהרש"ל (סימן יג) וקובע שלא ניתן לספור את ספירת העומר בערב שבת לפני חשיכה. המהרש"ל מסביר את שיטתו:

...דדוקא לענין תפלת ערבית קאמר אבל לא לדבר אחר שהרי אינו צריך לקבל עליו שבת מפלג המנחה ובודאי לכל מילי יום הוא ומשום הכי אין סופרין בכל השבוע אחר תפלת ערבית...

 המהרש"ל מבין שקבלת שבת משפיעה רק על דינים הקשורים להלכות תפילה, והזמן מוגדר עדיין כיום ואינו לילה.

השו"ע פוסק להלכה שלא ניתן לצאת ידי חובת ספירת העומר לפני שקיעת החמה גם אם האדם כבר התפלל ערבית:

אם טעו ביום המעונן וברכו על ספירת העומר, חוזרים לספור כשתחשך. והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות. המתפלל עם הצבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה. ואם יזכור בלילה יברך ויספור.                   (סימן תפט סעיפים ב-ג)

בפשטות, השו"ע פוסק שראוי לספור רק מזמן צאת הכוכבים, ובכל מקרה אין לספור לפי השקיעה. אמנם, בסעיף ג השו"ע כותב שאם אדם מתפלל לפני השקיעה, הוא מונה בלא ברכה. דברי השו"ע בסעיף ג' אינם ברורים - אם אי אפשר לספור בזמן זה, אז מדוע לספור ללא ברכה? כיצד יהיה ניתן לסמוך על ספירה זו אם לא ברך לאחר מכן? לעומת זאת, אם הספירה עולה למניין כספירת לילה רגילה, מדוע שלא יספור עם ברכה? קושיות אלו מופיעות במפורש בשות הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א סימן רלה) בהתמודדותו עם שיטת רש"י שהביא פיתרון דומה:

ומה שאמרת משם רש"י ז"ל בענין ספירת העמר כשממהרין הצבור להתפלל תפלת הערב מבעוד יום שמונה עם הצבור ימים ושבועות בלא ברכה. דמימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך ונמצא שלא ברכתי ברכה לבטלה קודם שקיעת החמה. ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה. לא ידעתי אנה כתב רש"י ז"ל. ואני תמה אם אמרה הרב ז"ל. ואם אמרה אחר משמו אומר אני שתלה בוקי סריקי ברבנו ז"ל. דכל שמנה מבעוד יום לא עשה ולא כלום. אלא הרי הוא עומד ביום ראשון ומונה יום שני. ואדרבה כמעיד מה שאינו. ואם שמא יצא בספירה ויסמוך בספירה זו כמו בקריאת שמע של ערב אם כן כבר יצא ידי ספירה וכשחוזר ומברך בלילה נמצאת ברכה לבטלה. סוף דבר לא ידעתי לזה ענין ואין הרב ז"ל חתום עליו.

נושאי הכלים מנסים להסביר מדוע השו"ע פסק בניגוד לדברי הרשב"א. המג"א (ס"ק ז) הסביר ששיטת השו"ע קשורה לשיטתו בעניין מצוות צריכות כוונה, והבה"ל כותב שמכיוון שספירת העומר בימינו היא רק זכר לביהמ"ק, ניתן להקל כדי שלא תשכח תורת ספירה. הבה"ל מוסיף טעם נוסף - מכיוון שיש חשש שישכח לאחר מכן ניתן להחשיב זמן זה כלילה כמו לגבי תפילה.

לסיכום: אנו רואים שלעניין ספירת העומר איננו מחשיבים את הזמן שנוסף מבעוד יום כלילה ממש ומצד הדין לא ניתן לספור בזמן זה את ספירת העומר כתקנה. ייתכן וניתן להסביר את הייחודיות הקיימת בדין הספירה, אשר לא קיימת במקרים אחרים. ניתן לומר, שבדומה לחיוב הקידוש בערב פסח, יש טעם ייחודי בספירת העומר שמצריך ספירה בלילה. ישנן מספר הלכות אשר מדגישות את העניין הקיים בספירת שבע שבועות תמימות. ייתכן, שלעניין זה לא מועיל הגדרה סובייקטיבית של היום הואיל ויש צורך ביום של 24 שעות[5].

ז.      הזכרת ראש חודש בשבת

המגן אברהם בסימן תיט  (ס"ק א) עוסק בדיני ברכת המזון בסעודה שלישית של שבת שנמשכת לראש חודש שחל ביום ראשון. המג"א דן בשיטות השונות בעניין זה ובסיום דבריו הוא מתייחס להשלכה ההלכתית של אדם שהתפלל ערבית של ר"ח מבעוד יום או אם התפללו ערבית של ב' בחודש מבעוד יום:

וכתוב בהלכות שמחות למהר"מ: אפילו התפלל ערבית מבעוד יום שוב אינו מזכיר של ר"ח או שבת, אבל אם הוא לא התפלל, אף על פי שהציבור התפללו מזכיר של ר"ח מ"ד אמ"ש שאע"פ שהציבור התפללו אם הוא לא התפלל מזכיר רצה. וכן כתב סימן רס"ג לענין מנחה. מיהו אם הוא התפלל מנחה והתחיל לאכול אחר שהתפללו הקהל ערבית בר"ח מבעוד יום, אינו מזכיר של ר"ח והוא הדין איפכא אם הקהל התפללו בערב ר"ח מבעוד יום והתחיל לאכול אחר ערבית אף על פי שהוא לא התפלל ערבית, מזכיר של ר"ח ועיין בטור סי' קי"ז[6]. מיהו אם הוא לא התפלל מנחה עדיין אינו מזכיר של ר"ח כיון שעתיד להתפלל מנחה של חול וה"ה במוצאי ר"ח מזכיר של ר"ח בב"ה אם לא התפלל מנחה אע"פ שהציבור התפללו ערבית.

המג"א פוסק להלכה שבמידה והקהל התפלל ערבית מבעוד יום אזי גם היחיד אינו יכול להגיד יעלה ויבוא הואיל ועבר היום. אך במידה והאדם לא התפלל מנחה, הוא אינו נמשך אחר הציבור הואיל והוא עוד יתפלל ואז הוי תרתי דסתרי. בדברי המג"א הללו אנו מוצאים מקור נוסף לכך שהציבור יכול להגדיר זמן כלילה עבור היחיד.

דיון דומה קיים לגבי הזכרת ר"ח אם מתפלל ערבית בערב ר"ח מוקדם. לכאורה השאלה במקרה זה האם יש מושג כזה של תוספת ר"ח. בעניין זה כותב המגן אברהם (מג"א קח,י):

הזיד - מעשה בא' שבא לבית הכנסת סמוך לערבית וירד לפני התיבה והתפלל ערבית ועדיין לא התפלל מנחה, נראה לי דלא דמי להזיד ולא התפלל דהא עדיין זמן מנחה הוא ואין לומר דאי אפשר להתפלל מנחה דכבר עשאו לילה כמה שכתוב סוף סימן  ל' דשאני הכא דלא יהא אלא ערבית שתים דדוקא גבי שבת אמרינן בסימן רס"ג סעיף ט"ו דאינו רשאי, ועוד דאפשר לדונו כשוגג דסבר מותר להתפלל ערבית קודם ומשמע לי דבראש חודש יזכיר יעלה ויבא בשניה דכבר קבל ראש חודש עליו וכמה שכתב ריש סימן תכ"ב ע"ש עס"ס זה.

המג"א מחדש שהעובדה שהתפלל ערבית מחייבת את האדם להזכיר ראש חודש גם במידה והוא מתפלל מנחה לאחר מכן. אם כן, מבחינתו קיימת הגדרה כפולה:  מצד אחד היום לא נהפך ללילה, שהרי מתפלל מנחה אך מצד שני, מבחינה הלכתית הלילה קיים, שהרי האדם אומר יעלה ויבוא. יתכן וניתן לחלוק ולהניח שאומר יעלה ויבוא בערבית אך אם משלים מנחה לאחר מכן הוא אינו צריך לומר יעלה ויבוא בתפילת המנחה. הסבר אחר שניתן להציע (כך סובר הרב אשר וייס) הוא שהיום לא נהפך ללילה אך עדין אומר יעלה ויבוא בערבית מוקדמת. תפילת ערבית היא תפילה הלילה ולכן מתפלל אותה כפי שיהיה הלילה. אומנם זה קצת לפני הזמן אך היא עבור הלילה ולכן צריך להזכיר את ראש חודש.

ח.     ברית מילה

ההגהות מיימוניות (הלכות מילה פ"א אות ח) כותב:

ור"י השיב בתשובה אם כשוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראה ג' כוכבים בינונים יש לסמוך עליהם שהוא לילה אפילו הוא לאחר שבת אבל אם שהו הכוכבים אחרי כן... ואינו תלוי כלל בתפלה אם קבלו שבת מבעוד יום לא להקל ולא להחמיר אלא מן יציאת הכוכבים.

ה"הגהות מיימוניות" כותב בשם תשובת ר"י שאין משמעות לקבלת שבת אישית לגבי קביעת יום המילה. יום המילה נקבע לפי צאת הכוכבים, ואין הבדל בין אם כל הציבור קיבל שבת או רק יחיד. השו"ע פוסק זאת להלכה (יו"ד רסב,ז)- "... אין דבר זה תלוי בתפלה אם התפללו מבעוד יום לא להקל ולא להחמיר". הגר"א (ביאור הגר"א אות י) מוסיף על פסק השולחן ערוך ביאור קצר:

ממה דמספקא להו בברכות כ"ז ע"ב אומר קדושה כו' אומר הבדלה כו' ודוקא הנך דתליא בתפלה:

הגר"א מסביר את פסק השו"ע בצורה כללית: על פי הסברו, כל ההשלכות של הקדמת זמן כניסת השבת הנן רק לעניין תפלה (כדברי המהרש"ל לעניין שמיני עצרת). מביאור הגר"א משמע שהפסק שאפשר להקדים את כניסת השבת הינו בעל השלכות רק לדיני תפלה, אך לא לשאר הלכות. על פי הבנתו, במעשה קבלת תוספת השבת, האדם אינו מרחיב את השבת,  אלא מעניק לעצמו אפשרות להתפלל במועד מוקדם יותר. לפי הסבר זה משמע שהגר"א יסבור שאין השלכה כלל לקבלה מוקדמת של השבת גם לגבי הלכות אבלות או הלכות נידה.

*********************************************************

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ה

עורך: נועם לב

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 


[1]   ראה אור זרוע הלכות ערב שבת סימן יד, טור או"ח סימן רצג.

[2]   המהרי"ל בתשובה מדגיש שלעניין נידה חשוב לנו רק שיהיו שבעה ימים של כד' שעות. בטהרת הבית (מעמוד רעז) ישנו דיון כיצד על האשה לנהוג במקרה והיא טסה מארה"ב לישראל בזמן שהיא סופרת שבעה נקיים. השאלה היא האם יש צורך בשבעה ימים מעת לעת או שיעברו שבעה ימים כפי הגדרת בני אדם. הדיון לשאלה זו דומה קצת למקרה שלנו מצד השאלה איך אנו מגדירים יום באופן כללי ובפרט לגבי הלכות נידה. דיון זה שייך במצוות נוספות- כמו 'אותו ואת בנו', 'מכירת חמץ שנמצא במקום שבו הוא כבר אסור' ועוד.

[3]   המהרי"ל עקבי לשיטתו ומזכיר השלכות רבות לשיטה זו. את עיקרי הדיונים נביא בהמשך השיעור ונדון בכל מקרה לגופו.

[4]   לגבי המנהגים השונים בעניין ישיבה בסוכה בשמיני עצרת ראה בספרו של י. זימר "עולם כמנהגו נוהג", פרק ח- ישיבה בסוכה בשמיני עצרת בקהילות אשכנז, עמודים 173-163.

[5]   יצוין שגם לגבי ספירת העומר אנו מוצאים שבפועל - הלכה למעשה יש לציבור תוקף להגדיר חלק מהיום כלילה. פסיקת השו"ע היא שאם הציבור התפללו מבעוד יום, יספור בלא ברכה ואם לא - יספור אחר כך שנית אז ספיקה זו עולה לו. אנו רואים גם כאן שיש מציאות שאינה מועילה עבור יחיד אבל אם היא נעשתה בציבור לפחות בדיעבד זמן זה ייחשב כלילה. לעניין ספירת העומר לפני צאת הכוכבים ראה- שו"ת יחווה דעת ח"א,כג; שו"ת ציץ אליעזר חי"ג,נט.

[6]  הטור כתב בסימן קיז לגבי תחילת זמן שאילת גשמים- "וכתב עוד שאם נפלה התקופה בג' שעות ביום והציבור לא הזכירו בהתפללם בבקר ויחיד איחר תפלתו מן הציבור דבתר ציבור גריר שאין עושים שתי תורות...". ממקור זה אנו רואים שטעם הדבר שהציבור גורר את היחיד זה שאין עושים את התורה כשתי תורות, אך לציבור בשביל עצמו יש לו יכולת להגדיר את הזמן כלילה.