מחשבת ישראל וגורמים להתעוררותה (ב) – סקירה

  • הרב ברוך וינטרוב

סקירת רוחב של ספרי מחשבה שונים

להלן נעבור על ספרים שונים, וננסה, בעיקר דרך ההקדמות השונות, לעמוד על המתח המרכזי שכל ספר בא ליישב. כמובן, אין אנו מזכירים כאן את כל הספרים שנכתבו בנושא. הבחירה נעשתה בהתייחס למרכזיות הספר במחשבת ישראל ולמידת החידוש במניע לכתיבה[1].

כל זה ייעשה כרקע לשיעור הבא, אשר ינתח בהרחבה בעז"ה את המתח העומד בבסיס ספרו של רבי יהודה הלוי, נשוא עיוננו.

ספר אמונות ודעות – רב סעדיה גאון (933)

רב סעדיה גאון מבאר במפורש מהי מטרתו בכתיבת ספר האמונות והדעות:

"ואשר הביאני אל הדבר הזה? הוא מה שראיתי רבים מבני אדם באמונתם ודעותם, מהם מי שהגיע אל האמת והוא יודע אותה ושמח בה... מהם מי שהגיע אל האמת והוא מסתפק בה ואיננה מתאמתת אצלו ולא מחזיק בה... ומהם מי שלא מתאמת אצלו ומחזיק בה... ומהם מי שמנהיג את עצמו בדעת מן הדעות זמן, ואחר כך מאסו בעבור דבר שראה בו, והעתיק ממנו אל דעת אחרת אחר זמן, ומאסו בעבור דבר שהיה מגונה בעיניו בו, ואח"כ העתיק ממנו אל דעת א' אחר זמן, ועזבו בעבור ענין שהפסיד אותו בעיניו, וזה בהתהפכות כל ימיו... וכאשר עמדתי על השרשים האלה ורוע סעפותם, כאב לבי על מיני מן המדברים והתעוררה נפשי לעמנו בני ישראל, ממה שראיתי בזמני מרבים מן המדברים המאמינים, אמונתם בלתי זכה ודעותם אינם ברורים, והרבה מהמכחישים מתגדלים בהפסד ומתפארים על אנשי האמת והם התועים. וראיתי בני אדם כאלו טבעו בימי הספקות, וכבר כסו אותם מימי השבושים, ואין צולל שיעלה אותם ממעמקיהם ולא שוחה שיחזיק בידם וימשם".

כלומר, מטרת הספר היא לטהר את הדעת משיבושים ומספקות שעלולים ליפול בה. היו שהעירו כי מטרה זו אמורה למעשה בשם הספר – אמונה היא אותה ספק ידיעה אשר אין בה ודאות, ומטרת הספר היא לעשות אמונות אלו לדעות.

לשון אחרת, המתח העומד מאחרי כתיבת ספר אמונות ודעות הוא המתח שבין הקבלה המסופקת לידיעה הוודאית; הגורם לעוררות הדתית הוא הרצון לדעה.

חובת הלבבות - רבנו בחיי אבן פקודה (1080)

אף רבנו בחיי מבאר את סיבת כתיבת ספרו בהקדמה:

"עיינתי בספרי הקדמונים, שהיו אחרי אנשי התלמוד... וחקרתי עליהם ולא מצאתי בהם ספר מיוחד בחכמת המצפון. וראיתי החכמה הזאת, שהיא חכמת חובות הלבבות, שהניחוה ולא חברוה בספר, שיהיה כולל שרשיה, ושהיא כארץ עזובה ולא סדרוה בחבור שיקיף את כל פרקיה, ותמהתי על זה תימה גדולה... והסכמתי לכתבם על ספר ושאחברם בחבור, שיהיה כולל שרשיהם וסובב פרקיהם והרבה מתולדותיהם, כדי שאבקש את נפשי תמיד לדעתם ואחייבנה לעשותם".

כלומר, בעוד שסיבת כתיבת ספרו של הרס"ג היא אינטלקטואלית – חקירתם ובירורם של הספקות, הרי שמטרתו של רבנו בחיי, שבשער הראשון של ספרו הוא עוסק ברבים מהנושאים שבהם עסק רס"ג, היא אתית-דתית: הבירור האינטלקטואלי נועד לשפר את קיום המצוות של המברר, והמתח המפרנס את הספר הוא הרצון לעבוד את השם בלב ולא באברים בלבד. הגורם לעוררות הדתית, אם כן, הוא השאיפה לעבודת השם בשלמותה.

מורה נבוכים – הרמב"ם (1191)

גם הרמב"ם, בפתיחתו למורה נבוכים, כותב בפירוש מהי מטרת כתיבת הספר:

"כוונת המאמר הזה להעיר איש בעל דת שהורגלה בנפשו ועלתה בהאמנתו אמתת תורתנו והוא שלם בדתו ובמדותיו ועיין בחכמת הפילוסופים וידע עניניהם ומשכו השכל האנושי להשכינו במשכנו והציקוהו פשטי התורה ומה שלא סר היותו מבין מדעתו או הבינהו זולתו מעניני השמות ההם המשתתפים או המושאלים או המסופקים, ונשאר במבוכה ובהלה, אם שימשך אחרי שכלו וישליך מה שידעהו מהשמות ההם ויחשוב שהוא השליך פינות התורה, או שישאר עם מה שהבינו מהם ולא ימשך אחר שכלו, אך ישליכהו אחרי גוו ויטה מעליו, ויראה עם זה שהוא הביא עליו הפסד ונזק בתורתו, וישאר עם המחשבות ההם הדמיוניות, והוא מפניהם בפחד וכובד ולא יסור מהיות בכאב לב ומבוכה גדולה".

הדברים מדברים בעד עצמם – המתח המפרנס את התפכחותו הדתית של הנבוך שמדריך הרמב"ם הוא המתח שבין התבונה לבין פשטי כתבי הנבואה; בכך משמשים כתבי הנבואה כמדריך מתוחכם להגעה לאמתות האלוקיות.

ספר העיקרים – רבי יוסף אלבו (~1420)

ספרו של רבי יוסף אלבו מהווה גם הוא דוגמה מצוינת לפער שבין הסיבות החיצוניות אשר דוחפות הוגה ליצירה ובין המתח הפנימי המקיים את ההגות עצמה. ידוע לנו היטב כי ספר העיקרים נכתב בעקבות ויכוח בין דתי אשר נתקיים בטורטוסה שבספרד בשנים 1412-1414. מסיבות שאין כאן המקום לפורטן, יצאו נציגי הקהילות היהודיות מוויכוח זה בתחושה שידם הייתה על התחתונה, ורבים מן החוקרים מאמינים שכתיבת ספר העיקרים היתה ניסיון לגבש מחדש את האמונה היהודית הפגועה.

אמנם, לסיפור הרקע כלל אין זכר בספר עצמו, ובהקדמתו מבאר רבי יוסף אלבו את מטרת החיבור:

"למה שהיתה ההצלחה האנושית נתלת בעיון ובמעשה כמו שבאר הפילוסוף בספר הנפש, והיו הדעות האמתיות והמעשים המשובחים אי אפשר שיושגו על נכון מצד השכל האנושי, להיות שכל האדם לואה מהשיג הדברים על אמתתם כמו שיבא, חוייב בהכרח שימצא דבר הוא למעלה מהשכל האנושי על ידו יוגבלו המעשים המשובחים ויושכלו הדעות האמתיות בענין שלא יהיה בהם שום ספק כלל, וזה לא יהיה אלא בהישרה אלקית, ועל כן היה ראוי ומחוייב על כל אדם להכיר הדת האלקית המישרת לזה מזולתה מן הדתות, וזה לא יתכן אלא בידיעת העקרים".

הדברים מדברים בעד עצמם – ידיעת העיקרים נצרכת מכיוון שההצלחה האנושית דורשת את השגת האמונות הנכונות. רבי יוסף אלבו אינו מחפש את הידע האינטלקטואלי כרס"ג, דבקות כרבנו בחיי או את פירושם של כתבי הקדש. הנקודה המניעה אותו היא 'השגת ההצלחה האנושית'.

 

מסקירת הפילוסופים של ימי הביניים נעבור לעת החדשה:

ספרות המהר"ל (1520-1609)

בראש גבורות ה', הספר הפותח את סדרת הספרים שכתב המהר"ל, ישנן שלוש הקדמות. בהקדמה השלישית מתוכן הוא מסביר את סדר הספרים שבכוונתו לכתוב על פי הפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד". בסוף ההקדמה כותב המהר"ל במשפט אחד את מטרת הסדרה כולה – "ויהיה החיבור הזה שהוא כולל סדר הנמצאים".

מטרתו של המהר"ל, כפי שמתבהר מתוך משפט זה, היא בירור 'סדר הנמצאים'. למעשה, כוונתו לחשוף את המשמעות העומדת מאחרי המציאות – מציאות הנראית לנו פעמים רבות כמכחישה את המשמעות האמתית, בעיקר בדברים הקשורים לעם ישראל ולמצבו. המהר"ל שם לו למטרה לבאר את הסדר הנסתר של המציאות. ואכן, בכל ספריו של המהר"ל נראה שהבריח התיכון הוא המאמץ לגלות את הסוד המהותי שמאחרי המציאות המקרית המתגלה לפנינו.

הגורם המעורר את המהר"ל הוא תחושת הפער שבין המציאות כפי שהיא נראית למציאות כפי שהוא מאמין שהיא באמת. מבחינות רבות תחושה זו, שהיא תחושה של זרות, היא התחושה הגורם המעורר העיקרי לכתיבה וליצירת הגות יהודית בעת החדשה.

נפש החיים – רבי חיים מוולוזין (1824)

הגורם החיצוני המעורר את כתיבת החיבור נפש החיים הוא כמובן עליית החסידות, ובפרט כתיבתו של ספר התניא. אמנם בקציר האומר ניתן לומר, שהגורם המעורר הן את החסידות והן את התנועה המתנגדית אחד הוא – תחושת הפער ההולך וגדל בין קיום מצוות בכלל ולימוד תורה בפרט, ובין חיים בעלי משמעות דתית, אשר מורגשת בהם קרבת אלוקים. ההבדל בין התנועות הוא כמובן באופן ההיענות לבעיה – תנועת החסידות מקבלת את האתגר ותובעת תיקונים באורח החיים הדתי מעבר לתורה ולמצוות, ואילו ה"מתנגדות" במובן ידוע מכחישה אותו, וטוענת שאין הדבקות עיקר כי אם המעשה. דברים אלו רמוזים בארבעת הפרקים הראשונים של נפש החיים, ומתפרטים לאורך הספר כולו.

איש האמונה הבודד – הגרי"ד סולובייצ'יק (1965)

"תרשו לי להסביר את דרך הייסורין של איש האמונה בן דורנו. מביט הוא על עצמו כאיש זר בחברה המודרנית, אשר דעתה ולבה נתונים לטכניקה; אשר מרוכזת היא בתוך עצמה ואשר מאוהבת בעצמה ושואפת להתעטר בניצחונות ובזרי כבוד באופן כמעט חולני, והרואה בעולם המוחשי הזה את הגילוי היחיד של ההוויה. מה יכול לומר איש האמונה כמוני, החי על פי עיקרון שאין בו עוצמה טכנית, על פי חוק ומשפט שאינם נבחנים במעבדה, איש שהוא איתן בנאמנותו לחזון אחרית הימים אשר סבירותו וכל שכן ודאותו, אין לקבוע בתחזית ואפילו ע"י חישובים מסובכים של מתימטיקה גבוהה - מה יכול איש כזה להגיד לחברה המושתתת על תועלתיות ועל אוריינטציה חילונית, שהנימוקים המעשיים של השכל והתבונה דחקו בה זה מזמן את רגשות הרוח והלב?".

בדבריו של הגרי"ד, מקבלת בעיית ה'זרות' של העידן המודרני את ביטויה השלם: איש האמונה חש זר בעולם המודרני ואין הוא בן בית בו. עבור המהר"ל היוותה המציאות בעיה, עבור החסידים והמתנגדים גם התורה והמצוות החלו לחוש 'זרים', אך זהותו של עדיין האדם עצמו הייתה ברורה לו כעובד השם. בדברי הגרי"ד סולובייצ'יק תהליך הזרות מתחיל כבר בתוככי האדם עצמו – כאשר אישיותו מתחלקת לאדם א' המודרני והכובש, בעל האוריינטציה החילונית והמעשית אף כשהוא חובש כיפה, ואדם ב' איש האמונה, ובהכרח, איש האמונה הבודד.

הגותו של הראי"ה קוק (1865-1935)

על אף שמבחינת הסדר הכרונולוגי ראוי היה למנות את הראי"ה קוק קודם לגרי"ד סולובייצ'יק, הרי שמצד מנהג ישראל לסיים בנחמה בחרתי אף אני לסיים בו. בשל אופי כתיבתו, קשה מאד למצוא נושא אחד שעורר את כתיבתו – דומה כי כל דבר עורר בו מחשבות ואסוציאציות אין סוף.

ובכל זאת ייתכן שבכך אנו מוצאים מעין סגירת מעגל המאחד את שני הדינים – שני סוגי הגורמים להתעוררות, החיצוני והפנימי, שעליהם דיברנו לעיל. יסוד מוסד בתורתו של הרב קוק היא האחדות המופלאה של ההוויה כולה אשר מהווה באחדותה את הביטוי לרצון הא-ל. הכוחות החיצוניים הדוחפים אינם שונים במהותם מן הכוחות הפנימיים – ההיסטוריה על הופעותיה השונות דוחפת אותנו לעבר הגאולה. תורה זו מוצאת אף פתרון לתחושת הזרות של ההוגים המודרניים שהזכרנו לעיל; את הפתרון מוצא הרב קוק, כך נראה לי, לא בנסיון לחלק בין הצדדים המהותיים של המציאות למקריים שבהם, כפתרונו של המהר"ל, ולא בהשלמה עם הטראגיות שבחיים וניסיון לצמוח מתוכה, כדרכו של הגרי"ד. הרב קוק מנסה למצוא את הדרך שבה כל אותם כוחות סותרים משתלבים כולם למסכת אחת של רצון השם המתבטא במציאות.

 

 מקורות לשיעור הבא

עיינו בספר הכוזרי, מתחילתו ועד "והמשכילים יבינו" (מאמר א אות א במהדורת צפרוני – פרויקט השו"ת).

א.       מדוע כתב ריה"ל את ספרו?

מתוך הקדמתו של יהודה אבן שמואל לספר הכוזרי בתרגומו:

"בספרד המוסלמית הגיעה שעת פריחה חדשה בכלכלה ובתרבות... ומשכילי העם התחילו מושכים את המוני ישראל אל השותפות הזאת, ודיברו על ליבם להפיל את המחיצות המפרידות ביניהם ובין שכניהם. ואם כי המשכילים עצמם לא היו מוכנים להישמע לפיתויים שבאו מבחוץ, מצד המוסלימים ומצד הנוצרים גם יחד, ולא המירו דתם ולא עזבו לגמרי ארחות עולם של היהדות המסורתית, סר חנה של דת האבות מלבם. הדתות השליטות נראו להם יותר אוניברסליות, יותר רוחניות, יותר הומניות מדתם הם: ברק הפילוסופיה החשה בתקופה זו: תקופת אבן סינא ואלגזאלי – משך את ליבם יותר מכל דברי הנביאים ומאמרי חז"ל, הועמה בליבם התודעה ההסטורית של עם ישראל כעם השם".

ב.       מדוע נזקק רבי יהודה הלוי לסיפור מלך כוזר, במקום לכתוב את משנתו הפילוסופית באופן ישיר, כפי שעשה למשל רבנו סעדיה גאון באמונות ודעות?

ג.        לבסיס ההיסטורי של סיפור מלך כוזר, עיינו ב'אגרות הכוזרי', שאותן תוכלו למצוא בקישור כאן (עמודים 3-15). נסו להשוות בין הסיפור המופיע באגרות ובין הקדמתו של רבי יהודה הלוי, במיוחד לגבי מקומו של החלום בהתגיירות מלך כוזר וכן לגבי מקומו של הפילוסוף בדיון.

ד.        עיינו בגמרא ביבמות כד ע"ב "אחד איש שנתגייר לשום אשה... כולם גרים הם" וברש"י ד"ה גרי חלומות. נסו לבאר את הביטוי 'והמשכילים יבינו'.

 

 

המשיכו בספר הכוזרי עד לאות ד "מה שזכרת אתה, הפילוסוף".

א.       מה יחסו של הפילוסוף לחלומו של הכוזרי?

ב.       מה יחסו של הכוזרי לפילוסוף?

 

המשיכו בספר הכוזרי עד האות י.

א.       מהו הבסיס לדחיית הנצרות ומהו הבסיס לדחיית האיסלאם אליבא דהכוזרי?



[1]   עוד יש להעיר, שמטבע הדברים אין אנו יכולים להתעכב על כל ספר ולנסות להדגים או להוכיח את טענתנו, ובחלק מהמקרים מדובר בהתרשמות סובייקטיבית.