מזמור מד (ב) - כי עליך הורגנו כל היום

  • הרב אלחנן סמט

"כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם" - מזמור מד (המשך)

ה. פסקה ה (כ-כג)

פסקה ה בנויה במבנה תחבירי דומה לזה של קודמתה: אף היא פותחת במשפט טפל שבו מתוארים מעשיו הקשים של ה' ביחס לישראל, ולאחר מכן בא המשפט העיקרי, שבו מתוארת תגובת הנאמנות של ישראל לה' אף לאחר אותם מעשים. את התיבה "כי" בראש פסוק כ יש לפרש כפי שפירשנו תיבה זו בראש פסוק ח: 'כאשר'. אלא שבפסקה ה, מפני דמיונה התחבירי והתוכני לפסקה ד, יש להשלים בראשה את התיבה 'אף', כפי שהדבר בראש פסקה ד.[1] מעתה יהא פירושו של פסוק כ כזה: 'גם כאשר דכיתנו במקום תנים - מקום מדבר ושממה,[2] וכסית עלינו בצלמות[3], אנו... .

דמיון זה בין פסקה ה לבין פסקה ד, הן במבנה התחבירי והן בתוכן הענייני, מעורר את השאלה מדוע חוזר הטיעון שנשמע באריכות בפסקה ד פעם נוספת בפסקה ה, והאם יש הצדקה בהפרדה ביניהן.[4]

ההבדל הבולט ביותר בין שתי הפסקאות הוא באורכן: פסקה ד - עשרה פסוקים, ואילו פסקה ה ארבעה בלבד. מגמת הקיצור בשירה מעידה בדרך כלל על העצמה רבה יותר של המסר, וכך הדבר אף במקומנו.

הבדל נוסף הבולט לעין הוא ביחס בכל פסקה בין החלק הטפל מבחינה תחבירית לחלק העיקרי. בפסקה ד סדרת המשפטים הטפלים משתרעת על פני 8 פסוקים, ואילו העיקריים על פני 2 פסוקים. בפסקה ה מתהפך הדבר: המשפט הטפל תופס פסוק אחד, ואילו המשפטים העיקריים - שלושה.

הבה נבחן אפוא מהו חידושה של פסקה ה ביחס לקודמתה, ובמה היא מעצימה את התלונה שנשמעה עד עתה במזמור.

1. "וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת"

כמו בפסוקים י-טו, כך גם בפסוק כ מיוחסות הרעות שבאו על ישראל לפעולתו של ה': אתה 'זנחת ותכלימנו', ואתה הוא ש'תמכר עמך' וש'תשימנו חרפה' וכו', וכיוצא בכך גם בפסוק כ, אתה הוא ש"דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות". ובכל זאת יש הבדל בין שני המקומות: את הרעות שבפסקה ד הביא ה' על ישראל באמצעות הגוים: הם שניצחו את ישראל - "ומשנאינו שסו למו" (יא). ואף בגלות, הם שמחרפים את ישראל ולועגים להם, וה' הוא רק זה ששם את ישראל במצב המאפשר זאת. אולם בפסוק כ שבראש פסקה ה ניצבים רק שניים: 'אתה' ו'אנחנו': אין עוד גוים ומלחמות, ואין לעג וחרפה. דבר זה אכן מתחייב מן התיאור שבפסוק זה: "מקום תנים" ו"צלמות" הם מקומות שוממים וחשוכים.

ובכן, האם בפסקה ה יצאו ישראל מבין הגוים, ואינם עוד בארצות גלותם, אלא במדבר שומם? דבר זה אינו מסתבר. ראשית, לא ברור מהו השלב ההיסטורי שאליו רומז פסוק כ? היכן ומתי יצאו ישראל מארצות גלותם אל מדבר שממה וישבו שם ישיבת קבע? שנית, בהמשך פסקה זו עצמה משתמע שישראל עדיין בין הגוים. בפסוק ג נאמר "כי עליך הרגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה", משמע אפוא שהורגים בנו וטובחים אותנו, ודבר זה עושים הגוים שבקרבם אנו יושבים.

נראה אפוא שבפסוק כ מתואר מצב קיצוני ביותר שבו נתונים ישראל בארצות אויביהם: לא עוד חרפה ולעג מצדם, אלא הריגה וטביחה שהם טובחים בנו, כנאמר בפסוק כג, עד שמקומות יישובם של ישראל נעשים מדבר שממה. 'מקום תנים' ו'צלמות' הם אפוא מטפורות להשמדתם של ישראל ולביטול מקומות היישוב שלהם (כפי שהדבר בכמה מקומות במקרא, הערה 2).

דבר זה יש ללמוד לא רק מפסוק כג, אלא מפסוק כ עצמו: אין הוא אומר 'כי הוצאתנו למקום תנים' אלא "כי דכיתנו במקום תנים"; ואין הוא אומר 'ותושיבנו בצלמות', אלא "ותכס עלינו בצלמות", וכמובן שהשימוש במונח "צלמות" רומז למוות, ולא סתם לחשיכה (וראה הערה 3).

נמצא שפסוק כ מתאר שלב חדש וחמור הבא לאחר סדרת הפורענויות שתוארו בפסקה ד. הישיבה בין הגוים, שבפסקה ד גרמה בעיקר בושה וכלימה לישראל (יג-יז), מביאה אותם עתה לטבח ולהריגה בידיהם. במצב כה נורא, שוב אין הגויים מהווים גורם (אף שהם ההורגים) אלא ישראל עומדים ישירות אל מול ה' והוא המדכאם ומכסה עליהם בצלמות.


2. "אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵינוּ"

כיצד מגיבים ישראל על יחס זה של ה' אליהם? האם תחזיק נאמנותם לה' מעמד אף עתה? כאן בא פסוק כא, שהוא המשפט העיקרי הבא לאחר המשפט הטפל, ועונה:

אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר!

"אם שכחנו" היא לשון שבועה על כך שלא שכחנו.[5] מה פירוש הדבר שלא שכחנו את שם א-לוהינו? יש ללמוד תשובה על כך מתוך ההקבלה "ונפרש כפינו". 'פרישת כפים' היא ביטוי לתפילה,[6] ואם כן אי-שכחת שם ה' אף היא מכוונת להזכרת שמו בתמידות בתפילה אליו. משמעות הפסוק היא אפוא, שאף כאשר ה' דיכא את ישראל, הם המשיכו להתפלל אליו ולצפות לישועתו, ולא העבירו את אמונתם ואת תפילתם לאל זר.

מה שאומר עם ישראל על עצמו במזמורנו, אמר איוב על עצמו באחד מנאומיו (י"ג, טו):

הֵן יִקְטְלֵנִי - לא (לוֹ) אֲיַחֵל!

ועל כך אומרת המשנה (סוטה פ"ה מ"ה):

בו ביום דרש רבי יהושע בן הורקנוס: לא עבד איוב את הקדוש ברוך הוא אלא מאהבה, שנאמר: "הן יקטלני לו איחל". ועדיין הדבר שקול: לו אני מצפה (כפי הקרי), או איני מצפה (כפי הכתיב). תלמוד לומר (שם כ"ז, ה): "עד אגוע לא אסיר תמתי ממני" - מלמד שמאהבה עשה.

ובכן, מה בין הצהרת הנאמנות של ישראל בפסקה ה לזו שבפסקה ד? עוד בטרם נשווה ביניהן וניווכח בדומה ובשונה, יש לומר כי זו שבפסקה ה גדולה יותר, משום שהיא באה לאחר מעשים קשים יותר שעשה ה' לישראל. ועתה הבה נשווה:

פסקה ד (יח) ... וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ.

פסקה ה (כא) אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר.

בצלע הראשונה של כל אחד מן הפסוקים מצהירים ישראל על כך שלא שכחו את ה' או את שמו, ואילו בצלע השנייה הם מבהירים מה היא שכחה זו: בפסקה ד זו הפרת הברית עם ה', ואילו בפסקה ה זו הפנייה בתפילה לאל זר, ונראה שכוונה דומה לשני הפסוקים.

על אף הדמיון הרב, ניכר כי הצהרת הנאמנות בפסקה ה היא בעלת עצמה רבה יותר, שכן היא נאמרת בשבועה - "אם שכחנו". שבועה זו היא ביטוי לאותו מאמץ רוחני שעמדנו עליו בדיוננו על השלילה המשולשת בסוף הפסקה הקודמת. אלא שבפסקה ה היא משקפת התגברות גדולה יותר, מאומצת יותר, על האפשרות התיאורטית של שכחת שם ה'. הזכרת פרישת הכפיים לאל זר ממחישה את מה שנאמר אך ברמיזה בפסקה הקודמת "שקרנו בבריתך", והופכת זאת לאפשרות ממשית יותר, שיש לדחותה בתוקף רב יותר מכוח אותה שבועה.

הבדל נוסף נובע ממה שאמרנו קודם לכן: הצהרת הנאמנות בפסקה שלנו היא לא על אי שכחת ה', כבפסקה ד, אלא על אי שכחת שמו בתפילה אליו - "הן יקטלני - לו איחל".

הצהרת אמונים זו המובעת בשבועה מעוררת פליאה: האמנם עד כדי כך גדולה נאמנותם של ישראל לה' שאף כאשר הוא מדכאם ומכסה עליהם בצלמות הם ממשיכים לשאת את שמו ולייחל לישועתו? ישראל הנשבעים שבועת אמונים זו חשים שיש צורך בעד שיעיד על אמיתות שבועתם. אולם מי יעיד על כך? רק מי שהוא 'יודע תעלומות לב' יכול לעשות כן, כלומר רק א-לוהים! ועל כן הם מעידים אותו עליהם:

הֲלֹא אֱ-לֹהִים יַחֲקָר זֹאת כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב. (כב)

אפשר שהפיכת ה' בפסוק זה מנמען לתלונתם של ישראל למי שמעיד על צדקת שבועתם, היא הסיבה למעבר שחל בפסוק זה מפנייה אל ה' כנוכח, המאפיינת את המזמור לכל אורכו, לדיבור עליו כנסתר.[7] גוף שלישי מתאים לעד המעיד שצריך להיות גורם אובייקטיבי שאינו מעורב כביכול בהתדיינות בין שני בעלי הדין.[8]

3. "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם"

הפסוק המסיים את פסקה ה מביא את הצהרת האמונים של ישראל לשיאה, ובכך הופך גם את התלונה שבפיהם לקשה יותר מכל מה שנאמר עד עתה במזמורנו:

כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. (כג)

ראשית, יש לדון במשמעות המילים "כי עליך" בראש פסוק זה, ובהקשר שבו נתון הפסוק. בשני הפסוקים הקודמים נשבעו ישראל כי לא שכחו את שם א-להיהם, והעידו על עצמם את ה' עצמו כי אמת בפיהם. עתה הם אומרים "כי עליך הרגנו" ומבאר ראב"ע את דבריהם: "והעד הנאמן לדברינו: כי ברצוננו אנו נהרגים על דבר כבוד שמך, וברצוננו נחשבנו כצאן טבחה".[9] אנו נהרגים "עליך" - "בשבילך, שלא לשנות האמונה" (ר' ישעיה),[10] או אולי 'עליך' - בגלל היותנו נאמנים לך. עובדה זו היא "העד הנאמן" לאמיתות שבועתנו, כי אף כשאתה מכסה עלינו בצלמות - "אם שכחנו שם א-להינו...". על פי זאת משמעות התיבה "כי" תהא 'שהרי', כמשמעה בעוד מקומות במזמורנו.[11]

פסוק כג מזכיר לכאורה את מה שכבר נאמר בפסוק יב: שם נאמר "תתננו כצאן מאכל" ואילו במקומנו "כי עליך... נחשבנו כצאן טבחה".[12] ובכן, מה בין שני פסוקים אלו? נציין כאן שלושה הבדלים חשובים ביניהם:

א. כל אחד משני הפסוקים הללו מתאר שלב אחר בתהליך ההיסטורי שאותו מלווה מזמורנו. פסוק יב הוא חלק מתיאור המפלה במלחמה, תיאור שראשיתו כבר בפסוק י. "תתננו כצאן מאכל" פירושו אפוא, שכאשר "תשיבנו אחור מני צרי...", הרגו שונאינו שניצחונו במלחמה רבים מאתנו, ואנו היינו אפוא "כצאן מאכל".

פסוק כג, לעומת זאת, מתאר שלב מתקדם וחמור בתולדות הגלות, שבו הורגים בנו וטובחים בנו בארצות גלותנו שלא במסגרת מלחמה (שהרי בגלות איננו נלחמים) אלא מחמת היותנו עמו של ה' הנאמנים לו ("עליך").

ב. מי הוא זה שנתן את ישראל "כצאן מאכל" או "כצאן טבחה"? בפסוק יב ה' הוא שעושה זאת - "תתננו כצאן מאכל", והוא עושה זאת כמובן באמצעות האויבים, שלהם הוא מעניק ניצחון עלינו.

אולם בפסוק כג לא מיוחסת פעולת ההריגה לה', ואף לא לגוים! אנו עצמנו מסרנו עצמנו להריגה! אפשר שזו כוונת הצורה הנדירה "הֹרַגְנוּ" - בבניין קל בסביל, במקום בבנין נפעל 'נהרגנו'. צורה זו מבליטה את בחירתנו בכך, למסור עצמנו להריגה.

ההריגה אמנם אינה מיוחסת לה', אך ה' הוא סיבתה, שכן אנו מסרנו עצמנו להריגה "עליך" - על אמונתנו בך.

ג. ההבדל העיקרי בין הפסוקים (שמסביר גם את ההבדל הקודם שנידון כאן) הוא בתפקיד שיש לכל אחד משני הפסוקים בטיעון הנשמע במזמור ובהקשר שבו כל פסוק נתון. כפי שראינו, מתחילת המזמור ועד לפסוק זה בנוי המזמור על תיאור מעשים שעשה ה' ביחס לישראל ועל תיאור תגובתם למעשים אלו. התלונה בחלקו השני של המזמור מבוססת על הניגוד בין המעשים הקשים שעשה ה' לישראל לבין נאמנותם המוחלטת לה' על אף כל מה שהביא עליהם. פסוק יב הוא חלק מתיאור מעשי ה' לישראל, והוא חלק מסדרת המשפטים הטפלים המכינים את הופעת המשפט העיקרי (החל בפסוק יח). פסוק כג, לעומת זאת, הוא חלק מתיאור נאמנותם של ישראל לה' על אף יחסו אליהם, והוא חלק מסדרת המשפטים העיקריים בפסקה ה, הבאים לאחר המשפט הטפל (בפסוק כ).

על אף כל ההבדלים הללו, אין לטשטש את העובדה שבשני הפסוקים הללו (וכן בפסוק כ הפותח את פסקה ה) מתואר דבר אחד: הריגת ישראל בידי אויביהם. כיצד אפוא משמשת עובדה זו פעם בצד תיאור מעשי ה' לישראל ופעם בתיאור נאמנותם של ישראל לה'?[13]

התשובה על כך היא שמניעי ההריגה שונים בכל מקום: בפסוק יב הורגים הגויים את ישראל במלחמה כדרך המנצחים. זהו מעשה שעשה ה' לישראל בכך שנתנם ביד אויביהם, ומעשה זה עומד בצד אחד של המתרס (בפסקה ד) ואילו נאמנותם לה' עומדת בצד האחר - "ולא שכחנוך...". אולם בפסוק כג הורגים הגויים את ישראל בארצות גלותם מפני נאמנותם לה', וישראל נהרגים בידיהם מפני התעקשותם להישאר בנאמנותם, כנאמר "עליך הרגנו". נמצא שבמעשה זה מתבטאים באורח פרדוכסלי הן מעשי ה' ביחס לישראל והן נאמנותם לו על אף אותם מעשים. אין אלו שני דברים נפרדים - מעשה ה' ותגובת ישראל - אלא דבר אחד שמכיל מיניה וביה הן את מעשה ה' הקשה והן את ביטוי נאמנותם של ישראל שבוחרים לשמש מושאים לאותו מעשה.[14]

לפיכך אמרנו בראש דברינו על פסוק כג כי בפסוק זה מגיעה הצהרת האמונים של ישראל לשיאה: נאמנותם של ישראל לה' מביאה אותם לבחור בהרג על קידוש שמו. אך יחד עם זאת מגיעה גם התלונה שבמזמורנו לשיאה: כיצד זה מביא ה' על עמו הרג אכזרי והמוני בידי הגויים, דווקא בשל כך שהם נושאים את שמו ומתעקשים על נאמנותם לו!

נסיים את דיוננו בפסקה ה, הקשה והחמורה שבכל מזמורנו, בהמחשה סיפורית היסטורית המביעה את הפליאה הגדולה שבמציאות פרדוכסלית כמו זו המתוארת בפסקה שלנו. הקטע שנביא להלן, לקוח מן הספר 'שבט יהודה' שכתב ר' שלמה אבן וירגה על אודות גירוש ספרד. הספר נכתב בדור שאחרי הגירוש, על פי עדויות שאסף המחבר מזקנים שהיו בין המגורשים.[15]

שמעתי מפי זקנים יוצאי ספרד, כי אניה אחת באה בה מכת הדבר, ובעל האניה השליכם אל היבשה מקום שאין ישוב, ושם מתו רובם ברעב, וקצתם נתאמצו ללכת לרגלם עד ימצאו ישוב.

ויהודי אחד בתוכם הוא ואשתו ושני בניו התאמצו ללכת. והאשה מאשר לא נסתה כף רגלה נתעלפה ומתה, והאיש היה נושא הבנים ונתעלף גם הוא ושני בניו מצד הרעב, וכי הקיץ מן העלוף מצא שני בניו מתים. ומרוב הדאגה[16] קם על רגליו ואמר: רבון העולמים! הרבה אתה עושה שאעזוב דתי[17], תדע נאמנה שעל כרחם של יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי! ואסף מן העפר ומן העשבים וכסה את הנערים והלך לבקש ישוב.

ו. פסקה ו (כד-כז)

אף שהדובר במזמורנו פונה לא-לוהים כנוכח החל מן המילה הראשונה[18] ועד לסיום המזמור,[19] אין הוא נושא תפילה ובקשה אלא בפסוקיו האחרונים, בפסקה ו. סיום זה בתפילה נרגשת, מרכך במעט את נימת התלונה בשתי הפסקאות הקודמות. במזמורי תלונה אחרים בספרנו מעורבות התלונה והתפילה לבלי הפרד. אולם במזמורנו - זו לחוד וזו לחוד. אפשר שסיבת הדבר היא בחומרת התלונה הנשמעת במזמורנו: מי שמצוי בעמדה נפשית של 'מאשים', קשה לו להימצא בו-זמנית בעמדה של 'מתפלל'. רק לאחר שפרק את משא תלונתו (בפסקאות ד-ה) הוא חש ביכולת לשנות את עמדתו, ולבקש ולהתחנן על שינוי מצבו. נמצא שבעצם המעבר במזמורנו מתלונה לתפילה ישנו רמז לאפשרות של פיוס והשלמה.

חיזוק לנימת הפיוס הזאת ניתן למצוא בשני הפסוקים הראשונים של התפילה:

עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן אֲ-דֹנָי? הָקִיצָה, אַל תִּזְנַח לָנֶצַח!
לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ? (כד-כה)

בפסוקים אלו ישנו הסבר חדש לצרותיהם של ישראל: לא פעולה ישירה ומכוונת של ה' כנגדם, כפי שתוארו הדברים בשתי הפסקאות הקודמות, אלא 'הסתר פנים', התעלמות ושכחה, המדומים ל'שינה'. זניחה זו היא שהביאה לכל הרעות שבאו על ישראל, כפי שנאמר בספר דברים (ל"א, יז):

... וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת...

ואם זו סיבת הצרות, ולא פעולה אקטיבית של ה' כנגד עמו, יש סיכוי לתפילה ולתחנונים שישנו את יחס ה' לעמו, כך שיזכור את עניים ויעזור להם להיחלץ מירידתם האיומה.

מצד שני, אין להגזים בתיאור שינוי האוירה בתפילה זו. האוירה עדיין קשה, משום שמצבם השל ישראל הוא בשפל המדרגה:

כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ. (כו)

זהו תיאור ירידת האדם למקום הנמוך ביותר - לעפר הארץ, ומה שנמוך מזה הוא כבר בור קבר.

תיאור זה מביע את הנואשות במצבם של ישראל, ולא פחות מכך, את הדחיפות שיש בהצלתם, בטרם ייעלמו מעל פני האדמה. במזמור תלונה אחר בספרנו, מזמור ל"ט, מסיים היחיד את תפילתו הנואשת בדרך דומה:

הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי![20] (ל"ט, יד)

כיוון שזהו מצבם של ישראל, מסיים המזמור בקריאה דחופה לפעולה חיובית של ה' ביחס לישראל. לא כמו שפתח את תפילתו, בקריאה להפסקת המצב השלילי - "עורה, למה תישן... למה פניך תסתיר...", אלא בתקווה להופעת ה' ולמימוש הברית שכרת עם עמו:

קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ![21] (כז)

מדרש שמות רבה (פרשה א, ט) רואה בסיום מזמורנו מעין הבטחה לישראל. על הפסוק בשמות א', י "ועלה מן הארץ" אומר המדרש:

כל זמן שישראל בירידה תחתונה - הם עולים. ראה מה כתיב: "ועלה מן הארץ". אמר דוד: "כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו" - אותה שעה - "קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך"!

סיום מזמורנו בתפילה אפשר לפייטן קדום[22] ועלום שם[23] להשתמש במזמור כולו, גם בחלקי התלונה שבו, לשם חיבור פיוט של תפילה נרגשת. פיוט זה נאמר עד היום בקהילות האשכנזים בתחנון של ימי שני וחמישי, ואנו נביא כאן את הבית הראשון ואת הבית הרביעי- האחרון, ונסמן בהדגשה את המקומות בפיוט שיש להם זיקה לשונית או עניינית למזמורנו.

ה' א-להי ישראל, שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך!

הבט משמים וראה, כי היינו לעג וקלס בגוים
נחשבנו כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד ולמכה ולחרפה
ובכל זאת,[24] שמך לא שכחנו, נא אל תשכחנו!

קולנו תשמע ותחן, ואל תטשנו ביד אויבינו למחות את שמנו.
זכור אשר נשבעת לאבותינו ככוכבי השמים ארבה את זרעכם
ועתה נשארנו מעט מהרבה.
ובכל זאת, שמך לא שכחנו, נא אל תשכחנו![25]

(סיום העיון בשבוע הבא)



[1] כך אכן פירש רש"י את פסוקנו: "כי דכיתנו - 'כי' זה משמש בלשון 'כאשר': ואף כאשר השפלתנו בארץ ערבה ושוחה, מדבר מקום תנים...".

[2] ברוב (או בכל) המקומות שהתנים מופיעים במקרא הם קשורים בשממה בחורבן ובמדבר, ראה לדוגמה ישעיהו ל"ד, יג; ירמיהו י', כב; מלאכי א', ג.

[3] 'צלמות' מופיע 18 פעמים במקרא, וברוב מקומות הופעתו הוא קשור לחושך, לאפלה, או שהוא מנוגד לאור, לבוקר. עם זאת, השתתפות הרכיב 'מוות' במילה (הנראית מורכבת מצל וממוות) מעידה שאין הכוונה לחושך רגיל, אלא לחשיכה שיש בה סכנת מוות, ואכן כך נראה בפסוקים אחדים. במקום אחד, איוב ל"ח, יז מקביל 'צלמות' למוות: "הנגלו לך שערי מות / ושערי צלמות תראה".

[4] שאלה דומה שאלנו בדיוננו על פסקה ב ביחס לחזרתה של פסקה זו על האמור בפסקה א. אף התשובה שנענה דומה בתבניתה הכללית לתשובה שענינו שם.

[5] כמו "אם אשכחך ירושלם" שהיא שבועה לעתיד, שלא אשכח. אלא ששם, במזמור קל"ז, בא בהמשך לשבועה גם העונש שמקבל על עצמו הנשבע, ואילו כאן בא חיזוק אחר לשבועה: העדת ה' על כך (בפסוק כב, וראה להלן).

[6] ראה לדוגמה: שמות ט', כט; ישעיהו א', טו ועוד. וטעמו של הביטוי הוא שהמתפלל היה פורש את כפות ידיו להבעת תחנוניו.

[7] אפשר שהמעבר חל כבר בפסוק הקודם - "אם שכחנו שם א-להנו" (ולא 'אם שכחנו את שמך'), וזאת כהקדמה לזימון העדות בפסוק שלנו. אולם אפשר שכיוון שהזכיר בפסוק את התיבה "שם", צירף את המילה "א-להינו" כהמחשה לשם שלא שכחנוהו, ואם כך הדבר אין בפסוק זה ראיה למעבר לגוף שלישי נסתר.

[8] נראה כי בהשפעת פסוקים כא-כב במזמורנו למד הרמב"ם (בהלכות תשובה כרך ב הלכה ב) כי המתחייב לפני ה' על כך שלא ישוב עוד לחטאו לעולם, יעיד על עצמו את ה', שכוונתו היא אמיתית. רק ה' יכול להיות העד, שכן מי עוד יוכל להעיד על אמיתות כוונתו מלבד ה' יודע תעלומות לב? וכך היא לשון הרמב"ם: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד... ויעיד עליו (- ויעיד על עצמו את) יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם".

[9] ראב"ע מבאר את פסוקנו כמכיל תקבולת חסרה: את המילה "עליך" יש להשלים בצלע השנייה של התקבולת מן הצלע הראשונה שלה: [עליך] נחשבנו כצאן טבחה".

[10] וכעין זה כותב רד"ק: "כי עליך - על ייחוד שמך, שלא רצינו לכפור בך, והורגים אותנו על זה".

[11] זהו משמעה בראש פס' ד ובראש פס' ז.

[12] טביחת צאן נעשית לשם אכילתו, ואם כן "צאן טבחה" הוא "צאן מאכל".

[13] בעיה דומה מבחינה פרשנית נמצאת בדברים כ"ו, טז-יט: שמירת המצוות היא עדות הן לבחירת ה' בישראל והן לבחירת ישראל בה'. וראה רמב"ן שם.

[14] נראה כי פסוק כג הוא מקבילו של פסוק כ הפותח את פסקה ה: שניהם מתייחסים לאותו דבר עצמו, להריגת ישראל בארצות גלותם בידי הגויים. אלא שפסוק כ מדגיש את מעשה ה' המתבטא בהריגה זו "כי דכיתנו... ותכס עלינו בצלמות", ואילו פסוק כג מדגיש את נאמנותם של ישראל הבאה לידי ביטוי במעשה זה עצמו - "כי עליך הרגנו".

[15] הציטוט הוא מן הפרק החמשים ושניים של הספר. נביא כאן כמה מילות רקע להבהרת האירוע המתואר: עם התפרסם פקודת הגירוש של יהודי ספרד שלא יהיו מוכנים להתנצר, ירד ערך רכושם של היהודים בבת אחת ירידה דרמטית, ומאידך, בעלי האניות שעליהן בקשו יהודי ספרד לעלות כדי לצאת מן המדינה ולחפש מקלט בארצות אחרות שלחוף הים התיכון, העלו את מחירי הנסיעה באופן דרמטי. בעלי האניות העלו על סיפון אניותיהם המון יהודים, כדי להרוויח כמה שיותר כסף. באניות הללו פרצו מגפות, ולעתים הושלכו היהודים מן האנייה בחוף שומם, ולא ביעד שאליו התכוונו להגיע.

[16] 'דאגה' כאן באה במשמעות 'צער'.

[17] גירוש ספרד כולו הרי שימש כדי ללחוץ על יהודי ספרד להמיר את דתם. רובם הגדול עמד במבחן ויצא מספרד, אך מיעוטם קיבל את הנצרות, בדרך כלל למראית עין, כדי להמשיך את חייהם בספרד.

[18] המילה הראשונה היא הפנייה "א-להים!", והיא מצויה מחוץ להקבלה ולמשקל של שתי הצלעות המקבילות הפותחות את פסוק א. על תפוצתה של פתיחה מעין זו במזמורי תהילים רבים עמדנו בעיוננו למזמור קל"א סעיף ג, (ראה הערה 13 שם).

[19] למעט פסוק כב (ואולי כא-כב). על הטעם למעבר לדיבור על ה' בגוף שלישי במקום זה עמדנו בדברינו על הפסוק במקומו.

[20] טיעון מעין זה משמיע איוב בכמה מנאומיו: ז', ז-י; שם טז-כא; י', כ-כב; י"ד א-טו; והוא נפוץ גם בכמה מזמורי תחינה בתהילים.

[21] הוראת המילה 'חסד' במקומות אחדים היא 'ברית' (הצירוף 'ברית וחסד' מופיע בשמונה מקומות במקרא), ובמזמור שבו נידונה נאמנותם של ישראל לברית - "ולא שקרנו בבריתך", ושבו התלוננו ישראל "תמכר עמך...", ראוי הוא הסיום "ופדנו (- מן הגוים) למען חסדך" - למען בריתך שכרת עמנו.

[22] אפשר שקיומו של פיוט זה רמוז כבר בסדר רב עמרם גאון 'סדר שני וחמשי'. נאמר שם (במהדורת קורונל דף כ עמוד ב): "ואומר שליח ציבור: ה' א-להי ישראל, שוב מחרון אפך, והנחם על הרעה לעמך". אולם המשך הפיוט אינו מובא שם. הפיוט בשלמותו, בהבדלים ובתוספת, מובא במחזור ויטרי. על כל פנים, קדמותו של הפיוט ניכרת מכך שהוא עדיין אינו מחורז.

[23] נעשו נסיונות לעמוד על שם המחבר לפי סימנים שונים בראשי הבתים, אולם אף אם נעמוד על שמו לא נוכל לדעת מי היה ומתי והיכן חי.

[24] כוונת המילים "ובכל זאת" היא: 'ובכל הדברים הללו שאירעו לנו...' ממש ככוונתן במזמורנו "כל זאת באתנו...".

[25] על אף השימוש הברור שעשה הפייטן במזמורנו, הוא ריכך מאד את האמור במזמורנו: הוא הפך את התלונה לתפילה ותחנון, וזאת החל משורת הפתיחה של הפיוט. לצורך זאת הוא משמיט את הייחוס של הרעות לה'. לדוגמה: במזמור נאמר "תשימנו חרפה לשכנינו, לעג וקלס לסביבתינו" (פסוק יד), ואילו בפיוט: "היינו לעג וקלס בגויים".