מזמור צא (ב) - `שיר של פגעים`

  • הרב אלחנן סמט

"שיר של פגעים" - מזמור צ"א (המשך)

ו. שתי קריאותיו של התלמיד

בסעיפים הבאים נערוך השוואה מפורטת בין שתי מחציותיו של המזמור.[1] בסעיף זה נשווה בין שתי קריאותיו של התלמיד (פסוקים ב ו-ט1) ואילו בסעיף שאחריו נשווה בין שני נאומיו של רבו (פסוקים ג-ח ופסוקים ט2-יג).

ב אֹמַר לַה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי, אֱ-לֹהַי אֶבְטַח בּוֹ.

ט כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי

קיים דמיון בולט בין שתי קריאותיו של התלמיד:

· בשתיהן הוא דובר בגוף ראשון

· בשתיהן הוא מעיד על בטחונו בה'

· בשתיהן חוזרות המילים "ה' מחסי"

אלא שהקריאה השנייה קצרה יותר מזו הראשונה (4 מילים לעומת 7). קיצור זה אינו מעיד על התמעטות או ירידה, אלא על ההפך מכך: על ריכוז ועוצמה רבים יותר.

ההבדל החשוב ביותר בין שתי קריאותיו של התלמיד הוא שבראשונה אין הוא פונה אל ה' ישירות: "אֹמר לה'" פירושו כאן 'אומר על ה'' (ולא 'אומר אל ה''). ראיה לכך נמצאת בסיפא של פס' ב "א-להי אבטח בו" ולא: 'אבטח בך'.[2]

בקריאה השנייה של התלמיד, לעומת זאת, הוא פונה אל ה' כנוכח, ודבר זה מתבטא בהקדמת כינוי הגוף "אתה" לראש המשפט.

ממה נובעת התפתחות זאת?

נראה שהיא תוצאת דברי הרב לתלמיד הבוטח במחצית הראשונה. בקריאה הראשונה, הביע התלמיד את בטחונו בה' מתוך מה שלמד ומתוך מה שלבו מביאו לומר: שה' הוא מחסהו ושבו הוא בוטח.

הרב מאשר את דברי תלמידו בכך שהוא פורש לפניו את כל הסכנות הרבות שה' מצילו מהן. בדבריו של הרב ישנו פירוט של סכנות מסוגים שונים: סכנות טבעיות, וכאלו הבאות מידי האדם; סכנות צפויות ופתאומיות, ידועות ושאינן ידועות.

מששמע התלמיד מפי רבו כל זאת, מתמלטת מפיו קריאה ספונטנית, שבה הוא פונה אל ה' ישירות:

כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי!

התיבה "כי" משמעה כאן 'אכן', והיא מעידה על הזיקה בין קריאתו של התלמיד לדבריו הקודמים של הרב.

קריאת התלמיד עתה, אינה נטייה שבלב או חזרה על תורה שלמד, כשם הייתה קריאתו הראשונה. הקריאה הפעם היא ביטוי ספונטני לתחושת החסות והקרבה לה' שחש הבוטח בעולם כה מאיים, שרק הגנתו של ה' מאפשרת לו את הקיום בו.

ז. שני נאומיו של הרב

בדרך שבה העמדנו את דברי הרב בשני מחזורי הדו-שיח אלו לעומת אלו ניסינו להבליט כמה הקבלות:

1. בראשית דבריו בשתי מחציות מקדים הרב את תיאור החסות שמוצא התלמיד הבוטח בה'. תיאור החסות מהווה מבוא לתוצאות שאותן יפרט בהמשך.[3]

פס' ד

פס' ט2

בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ / וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה...

עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ

ההבדל בין שני תיאורים אלו הוא בשאלה מניין מתחילה הכניסה לאותה חסות א-לוהית: מן ה' או מן האדם.

במחצית הראשונה ה' הוא הפועל: הוא "יסך לך", וממילא חוסה הבוטח תחת כנפיו. המטפורה בפסוק ז מדמה את ה' לציפור-אם, המסוככת בכנפיה (= באברותיה) על אפרוחיה.

אולם במחצית השנייה התלמיד הבוטח הוא הפועל: 'אתה התלמיד, שמת עליון מעונך'. לא כאפרוח הזוכה לחסות האם המגוננת אלא כהֶלך הבוחר בעצמו את המעון שאליו ייכנס כדי למצוא חסות בדרכו.

ממה נובע הבדל זה? הוא נובע כמובן מן ההבדל בין דברי התלמיד במחצית הראשונה לאלו שבמחצית השנייה, הבדל שנידון בסעיף הקודם. הרב מתאים את התיאור המטפורי לשינוי ביחס בין התלמיד לה': בדו שיח השני בטחונו של התלמיד בה' גדל וכן גדלה קרבתו אליו, והתפתחות זו משתקפת בדברי הרב .

קריאתו הנרגשת של התלמיד ופנייתו הישירה אל ה' "כי אתה ה' מחסי!" 'מתורגמת' מיד בפי רבו, והוא מעמיד אותו על משמעותה של קריאה זו: "עליון שמת מעונך".

2. בהמחישו את הגנת ה' על התלמיד החוסה בו, מתחיל הרב בשתי המחציות בביטויי שלילה:

פס' ה-ו

פס' י

לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה

לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה

מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם

וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ.

מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ

 

מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם.

 

ההבדל ניכר לעין: במחצית הראשונה אמנם מאיימות סכנות שונות יומם ולילה על האדם, אך הבוטח בה' לא יירא מהן, בידעו שה' מגן עליו מפניהן.

במחצית השנייה לעומת זאת, בטלות הסכנות מעיקרן: הרעה לא תאונה לבוטח כלל וכלל, והנגע (שהוא שם כללי למחלות ומגפות שפורטו במחצית הראשונה - הדבר והקטב) לא יקרב כלל לאהלו. ממילא אין צורך לומר שהלה אינו ירא מדברים שאינם מאיימים עליו כלל.

התפתחות זו, אף היא נובעת מהשינוי שחל בתלמיד: מהיותו בוטח 'רגיל' בה', למי שפונה אליו בצורה נרגשת ו'שם בו את מעונו'.

3. יא כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ.

יב עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ.

לפסוקים אלו אין מקבילה במחצית הראשונה, כיוון שבה מתוארת רק הגנתו הנסתרת של ה' מפני סכנות שונות. אולם במחצית השנייה מתוארת קרבה בלתי רגילה בין ה' לבין הבוטח בו: יש כאן טיפול אישי 'נשיאתו על כפיים' בגלוי, ומתוך ביטוי של חיבה ודאגה.[4]

יתרה מזאת: שמירת המלאכים את הבוטח בה' אינה מכוונת כנגד סכנות קיומיות האורבות לו (כאלו המתוארות במחצית הראשונה), אלא כנגד פגעים מצויים שאינם מסוכנים : "פן תגף באבן רגלך".

4.

פס' ז-ח

פס' יג

יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף / וּרְבָבָה מִימִינֶךָ

עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ / תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין.

אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ.

 

רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט / וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה.

 

ההצלה של הבוטח בה' מן האויבים, המתוארת במחצית הראשונה, היא הצלה פסיבית מצידו של האדם: הבוטח עצמו אינו עושה דבר "רק בעיניך תביט" - "ה' יילחם לכם, ואתם תחרישון".[5]

אולם במחצית השנייה מתואר ניצחון אקטיבי של הבוטח בה' על אויביו האכזרים (המדומים לחיות טרף מסוכנות ביותר): הוא 'דורך' עליהם ו'רומס' אותם ברגליו. התפתחות זו מקבילה להתפתחות שראינו בסעיף 1. השינוי באקטיביות של הבוטח בה' מביאה גם למעורבות אקטיבית שלו בהצלה.

לסיכום, כפי שראינו, ההבדלים בין נאום הרב במחצית הראשונה לנאומו במחצית השנייה הם תולדת ההתפתחות שחלה בתלמיד בין שתי המחציות (סעיף ו), והתפתחות זו עצמה היא תולדת דברי הרב בדו-שיח הראשון.

ח. מדוע מעוצב מזמורנו כדרמה?

בסעיף ג בעיוננו שאלנו מדוע נבחר עיצוב כה מיוחד לשם הבעת רעיונו של מזמורנו? מזמורים רבים בספר תהילים עוסקים בנושא הבטחון בה', אך הללו אינם מעוצבים בדרך דרמטית, אלא משמיעים את דברם 'בקול אחד'.[6]

התשובה לשאלה זו חשובה להבנת ייחודו של מזמורנו מבחינת תוכנו.

מזמורי בטחון והצלה אחרים בספר תהילים עוסקים בדרך כלל בסכנה מוכרת וגלויה. סכנה זו לעתים היא סכנת אויבים או מלחמה (כגון במזמורים כ"ד, כ"ז, לא) ולעתים סכנת מחלה (כגון במזמור מ"א). יש מזמורים שבהם מצטרפות סכנות אחדות מבין אלו שמנינו, ויש שהסכנה המתוארת משמשת מטפורה לתחושתו הפנימית הקשה של המשורר. על כל פנים מדובר תמיד בסכנה נוכחת, ובטחונו של המתפלל בהצלת ה' עומדת לו ומביאה להצלתו.

במזמורים כאלו באמת אין צורך בעיצוב דרמטי. בדרך כלל מתאים שמזמורים אלו ייאמרו בגוף ראשון - כדברו של הבוטח.

המייחד את מזמורנו הוא שהסכנות הרבות המתוארות בו אינן סכנות נוכחות, אלא הן מכלול הסכנות האורבות לאדם בחייו בעולם. ביחס לרובן של סכנות אלו, אין האדם מודע אליהן כלל בטרם בואן.

הבה נדגים זאת:

(1) "כי הוא יצילך מפח יקוש" - פח יקוש הוא מלכודת שמטמין הצייד לבעלי חיים שונים כדי ללכדם. ובכן, מה כוונת הדבר כאשר מדובר בבן אדם? התשובה נמצאת בספר קהלת ט', יב:

כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ:
כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה
וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח
כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם
לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם.

הפח היקוש במזמורנו משמש אפוא כמטפורה לאסון פתאומי שנופל על האדם, ללא שצפה כלל את בואו, כשם שהציפור אינה מתארת לעצמה שכניסתה התמימה לפח תסתום עליה את הגולל.

(2) "כי הוא יצילך... מדבר הוות" - מדבר שיש בו אסון. הדבר הוא מגפה שתוקפת לפתע ערים וארצות ומפילה חללים רבים. אף רעה זו היא פתאומית ובלתי צפויה.

(3) "לא תירא מפחד לילה" - הפחד התוקף את האדם בלילה נובע מעיוורונו של האדם בחשיכה, מחוסר יכולתו לצפות ולהיות מוכן להתגונן מפני פגעים התוקפים אותו בשעות אלו.

(4) "... מחץ יעוף יומם" - המושך בקשת יורה את החץ דווקא ביום, כשהוא יכול לראות ולכוון את קשתו. אולם הניזוק מחץ זה, בדרך כלל אינו מודע להיותו מטרת החץ, והוא נפגע ממנו בפתאומיות בלא יכולת להתגונן.

(5) "מדבר באפל יהלך / מקטב ישוד צהרים" - בלא להיכנס לשאלה מהו הדבר בפסוק זה (והרי הדבר הוזכר כבר בפסוק ג) ומהו הקטב, הרי ברור שמדובר באסונות (כנראה מגפות) שהאחד תוקף ב'אופל' - במסתרים ובלא שניכר בואו, ואילו האחר תוקף בגלוי ולאור יום - 'בצהרים' - תוך שהוא 'שודד' את כל הנמצא בדרכו.

כוחות הרס ממקורות שונים ומגוונים - מן הטבע ומן האדם - מאיימים על חייו של האדם בעולמו. כיצד מתמודדת תודעת האדם עם הסכנה המתמדת האורבת לו על כל צעד ושעל ובכל רגע ורגע של חייו?

יש החיים בחרדה מתמדת מפני אסון בלתי צפוי העלול לתקפם ולהרוס את שלוותם ואת חייהם. בהללו מתקיים דבר הקללה:

וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ. (דברים כ"ח, סו)

כנגד אלו יש רבים, ובעיקר אנשים צעירים מלאי בטחון עצמי וחסרי ניסיון חיים, המתעלמים מהיותו של העולם מקום כה מסוכן, ואינם חשים בכל איום על חייהם השלווים. קולם הפנימי מפתה אותם להאמין כי 'להם לא יקרה דבר' - הם מחוסנים מפני כל האסונות והפגעים.

מזמורנו הוא מזמור בעל מגמה דידקטית: הוא מכוון להדריך את האדם, ובייחוד את האדם הצעיר, מהי התודעה הראויה ללוותו ביחס לסכנות הרבות האורבות לו בחייו.

לא בדרכם של הראשונים הולך מזמורנו, וגם לא בדרכם של האחרונים: על האדם אמנם להיות מודע לסכנות הקיומיות האופפות אותו, ולא לחיות באשליה השקרית שהעולם שבו הוא חי הוא עולם שלו ובטוח; אך מאידך, מודעות זו אל לה למרר את חייו ולהפוך אותם לחיי פחד יומם ולילה. אמנם רבות הסכנות בעולם, אך העולם אינו הפקר: ה' משגיח על בריותיו וגומל עמן כגמולן. הבוטח בה' ושם בו את מעונו ומחסהו, יזכה להגנת ה' מפני כל פגעי העולם, וככל שיגדל בטחונו בה' ותגדל קרבתו אליו, כך תהא משמעות החסות הא-לוהית ביחס אליו עמוקה יותר ורחבה יותר.

מי הם אלו שייפגעו מן הפגעים המצויים בעולם? אלו הרשעים, שהבוטח בה' יביט במפלתם ובענשם (ח): "רק בעיניך תביט, ושלמת רשעים תראה".

אופיו הדידקטי של מזמורנו הוא שהביא לעיצובו הדרמטי: במרכז המזמור ניצבת דמותו של 'התלמיד' הצעיר הבוטח בה'. בטחונו הוא פרי חינוכו, ואולי הוא נובע מאינטואיציה עמומה כי ה' הוא מחסהו ומצודתו בעולם שיש בו סכנות. אולם מהן הסכנות הללו - זאת אין התלמיד הצעיר יודע, שהרי לשם כך נדרש נסיון חיים והכרות עם העולם וסכנותיו, וזה אינו נחלתו של האדם הצעיר שהעולם בעבורו נראה כמישור. ממילא אין התלמיד מבין את התוצאות מרחיקות הלכת של בטחונו בה' - את ההגנה שיזכה לה מפני מגוון של פגעים המאיימים עליו יומם ולילה.

לשם כל זאת זקוק 'התלמיד' להדרכתו של 'רבו' - המבוגר והמנוסה ממנו, והמכיר את העולם ואת פגעיו, ואת ההגנה הא-לוהית שלה זוכה הבוטח בה'. דבריו של הרב לתלמיד - פוקחי עיניים הם, אך לא את עיני הבשר, אלא את עיני השכל. ודווקא משום שעיני הבשר אינן עשויות לראות בנקל את העולם כפי שמתארו הרב - כמקום פגעים נסתרים האורבים בכל העת לאדם, אך גם כמקום שבו הבוטח בה' מוגן מכל אותם פגעים - דווקא משום כך זקוק האדם הצעיר להדרכה ולפקיחת עיניים הבאים מכוח נסיון חייו ומכוח סמכותו של הרב.

התיאורים המוחשיים והמפורטים של פגעי העולם שמהם מצילנו ה', הנאמרים בפאתוס פיוטי כובש לב, מביאים את התלמיד להפנמה ולהזדהות עם דברי הרב, ולתחושה שאכן בו עצמו אמורים הדברים. הוא מבין ומרגיש שהוא זוכה בכל רגע של חייו להגנת ה' הנסתרת מפני גלי המזיקים והפגעים המסתערים עליו תדיר, ושלא היה מודע להם עד עתה. בהפנימו כל זאת, מתמלטת מפיו של התלמיד קריאת הודיה נרגשת לה': "כי אתה ה' מחסי!" וקריאה זו מזכה אותו בנאום נוסף של הרב, המרחיב והמעמיק עוד יותר ממה שעשה בנאום הראשון את תיאור דאגתו של ה' למי ששם בו את מעונו.

עמדתו הרוחנית של המעיין במזמור אמורה להיות זו של 'התלמיד': עמדה של בטחון כללי בה', גם במצב שאין כל סכנה ספציפית נוכחת באופק חייו. ועל כן זקוק גם המעיין במזמור, כמו התלמיד המייצג אותו, לדברי הטפה וחינוך הפונים אליו כנוכח, וחושפים בפניו עולם נסתר השוכן בתוך העולם הגלוי והיומיומי - עולם של פגעים וסכנות נסתרים מחד, ושל הגנה נסתרת על הבוטחים בה' מאידך. חשיפה זו, כשהיא באה מפיו של בעל סמכות וידע, מיועדת להגביר את בטחונו בה' של המעיין, ולהביא אותו להתפתחות דומה לזו שעובר התלמיד במזמור.

ט. דבר ה' בחתימת המזמור

מבין השאלות ששאלנו בסעיף ג לגבי ההנחה שמזמורנו הוא מזמור דרמטי נותרה שאלה אחת ללא התייחסות: מה תפקידה של הופעת דבר ה' בחתימת המזמור? מדוע לא ייאמרו דברי ה' הללו על ידי הרב עצמו ברצף עם דבריו בנאומו השני (תוך עשיית השינויים המתבקשים כמובן)?

התשובה על שאלה זו נובעת מדברינו בסעיף הקודם: תיארנו את ייחודו של מזמורנו ואת האתגר החינוכי-דידקטי הניצב בפני משורר המזמור: להביא את התלמיד-המעיין לתפיסת מציאות נכוחה, להכיר את פגעי העולם הרבים המאיימים עליו, ולדעת כי ה' מציל את הבוטח בו. אמרנו שם כי מגמה זו של מזמורנו היא הבאה לידי ביטוי בעיצובו הדרמטי. ובדומה, אף הופעת דבר ה' בסיום מזמורנו קשורה בייחודו זה.

דברי הרב אל תלמידו בשני מחזורי הדו-שיח, עד כמה שהם נאמרים מפיו של בעל סמכות וניסיון חיים, עדיין נאמרים מפיו של מקור אנושי. המשימה לפקוח את עיני התלמיד להבנת המציאות הנסתרת מעיני הבשר, אמנם נתמלאה בדרך מוצלחת, אך בכל זאת עוד נזקקת לאישור אובייקטיבי, לחותמת א-לוהית. חותמת זו ניתנת לנו, המעיינים במזמור, בדבר ה' המאשר את דברי הרב ואף מרחיבם.

האופי האובייקטיבי של דבר ה' מתבטא דווקא בכך שהקול הא-לוהי אינו משתתף בדו-שיח הקודם: ה' אינו אומר את דבריו לתלמיד ('כי בי חשקת'), ואף אינו פונה לרב או לכל נוכח אחר. כביכול נאמרים הדברים בינו לבינו בשמי מרום ורק אנו, קוראי המזמור, זוכים לשמוע את האימות הא-לוהי של כל מה שנאמר קודם במזמור. אף על פי כן, אין אופיו הדרמטי של המזמור מתקפח, שכן ה' אומר את דברו בגוף ראשון, וכך נוסף עוד 'קול' ממשי לשני הקולות שנשמעו במזמור עד עתה.

בסוף סעיף ה אמרנו כי הן בדבר ה' החותם את מזמורנו והן בפסוק הפותח אותו "ישב בסתר עליון..." מתואר הבוטח בה' בגוף שלישי, ושהתייחסות זו אליו בגוף שלישי אינה מופיעה עוד במזמורנו. שני חיוויים אלו ביחס לבוטח בה' יוצרים מסגרת למזמור, ועלינו להקביל אותם זה לזה על מנת לגלות את ההתפתחות שחלה ביניהם.

בשני חלקי המסגרת מהווה הדיבור על הבוטח בגוף שלישי מעין חיווי אובייקטיבי אודותיו. אלא שבראש המזמור המשורר הוא שמציג באובייקטיביות את דמות הבוטח וכך מציב מעין כותרת עניינית למזמור, ואילו בסוף המזמור ה' הוא הדובר וכך מאשר ומסכם את מה שנאמר במהלך המזמור.

ועוד: בראש המזמור מתואר הבוטח, המוצא את חסותו בה', אך לא נאמר מה שכרו על כך; בסוף המזמור, אף שגם בו מתואר הבוטח ("כי בי חשק"; "ידע שמי"; "יקראני") בעיקר מתואר שכרו מאת ה'. שכר זה מובע בשבעה פעלים המתארים כיצד פועל ה' לטובתו של הבוטח בו: 1. ואפלטהו; 2. אשגבהו; 3. ואענהו; 4. אחלצהו; 5. ואכבדהו; 6. אשביעהו; 7. ואראהו.

לבסוף נעיר כי בדבר ה' ניכרים שלושה סוגי התבטאויות:

האחד - מתאים לנאומו הראשון של הרב (בפסוקים ג-ח) ונועד לאשרו.

האחר - מתאים לנאומו השני (בפסוקים ט2-יג) ונועד לאשר אף אותו.

ואילו הסוג השלישי אינו קשור לא לנאום הראשון של הרב ולא לשני, אלא יש בו דברים חדשים שלא נאמרו עדיין.

להלן מובאים דברי ה' בפסוקים יד-טז בשלושה גופנים המתאימים לשלושת סוגי ההתבטאויות הללו, ובהערות נתייחס ליחס בין כל דבר מדברי ה' אלו לדברי הרב בכל אחד משני מחזורי הדו-שיח.

יד

כִּי בִי חָשַׁק - וַאֲפַלְּטֵהוּ[7]

אֲשַׂגְּבֵהוּ - כִּי יָדַע שְׁמִי.[8]

טו

יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ

עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה [9]

 

אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ.[10]

טז

אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ

וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי.[11]

י. נספח: השחרור מן הפחד

בסעיפים האחרונים של עיוננו תיארנו את מגמתו הרעיונית-חינוכית של המזמור בדרך שונה במקצת ממה שפתחנו בו: הכותרת שהצענו למזמורנו בסעיף א - "והבוטח בה' - חסד יסובבנו" - שוב אינה מספקת. כותרת זו מתאימה למזמורים נוספים בספר תהילים שנושאם הוא הבטחון בה'. אולם במזמורנו מהווה הבטחון בה' הצעה לדרך חיים קבועה (גם כשאין כל סכנה מוחשית נוכחת באופק חייו של האדם). בדרך זו יש תרופה לשני מצבי תודעה אנושית שליליים: הראשון הוא חיים מתוך התעלמות מפגעי העולם, ומתוך אשליה המתוארת במקום אחר בספרנו (ל', ז) "ואני אמרתי בשלוי, בל אמוט לעולם". ההתפכחות מאותה אשליה מתוארת שם להלן (ח) "ה', ברצונך העמדת להררי עז, הסתרת פניך - הייתי נבהל".

המצב התודעתי השני הוא דווקא מצב של מודעות רבה לפגעי העולם, וחיים מתוך אימה מתמדת מפני האסון הטמון בכל מעשה ומחדל של האדם. הבטחון בה' - מלמד מזמורנו - לא זו בלבד שמזכה את האדם הבוטח בהשגחת ה' עליו ובהצלתו מפגעי העולם, אלא יש בו גם כדי להרגיע את רוחו של האדם הבוטח, באמצעות הידיעה שהוא נתון בידיו הטובות של 'בעל הבית' של עולמו, ולא בידי כוחות אפלים ושרירותיים.

הנה קטע משירו של נתן אלתרמן "שיר משמר"[12] שיש בו דמיון ספרותי מסוים למזמורנו: אף בשירו של אלתרמן פונה המשורר אל בתו מתוך עמדה של בגרות ונסיון חיים, ומפרט באזניה את כל פגעי העולם האורבים לאדם על כל צעד ושעל:

שמרי נפשך, כחך שמרי, שמרי נפשך,
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,
מאבן קלע, מסכין, מצפרנים.
שמרי נפשך מן השורף, מן החותך,
מן הסמוך כמו עפר וכמו שמים,
מן הדומם, מן המחכה והמושך
והממית כמי-באר ואש-כירים.
נפשך שמרי ובינתך, שער ראשך,
נפשך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.

דווקא הדמיון במסגרת החיצונית בין שירו של אלתרמן למזמורנו מבליט את ההבדל התהומי ביניהם: אלתרמן אינו יכול להציע לבת שבשירו את הבטחון המרגיע שיש בחסות הא-לוהית, שכן עולמו - עולם אחר הוא. על כן מתבטאת בשירו רק האימה מפני כוחות האופל האורבים לאדם, ואין לו הצעה אחרת לבתו מלבד ההוראה הפאתטית החוזרת באובססיביות בשיר: "שמרי נפשך" "שמרי חייך".[13] האם מאמין האב באמת ביכולתה של בתו הצעירה להישמר מפני פגעי העולם המסתתרים בכל פינה ומאיימים על חייה? התרשמות הקורא היא שאין הוא מאמין בקריאתו הנשנית כמו מנטרה "שמרי...". שמו של השיר "שיר משמר" נראה אירוני: זהו שיר המתאר דווקא את החשיפה האימתנית של האדם לאסונות שאין מפניהם משמר.

לעומת המצב התודעתי הבא לידי ביטוי בשירו של אלתרמן, הנה דברים שנאמרו על ידי הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל, על ההבחנה בין המושגים 'פחד' ו'יראה',[14] ודבריו תואמים את מגמתו של מזמורנו:

היהדות מכוונת ליראת שמים ולא לפחד שמים

לפני שנים אחדות שאלני פסיכולוג אחד: כיצד יכולים יהודים להתפלל "ובכן תן פחדך" - הלא בידוע ברפואה הפסיכולוגית והפסיכוסומאטית, שהפחד הוא השורש של הרבה צרות ופגעים רעים...

לאחר שעיינתי בתפילה הגעתי לידי מסקנה, שלאמיתו של דבר אין אנו מתפללים לפחד, אפילו לא לפחד מפני האלקים. התפילות שלנו סובבות על ציר היראה. "ובכן תן פחדך" אינו אלא הכוונה כדי להגיע אל המידה של "וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים"...

בכל כתבי הקודש לא נאמרה אף פעם אחת לשון פחד מפני הקב"ה אלא לשון מורא מפניו: "ויראת מאלקיך" (ויקרא כ"ה, יז), "את ה' אלקיך תירא" (דברים י', כ); "ובעבור תהיה יראתי על פניכם" (שמות כ', יז)...

בפסוקי התנ"ך אנו מוצאים "פחד" בתור תופעה שלילית במובן של קללה: "והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך... מפחד לבבך אשר תפחד" (דברים כ"ח, סו-סז); ישעיהו הנביא אומר: "ותשכח ה' עשך נוטה שמים ויסד ארץ ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק וכו'" (נ"א, יג); וכיוצא בו בכל כתבי הקודש.

הפחד הוא תופעה פסיכית בלתי רגילה המתרחשת באדם החרד מדבר שאין בכוחו למנעו כלל ולהתגונן בפניו. פחד כזה קרוי בלשון רפואת הנפש בביטוי היווני "פוביה" - פחד המהלך אימים. כאשר האדם שרוי בפחד כזה אינו מסוגל להבהיר לעצמו פני מה ומי אני מפחד? האם הפחד האוחז בו הוא הגיוני ועשוי להועיל לו? הפחד הוא כוח עיוור, אפל ובהמי המסוגל לשבור את האדם מבחינה גופנית ורוחנית גם יחד ולעוות את דמותו לחלוטין. הפחד תוקף לא רק את היחיד, אלא אף עלול להיות לגורם של פסיכוזה המונית ולתקוף אומות שלימות ועולם שלם. הפחד ההמוני עלול להוביל מיליוני בני אדם לשגעון, לאיבוד לדעת ולחורבן...

... כאן מתגלה הפחד כשונא המובהק ביותר של האדם, וגורם שחייו עלי אדמות יהיו ללא נשוא, כנאמר: "ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עיניים ודאבון נפש, והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת יומם ולילה ולא תאמין בחייך... מפחד לבבך אשר תפחד" (דברים כ"ח, סה-סז). אין הגדרה טובה לפחד מזו של התורה.

לעומת זה הרי יראה הוא רגש שיש לו בסיס הגיוני ותכליתי. יראה היא מצב שבו האדם ירא מדבר שאותו יכול הוא לבקר ואפילו למנוע. האדם יודע את המקור והסיבה ליראתו וכיצד יוכל למנוע מעצמו את תחושת המורא.

אמנם מזמורנו אינו מציג את 'היראה' כאלטרנטיבה ל'פחד', אלא את קרבת ה' ואת קבלת חסותו כביטול הסיבה לפחדיו של האדם.

וכך מסכם הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק שלישי פרק נא בתרגום ר"י קאפח) את עניינו של מזמורנו:

סיבת היות כל אחד מבני אדם מופקר למקרים, ויהיה מסור לאכול כמו הבהמות, הוא היותו מוסתר מה'. אבל אם היה א-לוהיו בקרבו - לא יגע בו רע כלל...

התבונן שיר של פגעים, תמצאהו מתאר אותה ההשגחה הגדולה וההגנה והנצירה מכל הפגעים הגופניים, הכלליים והפרטיים ... בין אותם מהן שהן תוצאה מטבע המציאות ובין אותן מהן שהן מפגעי בני אדם. אמר: "כי הוא יצילך מפח יקוש... [וכאן מצטט הרמב"ם את מזמורנו בהרחבה תוך תוספת פירוש] ... ואחר כך נתן את הסיבה לנצירה הגדולה הזו, ואמר כי סיבת ההשגחה הגדולה הזו באדם הזה היא "כי בו חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי", וכבר בארנו... כי עניין ידיעת השם, היא השגתו.



[1] בסוף חלקו הראשון של העיון נכתב מזמורנו כשהוא ערוך בשתי מחציות המקבילות זו לזו. כדאי להיעזר בתרשים זה של המזמור במהלך הסעיפים הבאים.

[2] לו היה התלמיד מפנה את דבריו אל ה', כך הייתה צריכה להיות צורת דבריו: 'אומר לה': מחסי ומצודתי אתה / א-להי אבטח בך' וראה את האמור בהערה 9 בחלקו הראשון של העיון.

יש לציין שאף המפרשים הראשונים פירשו את 'אומר לה'' בדרך דומה (ראה דברי ראב"ע בסעיף ב), אלא שהם עשו זאת כדי שיוכלו לפרש כי אמירה זו נאמרת לנוכח אנושי (כמו בפסוקים שבהמשך).

[3] דברינו אינם מדויקים לגבי המחצית הראשונה: לפני שמתאר הרב את החסות שמוצא התלמיד בה' (בפס' ד) הוא מקדים ואומר בפס' ג: "כי הוא יצילך מפח יקוש, מדבר הוות". פסוק זה שייך לכאורה לרשימת הפגעים המנויה החל מפסוק ה.

[4] הדמות המקראית שבה נתגשמו פסוקים אלו למופת, היא כמובן דמותו של יעקב כפי שהוא מתוארת בפרשות ויצא ווישלח. מדרשים רבים אכן קראו את הפסוקים במזמורנו על יעקב.

[5] כנגד מגמת ההקטנה הזאת של ההצלה במחצית הראשונה יש לטעון טענה הפוכה: נפילת אלף אויבים מצדו האחד של הבוטח ורבבה מצדו האחר, מגדילה מאד את כמות האויבים המתוארת כאן, ומזכירה את דברי הברכה בספר ויקרא (כ"ו, ח) "ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדפו" (וראה עוד דברים ל"ב, ל). ואכן, המפרשים הראשונים חשו שאין זה סביר שמתואר כאן ניצחון כה גדול על האויבים (גדול בהרבה מן הבחינה הכמותית ממה שמתואר בפסוקי הברכה).

שלושה פתרונות מצויים בדברי המפרשים לבעיה זו:

א. רש"י ור' ישעיה פירשו את הפועל "יפל" במשמעות "יחנה" כמו בבראשית כ"ה, יח "על פני כל אחיו נפל". כלומר: גם אם יחנו מצדדיך מחנות עצומים - "אליך לא יגש".

ב. רד"ק ור' מנחם המאירי אמנם פירשו את התיבה "יפל" כמשמעה הרגיל - ימותו במלחמה, אך מלחמה זו אינה מלחמתו של הבוטח: "יפל מצדך אלף - במלחמה שילחמו בני אדם אלה עם אלה, ויהיה לך דרך ביניהם, ותראה שיפלו במלחמה משמאלך ומימינך, ואתה תעבור ביניהם בשלום" (לשון רד"ק).

ג. ראב"ע ומפרשים נוספים פירשו שאין מדובר כאן כלל במלחמה, אלא במגפת הדבר המוזכרת בפסוק שלפני כן: "הוא יראה שיכלו לימינו ושמאלו רבים בבוא הדבר".

דברינו למעלה עשויים להתאים לפירושו של רש"י, אלא שעל פיו יש להוסיף שאין מדובר כאן בנצחון במלחמה, אף לא פסיבי, אלא בהצלת הבוטח מפני המחנות החונים סביבו על ידי מניעתה של המלחמה.

[6] לדוגמה, מזמור כ"ז הנאמר כולו מפי הבוטח בגוף ראשון.

[7] 'אפלטהו' - מצרה שבה הוא נמצא, והדבר אמור כנגד דברי הרב בפסוק ג "כי הוא יצילך מפח יקוש".

[8] "כי ידע שמי" - כנגד קריאתו של התלמיד בפסוק ט "כי אתה ה'" שהיא פנייה ישירה אל ה' תוך קריאה בשמו.

"אשגבהו" - כנגד דברי הרב הבאים כתגובה על דברי התלמיד (יב) "על כפים ישאונך".

[9] מצב של "צרה" שממנה יש להציל את הבוטח, מאפיין את הנאום הראשון של הרב.

[10] שורה זו כתובה בשני סוגי כתב משום שהתיבה הראשונה - "אחלצהו" מתייחסת לצרה שבה נמצא הבוטח, והיא נרדפת ל'אפלטהו' שבראש דברי ה', ולדברי הרב בפסוק ג ,כי הוא יצילך".

"ואכבדהו" הוא דרגה גבוהה יותר מ"אחלצהו" - וכבוד זה מתואר בפסוקים יא-יב: "כי מלאכיו יצוה לך... על כפים ישאונך".

[11] כל האמור בפסוק זה אין לו מקבילה בשני מחזורי הדו-שיח שקדמו, והוא חידוש ותוספת על כל הדברים שנאמרו בגוף המזמור ביחס לבוטח בה'. חידוש זה נוגע לעתיד האישי (ואולי גם הלאומי) של הבוטח, בעוד שדברי הרב תיארו אך את העבר ואת ההווה הנוגעים לחייו. בחידוש משמעותי זה נחתם המזמור.

[12] השיר השלם נמצא בספר חגיגת קיץ, עמוד 34.

[13] בקטע הקצר שהבאנו, שהוא חלק מן השיר השלם, מופיע הציווי "שמרי" עשר פעמים.

[14] הדברים מופיעים בספר דרשותיו "ימי דין", בדרשה "בשורת הגאולה לאובדים ולנידחים" עמ' 173-172.