דילוג לתוכן העיקרי

תהילים | מזמור קי"ז | המזמור הקצר בספר תהילים (1)

לעילוי נשמת אמו"ר יעקבתה בת ר' יעקב - יעקב גרינגליק
17.12.2015
קובץ טקסט

 

א       א             הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם

שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים.

 

ב        ב              כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ

וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם

 

הַלְלוּ יָ-הּ.

 

א. מזמור בן שני פסוקים – הייתכן?

מזמור קי"ז הוא המזמור הקצר ביותר בספר תהילים: שני פסוקים אורכו, והוא מכיל 16 או 17 מילים בלבד.[1] האם אפשר ששני פסוקים קצרים יוגדרו כמזמור בפני עצמו בספר תהילים?

הנה דברי התוספות על מזמור אחר: "לא ייתכן שיהיה המזמור שני פסוקים" (פסחים קיז ע"א ד"ה 'שעומדים').[2] מדברים אלו משמע שהתוספות לא הכירו מזמור בן שני פסוקים בספר תהילים, וחשבו שקיומו של דבר זה הוא מן הנמנע. נראה אפוא, כי חלוקת מזמורי ההלל במקומנו בנוסח שעמד לפני בעלי התוספות, הייתה שונה מזו שאצלנו.

ואכן, המאירי בפירושו למזמורנו כותב כי "בספרים שלנו (פרובנס, המאה הי"ד)... שני פסוקים אלו (קי"ז, א–ב) – סוף מזמור 'אָהַבְתִּי'", כלומר הם אינם מהווים מזמור בפני עצמו, אלא חותמים את מזמור קט"ז שלפניהם (הפותח במילים "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע"). גינצבורג במהדורת התנ"ך שלו כותב כי ברוב כתבי היד וכן בשלושה דפוסים עתיקים של התנ"ך "מזמור קי"ז ומזמור קט"ז – חדא פרשתא", ולא עוד, אלא שברוב כתבי היד גם ב-קי"ח, א אין מתחיל מזמור חדש, ורק בפסוק ה במילים "מִן הַמֵּצַר", מתחיל מזמור חדש.

על פי עדויות אלו מזמור קי"ז לא נתפס כמזמור עצמאי, אלא כחתימה למזמור שלפניו, ועל פי עדויות אחרות, הוא נתפס כקטע ה'בלוע' באמצע מזמור שראשיתו במילים "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי" (קט"ז, א) וסיומו במילים "יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (קי"ח, ד).

ברם שני כתבי היד החשובים של בעלי המסורה, 'כתר' ארם צובא וכתב יד לנינגרד, ובעקבותיהם ספרי התנ"ך הנדפסים, רואים את מזמור קי"ז כמזמור עצמאי בן שני פסוקים.[3]

האם העיון בגופם של שני הפסוקים הללו מצדיק את מעמדם כחטיבה נבדלת ממה שלפניה וממה שאחריה? בחינת תוכנם וסגנונם של שני הפסוקים אכן מאשרת את היותם יחידה עצמאית. 

הקריאה "הַלְלוּ יָ-הּ" משמשת בספר תהילים, כמעט בכל הופעותיה, לחתימת מזמור או לפתיחתו[4] (ובמזמורים אחדים קריאה זו מופיעה הן בפתיחה והן בחתימה). והנה, הקריאה "הַלְלוּ יָ-הּ" מופיעה לפני המילים "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם", ואחרי המילים "וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם". נמצא כי שתי הקריאות הללו מייחדות בהכרח את המילים שביניהן, ונותנות להן מעמד של מזמור בפני עצמו. וביחס לשתי הקריאות הללו עצמן, לפי הספרים שלנו, נועדו שתיהן לחתום את המזמור שלפניהן.

מבחינת סגנונם, שני הפסוקים שאנו דנים בהם תחומים במעין מסגרת הקובעת את גבולותיהם: בראשם "הַלְלוּ אֶת ה'" ובחתימתם "הַלְלוּ יָ-הּ".

מבחינת תוכנם, שני הפסוקים שאנו דנים בהם מכילים רעיון שלם, שכולו מאורגן בתוך 'מסגרת תהילה' הכוללת את מרכיביה הקבועים: קריאה לקהל נוכחים להלל את ה' (פסוק א); והנמקה לקריאה זו הפותחת בתיבה "כִּי" (פסוק ב). מסגרת מעין זו אופיינית למזמורי תהילה רבים בספרנו,[5] אלא שכאן מרכיביה באים באופן קצר וקומפקטי. תוכן זה של שני הפסוקים נבדל בבירור מתוכנם של הפסוקים שלמעלה מהם[6], וגם מסגנונם של הפסוקים הבאים לאחריהם.[7]

אפשר שהטענה המובאת בדברי התוספות, ש"לא ייתכן שיהיה המזמור שני פסוקים" לא נועדה לשלול עקרונית את האפשרות למזמור בן שני פסוקים: דבריהם נאמרים רק ביחס למזמור המסוים שהם דנים בו, כלומר קל"ה פסוקים א–ב, ועל כן משתמשים התוספות בה"א הידיעה. בניגוד למזמורנו, פסוקים אלו אינם אלא 'קריאה יתומה' ל"עַבְדֵי ה' שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת בֵּית אֱ-לֹהֵינוּ" להלל את ה'. קריאה זו חסרה הנמקה כלשהי, ולאחריה גם אין היענות של עבדי ה' לקריאה. לא מצאנו בכל מזמורי התהילה בספר תהילים עוד מזמור תהילה שיש בו אך קריאה להלל את ה' ללא כל רכיב נוסף.

 

בבואנו לנתח מזמור עלינו לזכור כי עצמתו האמנותית של שיר אינה תלויה באורכו. גם שני פסוקים יכולים לשמש כמסגרת לשיר שלם בעל תוכן עשיר, ויש לכך דוגמאות נוספות בספר תהילים[8], ואף בספרי הנביאים[9] והכתובים.[10]

ב. מבנה המזמור וביאורו

מזמורנו הקצר נחלק לשני בתים ולשתי מחציות שוות, כפי שרשמנו אותו בראש העיון: בית א ובו שתי שורות ושמונה מילים; בית ב, אף הוא בן שתי שורות ושבע מילים. בסיום המזמור באה החתימה, המאפיינת גם את פרקי ה'הלל' הקודמים (קי"ג, קט"ו, קט"ז) – "הַלְלוּ יָ-הּ".

הבה נבאר כל אחד משני בתי המזמור:

שתי הצלעות שמהן מורכב בית א מקבילות זו לזו בהקבלה ישרה, שלמה ונרדפת. ברם, בצלע השנייה מתבלטות שתי מילים, שאף שהן מובנות, יש לציין כי הן משמשות בעיקר בעברית המקראית המאוחרת או בארמית: השורש שב"ח, הנראה לנו כה טבעי במזמור, בייחוד במזמור תהילה (שהרי הוא מקביל לשורש הל"ל), מופיע בספר תהילים פעמים בודדות בלבד, ואף במקרא כולו הופעותיו ספורות.[11] לעומת זאת, השורש שכיח בארמית ובלשון חכמים.[12]

שם העצם 'אֻמָּה' מופיע בעברית המקראית רק פעמיים (בראשית כ"ה, טז; במדבר כ"ה, טו), ומשמעותו שבט או משפחה גדולה. בחלקים הארמיים של המקרא – דניאל ועזרא – הוא מופיע שמונה פעמים, תמיד במשמעות 'עם'. צורת הזכר של שם זה 'אֹם' במשמעות 'גוי' או 'עם' מופיעה אך במזמורנו.

ניתן לומר אפוא כי הצלע השנייה של בית א 'מתרגמת' את הצלע הראשונה, האמורה בלשון מקראית 'קלאסית', למשלב לשוני המושפע מן הארמית, והתקבולת נוצרת בדרך של מעבר מרובד לשוני אחד לרובד לשוני אחר.

 

           בית ב

           כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ

וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם

במבט ראשון אין כל הקבלה או השלמה בין שתי הצלעות המרכיבות את הבית השני, ונראה שאין זו תקבולת כלל, שכן מובעים בשתי צלעות הפסוק שני רעיונות עצמאיים.

הנה לדוגמה פירושו של המאירי לפסוק זה, הממחיש את חוסר ההמשכיות בין שתי צלעות הפסוק:

                כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ – להוציאנו מתחת ידם (– של הגויים) ומתחת סבלותם.

וֶאֱמֶת ה' – רומז על תורתנו שתקום לעולם.

אמנם כוונת הפרשן לומר ששני הדברים האלו יקרו בעת גאולתו של עם ישראל, אך אין בכך כדי ליצור רציפות או השלמה בין שתי הצלעות.

ברם כל זאת רק במבט ראשון. בעיון מעמיק יותר נמצא כי בין שתי הצלעות קיימת הקבלה נרדפת בין התיבה החשובה ביותר בצלע הראשונה – "חַסְדּוֹ" – לבין שתי התיבות החשובות בצלע השנייה – "אֱמֶת ה'". 'חסד' ו'אמת' הן שתי מילים המופיעות כצמד קבוע בעשרות מקומות במקרא. פעמים רבות הן מופיעות יחדיו,[13] ופעמים שהן מופיעות בשתי צלעות המקבילות זו לזו, כשם שהדבר במזמורנו.[14] במקומות רבים שבהם מופיע הצמד הזה, מתקבל הרושם שמדובר ב'שניים שהם אחד' ('הנדיאדיס'), כלומר שתי המילים המכוונות לדבר אחד: הוא 'חסד' הוא 'אמת'.[15]

'אמת ה'' היא אפוא 'חסד ה'', הטובה הגדולה שהיטיב עמנו מחמת הזיקה בינו לבינינו – מחמת בריתו עמנו:

וכאשר מתגלה 'חסדו' של ה' עמנו, הוא מתגלה כ'חסד עולם' – חסד נצחי. ואכן, 'חסד' במשמעות ברית או הבטחה שנתממשה, נקשר במקרא פעמים אחדות למילה 'עולם' או למילים דומות,[16] מה שאין כן המילה 'אמת' כשלעצמה שהקשר שלה למילה 'עולם' נדיר,[17] אם לא כשהיא במשמעות 'חסד', כמו במקומנו.

 

נדמה שמוטל עלינו להשלים כעת את הצלע השנייה מזו הראשונה:

זוהי אפוא תקבולת נרדפת, חסרה וכיאסטית.

 

שתי התקבולות במזמורנו הן אמנם נרדפות מבחינת תוכנן, אך מבחינת צורתן וסגנונן הן שייכות לשני טיפוסים הפוכים: הראשונה ישרה ושלמה ואילו השנייה – חסרה וכיאסטית.

וכאן נעיר על היפוך שחל בין שתי התקבולות באופן אזכרת שמו של ה': בתקבולת הראשונה מופיע שם ה' בצלע הראשונה: "הַלְלוּ אֶת ה'", ואילו בצלע השנייה נרמז שמו בכינוי הבלוע בהטיית המילה הנרדפת "שַׁבְּחוּהוּ"; הפוך הדבר בתקבולת השנייה: הצלע הראשונה רומזת לה' בכינוי הבלוע בהטיית המילה "חַסְדּוֹ" (וזאת היא יכולה לעשות מכיוון שהיא מסתמכת על התקבולת הראשונה), ואילו בצלע השנייה נזכר שם ה' בסמיכות למילה 'אמת' – "וֶאֱמֶת ה'":

 

נותר לנו רק לבאר את הפועל המצטרף לנושא המשפט 'חסד ה'' –  "גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ" (וכאמור, יש להשלים פועל זה גם בצלע השנייה 'ואמת ה' [גברה עלינו]').

'גָּבָר' במקרא פירושו בדרך כלל 'התגבר' 'ניצח'.[18] פירוש כזה אינו מתאים במקומנו, שהרי אנו, המקבלים את חסדו של ה', איננו מתנגדיו של חסד זה, אלא חפציו בכל לב, ואם כן קשה לפרש שהחסד צריך 'לגבור' עלינו.[19]

הצירוף "גָּבַר חַסְדּוֹ עַל..." מופיע בעוד מקום בספר תהילים, במזמור ק"ג פס' יא, ושם אולי טמון הפירוש הנכון לביטוי זה שאנו מתקשים בו. במזמור זה מופיעים ברצף שלושה דימויים ליחסו הסולח של ה' לעמו:

                                           הדימוי                                                   המדומה

           יא           כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ                     גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו.

           יב            כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב                             הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ.

           יג             כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים                                רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו.

המשווה שלושה פסוקים אלו ייווכח בנקל כי "גָּבַר חַסְדּוֹ" פירושו "גבה חסדו". וכך אכן הציעו אחדים מדעתם לגרוס בפסוק, בלא אסמכתא בכתבי יד או בתרגומים העתיקים.[20] אולם באמת אין בכך צורך: גם במקומות נוספים במקרא מתפרש השורש 'גבר' במשמעות 'גבה'.

הנה בסיפור המבול:

           בראשית ז, יח       וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ...

                              יט        וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים...

                              כ           חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם, וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים.

בפסוק כ, המודד את גובה המים על הארץ, ברור ש"גָּבְרוּ הַמָּיִם" פירושו 'גבהו המים', שהרי את 'גבורת' המים אין למדוד באמות. ואם כן, גם בפסוקים הקודמים יש לפרש כן: "וְהַמַּיִם גָּבְרוּ (– גבהו) מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ" וגובהם היה כה גדול עד אשר "וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים".

מסתבר אפוא שלפועל 'גבר' יש במקרא גם משמעות של 'גבה'. אפשר שהסבר הדבר הוא בדמיון בין שני הפעלים, הן בזהות שני העיצורים הראשונים שלהם והן במשמעויות של שניהם: הגובר על חברו, משפילו לארץ ומתייצב מעליו, וממילא הוא גם גובֵהַּ על חברו, ועל כן ניתן להחליף בין הפעלים.[21]

אנו מציעים אפוא לפרש (בלא לשנות גרסה) את שני הפסוקים בתהילים שבהם חסד ה' גובר על האדם במשמעות גובה. ובאשר למזמורנו, "כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ" פירושו 'כי גבה עלינו חסדו'.

 

 

כדי להבין את הביטוי 'גבה חסדו' יש לשים לב כי החסד הניתן לאדם מקורו בשמים:

           נ"ז, ד      יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם וְיוֹשִׁיעֵנִי...   יִשְׁלַח אֱלֹהִים חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ.

מאידך, בכמה פסוקים בספר תהילים מתואר חסד ה' הניתן לאדם כמתרומם עד לשמים:

           ל"ו, ו      ה', בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ              אֱמוּנָתְךָ עַד שְׁחָקִים.

           נ"ז, יא   כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ        וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ.

           ק"ח, ה   כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ    וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ.

ובכן חסד ה' נשלח לאדם מן השמים, והוא מתרומם מן הארץ ועד לשחקים, ומהווה מעין עמוד גבוה המקשר באופן מתמיד בין האדם לבין ה'. והם הם דברי המשורר במזמור ק"ג, יא:

           כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ, גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו.

וזאת כוונת מזמורנו "כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ" – שחסדו המתמיד של ה' נשלח משמים אלינו ומקשר אותנו אל מקור החסד.

 

(המשך העיון יישלח בשבוע הבא)

 

*

*******************************************************

*

* * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ו

עורכת: נחמה בן אדרת 

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:        http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

* * * * * * * *

*

*******************************************************

*

 

 

 

[1] הדבר תלוי בשאלה אם "הַלְלוּ יָ-הּ" נכתבת כמילה אחת, כפי שהדבר בכמה ספרים, או בשתי מילים, כפי שהוא בספרים אחרים, וכבר אמוראים נחלקו בשאלה זו, ואחריהם כתבי היד של בעלי המסורה ופרשנים ראשונים. ראה סיכום הדעות ב'מנחת שי' על תהילים ק"ד, לה (שם מופיע הצירוף 'הללו י-ה' לראשונה בספר תהילים).

[2] התוספות מתייחסים למזמור קל"ה, שבו מופיעה הקריאה "הַלְלוּ יָ-הּ" פעמיים: בראש פסוק א ובראש פסוק ג. על כך נאמר בגמרא (על פי גרסת התוספות ועל פי גרסת הספרים הנדפסים) כי "שעומדים בבית ה' (קל"ה, ב) – הללו י-ה דבתריה (- שאחריו, בפסוק ג) ריש פרקא (- ראש מזמור חדש)". מכאן יוצא לכאורה כי פסוקים א–ב במזמור קל"ה הם מזמור אחד, ושאר הפסוקים (ג–כא) הם מזמור שני. אולם לדעת התוספות פסוקים א–ב אינם יכולים לעמוד כמזמור בפני עצמו "דלא ייתכן שיהיה המזמור שני פסוקים", ועל כן הם מצמידים את שני הפסוקים הללו למזמור קל"ד הקודם. ואין כאן המקום לדון בנושא זה לגופו.

[3] וכאן עלינו להעיר, כי החלוקה הפנימית של מזמורי ה'הלל' (קי"ג–קי"ח)  בכתבי היד השונים משקפת כנראה מנהגים שונים של קריאת ההלל בקהילות שבהן חיו הסופרים מעתיקי כתבי היד. הקהילות השונות נבדלו זו מזו במנהגיהן בעניין זה (וכך עד היום), ורובן (מלבד יהודי תימן) לא שמרו על מנהג קריאת ההלל שנהג בימי חז"ל, כפי שהוא מתועד בשני התלמודים וברמב"ם הלכות חנוכה ג, יב–יד.

הרמב"ם מתאר את "מנהג קריאת ההלל בימי החכמים הראשונים" ומסיים את תיאורו במילים אלו: "זהו המנהג הראשון, ובו ראוי לילך, אבל בזמנים אלו ראיתי בכל המקומות מנהגות משונות בקריאתו ובעניית העם, ואין אחד מהם דומה לאחר".

לפי המנהג הקדום (שיהודי תימן מקיימים עד היום) החזן קורא צלע של פסוק ואילו הציבור עונה 'הַלְלוּ יָ-הּ' "עד שנמצאו עונין בכל ההלל 'הללו י-ה' מאה ושלוש ועשרים פעמים" (לשון הרמב"ם). אולם "כשהקורא מגיע לראש כל פרק ופרק (–  פסוק ראשון בכל מזמור), הם חוזרין ואומרין מה שאמר. כיצד? כשהוא אומר 'בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם' כל העם חוזרין ואומרין 'בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם', והקורא אומר 'בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז' וכל העם עונים 'הַלְלוּ יָ-הּ'". בהמשך דבריו מציין הרמב"ם את הפסוקים הנקראים בפי הציבור בראשי המזמורים, ובסוף הלכה יג הוא כותב: "וכן כשיאמר הקורא 'הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם', כל העם חוזרין ואומרין 'הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם'". אם כן, פסוק זה פותח מזמור עצמאי. דא עקא, לאחר פסוק זה אין הרמב"ם מציין פסוקי פתיחה של מזמורים נוספים, ומשתמע מכך שמזמורים קי"ז–קי"ח היו מצורפים כמזמור אחד.

ברם על פי מנהגם של יהודי תימן כפי שהוא מתועד בתכלאל 'שיבת ציון' הערוך בידי הרב יוסף קאפח ז"ל (ירושלים תשי"ב, חלק א עמוד רט) לא רק הפסוק "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם" נכפל על ידי הציבור, אלא אף הפסוק הפותח את מזמור קי"ח – "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" –  נכפל על ידי הציבור, ואם כן לפי נוסח זה מזמור קי"ז עומד בפני עצמו כמזמור בן שני פסוקים.

[4] יוצאת דופן היא קריאת "הַלְלוּ יָ-הּ" שבקל"ה, ג, אך על פי הסוגיה בפסחים קיז ע"א נראה שגם כאן מתחיל מזמור חדש (ראה הערה 2).

[5] ראה עיוננו למזמור ק' סעיף א.

[6] מזמור קט"ז אמור בגוף ראשון יחיד על ידי המשורר המוסר את מאורעותיו מאז אפפוהו "חֶבְלֵי מָוֶת" ועד התחייבותו לזבוח זבח תודה על הצלתו בחצרות בית ה'. המזמור אחיד הן בתוכנו והן בסגנונו, והוא מזמור הודיה אישי אופייני, הנבדל לחלוטין משני הפסוקים שבמזמור קי"ז המשתייכים לסוג מזמורי התהילה.

[7] בפסוקים הבאים בראש מזמור קי"ח (א–ד) באה כותרת כללית "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", ולאחריה סדרת קריאות בתבנית זהה לנמענים שונים להודות לה', המסתיימות בסיום קבוע "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". פסוקי מזמורנו אינם בנויים בתבנית זו. 

[8] בין שירי המעלות (שברובם הם שירים קצרים ביחס לרוב מזמורי התהילים) ישנם שלושה המכילים שלושה פסוקים בלבד: קל"א, קל"ג וכן קל"ד, הדומה במסגרתו הכללית למזמורנו. בעיוננו על מזמור קל"א בספרנו (עמוד 469), הראינו כי השיר הכלול במזמור זה משתרע על פני שני פסוקים בלבד. ניתן להיווכח בעיון כולו כיצד שני פסוקים יכולים להוות שיר מורכב, עשיר ומלא עצמה.

[9] חלק מן הנבואות בספר ישעיהו החל מפרק מ' הן נבואות קצרות ביותר, לעתים בנות פסוק אחד או שניים. לדוגמה: שני הפסוקים החותמים את פרק ס', כא–כב; נ"ו, ח, ועוד.

חלק מן הנבואות בספר ישעיהו החל מפרק מ' הן נבואות קצרות ביותר, לעתים בנות פסוק אחד או שניים. לדוגמה: שני הפסוקים החותמים את פרק ס', כא–כב; נ"ו, ח, ועוד.

[10] בספר קהלת ובספר משלי ישנם משלים קצרים העומדים בפני עצמם והם בני פסוק אחד או שניים. אף בשיר השירים ישנם שירים בני פסוק אחד, בגון ב', יד; ג', ו; ו', י.

[11] השורש שב"ח במשמעות הל"ל מופיע בספר תהילים עוד ארבע פעמים בלבד: ס"ג, ד; ק"ו, מז (ובמזמור המקביל בדהי"א ט"ז, לה); קמ"ה, ד; קמ"ז, יב. מחוץ לספר תהילים מופיע השורש עוד פעמיים בספר קהלת: ד', ב; ח', טו. אולם בחלק הארמי של דניאל מופיע שורש זה חמש פעמים. לשם השוואה, השורש הל"ל מופיע כמאה וחמישים פעם במקרא.

נציין כי השורש שב"ח במשמעות שונה לגמרי (להשקיט, להרגיע) מופיע עוד פעמיים בתהילים: ס"ה, ח; פ"ט, י. פעם נוספת מופיע השורש במשמעות זו במשלי כ"ט, יא. אין קשר בין שתי המילים (הומונימיה).

[12] שם העצם 'שֶבַח', הרגיל בלשון חכמים, אינו מופיע כלל במקרא. השורש שב"ח שכיח בארמית, והתרגומים הארמים למקרא מתרגמים באמצעותו כל לשון 'הלל', ולעתים אף לשון 'הודיה' ו'שירה'. כך, התרגום הארמי למזמורנו, משתמש בציווי "שַׁבַּחוּ' בשתי צלעות הפסוק.

[13] בקונקורדנציה של אבן שושן מופיע הצמד 'חסד ואמת' (יחדיו) בעשרים ושלושה פסוקים.

[14] לדוגמה: ישעיהו ט"ז, ה; תהילים נ"ז, יא; ק"ח, ה.

[15] מובן שלמונח 'חסד' ישנם במקרא גוונים שונים של משמעות, וכן למונח 'אמת'. ברם בהצטרפם לצמד הם מביעים דבר אחד. הנה שני פסוקים בפרשת נישואיו של יצחק (בראשית כ"ד) המתפרשים כך: "בָּרוּךְ ה'... אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי" (כז); "וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי..." (מט). הצמד הראשון של המילים 'חסד ואמת' מתאר את יחס ה' לאדם, ואילו השני – יחסי אדם לאדם. דוגמה נוספת מדברי רחב למרגלים ומתשובתם לה: "כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד, וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת... וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים... וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת" (יהושע ב, יב–יד).

יש המפרשים צמד זה בדרך שבה המילה 'אמת' מגדירה את טיבו של החסד שבו מדובר – חסד שאינו מצפה לתגמול – 'חסד אמִתי', טהור. ברם אין בכך כדי לבאר פסוקים רבים שבהם מופיע הצמד כדוגמת הפסוקים שהבאנו לעיל. באמת יש לומר כי 'חסד' במהותו הוא עשיית מעשה טובה שאינו קשור לציפיית גמול: "חסד, לעולם אינו מראה על יחסים משפטיים גרידא, אלא על קיום הקשר הנפשי הבא מן הברית, ולא מן החוזה... גם במקום שנאמר חסד על יחסים שבין אדם לחברו, אין משמעו 'רדיפת צדק', ולא עזרה לאביונים, אלא מעשי טובה של קרובים וידידים ומעשי טובה בלא ציפייה לתשלום גמול... ולפיכך פעמים הרבה נלווית לחסד גם אמת..." (יצחק היינמן ז"ל באנציקלופדיה המקראית, ערך 'חסד', כרך ג עמוד 222). ובכן, מפני שהחסד במהותו נובע מ'אמת', שתי המילים הללו מצטרפות יחדיו למושג אחד, או מתפצלות בין שתי צלעות מקבילות כדי להביע את אותו הדבר עצמו בהקבלה נרדפת.

[16] ישעיהו נ"ד, ח; תהילים מ', יב; ע"ז, ט; פ"ט, כט; ק', ה; קל"ח, ח ועוד. וכן בצירוף החוזר במקרא פעמים רבות מאוד (ולא רק בספר תהילים) "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".

[17] בתהילים קמ"ו, ו "הַשֹּׁמֵר אֱמֶת לְעוֹלָם"; במשלי י"ב, יט "שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד".

[18] זו המשמעות של רוב רובן של עשרים וחמש הופעות השורש גב"ר הבא כפועל במקרא. יש מהן שמשמען ניצחון פיזי על אויב, כגון "כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים (- העמונים על אנשי יואב)" (שמ"ב י"א, כג), ויש מהן שעושות שימוש מושאל בפועל, כגון "דִּבְרֵי עֲוֹנֹת גָּבְרוּ מֶנִּי" (תהילים ס"ה, ד). כמה פסוקים יוצאי דופן יידונו למעלה להלן.

[19] פירושו של עמוס חכם ז"ל אינו פותר את הקושי: "נגלה חסדו עלינו בגבורה, כלומר ה' הושיע אותנו בגבורתו למען חסדו", שכן בפסוק נאמר שהחסד הוא שגבר עלינו.

[20] ראה מהדורת התנ"ך של גינצבורג ובתנ"ך ביבליה היברייקה על הפסוק.

[21] וראה דבריו שלJ. L. Palache  בספרו Semantic Notes on the Hebrew Lexicon, ליידן, 1959, עמ' 17–18 בערכים הפותחים בעיצורים 'גב' שעניינם גובה, עליונות, ובהם הוא מזכיר גם את השורש 'גבר'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)