מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

זבחים דף נט – מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין

הגמרא בדף נט מביאה את דברי רב, כי במקרה בו המזבח נפגם, הקדשים השחוטים פסולים. המקור לכך מובא בשם רבי ישמעאל ברבי יוסי -

"וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, וכי עליו אתה זובח? אלא, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר."

לאחר מכן מציינת הגמרא, כי רב ורבי יוחנן נחלקו לגבי בעלי חיים שטרם נשחטו בעת פסילת המזבח. לדעת רבי יוחנן אף הם נדחים מלהקרב, ולא יובאו עוד כקרבן אף לאחר שהמזבח יתוקן, ואילו לדעת רב אין בעלי חיים נדחים.

אלא שקישור זה של הגמרא לסוגיית דיחוי בקרבנות, מעלה שאלה חשובה. את פסול מזבח שנפגם יכולים אנו ללמוד מן הפסוק (דברים כז,ו) -

"אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' א-להיך"

אם כך, מזבח שנפגם אינו כשר לזריקה. כיון שכן, לכאורה אין צורך עוד בפסוק 'וזבחת עליו'. שהרי, עצם העובדה כי לא ניתן לזרוק את דם הקרבן ולכפר, היא עצמה מהווה דיחוי, לא פחות מן העובדה כי הפסוק 'וזבחת עליו' מחדש פסול נוסף הנגרם בקרבן עצמו כתוצאה מפגימת המזבח.

הראשונים התמודדו עם שאלה זו, סביב סוגיה בחולין יז ע"ב – יח ע"א. מן הסוגיה שם מתברר, שיש שני אופני פגימה במזבח. הראשון הוא פגימה באבני המזבח עצמן, ושיעורה בכדי חגירת אצבע (ועל פי דעה אחרת שם, בכזית). השני הוא בסיד אשר חיבר את אבני המזבח זו לזו (עיין רמב"ם הלכות בית הבחירה ב,טז), ושיעורו בכטפח.

לאור זאת, הציע הרמב"ן (שם יז ע"ב ד"ה והא דאמרינן), שהפסוק 'אבנים שלמות' נאמר דווקא לגבי האבנים, ואילו 'וזבחת עליו' בא לחדש שאף פגם בסיד פוסל. ואם כן, לכאורה, לא בא הפסוק ללמדנו את פסילת הקרבנות בפגימת המזבח, שהוא מדין דיחוי הרגיל, אלא ללמדנו שאף פגימת סיד הוי פגימה.

תירוץ אחר, אותו מביא הריטב"א (שם יט ע"א סוד"ה הא בסידא), הוא שהפסוק 'אבנים שלמות' בא לצוות על אופן הבניה, ואילו הפסוק 'וזבחת עליו' בא ללמד שאף לאחר הבניה יש להקפיד על שלמותו של המזבח.

תירוץ שלישי מובא בשפת אמת על סוגייתנו, בזבחים נט ע"א. הוא מסביר, שהפסוק 'אבנים שלמות' הוא למצוה, ואילו 'וזבחת עליו' הוא לעיכובא, ובא ללמד שפגם במזבח פוסל אותו אף בדיעבד.

אציע כאן דרך נוספת לפתרון הבעיה, אשר ייתכן והיא משתלבת לפחות עם חלק מן התירוצים שהובאו לעיל. לכאורה, הפסוק בשמות כ, בו מוזכר 'וזבחת עליו', מדבר על מזבח אדמה. וזוהי לשון הפסוק במלואה:

"מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך."

המזבח עליו מדברת התורה בדברים כז, ה-ו הינו לכאורה מזבח אחר, מזבח אבנים -

"ובנית שם מזבח לה' א-להיך מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל: אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' א-להיך..."

אמנם, חז"ל ביארו כי בשני המקרים הכוונה לאותו מזבח, הוא מזבח החיצון העומד בעזרה. מזבח זה עשוי מאבנים, אך עליו להיות מחובר לאדמה. אמור מעתה: הפסוק 'אבנים שלמות' דן בכשרותו של המזבח מצד עצמו, ואילו הפסוק 'וזבחת עליו' דן בכשרותו של המזבח מצד היותו מחובר לעזרה. חיבור זה של המזבח לעזרה הינו מהותי – קדושת העזרה כמקום שניתן לשחוט בו קרבנות תלויה בהיותו של המזבח מחובר בה, וזהו בדיוק הדין הנלמד מן הפסוק 'וזבחת עליו'. השחיטה כשרה כיון שמציאות המזבח מקדשת את העזרה. על כן, פגם בחיבור המזבח לעזרה, אף אם אין הוא פגם במזבח עצמו, פוגם את העזרה, ולא ניתן לשחוט בה עוד. זאת בניגוד לפסוק 'אבנים שלמות', הדן בפגם במזבח עצמו.

ושמא ניתן להעמיס כוונה זו בדברי הרמב"ן, המחלק בין פגם באבנים לפגם בסיד. האבנים הינן המזבח עצמו. הסיד, לעומת זאת, הושם שם כדי לחבר את האבנים זו לזו, ואת המבנה כולו לקרקע. על כן, פסול הסיד נלמד דווקא מן הפסוק 'וזבחת עליו', שהוא הפסוק הדן בחיבורו של המזבח לאדמה.

בכך תיושב קושיה נוספת. לכאורה קשה, כיצד יכלה הגמרא ללמוד מן הפסוק וזבחת עליו שקדשים שנשחטו בעת שהמזבח פגום נפסלו, והלא פסוק זה שימש בדף נח ע"א ללמוד כי ניתן להקריב בראש המזבח. ועל פי דברינו מיושב, שזהו אותו לימוד עצמו. 'וזבחת עליו' מלמד שהיכולת לשחוט בעזרה נובעת מהמצאותו של המזבח בה. על כן, פסול במזבח, או בחיבורו של המזבח לקרקע, מבטל את היכולת לשחוט. באותה המידה, אם אנו אומרים כי המזבח הוא שמקדש את העזרה לשחיטה, הרי שלא יהא הטפל חמור מן העיקר, ואם ניתן לשחוט בעזרה קל וחומר שניתן לשחוט על ראש המזבח, וזהו אותו הלימוד ממש.

הרב ברוך וינטרוב