מזמור מד (ג) - כי עליך הורגנו כל היום

  • הרב אלחנן סמט

"כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם" - מזמור מד (המשך)

ז. מזמור לדורו הנצרך לדורות

מה הם האירועים בתקופת המקרא שעליהם נוסד חלקו השני והעיקרי של המזמור?[1] בשאלה זו נבוכו המפרשים החדשים ולא מצאו מענה ברור.[2]

נקודת המוצא לבירור שאלה זו צריכה להיות שמזמורנו, בניגוד למזמורי תלונה ציבוריים אחרים בספר תהילים, אינו מתמקד באירוע נקודתי טראומתי בקורות עם ישראל,[3] אלא בתקופה היסטורית שלמה.[4] תיאור השלבים ההיסטוריים השונים של אותה תקופה קשה מצוי בפסקאות ד-ה, ואנו עמדנו על כך בדברינו על אותן פסקאות. ואלו הם השלבים:

· מפלה לפני אויב, שגרמה להרג רב בישראל (פסוקים י-יב)

· פיזור ישראל בין הגוים (יב-יג)

· יחס של חרפה ובוז מצד הגוים לישראל (יד-יז)

· הרג וטבח של ישראל על החזיקם באמונתם בה' (פסוק כ ו-כג)

התקופה ההיסטורית היחידה שבאה בחשבון בטווח הזמן המתואר במקרא היא אפוא תקופת חורבן יהודה וירושלים וגלות בבל שבאה לאחר מכן.[5]

הנחה זו מעוררת שאלות אחדות:

א. מזמורנו אינו מזכיר את חורבנה של הארץ, של העיר ירושלים ושל המקדש. ובכלל, מזמורנו אינו מכיל כל רמז ברור לתקופה היסטורית מוגדרת: לא מקום הגלות ולא זהותם של האויבים נזכרים במזמור.

ב. אם אכן מתואר בבית ה טבח של ישראל בארץ גלותם על החזיקם באמונתם, "כי עליך הרגנו" - לא ידוע לנו שדבר כזה קרה בגלות בבל. מן הרמזים שישנם במקרא ומתוך תעודות חיצוניות, דווקא עולה הרושם שגלות בבל הייתה נוחה יחסית ליהודים שישבו בה.

על כל פנים, מסירות נפש על קידוש השם אינה מוכרת לנו כתופעה רחבה בתולדות ישראל עד תקופת גזרות אנטיוכוס.

ג. וזאת השאלה הגדולה מכולן: האם ניתן לתאר את החורבן והגלות שהביא ה' על ישראל בסוף ימי בית ראשון, כמעשים שאין להם צידוק, ואילו את התנהגותם של ישראל לאורך כל הדורות ההם ככזו החפה מכל חטא? דבר זה הרי סותר את ההשקפה הרווחת לאורך כל המקרא: בתורה, בנביאים ובכתובים, כי 'מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו'!

הקושי הגדול להתאים את דברי המזמור לתקופה היסטורית מוכרת לנו מימי המקרא, הביא את פרשנינו לפרש את מזמורנו כמכוון מעיקרו לתקופת הגלות האחרונה, מחורבן בית שני ועד לימינו.[6] הנה דבריו של הרב ש"ר הירש בביאורו למזמורנו:[7]

מזמור זה מביע את רעיונותיו והרגשותיו של ישראל בגלות... יש בו בפרק זה (פסוקים י-כג) קווים שאין אנו מוצאים אותם אלא בגלות שלאחר חורבן בית שני, ואף כאלה השייכים בייחוד לשליש האחרון של הגלות הזאת, ומגיעים עד לעבר הקרוב ואפילו להווה[8]...

המאחרים את זמן חיבורם של מזמורים על סמך רמזים לגלות בבל, בודאי יקשה עליהם לעשות זאת במזמור שלנו שתוכנו רומז, לפי כל דעה ברורה ובלתי משוחדת, למאות האחרונות של גלותנו הנוכחית. במשוררינו פעמה רוח הא-לוהים, וזה גרם להם לראות את כל התקופות והמצבים הרחוקים ביותר, ולהרגיש בהם, למען יהיו שיריהם למורשה רוחנית המלווה את ישראל בכל דרכיו ובכל תקופותיו.

אכן, ההנחה שמזמורנו מתייחס לגלות האחרונה, מיישבת את התמיהות שהעלינו לעיל:

א. לא חורבן ירושלים והמקדש הוא שעומד במרכז הדיון במזמורנו, אלא הגלות הארוכה והקשה, שבאה לאחר מכן. פיזור ישראל בארצות רבות ובין עמים שונים ("ובגוים זריתנו") הוא שגרם לאי הזכרת מקום מסוים או עם מסוים שבקרבו יושבים הגולים.

ב. במהלך הגלות האחרונה נטבחו רבים מישראל בידי אויביהם, במקומות אחדים ובתקופות שונות, על החזיקם באמונתם בה' א-לוהי אבותיהם. מסירות הנפש של ישראל על קידוש השם בדורות הגלות האחרונה כתופעה המונית, היא מן המאפיינים הבולטים של ההיסטוריה היהודית מאז גזרות אדריאנוס ועד ימינו.

ג. עם ישראל בתקופת הגלות האחרונה שמר אמונים לה' ולמצוותיו בכל לבבו ובכל נפשו, ותחושתו הייתה שאין להסביר את הפורענויות המתרגשות עליו בכל דור ודור כעונשים על חטאיו.

על אף כל זאת, המבאר את מזמורנו בדרך הפשט אינו רשאי להיבטל ממלאכתו, אלא חייב לחפש תקופה או אירוע בהיסטוריה המקראית, שיש בהם כדי ליישב את האמור במזמורנו (וראה הערה 1). אלא שלא עלינו המלאכה לגמור, ובעיון זה נשאיר את הדיון בנושא פתוח.

ח. "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה" (שיר השירים ח', ו)

קוראי מזמורנו ומפרשיו שבכל הדורות, החל מתקופת חז"ל[9] ועד למפרשינו בדורות האחרונים,[10] חשו שהמזמור מדבר על דורם או על הדורות הסמוכים אליהם. הדבר היה פשוט בעיניהם, שמזמור זה נאמר על הגלות האחרונה של עמנו, ושהוא נותן ביטוי לאירועים בגלות זו ולתחושות המפעמות בלבבות רבים בישראל.[11] ככל שנתמשכה הגלות וככל שהקדירה את פניה לבני עמנו, הפך המזמור לאקטואלי יותר ולמְבַטֶא מובהק יותר של האתוס היהודי. במזמור זה מצאו דורות הגלות את האמירה המקראית המפורשת ביותר בשבחו של עם ישראל ובשבחה של מסירות נפשו על קדושת השם.

דבר זה צריך הבהרה: הלא מזמורנו הוא בעיקרו מזמור תלונה שמתלונן ישראל כנגד ה', כיצד אפוא הוסט מרכז הכובד של המזמור אל שבחם של ישראל ואל שבחה של מסירות נפשם על קידוש השם?

אכן, בד בבד עם התלונה הנשמעת במזמורנו על יחס ה' לעמו, נשמעת בו גם הצהרת נאמנות מופלאה של ישראל לה', המביעה כלפיו אהבה שאינה תלויה בדבר. רק אהבה יוקדת, אהבה של שיר השירים, יש בה כדי להסביר את הנאמר בפסוקי ההתחייבות של ישראל במזמורנו, שהפאתוס הכבוש בהם כה עמוק:

כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ.
לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ.
אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר.
הֲלֹא אֱ-לֹהִים יַחֲקָר זֹאת כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב.
כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. (יח-כג)

דורות של מקדשי השם שאמצו את מזמורנו כהמנון של קידוש השם, ראו בפסוקים אלו את עיקרו של המזמור, ואף התלונה הכבושה במזמור נתפסה להם כדברי אהבה של הרעיה אל דודה. דרשה של ר' יהושע בן לוי המובאת במסכת שבת דף פח ע"ב על פסוק בשיר השירים, עשויה להבהיר את תפיסת המזמור בקרב בני אותם דורות:

אמר רבי יהושע בן לוי: מהו דכתיב "צרור המר דודי לי, בין שדי ילין" (שה"ש א', יג)?

אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אף על פי שמיצר ומימר לי (- 'צרור' - מיצר; 'מור' - מימר) - דודי לי, בין שדי ילין![12]

ואכן, בכמה מקומות בדרשות חז"ל, החל מר' עקיבא ואילך, אנו מוצאים שחכמים שונים שדרשו פסוקים בשיר השירים כביטוי לאהבת הרעיה לדודה עד מוות, כרכו את דרשתם עם פשוטו של הפסוק במזמורנו "כי עליך הרגנו כל היום".[13]

ט. חתימה

1. כיצד יתכנו מזמורי תלונה בספר תהילים?

מזמור פ"ט הוא מזמור תלונה חריף על מה שנראה למשוררו כהפרת הברית והשבועה שנשבע ה' לדוד ולזרעו.[14] בראש פירושו למזמור זה מספר ראב"ע סיפור קצר ומפתיע:

והיה בספרד חכם גדול וחסיד, וזה המזמור היה עליו קשה, ולא היה קורא אותו ולא היה יכול לשמוע, בעבור כי זה המשורר ידבר כנגד השם הנכבד קשות.[15]

סיפור זה מדגים היטב את הבעייתיות הכרוכה במזמורי התלונה בספר תהילים.

מצד אחד, יש לתמוה על אותו 'חכם גדול וחסיד': על פי המקובל בישראל מימי קדם, מזמוריו של ספר תהילים נכתבו כולם ברוח הקודש. משמעות הדבר היא שחותם א-לוהי של דברי אמת חתום בכל מזמור ומזמור. כיצד אפוא ניתן להסתייג מדברי משורר תהילים במזמור כלשהו, ולהוציא מזמור זה מכלל מזמורי תהילים הנקראים והנשמעים?

מצד שני, הימצאותו של מזמור תלונה כמו מזמורנו או מזמור פ"ט בספר תהילים אכן מעוררת שאלה חמורה: הייתכן שהאדם יעמוד מול ה' כתובע, ויאשים אותו במעשים שיש בהם אי-צדק, ובכל זאת יוכללו דבריו בספרנו כדברים שנאמרו ברוח הקודש? והרי כבר נאמר בשירת האזינו (דברים ל"ב, ד):

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט
אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.

תלונות על אי-צדק במעשי ה' אמנם מצויות במקומות אחדים במקרא, אלא שבדרך כלל תשובתן בצדן. במזמורנו ובעוד מזמורי תלונה בספר תהילים, נותרת תלונת האדם או העם ללא תגובה א-לוהית. דבר זה נובע מאופיו של ספרנו, שאינו ספר נבואות שבו משמיע ה' את דבריו לאדם, אלא הוא ספר שבו משמיע האדם את דברו כלפי מעלה, בהלל, בתחינה, בהתפעמות וגם... בתלונה.[16]

ובכן, כיצד ניתן להבין שתלונה כנגד השם הנכבד, שאינה מתיישבת עם תיאורו כ"א-ל אמונה ואין עול", ושאינה מוצאת תיקון ותשובה בספרנו, תימצא ראויה להיכלל בו כדברים שנכתבו ברוח הקודש?

2. "יודעים הם הנביאים שא-לוהם אמיתי ואינם מחניפים לו"

המפתח לפתרון בעיה זו מצוי בדברי ר' יהושע בן לוי המובאים במסכת יומא סט ע"ב:

אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן (- של מנהיגי ישראל מימי שיבת ציון ואילך) ' אנשי כנסת הגדולה'? שהחזירו עטרה ליושנה.

כלומר, גדולתם של 'אנשי הכנסת' - של אותה הנהגה שעמדה לישראל במחצית הראשונה של ימי בית שני - הייתה בכך ששיקמו שבח גדול לה' שהיה קיים בימי קדם, אך נפגם בימי חורבן הבית הראשון והגלות שבאה לאחריו. עם שיבת עם ישראל לארצו ועם בניית בית מהקדש השני, השיבו אנשי הכנסת את אותו שבח שנפגם לקדמותו.

עתה מבאר ר' יהושע בן לוי מהי אותה 'עטרה' לקב"ה שאותה החזירו אנשי הכנסת הגדולה ליושנה:

אתא (- בא) משה אמר (- בנאומו בספר דברים י', יז): "הא-ל הגָדֹל הגִבֹר והנורא" (- ובכך קבע את תאריו של הקב"ה שבהם אנו רשאים להשתמש בתפילתנו).[17]

אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו (- הורסים את בית מקדשו), איה נוראותיו? לא אמר (- בתפילתו המובאת בפרק ל"ב, י) 'הנורא'.[18]

אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדין בבניו (- בעת גלותם), איה גבורתו? לא אמר (- בתפילתו המובאת בפרק ט', ד) 'גיבור'.[19]

אתו אינהו (- באו הם) ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים![20]

ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?[21]

דבריו אלו של ר' יהושע בן לוי מביאים את התלמוד לשאלה הבאה:

ורבנן (- ירמיהו ודניאל רבותינו), היכי עבדי הכי (- כיצד עשו כן) ועקרי תקנתא דתקין משה (- ועקרו תקנה שתיקן משה, בזה שפיחתו שבח אחד מן השבחים ששיבח בהם משה את הקב"ה)?

אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא[22], לפיכך לא כזבו בו!

במקבילה שיש לסוגיית אגדה זו בתלמוד הירושלמי (מגילה סוף פרק שלישי; ברכות פ"ז ה"ג) מופיע התירוץ האחרון של הגמרא בלשון שונה במקצת:

אמר רבי יצחק בר לעזר: יודעין הן הנביאין שא-לוהן אמיתי, ואינן מחניפין לו.[23]

עדיין יש לברר את השאלה הבאה: כיצד זה שאנשי כנסת הגדולה ראו והבינו את מה שלא ראו והבינו ירמיהו ודניאל? על שאלה זו משיב מהרש"א בחידושי הלכות ואגדות שלו לסוגיה זאת (הדברים מובאים בעברית):

נראה שודאי לא חלקו (- ירמיה ודניאל ואנשי כנסת הגדולה), אלא שכל אחד מהם הוסיף ופיחת בכוחותיו וכינויו (- של ה') כפי זמנו, שראו ביכולתו וכוחותיו של הקב"ה. וכולם אמרו "הגדול" - שבכל זמן ושעה גדולתו מפורסמת מתוך בריאת עולמו.

ומשה בזמנו, שראה גבורותיו ונוראותיו בנפלאות אשר עשה הקב"ה במצרים ולסיחון ועוג ושאר נסי המדבר, הוסיף לומר 'הגיבור והנורא'.

בא ירמיהו וראה בדורו וזמנו עובדי כוכבים מרקדין בהיכלו, אמר איה נוראותיו, ועל כן פיחת מלומר 'הנורא'. וזה היה בתחילת הגלות - בחורבן הבית, שעדיין לא נשתעבדו ישראל בעובדי כוכבים, ו(לכן) היה אומר 'הגיבור'.

עד שבא דניאל, שהיה בבבל בגולה, וראה שעבוד הגלות, ועל כן אמר 'איה גבורותיו', ופיחת מלומר 'הגיבור', אבל 'נורא' היה (- אומר), מאחר שהוא לא ראה חורבן הבית שעובדי כוכבים מרקדין וכו'.

עד שבאו אנשי כנסת הגדולה שהיו גם בסוף שבעים שנים של גלות בבל, וראו באותן השנים שניצולו ישראל מכמה צרות... חזרו לומר... זוהי גבורתו... וזהו מוראו... וזהו שמסיים 'שיודעים בו בקב"ה שאמתי הוא, לפיכך לא כזבו בו' שכל אחד מהם לא כיזב בו לפי דורו וזמנו!

הדברים הללו שהבאנו מן התלמוד ומדברי מפרשיו נוקבים עד התהום: האדם הוא בן דורו וזמנו, והוא איננו יכול לתאר את מעשי ה', אלא כפי שנתגלו בדורו ובזמנו, כפי שהוא עצמו חווה אותם. והנה, יש שה' מתגלה בדור מסוים בדרך שבני אותו הדור חווים את התגלותו ואת מעשיו כאילו הם סותרים אמיתות שהנחילו לנו דורות קודמים ביחס למדותיו של ה'. האם עליהם לחזור על אותן אמתות כשלבם אינו מסכים עם פיהם? "כי לא לפניו חנף יבוא" - האדם אינו רשאי לכזב בבוראו שהוא אמתי וחפץ אך באמירת האמת. אמנם האמת האנושית היא בהכרח פרי תפיסתו המצומצמת של האדם בן זמנו, ואף על פי כן, רק את האמת הזאת רשאי האדם לבטא בבואו לפני ה'.

אפשר שלאחר דורות אחדים תשתנה הפרספקטיבה, ודור מאוחר יבין את מה שלא הבין דור קודם ביחס לאותם מאורעות שהיו. או אז יתקן הדור המאוחר ההוא את תפיסת ההיסטוריה של קודמו, כפי שעשו אנשי הכנסת הגדולה ביחס למאורעות החורבן והגלות. הם יכלו לעשות זאת, מכיוון שהם חיו כבר בארץ ישראל לאחר שתמו שנות הגלות, ועל כן נקודת התצפית שלהם על מאורעות העבר הייתה שונה ושלמה יותר.

ואף על פי כן, תפילותיהם של ירמיהו ושל דניאל נותרו על כנן, כתפילות שנכתבו ברוח הקודש ונכללו בספרי המקרא השונים, מכיוון שהאמת שלהם באה מלבבות ישרים של אנשי קודש שאמרו את דבריהם ברוח הקודש כפי זמנם.

3. תלונה בת זמנה הנצרכת גם לדורות הבאים

הבה נשוב עתה אל שאלתנו בדבר מזמורי התלונה בספר תהילים. משורר מזמורנו (או משורר מזמור פ"ט) יודע כי ה' הוא "אל אמונה ואין עול". אולם מה יעשה וחוויית דורו, ואף חווייתו שלו אינן מתיישבות עם ידיעה זו? האם יגזור על עצמו שתיקה, כשלבו מתפוצץ מחמת אי הבנתו את דרכי ה'? האם לא יהא רשאי, ואפילו חייב, להפנות את תלונתו המרה אל א-לוהיו? עובד ה' האמיתי יודע כי גם כאשר דברים קשים עמו, הנוגדים את האמת המקובלת אך מבטאים את אמת חייו שלו, יירצו דבריו לפני יודע תעלומות לב, כי לא לפניו חנף יבוא.

וחותמי כתבי הקודש, אשר הנחילו לנו את ספר תהילים על מזמורי התלונה החריפים הכלולים בו, בטאו בכך את הכרתם כי גם תלונה מרה, העלולה להרתיע נפשו של חסיד בדור מאוחר, גם היא נכתבה ברוח הקודש. בתפיסתם, גם תלונה חריפה ונוקבת ראויה להיות כלולה בכתבי הקודש של עם ישראל, ולשמש את הדורות הבאים. ייתכן כי תלונה כזו תענה לצורך של הדורות הבאים, והם יוכלו למצוא בה מבע לתלונתם שלהם. חותם האמת הא-לוהית חתום על תפילתם של משוררי הקודש, גם כשלבם היה מר עליהם, ואהבת עמם ואהבת א-לוהיהם הביאה אותם לעמוד לפני ה' ולומר את אשר בלבם.

בן דורנו, העוסק במזמור מ"ד כששים שנה אחר השואה, אינו יכול שלא לראות במזמור זה ביטוי למה שחשו בני הדור של אבותינו באותם ימים חשוכים. האם לא היו רשאים להביע את תלונתם המרה באותם הימים? ואכן, דברי תלונה נשמעו אז, אלא שמעט מאד נותר מדברים אלו.

נביא כאן דברי תלונה שאינם מוכרים לרבים, שנרשמו על ידי הסופר שלום שטרייט ז"ל, ונתפרסמו מיד לאחר שנסתיימה המלחמה הנוראה, בשנת תש"ה.[24] הדמיון בין דברי הדיין מראדאוץ, ר' כתריאל קוה, לבין דברי מזמורנו ברור.

הטחה כלפי שמים

הדיין התם והישר ר' כתריאל קוה מראדאוץ, שהוגלה יחד עם אחיו לצרה לטרנסדניסטריה, שָכַל מאשתו וילדיו ומכל הנלוים עמו ונשאר גלמוד וערירי, נשאל על ידי שרידי עדתו השכולים והמיותמים שאלת חכם: "אולי מוטל עליהם לחזור בתשובה, בבחינת 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה', כדי שיחוס עליהם השם וירחם את שארית הפליטה, שלא יאבד ניר לקהילה הקדושה, עיר ואם בישראל". על כך השיב להם ר' כתריאל קוה הדיין, שיצאו לו מוניטין בכל הסביבה שעניו הוא מכל אדם (הוא בז לכל הצעה לשמש ברבנות) כדברים אלה: "לא, רחמנים בני רחמנים, לא לנו אלא על הקב"ה לחזור בתשובה. שהרי למה הגיעתנו שואת רשעים זו? על מה ניספו קדושינו וצדיקינו? ועוללים ויונקים שלא טעמו טעם חטא - למה רוטשו לעיני אמותיהם ללא רחם? כיצד נטרף פתאום העולם ללא משטר וסדר, ומנהיג הבירה איהו? האמנם לית דין ולית דיין? האם צדק, חלילה, הנבל שבתהלים באמרו: "אין אלהים השחיתו והתעיבו עלילה"? שרי ליה מרי! הרי מבשרי חזיתי פליאותיו וחסדיו עמי בכל עת ובכל שעה, ההקשיח עתה לבו ואטם אזניו משמוע שוועת עניים? מה היה עליו, מה נתרחש כאן? נתבלבל עלי עולמי, לא אוכל להבין. על כל פנים, מורי ורבותי, איני רואה כל סיבה לחזרתנו בתשובה, כי מה עוינו ומה פשענו, שנתחייב להכות על לבנו: 'על חטא שחטאנו'? אוי לנו איכה שכולנו מכל מחמלי נפשנו! אבותינו הישרים, אחינו ואחיותינו הקדושים והטהורים, ילדי טיפוחינו התמימים והיקרים, נשות החיל הצנועות והכשרות - איכה הועמדנו מכל מחמדינו אלה ככלי ריק! יודעים אנו שמכל תפארת עברנו לא ישוב אלינו אף שמץ מה, כי הכל נמוג והלך בדרך שכל באיה לא ישובו. איוב בשעתו, שנתרוקן כמונו מכל וכל, גרם מזלו בסוף ימיו שהושב לו הכל שבעתיים. אולם התלמוד אומר: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. איוב היה משל, אך אנו, מורי ורבותי, שפורעניות איוב הגיעונו עד צוואר, אנו הרי עובדה הננו, מציאות, לא חלום ולא משל. אלי, אלי, מה עשית לנו ולמה באתנו צרה איומה זו? ובאיזו צורה הבאת עלינו את הצרה! כלימה תכסה פנינו... איך עמדת מרחוק והעלמת עין לעתות בצרה כדי שלא תתקל בצאנך המובלת לטבח למכה ולחרפה!"



[1] שאלתנו מבוססת על שתי הנחות שלא נוכל להרחיב עליהן את הדיון בעיון זה. ההנחה הראשונה היא, שמזמורי תפילה בתהילים שמשקפים אירועים היסטוריים, נכתבו בידי משוררי קודש שחוו אירועים אלו ושחיו באותו הדור (כמובן שאין אנו כוללים בכך מזמורים שמתייחסים בפירוש לעבר ההיסטורי או לתקופת הגאולה). ההנחה השנייה היא, שספר תהילים כולל מזמורים שנכתבו לאורך כל תקופת המקרא: כל זמן שרוח הנבואה שרתה על נביאי ישראל ודברי נבואתם נכללו במקרא, שרתה רוח הקודש על משוררי ישראל ושיריהם נכללו אף הם במקרא. את ביסוסן של הנחות אלו, שמיעוט מפרשי המקרא המסורתיים מחזיק בהן, נעשה בע"ה בבוא העת.

[2] בין מפרשינו בימי הביניים שאלה זו לא עלתה בדרך כלל, משום שברור היה לרובם שהמזמור נכתב על זמנם, ולא על אירועים קדומים מתקופת המקרא. מיוחד הוא ר' משה הכהן ג'יקטילא, מחכמי ספרד במחצית הראשונה של המאה הי"א, שפירושו (בערבית) לספר תהילים מבוסס על שתי ההנחות שהוזכרו בהערה הקודמת ועל כן הוא מביע עמדה ביחס לשאלתנו, ונזכיר אותה בהמשך, בהערה 5 בחלקה השני.

בין המפרשים החדשים, שלא מצאו בתקופת המקרא אירוע שיכול לשמש בסיס למזמורנו, ישנם אחדים המאחרים את מזמורנו לתקופת גזרות אנטיוכוס. מלבד אי-ההתאמה בין תוכנו של מזמורנו לבין האירועים בתקופה זו (לדוגמה: "ובגוים זריתנו"), אין זה מסתבר שבתקופה כה מאוחרת עוד הוכנסו מזמורים לספר תהילים. ישנן ראיות לכך שבתקופה זו כבר היה ספר תהילים חתום וערוך בצביונו כמו שהוא בידנו.

[3] מזמורים ע"ד וע"ט לדוגמה עוסקים בחורבן ירושלים ובחורבן המקדש.

[4] כך הדבר אף בחלקו הראשון של המזמור, שעליו אין אנו דנים עתה. בפסקה א מתוארת תקופת כיבוש הארץ וההתיישבות בה, ואילו בפסקאות ב-ג מתוארות ישועות ה' בדורות הבאים, בעת שישראל ישבו בארצם, אף שלא נזכרו מאורעות ספציפיים. וראה דברינו ביחס לפסקה ב.

[5] אין זה מסתבר שמזמורנו מתאר מקבץ של אירועים קשים מתקופות שונות בהיסטוריה המקראית, משום שההתפתחות הפנימית המאפיינת את מבנה המזמור ואת תוכנו, כפי שעמדנו עליה בסעיפים הקודמים, מעידה על אחדות האירועים המתוארים בו ועל החמרתם ההדרגתית.

ואכן ר' משה הכהן ג'יקטילא, סובר שבני קרח, מחברי מזמורנו ומזמורים נוספים, היו לוויים שחיו בגלות בבל, וזאת משום שבחלק מן המזמורים שבני קרח נזכרים בכותרתם יש הד ברור לחיים בגלות (מ"ב-מ"ג; מ"ד; פ"ד, פ"ה).

פירושו של ר' משה הכהן נכתב בערבית ועדיין לא נתרגם לעברית ולא נדפס כלל. שנים רבות גם היה כתב היד היחיד של פירוש זה גנוז בספריית לנינגרד, ולא היה ידוע מה עלה בגורלו. ר' אברהם אבן עזרא השתמש בו באופן שיטתי, והוא מזכיר אותו עשרות רבות של פעמים לאורך כל פירושו לתהילים. במבוא לפירושו מביא ראב"ע סיכום תמציתי של שיטתו הפרשנית של ר' משה:" ...ויש אחרים אומרים, כי אין בספר הזה נבואה לעתיד... וככה אמרו כי כל מזמור לבני קרח, הוא לאחד מן המשוררים מבני בני הימן שהיו בבבל, ודבריהם יורו על הגלות".

זיהוי שיטה זו עם ר' משה הכהן, ודיון רחב בשיטת ר' משה עצמו מצויים בספרו של פרופ' אוריאל סימון 'ארבע גישות לספר תהילים' (בר אילן תשמ"ב).

[6] עמוס חכם, בדברי הסיכום שלו לביאור מזמורנו, מזכיר שכך סבר גם המבאר ר' משה אשכנזי בפירושו 'הואיל משה'. פרשן זה, שהיה תלמידו של שד"ל, היה פשטן מובהק. לא הצלחתי לראות את דבריו משום שהספר הואיל משה קשה להשגה.

[7] ספר תהילים עם פירוש רבי שמשון רפאל הירש, תירגם מגרמנית הרב ד"ר יחיאל זאב ליפשיץ, מוסד הרב קוק תשל"א.

[8] פירושו של הרב הירש יצא לאור בסוף המאה הי"ט (תרמ"ב), כששים שנה לפני השואה.

[9] ראה במאמרו של שמואל ספראי ז"ל 'קידוש השם בתורתם של התנאים', ציון מ"ד (תשל"ט) בייחוד עמ' 36-32.

[10] ראה את האמור בהערה 6 לעיל, ואת דבריו של הרב הירש המובאים בסעיף הקודם.

[11] סקירה של ההתייחסויות הללו למזמורנו מתקופת חז"ל ועד לדור שאחר גירוש ספרד נמצאת במאמרו המקיף של פרופ' יוסף הקר 'אם שכחנו שם א-להינו ונפרש כפינו לאל זר' - גלגולה של פרשנות על רקע המציאות בספרד בימי הביניים, ציון נ"ז, ג (תשנ"ב) עמ' 274-247. במאמר זה מצויים ציטוטים אחדים מפירושים למזמורנו שנכתבו בסמוך לגירוש ספרד, ואשר נותרו בכתבי יד או שנדפסו בזמנם, ואינם מצויים כיום בידי כל אדם.

[12] בעיוננו למזמור קל"א הערה 4 הובא שירו של ר' יהודה הלוי 'ייטב בעיניך', ששורתו האחרונה בה מתאימה לתיאור יחס האהבה של ישראל אל ה' המתואר כאן:

הוסֵף כאב, אוסיף אֱהֹב

כי נפלאה אהבתך לי.

באותו מקום מובא פירושו של א"ל שטראוס כי 'אהבתך' היא האהבה שאני אוהב אותך, ככוונת הפסוק שבו השתמש ריה"ל "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" (שמ"ב א', כז), שבו מתכוון דוד לאהבה שהוא אוהב את יונתן.

[13] הנה דוגמאות אחדות:

הפסוק בשיר השירים א', ב "על כן עלמות אהבוך" נדרש בכמה מקומות כאילו נכתב 'על-מות אהבוך' - אהבוך עד מוות, וכוונת הדרשה לנהרגים על קידוש השם מתוך אהבת ה'. הנה דרשתו של ר' עקיבא המובאת במכילתא דר' ישמעאל (מהדורת הורביץ עמ' 127) על הפסוק (שמות ט"ו, ב) "זה א-לי ואנוהו":

ר' עקיבא אומר: אדבר בנאותיו ובשבחיו של מי שאמר והיה העולם בפני כל אומות העולם. שהרי אומות העולם שואלין את ישראל לומר: "מה דודך מדוד שככה השבעתנו" (שה"ש ה', ט) - שכך אתם מתים עליו וכך אתם נהרגין עליו? שנאמר: "על כן עלמות אהבוך" - אהבוך עד מוות, וכתיב "כי עליך הרגנו כל היום".

במדרש שיר השירים רבה על הפסוק (ז', א) "שובי שובי ונחזה בך" נאמר:

אומות העולם אומרות לישראל: עד מתי אתם מתים על א-להיכם ומשלמין (מתמסרים) לו? - הדא הוא דכתיב "על כן עלמות אהבוך" - ועד מתי אתם נהרגין עליו? - כדכתיב "כי עליך הרגנו כל היום" - ועד מתי אתם גומלין טובות עליו ולו עצמו, והוא גומל לכם רעות? בואו לכם אצלנו... וישראל משיבין להם... ולא אבותינו עבדו עבודת כוכבים ולא אנו נעבוד עבודת כוכבים אחריהם.

ובאותו מדרש נדרש הפסוק בשיר השירים ח', ו "כי עזה כמות אהבה":

אהבה שאהבו דורו של שמד (- הדור שחי בזמן גזרות אדריאנוס) להקב"ה, שנאמר: "כי עליך הרגנו כל היום".

וראה עוד מדרש זה לפסוק "השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה" (שה"ש ב', ז) בדרשתם של רבנן, ובמדרש תהילים למזמור ט' בסופו של הפסוק בשה"ש ה', ח "שחולת אהבה אני". (מהדורת בובר מו ע"א).

[14] בין המפרשים ישנן דעות שונות בשאלה מהו האירוע שעליו נוסד מזמור זה. מבין הדעות השונות נראית לנו הדעה שמאורע זה הוא מותו של יאשיהו במלחמתו נגד פרעה נכה במגידו.

[15] א. בהמשך דבריו כותב ראב"ע: "והגאון (- רב סעדיה) לא הזכיר בפירוש (- שכתב לספר תהילים) תיקון זה המזמור (- כלומר, לא פירש את המזמור בדרך שתיישב את תמיהת החכם הספרדי). ורבי משה הכהן (- ג'יקטילא) האריך בעניין זה, וחקרתי ספרו כמה פעמים, ולא יכולתי להבין דברו." לבסוף משתדל ראב"ע לפרש את המזמור ו'לתקנו'.

ב. מדוע אותו 'חכם גדול וחסיד' לא התייחס למזמורנו באותה דרך שבה התייחס למזמור פ"ט? נראה שטעם הדבר הוא שבמזמורנו, התלונה, עד כמה שהיא מרה, אינה מובעת במילים מפורשות, ואם כן המשורר אינו 'מדבר קשות כנגד השם הנכבד'. במזמור פ"ט, לעומת זאת, מציג המשורר בחלק הראשון של המזמור את הברית שכרת ה' עם דוד ( חזון נתן בשמ"ב ז'), ואילו בחלקו השני הוא מתאר במילים כמעט מפורשות כיצד הופרה הברית הזאת.

[16] ואמנם במזמור תלונה אחד בספרנו, מזמור ע"ג, נמצאת תשובה לתלונת המשורר על כך ש"צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" במחצית השנייה של המזמור. אולם תשובה זו אינה תשובת ה', אלא זו שהמשורר עצמו הגיע אליה בבואו אל "מקדשי א-ל" (החל מפסוק יז).

[17] במסכת ברכות לג ע"ב מסופר על שליח ציבור שירד לפני ר' חנינא ואמר: "הא-ל הגדול הגיבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי, החזק והאמיץ והוודאי והנכבד". המתין לו (- ר' חנינא) עד שסיים, כאשר סיים אמר לו: סיימת את כל שבחיו של אדונך (- הקב"ה)? למה לי כל זאת? אנו, אותם שלושה שאנו אומרים (- הגדול הגיבור והנורא), אלמלא שאמרם משה רבנו בתורה ובאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו אותם (- לאומרם) בתפילה, לא היינו יכולים לומר אותם, ואתה אמרת הלוך ואמור כל זאת!

[18] בתפילתו בירמיהו ל"ב, י כתוב: "הא-ל הגדול, הגבור, ה' צ-באות שמו". התואר 'נורא' פירושו 'שיראים ממנו'. אולם אם הנוכרים מקרקרין את היכלו, משמע שאינם יראים ממנו.

אמנם בשעה שנשא ירמיהו את תפילתו זו, כשהיה כלוא בחצר המטרה בעת המצור, עדיין לא חרב המקדש, אולם הדבר עמד לקרות: "הנה הסללות באו העיר ללכדה, והעיר נתנה ביד הכשדים הנלחמים עליה... והנך ראה" (שם פסוק כד).

[19] בתפילתו בדניאל ט', ד כתוב: "אנא א-דני, הא-ל הגדול והנורא, שמר הברית והחסד...". את תפילה זו נושא דניאל בשנת אחת לדריוש המדי, לאחר נפילת בבל, כשעדיין לא נפקדה גלות בבל: "אני דניאל בינתי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הניבא למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה" (פסוק ב), והוא מתחנן בתפילתו לפקידת עם ישראל ולגאולתו.

גבורתו של הקב"ה מתבטאת ביכולתו לגאול את בניו מבין הגוים. אולם כשהם ממשיכים להיות משועבדים, והגאולה עדיין לא באה, 'איה גבורותיו'?

[20] מקבילה רעיונית לדברים אלו מצויה באגדות החורבן במסכת גיטין נו ע"ב: טיטוס הרשע, בכניסתו למקדש חירף וגידף כלפי מעלה, ועשה מעשים חמורים ביותר המתוארים באותו מקום. על כך מגיבים שם שני חכמים: "אבא חנן אומר: 'מי כמוך חסין י-ה' (תהילים פ"ט, ט) - מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא: 'מי כמוך באלים ה'' (שמות ט"ו, יא) - מי כמוך באלמים!"

[21] רש"י מפרש את שני התירוצים הללו בהתאמה לקושיותיהם של ירמיהו ודניאל (אלא שהתירוצים באים בסדר הפוך מן הקושיות) ונדחק הרבה בשל כך.

אולם על פי פשט הדברים נראה שאנשי כנסת הגדולה תירצו קושיה אחת בחברתה: בשעה שנוכרים מקרקרים בהיכלו, אף שנוראותיו אינן ניכרות, ניכרת שם 'גבורת גבורתו' - התאפקותו ושתיקתו לנוכח מעשים אלו (וראה בהערה הקודמת); בשעה שנוכרים משתעבדין בבניו, אף שגבורתו אינה ניכרת, ניכרות שם נוראותיו, שרק מחמת יראתו של הקב"ה מניחים הגוים לישראל להתקיים ביניהם ככבשה בין זאבים.

נמצא שחורבן הבית והגלות שבאה אחריו בסמוך מעידים הן על גבורתו של הקב"ה והן על נוראותיו. אלא שירמיהו אמר את דבריו אל מול חורבן הבית הקרב, ולא ראה לנגד עיניו את הגלות שתבוא אחר כך, שבה מצוי הפתרון לשאלתו; ואילו דניאל ראה לנגד עיניו את הגלות, אך לא היה נוכח בחורבן הבית שבו היה מצוי הפתרון לשאלתו.

היכן החזירו אנשי כנסת הגדולה את השבח המלא שאמר משה "הגָדֹל הגִבֹר והנורא"? המפרשים ציינו את תפילת הלוויים בנחמיה ט', לב: "ועתה א-להינו, הא-ל הגדול הגבור והנורא שומר הברית והחסד...". אולם אפשר שהכוונה גם לכך שאנשי כנסת הגדולה תיקנו את נוסח תפילת שמונה עשרה וכללו את השבח המלא בברכה הראשונה.

[22] רש"י פירש: "מסכים על האמת ושונא את השקר".

[23] ופירש בעל קרבן העדה: "ואומרים האמת, 'כי לא לפניו חנף יבא' (איוב י"ג, טז)".

[24] מצאתי דברים אלו בספר קטן, שכלל דברי שירה וספרות שנשלחו מסופרי ארץ ישראל לשארית הפליטה באירופה מיד לאחר השואה. הספר נעלם לי, ואיני זוכר אף את שמו, ורק הקטע הזה נותר בידי לאחר שצילמתי אותו.