סוכה | דף נא | מחיצה במקדש ובבית הכנסת

במשנה הפותחת את סוגייתנו נאמר:

"במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול".

הגמרא מבארת שהכוונה להפרדה בין גברים לנשים בשמחת בית השואבה:

"מאי תיקון גדול? אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה".

בהמשך הגמרא מבואר שבניית המחיצה נלמדה מדברי קבלה:

"'וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד'. אמרו: והלא דברים קל וחומר – ומה לעתיד לבא, שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם, אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו, שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם, על אחת כמה וכמה".

מדברים אלו של הגמרא למדו הפוסקים על הצורך לעשות מחיצה בכל בית כנסת בשעת התפילה. אמנם, חובה זו מעוררת שאלה גדולה: מדוע יש צורך בהפרדה בין הנשים לגברים דווקא בשעת התפילה? ממה נפשך: אם עירוב הגברים והנשים מהווה חוסר צניעות – הדבר צריך להיות אסור גם שלא בשעת התפילה, ואם אין בכך חוסר צניעות – מדוע יש צורך במחיצה בתפילה?

דרך אחת להבנת דין זה אפשר למצוא בדברי החתם סופר (חושן משפט סימן ק"צ). בדבריו הוא עומד על כך שהפסוק שממנו למדה הגמרא דין זה עוסק ב"משפחות", שבהן באופן פשוט לא אמור להיות איסור עצמאי של שהייה משותפת:

"כי אנו מאמינים שכל תפלה או שבח והודאה שמתערב במחשבה ההיא שום הרהור, אפילו באשתו, לא תעלה במעלות לפני השם יתברך ולא תקובל לפניו. ומפני זה אנו מפרישים הנשים מן האנשים בבית הכנסת בפני עצמן, שלא יבאו לידי הרהור בשעת תפלה ותהיה תפלה נדחית רחמנא לצלן. ויצא לנו זה משמחת בית השואבה... ומזה ראיה להנ"ל דאפילו היכא דליכא משום איסור ערוה, כגון אשתו של עצמו, מכל מקום במקום תפלה והודאה או הספד כל מה דבעי לבא לרחמנא לא יתעורר שום ענין הרהור אפילו באשתו אמרו, שהרי כתיב 'משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד', ומאי טעמא לא יספדו כל איש עם אשתו יחדיו, אלא על כרחך דגם זה אסור דגורם הרהור ובטול הכוונה".

החתם סופר מבין שמדובר בהלכה מהלכות כוונה בתפילה, ובשל הצורך בריכוז מוחלט בתפילה אסור שיהיו דברים העלולים להסיח את הדעת. את העובדה שיש צורך בהפרדה גם במספד הוא מסביר בכך שגם המספד דורש התכוונות של האדם כלפי הקב"ה.

ר' משה פיינשטיין (אגרות משה אורח א, לט) הציע להבין זאת באופן אחר:

"יש מקום לומר שרק במקדש היה אסור מדאורייתא משום דין יראה ד"ומקדשי תיראו", שאם הוא בקלות ראש אינו ביראה, ואם כן בבית הכנסת הוא רק מדרבנן שאסרו גם בהם קלות ראש".

ר' משה פיינשטיין מציע שהאיסור הוא מדין מורא מקדש, היינו שהוא אינו קשור במהותו למעשה התפילה אלא לקדושת המקום של בית המקדש ובית הכנסת. אמנם, בעקבות הפסוק העוסק בהספד, שלא נעשה כלל בבית המקדש או בבית הכנסת, הוא מגיע למסקנה אחרת:

"אבל מוכרחין קצת לומר שדין זה הוא מדאורייתא בכל מקום קבוץ, שהרי ההספד שלעתיד שלמדין משם לא מצאנו בו שיהיה במקדש, ואם שם לא נאסר מדאורייתא אלא לצניעות בעלמא איך שייך למילף מזה איסור דאורייתא למקדש, אלא משמע שהוא איסור בכל מקום שצריכין להיקבץ בו אנשים ונשים, שאסורין להיות בלא הבדלת מחיצה ביניהם כדי שלא יבואו לידי קלות ראש".

לדעתו, חובת ההפרדה נאמרה ביחס לכל מעשה של "קיבוץ". נראה שלפי דעה זו האיסור נובע מהלכות צניעות, ועניינו שבכל מקום שיש בו קיבוץ קיים חשש של קלות ראש ויש להפריד בין גברים לנשים. אמנם, בתשובה מאוחרת יותר (שם סימן מ"א) מופיע היתרו המפורסם של האגרות משה לערוך חתונות מעורבות, ושם הוא מסייג הלכה זו דווקא לקיבוץ של חובה.

אך מדוע יש הבדל בהלכות צניעות בין קיבוץ של רשות לקיבוץ של חובה? שאלה נוספת, היכולה להתקשר לשאלה הנ"ל, היא מהי מטרת המחיצה – האם מטרתה היא להפריד או להסתיר? במשנה במידות (ב, ה) נאמר שמטרת המחיצה היא "כדי שלא יהו מעורבין", וכן כתב הרמב"ם (לולב ח, יב), והאגרות משה (אורח חיים א, לט) הסיק מכאן שאין צורך שהמחיצה תסתיר לגמרי את האנשים והנשים אלו מאלו, ודי בכך שתפריד ביניהם כך שלא יוכלו לבוא יחד לידי קלות ראש.

אמנם, מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (סוכה ה, ב) משמע שמטרת המחיצה הייתה שלא יסתכלו זה בזה, וכך מפורש בפסקי הרי"ד בסוגייתנו:

"ושמו שם קורות ועליהן נסרים שיעמדו עליהן הנשים ויראו השמחה מלמעלה, והאנשים יעמדו למטה בעזרה ולא יוכלו האנשים להביט בנשים, שהיו לה מחיצות סביב ועשויות כמין סריגי חלונות, שהנשים בפנים רואות מבחוץ ושבחוץ לא יוכלו לראות מבפנים".

לאור זאת יש מקום לדרוש מחיצה אטומה לגמרי, שאין אפשרות לראות את הנשים דרכה, וכן עולה מדברי החתם סופר (שם) ומפורש בשו"ת מהר"ם שיק (אורח חיים סימן ע"ז).

אפשר לשים לב ששיטות הפוסקים בשאלה זו קשורות לשאלה הקודמת: לדעת החתם סופר חובת המחיצה נובעת מחשש הרהור, ולכן הוא דורש מחיצה שתחסום לחלוטין אפשרות של הסתכלות המביאה לידי הרהור, ואילו לדעת האגרות משה האיסור הוא משום קלות ראש העשויה להביא לידי חטא, וממילא די בהפרדה בין המינים ואין צורך במניעת הסתכלות.