מחוסר בגדים וקרוע בגדים

  • הרב מתן גלידאי

מחוסר בגדים וקרוע בגדים

בפרשת תצווה מתוארים הבגדים השונים שצריכים הכוהנים ללבוש בעבודתם. בסופו של התיאור מצווה התורה להלביש את הכוהנים בבגדים אלו, והכתוב מסיים: "והיתה להם כהונה לחוקת עולם" (כ"ט, ט). הגמרא בסנהדרין (פג ע"ב) לומדת מפסוק זה שלבישת בגדי הכהונה הכרחית כדי להגדיר את בני אהרן ככוהנים, וכהן שעובד במקדש כאשר חסר לו אפילו אחד מבגדי הכהונה - הרי הוא כזר, עבודתו פסולה, והוא חייב מיתה בידי שמיים כדין זר שעבד במקדש.

איסור אחר הקשור לבגדי הכהונה מופיע בפרשת שמיני: "ובגדיכם לא תפרומו" (ויקרא י', ד). איסור זה נוגע לכהן שעבד עם בגדים קרועים, וגם עונשו הוא מיתה בידי שמיים.

הראשונים נחלקו בעניין היחס בין שני האיסורים הללו. לדעת הרמב"ן (בהשגותיו לספר המצוות, ל"ת קס"ד), יש כאן רק איסור אחד: לעבוד במקדש בלא כל הבגדים הנחוצים. האיסור השני הוא רק סעיף של האיסור הראשון: בגד קרוע אינו נחשב לבגד, וממילא העובד עם בגדים קרועים נחשב כעובד כשהוא מחוסר בגדים.

לעומתו, הרמב"ם מונה את שני האיסורים בנפרד, ומציין שני חילוקי דינים ביניהם:

א. מחוסר בגדים שעבד - עבודתו פסולה, ואילו קרוע בגדים שעבד - עבודתו כשרה.

ב. מחוסר בגדים אינו אסור אלא בעבודה, ואילו קרוע בגדים אסור גם בכניסה לעומק המקדש בלא עבודה.

הבדלים אלו משקפים את העובדה שלדעת הרמב"ם מדובר בשני איסורים שונים במהותם. כאשר הכהן מחוסר בגדים - אין אומרים שהוא לבוש בצורה שאינה הולמת את קדושת המקדש, אלא רק שאינו ממלא את דרישות הכהונה. כשם שחייל יכול לבצע משימות מסויימות או לקבל הטבות שונות רק אם הוא במדים, כך גם כהן בלא בגדי הכהונה אינו נחשב לכהן, ואינו רשאי לעבוד במקדש. ממילא, אין מניעה שכהן כזה יסתובב במקדש כל זמן שאינו עובד, ומאידך ברור שעבודתו פסולה כמו עבודתו של זר.

לעומת זאת, כאשר בגדיו של הכהן קרועים - הרי שלבושו אינו הולם את קדושת המקדש. אין כאן אי-עמידה בדרישות הכהונה. להיפך: כהן זה דווקא לובש את מדיו, אלא שההופעה החיצונית שלו היא כזו, שיש בה משום זלזול ופגיעה במקדש. קרוע בגדים באמת מופיע בתורה לצידו של פרוע ראש, שאף הוא בעל הופעה שאינה ראויה למקדש. ממילא, ניתן לומר שהפגיעה במקדש מתרחשת בעצם הכניסה לתוכו, אפילו בלא עבודה; ומצד שני, יש מקום לומר שכהן שעבד כשהוא קרוע בגדים - אף שעבר על האיסור, אין עבודתו מחוללת, כיוון שסוף סוף עמד בדרישות העבודה, ורק לא התייחס כראוי אל המקדש.