כי תשא | מחצית השקל

שמות ל, יא-טז:

יא וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

יב כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.

יג זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'.

יד כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'.

טו הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

טז וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

א. מה למפקד בני ישראל בתוך פרשות המשכן?

פתיחתה של פרשת כי תשא מעוררת את הרושם, כי מתחיל כאן נושא חדש שאין לו קשר עם הקודם. הציווי על עשיית המשכן, שהלך ונמשך ברציפות ובדיבור אחד של ה' מראש פרשת תרומה ועד חתימת פרשת תצוה, הסתיים, ואילו הנידון כאן הוא מְניית ישראל בדרך שתמנע מהם נגף בפקוד אותם. רושם זה נובע לא רק מן הנושא החדש והבלתי-קשור לכאורה אל עניין עשיית המשכן, אלא גם מפני הפתיחה (ל', יא) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" – פתיחה שכמותה פגשנו לאחרונה רק בראש פרשת תרומה (כ"ה, א).

רק בהגיענו לסיומה של פרשת 'מחצית השקל', אל פסוקה האחרון, משתנה במקצת הרושם הקודם, שכן שם נזכר בפרשה זו לראשונה אוהל מועד: "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד... (טז).

'עבודת אוהל מועד' פירושה מלאכת עשייתו,[1] ולכן יש להניח, כי הצו על מחצית השקל ניתן לאחר הציווי על עשיית המשכן, משום שמימושו – נתינת מחצית השקל על ידי כל העובר על הפקודים – יסייע בבניית המשכן: 'תרומת' מחצית השקל (כפי שנתינה זו קרויה כאן שלוש פעמים "תרומת ה") תצטרף אל תרומת כל נדיב לב שעליה נצטווה משה בראש פרשת תרומה.

המשך הקריאה בפרשת כי תשא, עד לסיומו של פרק ל"א, ילמדנו כי הציווי על עשיית המשכן טרם הסתיים: כבר בציווי הבא בהמשך לפרשת מחצית השקל נאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה, וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ..." (ל', יז-יח), ואף הציוויים הבאים קשורים בדרכים שונות לציווי הגדול על עשיית המשכן.

סדרת ציוויים זאת, הבאה בשש פרשות מסורה קצרות בראש פרשת כי תשא, מכילה ששה נספחים לציווי על עשיית המשכן הבא בפרשות תרומה ותצוה. השייכוּת של כל ציווי כזה לעשיית המשכן – ניכרת לעין; אך בהתבוננות קלה בכל אחד מן הציוויים הללו ניתן גם להבין מדוע הוא שייך לנספחים ולא לציווי העיקרי, והטעם לכך שונה מציווי לציווי.[2] 

הטעם לכך שהצו על נתינת מחצית השקל בעת מפקד בני ישראל מצוי בין הנספחים לציווי על עשיית המשכן, הוא באותו רושם נכון שהוזכר לעיל,  שהקשר בין מצוַת מחצית השקל לבין עשיית המשכן הוא מִשני. עיקרו של הצו נוגע למפקד ולדרך עריכתו, ורק מפני שאותן מחציות השקלים ייאספו מאת בני ישראל בשעה היסטורית זו שבה הם מצֻוים על עשיית המשכן, מצווה ה' להפנות את הכסף הזה "עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד".[3] 

הנה ראיות אחדות לתפיסתנו, כי הקשר בין מחצית השקל לבין עשיית המשכן הוא משני:

א. הזכרת אוהל מועד ועבודתו באים רק בסוף הציווי. יתר על כן: השמטת דבר זה לא הייתה משנה את אופי המצווה ואת פרטיה, אלא הייתה מותירה אותנו עם השאלה לאן יש להפנות את כסף הכיפורים, ולכך ניתן היה לענות מסברה תשובות שונות.

ב. בפרשת פקודי מתברר שהשימוש שנעשה בכסף הכיפורים לשם עשיית המשכן היה ביציקת מאה ככר הכסף שנאסף למאה אדני המשכן – "כִּכָּר לָאָדֶן", ואת היִתרה עשו ווים לעמודים (ל"ח, כה-כח). אלו הם כל חלקי המשכן שלשם עשייתם נחוצה המתכת כסף. מדוע אפוא לא נאמר הדבר מפורש בפרשת מחצית השקל, 'ולקחת את כסף הכפרים... ועשית ממנו אדנים למשכן וגם ווים לעמודיו'? פירוט זה היה מתבקש לוּ עיקר מטרתו של הציווי על מחצית השקל היה עשיית המשכן. אולם כיוון שנושא זה הוא אגבי בציווי, מסתפקת התורה בהכוונה כללית של הכסף הזה "עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד", וסומכת על שיקול דעתם של משה ושל בצלאל כיצד לנצל כסף זה בעת עשיית המשכן.

ג. בציווי לקיחת התרומה שבראש פרשת תרומה נאמר: "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם, זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (כ"ה, ג).

ושוב חוזר משה על כך באזני העם בראש פרשת ויקהל (ל"ה, ה): "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה', כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה', זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת". ובתיאור ההבאה שם נאמר: "כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת, הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה'..." (שמות ל"ה, כד).

אולם מה צורך יש בתרומת כסף של כל נדיבי הלב, והרי כסף הכיפורים של מחציות השקלים כיסה את כל צורכי הכסף בעשיית המשכן!

ובאמת, בפרשת פקודי אין התורה מוסרת את סכום הכסף שנאסף באותה הבאה של תרומה המתוארת בראש פרשת ויקהל. היא מוסרת שם את סכום "זהב התנופה" (שמות ל"ה, כד) ואת סכום "נחֹשת התנופה" (שמות ל"ה, כט), אך לא את סכום 'כסף התנופה'. במקום זאת היא מביאה את סכום "כסף פקודי העדה" (שמות ל"ה כה), משום שזהו הכסף שממנו נעשו חלקי המשכן העשויים כסף. לְמה שימש אפוא 'כסף התנופה' שנאסף מידי כל נדיב לב? על כך ננסה לענות במקום אחר בעיוננו – במחצית השנייה של הערה 23.

על כל פנים, מדוע משה, שכבר נצטווה על מחצית השקל, המשיך לצוות על נתינת כסף נוסף בפרשת ויקהל, וגם קיבל כסף זה מנדיבי הלב? התשובה על כך היא שאת איסוף התרומה לקראת עשיית המשכן יש לעשות במנותק ממה שיבוא בהמשך בדרך אגב – כסף הכיפורים של מחציות השקל. לוּ רשימת החומרים שיש לאסוף לכבוד עשיית המשכן הייתה חסרה 'כסף', הייתה זו רשימה פגומה; לוּ שֶׁטֶף ההבאה של נדיבי הלב היה פוסח על הבאת 'כסף' – הייתה זו הבאה חסרה. הציווי על הבאת כסף בנדבה וקיומו הנלהב בידי העם הוא חלק בלתי נפרד מתיאור עשיית המשכן. כניסתו של כסף הכיפורים לתיאור זה – אגבית היא.

ד. כאשר משה מצווה על העם לעשות את המשכן בראש פרשת ויקהל הוא מרחיב מאוד את דבריו, וכולל בהם לא רק את רשימת החומרים שיש להביא תרומה, אלא גם דברים נוספים שהוא נצטווה עליהם רק בנספחים של הציווי הגדול: איסור עשיית מלאכה בשבת (ל"ה, א-ג); שמותיהם של הממונים על עשיית המלאכה למשכן (ל"ה, ל - ל"ו, א).[4] ברם, את המצווה להביא מחציות שקלים לא אמר משה לישראל בהזדמנות זאת. והרי בקיום מצווה זו תלויים חלקים חשובים של עשיית המשכן, ומדוע לא צירף משה את תרומת החובה הזאת אל תרומת הנדבה, שבשתיהן תלויה עשיית המשכן? התשובה על כך היא, שעניין מחצית השקל אינו קשור במישרין למשכן, ומשה לא ערבב בדבריו מצווה נוספת, שתתקשר לעשיית המשכן רק בדיעבד.[5] 

באמת, גם בשום מקום אחר לא מתואר שמשה פקד את העם, והם נתנו מחצית השקל לכל העובר על הפקודים; לא נכתב הציווי של משה וגם לא תיאור עשיית העם כדבריו. אנו יודעים שדבר זה התרחש רק בדרך אגב, מכך שהתורה מונה את סכום הכסף שהתקבל ומבארת מה עשו בו בעבודת אוהל מועד (ל"ח, כה-כח). לחיסרון ניכר זה יש רק הסבר אחד: הנושא של מפקד העם אינו קשור במישרין לפרשות המשכן.

 

ב. מבנה הפרשה וסגנונה

בפרשה קצרה זו ניכרות חזרות מילוליות רבות. צירופים אחדים מופיעים בפרשה שלוש פעמים:

·          הצירוף 'בני ישראל' מופיע בפסוק יב ועוד פעמיים בפסוק טז.

·          הצירוף של השורש כפ"ר (כשם או כפועל) עם המילה 'נפש' מופיע בפסוקים יב, טו וְ-טז (ובפסוק האחרון מופיע עוד הצירוף 'כסף הכִּפֻּרִים').

·          הצירוף 'מחצית השקל' מופיע בפסוק יג פעמיים (ועוד פעמיים מופיע בו השם 'שקל') ופעם נוספת בפסוק טו.

·          הצירופים 'תרומת ה'' או: 'תרומה לה'' מופיעים בפסוקים יג, יד וְ-טו.

שלוש מילים מנחות חוזרות בפרשה זו, חמש פעמים כל אחת:

·          שם ה' מופיע פעם אחת בכל אחד מחמשת הפסוקים המרכיבים את גוף הציווי (למעט פסוק יא).

·          השורש נת"ן מופיע אף הוא פעם אחת בכל אחד מחמשת הפסוקים הללו.

·          השורש פק"ד מופיע אף הוא חמש פעמים בפרשה, אך רק בשלושת פסוקיה הראשונים.

האם ניתן להצביע על מבנה של הפרשה שעל פיו נמצא כי החזרות משובצות בדרך היוצרת ביניהן זיקה כל שהיא?

הבה נבחן מהו המבנה המתבלט לפרשתנו:

במרכז הפרשה נמצא הפסוק הקצר ביותר – פסוק יד – שני פסוקי ציווי לפניו ושניים לאחריו: "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'" (יד). בפסוק זה מנוסח עיקרו של הצו שאותו מחדשת פרשתנו: חובת כל אחד מן הנפקדים הבוגרים לתת תרומת ה'. פסוק זה משמש אפוא כ'ציר המרכזי' של הפרשה, והוא ניצב בין שתי מחציותיה השוות (פסוק יא מהווה כותרת לפרשה ואינו מגוף הציווי):

בפסוקים יב-יג, המהווים את מחציתה הראשונה 37 מילים, ובהם הסבר מקדים לצו שבציר המרכזי: מדוע כל העובר על הפקודים חייב לתת את תרומת ה' (על כך עונה פסוק יב), ומהו הסכום של אותה תרומה (פסוק יג).

פסוקים טו-טז הם המחצית השנייה של הפרשה, ואף בהם 37 מילים. בפסוקים אלו ישנה השלמה ביחס לסכום התרומה – דווקא מחצית השקל, לא פחות ולא יותר – (פסוק טו), ומתברר ייעודו של הכסף המצטבר מאת בני ישראל – הוא יינתן "עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (פסוק טז).

שני הפסוקים שביניהם נמצא הציר המרכזי, פסוקים יג וְ-טו, מקבילים זה לזה, הן מבחינת תוכנם והן מבחינת סגנונם. בשניהם נידון סכום הנתינה של כל העובר על הפקודים – מחצית השקל. בפסוק יג מוגדר מהו הבסיס לחישוב סכום זה (שקל הקדש שהוא בן עשרים גרה), ואילו בפסוק טו נאמר שסכום זה הוא חובה שאין לפחות ממנה ואין להוסיף עליה.

הצירוף 'מחצית השקל' מופיע רק בשני פסוקים אלו, ואף הצירוף 'תרומה לה'' או 'תרומת ה'' מופיע בשניהם, וכן בציר המרכזי המצוי ביניהם.

פסוקים יב וְ-טז המצויים בשני קצות הפרשה, מקבילים אף הם זה לזה. בשניהם, ורק בהם, מצוי הצירוף 'בני ישראל'. אין זאת רק הקבלה מילולית: פסוקים יג-טו שביניהם דנים בחובתו של כל יחיד בנתינת תרומת ה',[6] ורק בפתיחת הפרשה ובסיומה נידונה משמעותה של מצוַת הנתינה מבחינתם של בני ישראל כעם: פסוק יב דן בסיבת הנתינה – מפקד של בני ישראל כולם וחשש מפני הנגף שיפגע בעם בפקוד אותם. פסוק טז עוסק ב'כסף הכיפורים' שנאסף מכל בני ישראל ובייעודו של כסף זה, שגם הוא קשור לבני ישראל כעם – עבודת אוהל מועד. ולבסוף נאמר שגביית כסף זה (או שמא נתינתו על עבודת אוהל מועד) תהיה לזיכרון לפני ה' לבני ישראל כולם.

הנה אפוא תיאור מבנה הפרשה:

(יב)         הנסיבות למצווה והסיבה לה – "כי תשא... ולא יהיה בהם נגף"

                           "בני ישראל"; 'כופר נפש'

(יג)          הגדרת סכום הנתינה – "מחצית השקל" "תרומה לה'"

(יד)         הדין הבסיסי: "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים ... יִתֵּן תְּרוּמַת ה'".

(טו)         הגבלת סכום הנתינה – "מחצית השקל" "תרומת ה'".

(טז)         יעד הנתינה – עבודת אוהל מועד, זכרון לבני ישראל לפני ה'.

                           "בני ישראל"; 'לכפר על הנפש'.

מה ניתן ללמוד ממבנה הפרשה ומסגנונה? נראה כי אלו מלמדים על אחדות הנושא הנידון בה. יש בפרשה מצווה אחת: יסודה בפעולה הנעשית ביחס לבני ישראל כולם – מפקד העם; החובה הנגזרת מפעולה זו – לתת מחצית השקל – חלה על כל יחיד הכלול במפקד העם; התוצאה מנתינתם של כל היחידים נוגעת שוב לעם כולו.

החזרה על מילים מנחות אחדות ועל צירופי מילים מסוימים נועדה להדגיש את הדברים החשובים במצווה זו, והיא גם יוצרת סגנון מרומם וחגיגי. [7] 

 

ג. "'לָתֵת' אֶת תְּרוּמַת ה'"?

אחת המילים המנחות בפרשתנו, החוזרת בה חמש פעמים, פעם אחת בכל פסוק, היא הפועל הנגזר מן השורש נת"ן:

1.      יב                  וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם...

2.      יג                   זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים...

3.      יד                  כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים... יִתֵּן תְּרוּמַת ה'.

4.      טו                  ...לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

5.      טז                  ...וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד... לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

מושא הנתינה של ארבע ההופעות הראשונות של הפועל הוא מחצית השקל שייתן כל יחיד העובר על הפקודים. מושא הנתינה בהופעה החמישית הוא 'כסף הכיפורים' – סך כל מחציות השקלים.

השימוש החוזר ונשנה בפועל זה מעורר תמיהה: בפרשות המשכן נידון הצורך בתרומה לשם עשיית המשכן ולשם הפעלתו בכמה מקומות. כל אחת מחמש פרשות השבוע העוסקות במשכן פותחת בתרומה:

·          פרשת תרומה – שמות כ"ה, א-ט: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", ושם מפורטים ארבעה עשר חומרים הנחוצים לעשיית המשכן שאותם יש להביא.

·          פרשת תצוה – שמות כ"ז, כ: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד".

·          פרשת כי-תשא – ל', יא-טז: "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים... יִתֵּן תְּרוּמַת ה'".

·          פרשת ויקהל – ל"ה, ד – ל"ו, ז: משה מצווה על בני ישראל להביא תרומה והם נענים לכך עד להעברת הקול במחנה שאין להביא עוד.

·          פרשת פקודי – ל"ח, כא – ל"ט, א: סיכום התרומות שהתקבלו ומה נעשה בהן.

והנה בכל ארבעת המקומות, מלבד בפרשתנו, נמנעת התורה באופן בולט מן השימוש בשורש נת"ן ביחס לתרומה, גם במקום שבו מתבקש הדבר:

                כ"ה, ב    דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה...

                כ"ז, כ     וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת...

                ל"ה, ה    קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה', כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'.

בתיאור הציווי וההיענות על התרומה בראש פרשת ויקהל חוזר הפועל 'להביא' ארבע עשרה פעמים, ואף לא פעם אחת מופיע שם הפועל 'לתת' ביחס לתרומה.

הטעם לכך ברור, וכבר עמדנו על כך בעיוננו לפרשת ויקהל סדרה ראשונה בסופו: אין האדם נותן מאומה לה', שהרי הארץ ומלואה לה' הם. ומכאן השימוש המתמיה בשורש ההפוך לשורש נת"ן – השורש לק"ח – "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". נראה שמשמעות הפסוק היא 'ויקחו ממה שחננתי אותם ויביאו לי תרומה'.[8] 

והנה בפרשתנו נעלמים הפעלים 'לקחת' ו'להביא' ביחס לתרומה שהפרשה מצווה עליה, ובאופן עקבי בא הפועל 'לתת' בכל אחד מן הפסוקים! בכך חורגת התרומה בפרשתנו מן התרומות הנידונות בשאר המקומות בפרשות המשכן: זו תרומה שיש לתת אותה! מהו פשר הדבר?

הסבר הדבר קשור במה שאמרנו בסעיף א לעיל: תרומה זו ביסודה, לא לצורך עשיית המשכן היא ניתנת, אלא לכפר על נפשו של האדם הנותן אותה 'העובר על הפקודים', ורק לאחר שכבר ניתנה על ידי כל יחיד מצווה התורה לתת את מה שנאסף מבני ישראל "עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד".

ובכן, כאן אין האדם נותן 'לצורך גבוה' כמו בתרומת המשכן, שעל כך מקפידה התורה שלא תיאמר לשון 'נתינה', אלא כאן נותן האדם לצורך עצמו – כופר נפשו שלו, שלא יהיה בו נגף. ואף הכלל כולו נותן את כסף הכיפורים לה' – "וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם". כאן דווקא צריך האדם לחוש שהוא 'נותן' משלו לטובת עצמו. תחושת הבעלות שיש לאדם על כספו, שממנו הוא נותן כופר נפשו, נחוצה כאן כדי שהאדם הנותן יחוש שכסף זה הוא תחליף לו עצמו.

 

ד. מדוע דווקא מחצית השקל? ומדוע אין להוסיף על כך?

הרבה טעמים נאמרו בדברי המפרשים מדוע ציוותה התורה בפרשתנו על נתינת מחצית השקל דווקא. אנו נעסוק תחילה בשאלה על טעמו של צו התורה ביחס לאותה מחצית השקל, שלא לשנות ממנה: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (טו).

ר' יוסף בכור שור נתן שני טעמים לצו זה. הראשון: "שאם ירבה העשיר, או ימעיט העני, לא ייוודע על פי השקלים החשבון, דלא ידע מי נתן שנים ומי נתן שלושה". טעם זה נראה פשוט, אולם באמת אינו כזה. ראשית, ידיעת חשבון הנפקדים היא עניינו של הפוקד את העם, והלה ודאי יקפיד מעצמו על כך שחשבונו לא ישובש, ומדוע אפוא רואה התורה צורך לצוות על כך?

שנית, לא נאמר בפרשה זו שמניין העם ייעשה על ידי מְניית השקלים שנאספו. תפקידם של השקלים הוא לשמש כופר נפשם של הנפקדים, אך לא נאמר שהם מהווים אמצעי למפקד עצמו. הבה נניח שהנמנים נותנים חרסים שעליהם רשומים שמותיהם והמניין נעשה באמצעות אותם חרסים (כפי שהיה נהוג במפקדים בעולם העתיק, ראה להלן סעיף ז). אף כך על כל אחד מן הנפקדים לתת מחצית השקל, כמובן, לא פחות ולא יותר, אולם אז אין טעמו של ר"י בכור שור תקף עוד.

ובכן, הנה טעמו השני של ר"י בכור שור: "ועוד: כדי שיהו שווים בכפרה. וכבר קדמו ראב"ע בפירושו הארוך: "טעם 'לא ירבה ולא ימעיט' – כי כופר נפש הוא". בעיוננו לפרשת משפטים הבאנו את דבריו של ר"י בכור שור בטעמו של 'כופר העבדים', שאותו קצבה התורה לשלושים שקל. פרשן זה הוא הראשון שקשר דבר זה לפרשת ערכין, ואשר הסביר כי "זהו מידה בתורה, שלעניין מיתה אין חילוק בין קטן לגדול".

אף כאן מהווה התשלום של מחצית השקל כופר נפש של נותנו, המציל אותו ממיתה בנגף העלול לחול בעם הנפקד. ואם כך, אין חילוק בין כופר נפשו של פחוּת או של חשוב, של עשיר או של דל.[9]

נראה כי גם את מצוַת מחצית השקל ניתן לקשור לפרשת ערכין. הערך הקבוע לזכר מבן עשרים שנה ועד בן שישים שנה הרי הוא חמישים שקל כסף בשקל הקודש (ויקרא כז, ג). חמישים שקל הם חצי מאה, ומחצית השקל, שאותה צריך לתת "כל העבר על הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה" הוא חלק המאה של ערך נפשו של אותו אדם בפרשת הערכין. כלומר, מחצית השקל הוא ערך כספי המבטא באופן סמלי את ערך נפשו המלא של נותנו [10].

 

ה. בין 'מסכת שקלים' שבמשנה לבין 'פרשת שקלים' שבתורה

עתה אנו מגיעים לשאלות העיקריות הנוגעות לפרשת מחצית השקל: מהי הגדרת המצווה שאותה מצווה התורה בפרשה זו? והאם זוהי מצווה לדורות?

בטרם ננסה לענות על שאלות אלו, עלינו להקדים את הדיון הבא:

במשנה ובתלמוד הירושלמי נשנתה מסכת שקלים. במסכת זו נידונה מצווה של נתינת מחצית השקל פעם בשנה לצורכי קרבנות הציבור במקדש. 'מס' זה נהג בפועל בימי בית שני, כפי שמעידה המשנה,[11]  וכפי שמעידים גם מקורות חיצוניים שזמנם הוא סוף ימי בית שני.[12] 

האם מקורה של מצווה זו הנידונה במשנה הוא בפרשתנו? או במילים אחרות: האם פשוטה של מצות מחצית השקל בתורה הוא בקיום החובה המתוארת במשנה? בין המצווה שבתורה לבין דיני המשנה ישנם כמה הבדלים עקרוניים השוללים את האפשרות לזהות ביניהם:

א.           בתורה חובת הנתינה של מחצית השקל היא תולדה של מפקד העם, ואינה חובת תשלום עצמית. במשנה, התשלום הוא 'מס' למקדש, ואינו קשור כלל למפקד העם – אין מונים את ישראל בקשר לגביית מחצית השקל.

ב.            בתורה אין מדובר כלל על חובה שנתית קבועה שיש לה גם זמן קבוע בשנה, כשם שהדבר במשנה.[13]  (להלן נדון אם כוונת התורה למצווה חד-פעמית או למצווה לדורות, אולם אף אם לדורות – מצווה זו קשורה במניין העם שאינו דבר קבוע).

ג.          בתורה ניתנו מחציות השקל "על עבדת אהל מועד" – למלאכת עשייתו, ונעשו מהן אדני המשכן. במשנה, תכלית הגבייה היא לממן את קורבנות הציבור.

ד.           בתורה חלה חובת הנתינה רק על הנפקדים, והם בני ישראל, למעט שבט לוי,[14]  הזכרים מבני עשרים שנה ומעלה. במשנה חובת הנתינה היא על כל הזכרים הבוגרים, מבני שלוש עשרה שנה ומעלה, כולל הלויים,[15] ומקבלים גם מן הנשים.[16] 

ה.          בתורה נאסר לשנות את סכום הנתינה – "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל". במשנה לא נאסר להוסיף על הנתינה.[17] 

די בהבדלים אלו כדי ללמדנו כי שני עולמות שונים הם – מצות מחצית השקל שבתורה וזו שבמשנה. ואף על פי כן, ישנם פרשנים שהתאמצו לפרש את הפרשה בתורה בדרך שתכלול את החובה המבוארת במשנה,[18]  ורוב מוני המצוות מנו את מצות הנתינה השנתית של מחצית השקל הנשנית במשנה כמצוות עשה מן התורה, על בסיס הפסוקים בפרשה שלנו.[19] אף שחז"ל עצמם לא אמרו בפירוש שמצוות הנתינה השנתית היא מצות עשה של תורה, ואף שהם לא תלו חובה זאת בפסוקי הפרשה שלנו,[20]  הלכו הפרשנים בדרך שתיארנו, מחמת שמצאו כמה רמזים בספרי נ"ך שנראו להם כמחזקים את הזיהוי הזה.[21] 

לא נוכל להאריך בנושא זה, אלא רק זאת נאמר: אנו הולכים בעיון זה בעקבות המפרשים על דרך הפשט, ראשונים ואחרונים, שאינם סבורים כי מצוות הנתינה השנתית של מחצית השקל נלמדת מפרשתנו.[22] 

מהו אפוא מקורה של מצווה זו? ומהו פשר 'המקש' בין מצוות הנתינה הזאת לבין פרשתנו בסכום המשותף לשתיהן – מחצית השקל? שאלות אלו חורגות מתחום עיוננו.[23] 

 

ו. הסוברים שמתן מחצית השקל בעת מפקד הוא מצווה לדורות

הניסוח של המצווה בפרשתנו מלמד לכאורה שזוהי מצווה לדורות, אלא שמצווה זו תלויה בדבר הרשות: הנסיבות לחיוב המצווה מופיעות בראש פסוק יב – "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם" – ובהמשך מופיעה עצם המצווה – כיצד יש לערוך מפקד זה באמצעות נתינת כפר נפש, כדי שלא יהיה נגף בישראל בפקוד אותם.

וכך אכן ניסח רש"י את המצווה: "'כי תשא' – ...כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מנינם".

כנגד תפיסה זו של המצווה, כמצווה לדורות המדריכה כיצד יש למנות את ישראל, ניצבות שאלות אחדות:

א. ההוראה הבאה בסוף המצווה (פסוק טז) "ולקחת את כסף הכפרים... ונתת אתו על עבדת אהל מועד", שעל פי פשוטה כוונתה שהכסף יינתן למלאכת עשיית אוהל מועד (ראה הערה 1), מצמצמת את אפשרות הקיום המלא של המצווה רק לדור זה ולשעה זו שבה עומד המשכן להיעשות. ומה יעשו בכסף הפקודים כאשר ימנו את העם בדורות הבאים?

ב. אף ההקשר שבו נקבעה המצווה – בין הנספחים לציווי עשיית המשכן – מלמד על הקשר בין המצווה לבין הציווי על עשיית המשכן.

ג. בפרשת פקודי מתברר שמשה אכן גבה מבני ישראל מחציות השקל ובכך פקד את ישראל, ומכסף הפקודים נעשו אדני המשכן. אולם בפרשתנו אין ציווי לפקוד את העם, לא בשעה זו ולא בשום זמן אחר. פקידת העם זו הנחת המצווה: "כי תשא" – "כשתחפוץ לקבל סכום מנינם" (רש"י). ובכן מדוע פקד אותם משה ללא ציווי מפורש?

ד. בתורה מתוארים שני מפקדים של העם (במדבר א'; במדבר כ"ו), ובספרי הנ"ך מתוארים מפקדים נוספים (שמ"א י"א, ח; שמ"א ט"ו, ד; שמ"ב כ"ד), והנה לא נזכר בשום מפקד במקרא שהוא נעשה באמצעות גביית מחצית השקל! ובמקום היחיד שנזכרה גביית מחצית השקל – בפרשת פקודי – לא מתואר כלל שמשה פקד את העם או 'נשא את ראשם'!

ה. במסכת יומא כב ע"ב נידון האיסור למנות את ישראל. וכך נאמר שם:

אמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה, דכתיב (שמ"א י"א, ח): "ויפקדם בבזק" (רש"י: לשון שברי חרסים)... ודילמא שמא דמתא הוא (- ואולי שם של מקום הוא)?... אלא מהכא (שמ"א ט"ו, ד): "ויפקדם בטלאים" (רש"י: ציוום לקחת כל אחד טלה... ונמנו הטלאים).

אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר (הושע ב', א): "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד". רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין, שנאמר "לא ימד ולא יספר".

התעלמות האמוראים מפרשת מחצית השקל ממש זועקת. לו היו ר' יצחק ור' אלעזר סבורים שבפרשת מחצית השקל ישנה מצווה לדורות, היו מביאים את הפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו... ולא יהיה בהם נגף". ר' אלעזר היה אומר שכל המונה את ישראל בלא מחצית השקל עובר בעשה של תורה, ור' יצחק היה מקשה על שאול, מדוע מנה אותם בבזק או בטלאים, ולא במחצית השקל.

ו. באמת, לא רק במקום הנזכר במסכת יומא, אלא בשום מקום אחר בדברי חז"ל ולא בדברי מוני המצוות כולם, לא נזכרה מצווה למנות את ישראל באמצעות מחצית השקל. כלומר, במסורת הדורות לא נתפסה המצווה בפרשתנו כמצווה לדורות.[24] 

נציג כאן שתי שיטות פרשניות המנסות להתמודד עם שאלות אלו או עם חלקן, ובצד כל שיטה את קשייה.

 רמב"ן:

(יב) ציווה הקב"ה את משה: כאשר תשא את ראש בני ישראל במניין, יתנו כופר נפש מחצית השקל.

ואמר לו: "ולקחת את כסף הכפרים" – הנזכר – "ונתת אתו על עבדת אהל מועד", ומזה ילמוד משה שימנה אותם עתה. וכן עשה, כמו שאמר (ל"ה, כח) "וכסף פקודי העדה מאת ככר".

ולא הוצרך להאריך ולומר (- בפסוק טז): 'ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אהל מועד', כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה. ולפיכך כָּלל המצווה: 'כאשר תשא ראשם – תעשה כן', שייכנס בַכלל כל פעם שימנם.

לדעת רמב"ן, אכן כוללת פרשתנו מצווה לדורות כיצד יש למנות את ישראל (- באמצעות מחצית השקל), אך גם משתמעת ממנה הוראה למנות את העם בעת הזאת, כחלק מן ההכנות לעשיית המשכן.

בארבעת הפסוקים הראשונים, יב-טו, באים פרטי המצווה לדורות, ואילו הפסוק האחרון – פסוק טז – מיוחד לעת זו: ממנו משתמע שיש למנות את ישראל עתה, לקראת "עבודת אוהל מועד", ובו ניתנת ההוראה המיוחדת למפקד הזה, שאת כסף מחציות השקלים יש לתת על עבודת המשכן העומד להיעשות.

בדבריו אלו ענה רמב"ן על שלוש השאלות הראשונות ששאלנו. על השאלה הרביעית עונה רמב"ן בבמדבר א', ג: "וכאשר ציווה למנות את ישראל, יאמר 'תפקדו אֹתם' – לרמוז שלא יספרם, רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל, ובהם ישגיח וידע מספר העם". ומסתבר שכך יפרש רמב"ן גם את שאר המפקדים במקרא, שנעשו באמצעות מחצית השקל, אף שהדבר לא נאמר.[25] 

לא ברור כיצד יבאר רמב"ן את הגמרא במסכת יומא על פי שיטתו (שאלתנו החמישית), וגם לא ברור מדוע לא מנה רמב"ן מצווה זו של פקידת ישראל באמצעות מחצית השקל במניין המצוות.[26] 

פירושו של רמב"ן מעורר קשיים אחדים: ראשית, כיוון שפסוק טז הוא מצווה לשעה זו בלבד, נשאלת השאלה, מה ייעשה בכסף הכיפורים במפקדים בדורות הבאים? דווקא קיומה של הוראה ביחס למפקד הנוכחי מבליטה את חסרון ההוראה ביחס לדורות הבאים.[27] 

שנית, תירוצו של רמב"ן מדוע לא האריך הכתוב בפסוק טז ואמר 'ועתה תשא ראשם ונתת את כסף הכפרים על עבודת אוהל מעוד' – "כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה", הוא תירוץ דחוק: הדבר אינו מובן מעצמו, ולא היה בכך כל אריכות לו היה הכתוב מוסיף לפסוק טז עוד שלוש מילים.

שלישית, עצם ההפרדה שעושה רמב"ן בין ארבעת הפסוקים הראשונים, שהם מצווה לדורות, לבין הפסוק החמישי, שהוא מצווה לשעה, יש בה פגיעה באחדות הפרשה הבאה לידי ביטוי במבנה הברור שלה ובסגנונה, כפי שהראינו בסעיף ב של עיון זה.

הגר"א ב'אדרת אליהו'

"כי תשא את ראש" וכו' – הוא מצווה לדורות, בכל עת שימנה אותם, וכמו שאמר בשאול ודוד, וכן כתב הרמב"ן. אבל עכשיו לא נצטווה למנות כלל עד חומש הפקודים.

ואין המצווה לדורות שיתנו מחצית השקל במניינם, שהרי שאול פקד בבזק ובטלאים. וגם לא שיתנו על אדנים, שהרי כבר נבנה המשכן. וגם שאמר "זה יתנו" וכו' – ולא נצטווה למנות.

אבל הציווי לדורות נסתיים בפסוק ראשון, ו"זה יתנו" הוא ציווי עכשיו, על עבודת המשכן בלא מניין, ועל זה הציווי "לא ירבה" ו"לא ימעיט", וזהו שלא מנו אותה (- את הציווי "לא ירבה" ו"לא ימעיט", ראה סוף הערה 26) בתרי"ג מצוות. ועל זה אמר "תרומת ה' " "ונתת אתו על עבודת אהל מועד".

והשקלים לקרבנות לא נכתבו בתורה, והיא הלכה למשה מסיני, ומרומז במה שאמרו חז"ל (- ראה הערה 23).

כמו רמב"ן, גם הגר"א רואה בפסוק הראשון בפרשתנו מצווה לדורות כיצד יש לפקוד את ישראל – באמצעות כופר נפש שיתנו הנפקדים. אלא, שלא כרמב"ן, 'חותך' הגר"א את הפרשה לאחר הפסוק הראשון הזה – "הציווי לדורות נסתיים בפסוק הראשון". שאר ארבעת הפסוקים בפרשתנו הם מצווה אחרת שהיא מצווה לשעה, לתת תרומת חובה של מחצית השקל לצורך עשיית המשכן, וזאת בלא כל עשיית מפקד!

התוצאה מפירוש מפתיע זה היא, שהמצווה לדורות לפקוד את ישראל באמצעות כופר, אינה מתייחסת דווקא למחצית השקל. כל אמצעי שבו ישתמשו ככופר הוא אמצעי ראוי.

בפסוק יג מתחילה מצווה חדשה: "זה יתנו כל העבר על הפקדים – מחצית השקל". מצווה זו אינה כרוכה במפקד, שעליו לא נצטווה משה כלל, והיא תרומה בפני עצמה לשם עשיית המשכן, בנוסף לתרומת כל נדיב לב. כיוון שתרומה זו היא חובה על כל בן עשרים ומעלה, מלמד סכום השקלים שנאסף על מספרם של בני ישראל, כאמור בפרשת פקודי, אולם זו אינה מטרת הנתינה של השקלים.

פירוש הגר"א פותר את רוב שאלותינו, אם לא את כולן,[28] אך הוא מעורר קושי גדול: לא ניתן באמת לחתוך בסכין חריף בין פסוק יב לבין ארבעת הפסוקים הבאים בהמשך הפרשה, כפי שעושה הגר"א. אחדות הפרשה, שאותה הצבנו בסעיף ב של עיוננו, אינה מאפשרת זאת![29]

הבה נבחן לדוגמה את השימוש שעושה הפרשה בצירוף 'כפר-נפש': צירוף זה מופיע בפסוק יב "ונתנו איש כפר נפשו" – ושם כוונתו לכל דבר שיתנו הנפקדים. אולם צירוף זה מופיע גם בפסוק טו "תרומת ה' לכפר על נפשתיכם", ושוב בפסוק טז "לכפר על נפשתיכם", ושם הכוונה למחצית השקל הניתנת בלא כל קשר למפקד בני ישראל, אלא כתרומה למשכן. האם סביר הדבר שצירוף כה מיוחד מתייחס לדברים שונים שאין ביניהם כל קשר?

כיוצא בכך השימוש בשורש פק"ד: שלוש פעמים מופיע שורש זה בפסוק יב, ודבר זה מסתבר: הרי שם מדובר במפקד בני ישראל. אולם מדוע מופיע שורש זה פעמיים נוספות בפסוקים יג-יד, הרי שם אין מדובר על מפקד של בני ישראל! מדוע תולה אפוא התורה את חובת נתינת מחצית השקל ב"כל העבר על הפקדים"? ומדוע בעת פירוט הכסף שניתן בפרשת פקודי, טורחת התורה למסור את מניינם המדוייק של התורמים, אם נתינה זו אינה קשורה במפקד העם?

אחדותה הספרותית הבולטת של הפרשה, הבאה לידי ביטוי הן בסגנונה והן במבנה, שוללת אפשרות פירוש כמו זו של הגר"א.

 

ז. הדעה שמתן מחצית השקל בעת המפקד הוא מצווה לשעתה

נפתח בפירושו של רשב"ם, השונה מהותית מן הפירושים הקודמים שהבאנו:

"כי תשא" – כשקבצם משה לישראל להפריש תרומת המשכן (כמתואר בראש פרשת ויקהל, פרק ל"ה) – מנאן. וזה הכסף ניתן לעבודת המשכן, כדכתיב באלה פקודי (ל"ח, כה) "וכסף פקודי העדה מאת ככר" וגו'.

"על עבדת אהל מועד" – כדכתיב (ל"ח, כז): "מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן".

בראש פרשת ויקהל (ל"ה, א) כתב רשב"ם: "'ויקהל' – לקחת מכל אחד מחצית השקל לגלגלת, וגם להזהירם על מלאכת המשכן". מדברי רשב"ם בשני המקומות ברור, שהוא רואה במצווה שבפרשתנו מצווה לשעתה, הקשורה לשעת עשיית המשכן ולתרומה הנחוצה לשם עשייתו. את המילים "כי תשא" מפרש רשב"ם שלא כרש"י שכתב "כשתחפוץ לקבל סכום מנינם" (ואם כן זו הוראה כללית), אלא כתיאור זמן של אירוע שיתרחש בעתיד: 'כאשר תמנה את ישראל בעתיד הקרוב'. עתיד זה התממש "כשקבצם משה לישראל להפריש תרומת המשכן" כפי שכתב רשב"ם בראש דבריו. את הראיה לכך שמשה מנאן באותה הזדמנות מביא רשב"ם מפרשת פקודי, ששם מתברר כי העדה נפקדה באמצעות מחצית השקל, ומתי אירע דבר זה? מסתבר שאירע בזמן שמשה הקהיל את העם לצוות עליהם על הבאת תרומה לעשיית המשכן.

עד כדי כך ברור הדבר לרשב"ם, שבבואו לראש פרשת ויקהל, הוא מבאר שמטרת הקהלה זו היא "לקחת מכל אחד מחצית השקל לגולגולת, וגם להזהירם על מלאכת המשכן".

הקושי בפירושו ממש זועק: בראש פרשת ויקהל לא נאמר דבר על מניית העם. משה אינו מצווה עליהם כלל לתת מחצית השקל לכל העובר על הפקודים, ולא נאמר שהם נתנו זאת, ושבצלאל (או משה) לקח מהם תרומה זאת. דבר זה גם לא נאמר בשום מקום אחר, ורשב"ם הסיק זאת מפרשת פקודי. לעומת זאת, את הציווי על הבאת התרומה של כל נדיב לב ואת ההיענות לציווי זה מתארת התורה בפירוט ובאריכות!

שאלה נוספת שיש לשאול על רשב"ם היא, שאם כוונת ה' הייתה שמשה ימנה את העם, מדוע אינו מצווה עליו בפירוש 'שא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו...', בסגנון הציווי בבמדבר א', ב או בבמדבר כ"ו, ב? על כל פנים, על פי תפיסתו של רשב"ם נופלים כמובן כל הקשיים שציינו בסעיף הקודם ביחס לתפיסה האחרת, הרואה בפרשתנו מצווה לדורות.

נראה כי הפתרון לבעיות שאנו מתחבטים בהן קשור בשאלה שנידונה בעיוננו לפרשת במדבר בסדרה הראשונה. בעיון זה עסקנו בשאלת השוויון בין מספר פקודי העדה במניין מחציות השקלים בפרשת פקודי ל"ח, כה-כו, לבין מספר הנפקדים בבמדבר א', מה-מו, במפקד של חודש אייר בשנה השנית.

בשני המקומות מניין הפקודים הוא שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמשים, אף שבין שני המפקדים הללו עבר פרק זמן של כחצי שנה. על כן שואל רש"י בביאורו לְ-ל', טו-טז: "וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שווים? ... והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מניין ראשון בני י"ט שנה שלא נמנו, ובשנייה נעשו בני כ'!".

התשובות שהבאנו באותו עיון מדברי פרשנים שונים לא נתנו פתרון מספיק לשאלה זו, ורק פירושו של קאסוטו, שהובא בסופו של אותו עיון, נראה כפותר את הבעיה: שני המספרים הזהים הם תוצאה של מניין אחד! בפרק הזמן הזה, שבין תחילת עשיית המשכן ועד לאחר הקמתו לא היו שני מפקדים, אלא מפקד אחד בלבד.

עיוננו הנוכחי מפגיש אותנו עם פרשנים שקדמו לקאסוטו, המפרשים גם הם כי לא היו שני מפקדים, אלא אחד בלבד.

את המאוחר בין המפרשים הללו כבר פגשנו בסוף הסעיף הקודם – הגר"א. לדעתו, "עכשיו (- המצווה שבראש פרשת כי תשא) לא נצטווה למנות כלל, עד חומש הפקודים... ו'זה יתנו' הוא ציווי עכשיו על עבודת המשכן, בלא מניין".

מפרש נוסף שפירש כי רק מניין אחד היה, הוא החזקוני, אלא שפירושו ל'כי תשא' שונה מאוד מזה של הגר"א: "'כי תשא' – בשנה השנית, כדכתיב בפרשת במדבר (א', א-ב) '[באחד לחדש השני] בשנה השנית... שאו את ראש כל עדת בני ישראל', שכן 'כי תשא' – להבא משמע, ו'שאו' – מיד משמע".

ובכן, לדעת חזקוני 'כי תשא' אין פירושו 'כל פעם שתחפוץ למנות את ישראל' (כפי שפירשו רש"י, רמב"ן, הגר"א ומפרשים נוספים), אלא: 'כאשר תמנה את ישראל בעוד חודשים אחדים, כשיגיע זמן המפקד בחודש השני של השנה השנית'. נראה שחזקוני מבסס את פירושו על הדמיון הלשוני: "כי תשא את ראש בני ישראל" – "שאו את ראש כל עדת בני ישראל".

חזקוני דומה אפוא לרשב"ם בתפיסת המצווה בפרשתנו כמצווה לשעתה, אולם שעת קיום המפקד, לדעתו, אינה בעת הקהלת העם לשם עשיית המשכן, אלא בחודש השני של השנה השנית, לאחר שהמשכן כבר הוקם. כאן אנו עוזבים את פירושו של חזקוני (שהמשך דבריו קשה ביותר), ומצטרפים אל פירושו של קאסוטו, המסביר מהו היחס בין נתינת מחציות השקלים לבין המפקד שנערך בשנה השנית (עמ' 329-328 בפירושו לספר שמות):

תאריך המפקד של בני ישראל היה לפי במדבר א' באחד לחודש השני בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ואילו המשכן הוקם לפי שמות מ', ב באחד לחודש הראשון של אותה שנה, כלומר חודש ימים לפני המפקד. ואם כן הוא, איך אפשר הדבר שבמלאכת המשכן שנגמרה כבר לפני החודש הראשון, השתמשו בכסף של המפקד שנערך בחודש השני?...

אשר לבעיית התאריכים, אפשר לפתור אותה מתוך מה שמלמדות אותנו התעודות שנתגלו במארי (מאה י"ח לפני סה"נ) על דבר המפקד שנערך שם. תעודות אלו מוכיחות, שעריכת מפקד לא הייתה דבר קל הנעשה ביום אחד, אלא שהייתה דורשת זמן לא קצר (עיין שמואל ב כ"ד, ה). הפקידים היו עורכים רשימות על לוחות טין ולבסוף היו פקידים מיוחדים ממיינים את הלוחות ובודקים אותם, ועושים מתוכם חשבונות, ומעלים מתוכם את תוצאות המפקד. בישראל, עד כמה שאפשר לשער, לא היו משתמשים בלוחות טין כמנהג בני מסופוטמיה, אלא בחרסים... אבל השיטה הייתה בוודאי אותה השיטה. ולפי זה אפשר להניח שכך היא כוונת הכתוב: בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בו בזמן שהיו האומנים עסוקים במלאכת המשכן, התנהלו הפעולות הראשונות של המפקד: עמדו בני ישראל אחד לאחד לפני הפקידים הממונים על כך, ואלה רשמו את שמותיהם על חרסים וקיבלו מכל אחד מהם כסף במשקל מחצית השקל. וכסף זה שימש למלאכת המשכן, לעשיית האדנים. לאחר שנגמרו כל הפעולות לרשימת בני ישראל, ולאחר שעבר חודש ניסן, החודש המוקדש לחג הקמת המשכן ולחג הפסח, התחילו, ביום הראשון לחודש השני של השנה השנייה, הפעולות למיון החרסים ולבדיקתם ולחישוב החשבונות על ידי האנשים הממונים על פעולות אלו, נשיאי העדה הנזכרים בבמדבר א', ד ואילך. ופעולות אלו נעשו, כפי מה שכתוב במפורש שם (במדבר א' פסוק ב ועוד) "במספר שמות", כלומר על ידי שמנו וספרו את השמות הרשומים על החרסים. ואף על פי שעברו חודשים אחדים מהתחלת המפקד, וכבר מתו אנשים אחדים מאלה שנרשמו, וצעירים אחדים הגיעו בינתיים לגיל עשרים ונעשו ראויים להימנות בין הפקודים, על כל פנים המספר הכללי שעלה מתוך חשבונות המפקד היה שווה בדיוק למספר חצאי השקל שניתנו בשנה הראשונה, משום שהחשבונות נעשו מתוך החרסים שנכתבו בה בשעה שניתנו חצאי השקלים.

הפירוש המוצע לפרשת 'כי תשא' על פי הדברים הללו קרוב לפירוש רשב"ם: המצווה כאן היא מצווה לשעתה, אך שלא כפירוש רשב"ם אין היא עוסקת במְנייה של ישראל שתיעשה בשעה זו, שבה אנו עומדים לפני הקמת המשכן, אלא במנייה עתידית שתיעשה רק לאחר הקמתו. ומכל מקום הפעולות הראשונות לקראת המפקד העתידי הזה צריכות להיעשות כבר עתה – הן נתינת החרסים שעליהם רשומים שמות הנפקדים, ובעיקר נתינת מחצית השקל – כופר נפשם של הנפקדים. הקדמתן של פעולות אלו לשלב זה, היא שמאפשרת את הקשר בין המפקד הזה לבין עשיית המשכן, בכך שמחציות השקלים יוכלו לשמש לאדני המשכן.

על פי פירוש זה אנו פטורים מן הקשיים שהקשינו על פירוש רשב"ם: בשום מקום בפרשות המשכן לא נאמר שמשה מנה את העם, משום שמניין כזה אכן לא נעשה. מה שנעשה הוא פעולות ההכנה של המפקד, כשהמפקד עצמו ייעשה רק בשנה השנית. ואף על פי כן פעולות הכנה אלו – גביית מחצית השקל מכל העובר על הפקודים – אפשרו לדעת את המניין הכללי של בני ישראל כבר בעת עשיית המשכן (כמבואר בפרשת פקודי). אלא שזה איננו המפקד שעליו הם עתידים להצטוות, שהוא "למשפחתם לבית אבֹתם במספר שמות כל זכר לגולגלתם" (במדבר א', ב), ואפילו את מספרו של כל שבט ושבט אין ניתן לדעת ממניין מחציות השקלים.

אף השאלה האחרת ששאלנו על רשב"ם, מדוע לא נאמר למשה 'שא את ראש בני ישראל', אינה קשה: משה אינו אמור לערוך מפקד בשעה זו, אלא רק להכין את המפקד העתידי, ועל כן נאמר לו "כִּי תִשָּׂא" – כאשר תשא בעתיד, "וְנָתְנוּ" – כבר עתה – "אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ".

פירוש זה גם מתיישב היטב עם מה שהראינו בסעיף הראשון של עיוננו, כי פרשת 'כי תשא' איננה עוסקת במשכן ובעשייתו, אלא נושאה הוא המפקד (שזמנו הוא לאחר חנוכת המשכן), ורק בדרך אגבית מתקשרת הפרשה עם ציווי עשיית המשכן, ועל כן היא מצויה בין הנספחים לציווי הגדול על עשיית המשכן.