יומא | דף נג | המחלוקת על הקטרת הקטורת

חלק גדול מן התסיסה שהייתה סביב עבודת יום הכיפורים בתקופת בית שני התמקדה במחלוקת שבין הפרושים והצדוקים בנוגע לאופן הקטרת הקטורת. מחלוקת זו עומדת במרכז סוגייתנו (נג ע"א), אך דווקא גרסת התוספתא (א, ח) מאפשרת להבין טוב יותר את שורשיה:

"שהיו ביתסין אומרים: יקטיר עד שהוא בחוץ, שנאמר 'וכסה ענן'. אמרו להם חכמים: והלא כבר נאמר 'ונתן את הקטרת על האש לפני ה'', הא כל המקטיר אין מקטיר אלא בפנים".

לדעת הצדוקים (או הביתוסים) היה הכוהן צריך להקטיר את הקטורת מחוץ לקודש הקודשים, ולהיכנס כאשר העשן כבר עולה. לעומת זאת, הפרושים היו סבורים שיש להקטיר את הקטורת רק לאחר הכניסה, כאשר המחתה כבר מונחת בין בדי הארון. מהו שורש המחלוקת? ננסה לבאר זאת לאור הבנת תפקיד הקטורת בעבודת יום הכיפורים.

שני פסוקים בפרשת אחרי מות מנמקים את הצורך בהבאת הקטורת לפני ולפנים כחלק מעבודת יום הכיפורים. הפסוק הראשון מופיע בשלב שבו מתואר מעשה הקטרת הקטורת (ויקרא טז, יג):

"וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת".

הקטורת מתוארת בפסוק זה כענן עשן המכסה ומסתיר את ההתגלות האלוקית שעל הכפורת כדי להגן על הכוהן הגדול. לעומת זאת, בפתיחה לסדר עבודת היום (ויקרא טז, ב) מוצג הענן בלשון מעט שונה, הפותחת אפשרויות הבנה אחרות:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת".

המפרשים התחבטו רבות כיצד להסביר את פירושן והקשרן של המילים "כי בענן אראה על הכפורת". מפרשי הפשט (רש"י, רשב"ם וראב"ע) הבינו שאין הכוונה לענן הקטורת, כפי שכתב רש"י – "תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני", אך הסברה נותנת שכאשר שתי ההופעות היחידות של המילה 'ענן' בספר ויקרא נמצאות באותה פרשייה, הן מתייחסות לאותו הענן, וכך כתב רש"י בשם חז"ל:

"ומדרשו, לא יבא כי אם בענן הקטורת ביום הכיפורים".

אם בענן הקטורת מדובר, הרי שניתן להבין שענן הקטורת מהווה חלק מתהליך ההתגלות האלוקית ולא אמצעי להסתרת גילוי זה, כפי שהובא בשם האר"י (עץ הדעת טוב, אחרי מות):

"כאשר ענן הקטורת עולה בין בדי הארון, אז אני מוכרח שאראה על הכפורת".

כעת נשוב ונתבונן במחלוקת הצדוקים והפרושים. הצדוקים נימקו את עמדתם, שיש להקטיר לפני הכניסה, בכך שנאמר "וכסה ענן הקטורת את הכפורת". מהי הראיה מפסוק זה? נראה שהצדוקים הבינו שהשכינה שורה על הכפורת בלי קשר להקטרת הקטורת, ותפקיד הקטורת הוא להסתיר אותה ובכך לגונן על הכוהן. ממילא מובן שעל הכוהן לבצע את ההקטרה מבחוץ ולהיכנס כשענן הקטורת כבר חוצץ בינו ובין הכפורת.

לעומתם, הפרושים סבורים שיש להקטיר את הקטורת רק לאחר הכניסה לקודש הקודשים. ההבנה העומדת בבסיס עמדה זו היא שהקטורת מהווה כלי ליצירת גילוי השכינה, וממילא יש להקטיר אותה דווקא בקודש הקודשים שבו מתרחשת ההתגלות "לפני ה'".

התבוננות מעמיקה יותר יכולה להוביל להבנה שהתפקיד הכפול של הקטורת מבטא בעצם רעיון אחד – גילוי על ידי הסתרה. הדרך היחידה "לראות" את הקב"ה, כביכול, היא באמצעות יצירת ענן ומיסוך, כפי שהאריך לבאר רבי נתן מנמירוב ב'ליקוטי הלכות' (תפילת ערבית ד, כג):

"כי הענן שעל הכפרת משם נדבר ה' יתברך עם משה, ומשם קבל כל התורה הקדושה... כי מחמת שאור האין סוף אי אפשר לקבלו מחמת רבוי אור, על כן ה' יתברך בחסדו הסתיר אורו האין סוף הגדול והנורא בתוך הענן והחשך, בבחינת 'ישת חשך סתרו', כדי שעל ידי זה הענן והחשך יתצמצם האור כדי שיוכלו לקבלו בהדרגה ובמדה, וזה הענן והחשך הוא בחינת שומר בפני האור הגדול האין סוף שלא יתקרב אליו מי שאינו ראוי אליו. ועל כן הזהיר ה' יתברך את אהרן 'ואל יבא בכל עת אל הקדש וכו' ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת'... כי על ידי הענן והחשך הזה שסביב האור האין סוף כנזכר לעיל, על ידי זה דיקא הוא זוכה להכלל ולהסתכל באור האין סוף ואינו נתבטל שם במציאות, ואזי זוכה כשחוזר מהבטול שיהיה נשאר לו אור הרשימו, כי אור האין סוף נרשם ממנו רשימו קדושה בתוך הענן הקדוש הזה, ששם דיקא נצטייר ונרשם אור הרשימו של אור האין סוף מחמת הענן והחשך דיקא שהוא בחינת צמצום, כי בלעדו לא היה יכל האור להצטיר כלל".