מז. - הבא לפדות את אשתו

  • הרב יאיר קאהן

הבא לפדות את אשתו (מז:)

יסודות חיובי הבעל לאשתו מפורטים בגמרא בסוגייתנו:

"תנו רבנן:... תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, ופירקונה תחת פירות, וקבורתה תחת כתובתה. לפיכך בעל אוכל פירות.
מאי 'לפיכך'?
מהו דתימא - מיכל לא נכלינהו אנוחי ננחינהו, דאם כן מימנע ולא פריק?! קא משמע לן דהא עדיפא, זימנין דלא מלו ופריק לה מדידיה". (כתובות מז ע"ב)

הגמרא קובעת שחכמים תיקנו שלושה חיובים של האישה לבעלה, כנגד שלושה חיובים של האיש לאשתו: מזונותיה תחת מעשי ידיה, פירקונה תחת פירותיה, וקבורתה תחת כתובתה. ביחס לחיוב המזונות, מביאה הגמרא מחלוקת בין ריש לקיש לבין רב הונא, האם האישה יכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה" (כתובות נח ע"ב). להלכה אנו פוסקים כדברי רב הונא (הל' אישות י"ב, ד), שאישה רשאית לומר כך לבעלה, ובעקבות זאת חקרו הראשונים אם האישה יכולה גם לומר 'איני נפדית ואיני נותנת פירות'.

שיטת התוס'

תוס' בבבא-בתרא (מט ע"ב ד"ה יכולה) הכריעו שהאישה אינה יכולה לומר 'איני נפדית ואיני נותנת פירות', וכהוכחה לדבריהם כתבו:

"ובירושלמי פרק נערה קאמר בהדיא, אהא דתנן "נִשאת - יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה", "בעל שאמר אי אפשי לאכול ולא לפרוק - אין שומעין לו".

אולם בספרים שלנו אנו מוצאים נוסח אחר בירושלמי:

"תקנה תיקנו, שיהא מפקח על ניכסי אשתו ואוכל... תני: הבעל שאמר אי איפשי לא לוכל ולא לפקח - אין שומעין". (כתובות פ"ד ה"ו)

לפי גרסה זו, התלמוד הירושלמי חולק על הבבלי, וסובר שחכמים תיקנו שהבעל יקבל את פירות אשתו כדי שיפקח על נכסיה. אם כך, כיוון שתקנת הפירות היא לטובת האישה - ברור שהבעל אינו יכול לבטלה, ואי אפשר להביא משם ראיה לסוגייתנו.

תיקנו פירקונה תחת פירותיה

כדי לדון בשאלה זו, יש להקדים ולברר: כאשר חכמים תיקנו לאישה פירקונה תחת פירותיה - מה היה עיקר התקנה, הפדיון או הפירות? במילים אחרות: האם התקנה היא לטובת האישה, כדי לחייב את הבעל לפדות אותה, ובתמורה לכך נתנו לו את פירותיה; או שמא מגמת התקנה היא לטובת הבעל - לתת לו את פירות אשתו, וכתמורה לכך חייבו אותו לפדות אותה? מהלשון "תיקנו פירקונה תחת פירות" משמע שעיקר התקנה הוא קבלת הפירות, וחובת הפדייה נתקנה תחת זכות זו[1], אך מסוגייתנו משמע שעיקר התקנה היא לטובת האישה: מראש רצו לאסור על הבעל להשתמש בפירות, כדי שיפדה אותה מפירות אלו, ולבסוף העניקו לו זכות אכילה בפירות כדי שיפדה אותה אפילו יתר על דמי הפירות. ואכן - כך מסתבר, שהרי מובן מאוד מדוע צריך לתקן תקנה שהבעל יפדה את אשתו, אך לא ברור מדוע חכמים צריכים לזכות את הבעל בפירות אשתו.

ואכן, רוב הראשונים הבינו שעיקר המטרה של תקנת הפדיון היא לטובת האישה. לעומתם, הרשב"ם הבין בצורה שונה:

"והוא הדין לפירות של נכסי מלוג, שתקנו חכמים לבעל פירותיה תחת פרקונה - כל שכן וכל שכן שאם אמר 'איני מקבל עלי תקנת פרקונה ואיני חושש בפירות נכסי מלוג שתקנו לי' - דמועיל התנאי בעודה ארוסה, שעדיין לא זכה בקרקעותיה לפירות". (בבא בתרא מט ע"ב ד"ה כדרב הונא)

לכאורה, עולה מהרשב"ם שעיקר תקנת הפירות נתקנה לטובת הבעל, ודבריו צריכים עיון.

'איני נפדית ואיני נותנת פירות'

ראינו, אם כן, שלדעת רוב הראשונים תקנת הפירות ניתקנה בעיקר לטובת האישה. לאור זאת, יש לדון אם היא יכולה לומר 'איני נפדית ואיני נותנת פירות'. הרמב"ן מביא דעה המתירה לה לומר כך, אך חולק עליה:

"ויש במשמע לפום מאי דאמרן, שאם אמרה 'איני נפדית ואיני נותנת פירות' - רשאה היא, וכן דעת מקצת מחכמי הדורות. אלא לדידי מסתברא דתנאי פרקונה - לתרוייהו ניחא להו. ואף על גב דתקנתא דילה עיקר - לדידיה נמי אית ליה תקנתא במילתא". (כתובות מז ע"ב)

בדומה לרמב"ן, רוב הראשונים הסכימו שהאישה אינה רשאית לומר 'איני נפדית ואיני נותנת פירות'. אם כן, יש להבין: במה שונה דין פירות מדין מזונות? מדוע האישה רשאית לומר 'איני ניזונת ואיני עושה', אך אינה רשאית לומר 'איני נפדית ואיני נותנת פירות'?

תוספות הביאו כמה הסברים כדי לחלק בין מזונות לפירות:

"ויש ליתן טעם: אף על גב דלרב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה 'איני ניזונית' כו', התם משום דאינה מפקעת לגמרי התקנה, שאם אמרה היום 'איני ניזונת ואיני עושה' - למחר תעשה ותהא ניזונית. אבל אם אמרה 'איני נפדית ואיני נותנת פירות' - הרי מפקעת לגמרי תקנת פירות, דהא פירות של כל ימיה הם תחת פרקונה.

ואפילו אם תמצי לומר דיכולה לומר 'איני ניזונית ואיני עושה לעולם' - אכתי יש לומר דלא מצי אמרה 'איני נפדית', שלא תטמע בין העובדי כוכבים.

אי נמי, שאני פירות, דְּיָדוֹ כידה וזוכה בגוף הקרקע. אבל מעשה ידיה - אינם בעין, דלא שייך למימר שיזכה בגוף הידים". (כתובות מז ע"ב תוד"ה זימנין דלא)

ההסבר הראשון שמביאים התוס' הוא שאף על פי שאישה יכולה לומר 'אינו ניזונת ואיני עושה' - אין בזה עקירה מוחלטת של תקנת המזונות, מפני שתמיד היא יכולה לחזור בה. לכן, אין ביכולת זו משום שינוי בדיני הנישואין, אלא רק מחילה זמנית ומקומית. לעומת זאת, הבעל מחוייב לפדות את אשתו תמורת פירות כל ימי הנישואין, ואפילו אם האישה תמחל בצורה זמנית - תקנת הפדיון תיעקר לחלוטין, והאישה אינה יכולה לשנות את דיני הנישואין אחרי החתונה[2].

גם הר"ן נזקק לשאלה זו, וכתב:

"שאם אתה אומר שומעין לה - מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו לו פירות? שכל הנשים - כשיהא להם פירות - יהו אומרות כן, וכשלא יהא להם פירות - נחייב את הבעל לפדותן, ולקתה מדת הדין בכך".

מדברי הר"ן אנו רואים שהוא חלק על התוס', והבין שחיוב הפדיון אינו תמורת פירות כל ימי הנישואין. לדעתו, בכל שעה שהבעל מקבל פירות - הוא חייב בפדיון, וכשהוא אינו מקבל פירות - הוא פטור מפדיון. לכן, אי אפשר לתת לאישה יכולת להדליק את התקנה ולכבותה כרצונה, שכן אז האישה תבטל את התקנה כאשר יהיו לה פירות ותפעיל אותה כאשר לא יהיו לה פירות. מעתה, אם יישבו את האישה בשעה שיש לה פירות - הבעל יתחייב לפדות אותה בלי לקבל תמורה ראויה.

לפי ההסבר השני בתוס', האישה יכולה בעיקרון לומר 'איני נפדית ואיני נותנת פירות', אך חז"ל הפקיעו ממנה זכות זו כדי למנוע סכנת התבוללות. אף על פי שתקנת הפדיון היא ביסודה לטובת האישה, חכמים מנעו ממנה את האפשרות לוותר עליה כדי שלא תישאר שבויה בין הנכרים.

בהסברם השלישי, תוס' מעלים הבחנה משפטית בין זכות הבעל במעשי ידי אשתו לבין זכותו בפירותיה. לדבריהם, יש לבעל קניין על פירות אשתו, אך אין לו קניין על מעשי ידיה, אלא זכות בלבד. אף על פי שדין פירות ניתקן לטובת האשה, אין היא יכולה להפקיע את הקניין שיש לבעלה בפירות. בניגוד לכך, היא רשאית לומר 'איני ניזונת ואיני עושה', כיוון שיש לבעלה זכות על מעשי ידיה רק כשיבואו לעולם, אבל אין לו קניין על ידיה כעת. הבחנה זו עולה בגמרא בכתובות (נח ע"ב), הכותבת שלדעת ריש לקיש, הבעל יכול להקדיש את ידי אשתו למעשיהם. מכאן משמע שלדעתו יש לבעל קניין על ידי אשתו למעשה ידיה, ולפי התירוץ הזה של התוס' אנו מבינים מדוע לדעתו הבעל יכול לכוף את אשתו לתת לו את מעשי ידיה תחת מזונותיה, ואין היא יכולה לומר 'איני ניזונת ואיני עושה'. אפילו אם ריש לקיש מודה שתקנת המזונות ניתקנה לטובת האשה, עדיין אין בכוחה להפקיע קניין שיש לבעל על ידיה.

תנאי לפני הנישואין

לכאורה, ניתן להעלות נפקא-מינה בין ההסברים השונים. לפי ההסבר האחרון, שהאישה אינה יכולה לומר 'איני נפדית ואיני נותנת פירות' בשל קניינו של הבעל, הרי שהאישה יכולה להתנות לפני הקניין - כלומר, לפני הנישואין - שהיא לא תתן לו את פירותיה והוא לא יתחייב בפרקונה. ואכן, מצאנו שהבעל יכול לוותר על קניינו בנכסי האישה רק לפני הנישואין:

"כתב לה 'דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן' - הרי זה אינו אוכל פירות בחייה...". (כתובות פג ע"א)

והגמרא שם מסבירה:

"בכותב לה ועודה ארוסה... וכדרבא, דאמר רבא: 'האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו - שומעין לו'. מאי 'כגון זו'? כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: 'יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה'. אי הכי - אפילו נשואה נמי? אמר אביי: נשואה - ידו כידה. רבא אמר: ידו עדיפא מידה".

מאידך, אם חז"ל תיקנו שהאישה לא תוכל לוותר על פדיונה כדי שלא תטמע בין הגויים - אין הבדל בין ארוסה לבין נשואה, ואין היא רשאית לוותר על התקנה.

הפסיקה להלכה

בעניין זה, פסק השולחן-ערוך:

"ואינו יכול לומר לה 'הרי גיטך וכתובתיך ופדי את עצמך'. ואפילו אם יאמר 'איני פודך ולא אטול פירות' - אין שומעין לו, אלא חייב לפדותה". (אבה"ע ע"ח, א)

ה"חלקת מחוקק" דייק מהוספת המחבר "ואפילו אם יאמר איני פודך":

"כלומר, אפילו אומר כן בתחילת הנשואין... כדי שלא תטמע בין הכותים".

אמנם, אין נראה לפרש כך את דברי המחבר, שאם כן הוא חולק על שיטת הרמב"ם:

"התנה הבעל שלא יתחייב באחד מן הדברים שהוא חייב בהן, או שהתנת האשה שלא יזכה הבעל באחד מן הדברים שהוא זוכה בהם - התנאי קיים. חוץ משלֹשה דברים שאין התנאי מועיל בהן, וכל המתנה עליהן תנאו בטל, ואלו הן: עונתה, ועיקר כתובתה וירושתה... ובשאר הדברים - תנאו קיים. כגון שהתנה עמה שאין לה שאר וכסות, על מנת שלא יאכל פירות נכסיה, וכל כיוצא בזה - תנאו קיים". (הל' אישות י"ב, ו-ט)

הרי שהרמב"ם פסק בפירוש שאפשר להתנות בשעת הנישואין, וכיצד ניתן לפרש כך את דברי המחבר בלי לציין שהרמב"ם חולק? אולם נראה ברור שלא זוהי כוונת המחבר, ולא בא אלא להוציא משיטת הרשב"ם, הסובר שהבעל יכול לומר 'איני פודה ואיני אוכל פירות' (עיין בטור).

תקנת הפירות ותקנת הפדיון

עד עכשיו התייחסנו לתקנת הפירות והפדיון כאל תקנה אחת. אמנם, מהרמב"ם משמע שזוהי תקנה בעלת שני שלבים:

"והארבעה שזוכה בהן - כולם מדברי סופרים, ואלו הן: להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה והוא קודם לכל אדם בירושה.

ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה. לפיכך אם אמרה האשה 'איני ניזונת ואיני עושה' - שומעין לה ואין כופין..." (הל' אישות י"ב, ג-ד)

מדברי הרמב"ם משמע שתקנה זו ניתקנה בשני שלבים. קודם הגדירו את חובות הבעל ואשתו, תיקנו לבעל פירות וחייבו אותו בפדיון אשתו, ורק אחר כך שילבו את שתי התקנות הללו ותיקנו שחיוב הפדיון יהיה כנגד הפירות. אם כן, לדעת הרמב"ם, חז"ל העניקו לבעל פירות כתקנה עצמאית, ולא רק כתמורה לחיובו לפדות את אשתו.

והנה, למדנו בגיטין (מז ע"ב), ביחס להבאת הביכורים:

"ולביתך - מלמד שאדם מביא ביכורי אשתו וקורא".

כלומר, יש לבעל קניין מסויים (קניין פירות) על נכסי אשתו, ולכן הוא יכול להביא את ביכוריה ולקרוא את הפרשה.

על גמרא זו הקשו התוס', שהרי קניין הפירות של הבעל בנכסי אשתו הוא רק דרבנן, שתיקנו פירותיה תחת פרקונה, וכיצד הביאה הברייתא פסוק המלמד שיש לבעל קניין בנכסי אשתו?

"ואם תאמר: והא מן התורה אין לבעל פירות בנכסי אשתו, אלא תקנתא דרבנן בעלמא היא, אם כך - על כרחך גזירת הכתוב הוא?!

ויש לומר, דרך נשים שנותנות פירות לבעליהן, וכי האי גוונא איירי קרא". (גיטין מז ע"ב תוד"ה ולביתך)

מדברי התוס' אנו רואים שבנות ישראל נהגו להקנות לבעליהן קניין פירות בנכסיהן. לכאורה, מנהג זה לא היה תמורת התחייבות הבעל לפדות אותן, ואם כן אנו רואים שהמצב הראוי בין כל בני זוג הוא שהבעל זכאי בפירות אשתו.

אם כן, עולה מדברינו שיש טעם להעניק לבעל זכות בפירות אשתו באופן עצמאי, גם בלי תקנת הפדיון. כשם שתיקנו לבעל את מעשי ידי אשתו תחת מזונותיה, שכן לא ראוי שתהיה לאישה הכנסה נפרדת כאשר הבעל חייב לממן את כל צרכיה - כך נראה גם שאין זה ראוי שהאישה תרוויח מהנכסים שהכניסה בנישואין. חשבון בנק נפרד עלול לגרום למתחים מיותרים, וחז"ל חיפשו דרך לשמור על הקרן של נכסי האישה בלי לפגוע בחיים המשותפים של בני הזוג. לכן, הם קבעו שהאישה תשמור על הקניין בגוף נכסיה, ותזכה בהם במקרה של גירושין או של מיתת הבעל, אבל הבעל יזכה בפירות במשך תקופת הנישואין.

כך יכולים אנו להבין את המנהג שמביאים תוס', שבנות ישראל היו מעניקות לבעליהן את פירות נכסי המלוג גם לפני תקנת הפדיון. כך גם יש להבין את שיטת הרמב"ם, המתייחסת לתקנת הפירות כתקנה עצמאית (בשלב הראשון). בדרך זו, ניתן גם להבין את שיטת הרשב"ם, הקובע שעיקר התקנה הוא נתינת הפירות לבעל, ותחת פירות אלו חייבו את הבעל לפדות את אשתו.

ואולי זוהי כוונת התוס' בסוגייתנו, שכתבו שהאישה אינה יכולה לומר 'איני נפדית ואיני נותנת פירות' כיוון ש"מפקעת לגמרי תקנת פירות, דהא פירות של כל ימיה הם תחת פרקונה". כזכור (ראה הערה 2), דייקנו בדבריהם שהם מכנים את התקנה 'תקנת פירות', ולא 'תקנת פדיון'. לאור מה שביארנו, אפשר לפרש לשון התוס' כפשוטו: עקירת הנישואין שייכת רק משום הפקעת תקנת הפירות, שהיא תקנה המאפיינת את היחסים בין בני הזוג. חיוב הפדיון, לעומתו, על אף חשיבותו בתקנת הפדיון תחת הפירות, אינו בעל משמעות קיומית ואינו מגדיר את החיים התקינים בין בני הזוג, ולכן אין בעקירתו משום הפקעת הנישואין. לכן, תוס' דייקו וכתבו שהאשה אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות משום שיש בזה משום 'הפקעת תקנת פירות'.

 
 

[1] כעין זה דייקה הגמרא בנח ע"ב ביחס ל"תיקנו מזונות תחת מעשי ידיה".

[2] אמנם, יש לדייק בלשון התוס' שכתבו: "הרי מפקעת לגמרי תקנת פירות", ולא 'תקנת פדיון'. ואולי כוונתם למכלול התקנה, כלומר לפדיון תחת הפירות. לשאלה זו נתייחס בהמשך השיעור.