מחמץ אחר מחמץ

  • הרב אברהם סתיו
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

מנחות דף נו – מחמץ אחר מחמץ

מן התורה אסור להטיל מום בבכור בהמה שקדוש לקרבן. בברייתא המובאת בגמרא (נו.) נחלקו תנאים ביחס לדין עשיית מום בבכור בעל מום:

"ת"ר: בכור שאחזו דם - מקיזין אותו את הדם במקום שאין עושין בו מום, ואין מקיזין את הדם במקום שעושין בו מום, דברי ר"מ;
וחכ"א: יקיז אף במקום שעושין בו מום, ובלבד שלא ישחוט [על אותו מום];
ר"ש אומר: אף נשחט על אותו מום;
רבי יהודה אומר: אפילו מת - אין מקיזין לו את הדם."

בגמרא מבואר שיסוד המחלוקת הוא בכך שבכור שאחזו דם נחשב כבעל מום, ומחלוקת התנאים היא האם מותר להוסיף מום בבכור כזה. כמו כן, מובאים בגמרא (נו:) דברי רבי יוחנן שמחלק בין בכור בעל מום ומנחה שהוחמצה:

"א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, דכתיב: 'לא תעשה חמץ' ו'לא תאפה חמץ'."

מהו המקרה של "מחמץ אחר מחמץ"?

רש"י (ד"ה הכל) מפרש: "כלומר, כל המסייעין בחימוץ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך". כלומר, אין הכוונה לפעולה נוספת של חימוץ אלא לפעולות של אפיית המנחה המחומצת, אשר בעניינן דנו בעיון של אתמול .

אמנם, פשט דברי רבי יוחנן הוא שמדובר בפעולה של חימוץ, היינו נתינת שאור, שנעשית במנחה מחומצת. כך משמע גם בדברי הרמב"ם (מעשה הקרבנות יב, יד) וכן פירשו האחרונים בדבריו (עי' שפת אמת כאן).

נראה שמחלוקתם של רש"י והרמב"ם נובעת משתי הבנות שונות של מוקד הדיון ב"מום אחר מום". ישנן שתי סברות אפשריות שיכולות לפטור את המטיל מום בבכור בעל מום:

א. הבכור שהוטל בו מום נפסל ונדחה מקדושתו, וממילא שוב אין דיני הקדושה (ובכללם איסור הטלת מום) חלים עליו.

ב. איסור הטלת מום משמעותו הפיכת הבכור מתמים לבעל מום. ממילא, אין כל משמעות למושג זה כאשר הבכור הוא כבר בעל מום קודם לכן. (כמו שאין משמעות למעשה קידושין באשה נשואה או למעשה גיור ביהודי)

סביב איזו סברה נחלקו התנאים?

בגמרא מבואר שהדעה הפוטרת את המטיל מום בבעל מום למדה זאת מהפסוק "תמים יהיה לרצון". רש"י (ד"ה ורבנן) פירש את הלימוד באופן הבא: "אותו שהוא תמים וראוי להיות לרצון, בההוא מזהרנא לך". כלומר, לדעת רש"י הפסוק מגדיר את החפצא של הבכור שנאסר: דווקא בבכור תמים שראוי לקרבן קיימת קדושה שאוסרת על הטלת מום. רש"י מבין שהמחלוקת היא סביב הסברה הראשונה, הגדרת החפצא שהאיסור חל עליו. ממילא גם במנחה כולם מודים רק שהחפצא של המנחה לא נפסל, אך דווקא פעולות שמחדשות משהו המנחה (כגון אפייה) נאסרו ולא פעולה של חימוץ אחר חימוץ שאין לה משמעות כלל.

אמנם ניתן להבין גם באופן אחר את הלימוד. "תמים יהיה לרצון" הוא עצם האיסור: שהבכור יהיה תמים ולא בעל מום, וממילא כאשר הוא כבר בעל מום אין משמעות להטלת מום נוסף. זאת בניגוד לדעה שלומדת מ"כל מום לא יהיה בו" שעצם הטלת המום נאסרה, גם כאשר הבכור הוא כבר בעל מום. לאור פירוש זה צריך יהיה לומר שבמנחה כולם מודים שעצם מעשה החימוץ נאסר גם לאחר שהמנחה כבר הוחמצה, וכמו שעולה מדברי הרמב"ם הנ"ל.

הרב אברהם סתיו