פסחים | דף סג | מחשבת פיגול

בדיני הקורבנות, המחשבה של האדם מהותית ביותר - כך למשל, אדם שהביא קורבן אך לא התכוון לחזור בו ממעשיו הרעים, אין קורבנו מכפר. כמו כן, אדם שחשב מחשבת פיגול בעת עבודות הקרבן, פסל את הקרבן אף שכל המעשים הטכניים נעשו בצורה נכונה.

הופעה חריפה של דין 'מחשבת פיגול' מופיעה בסוגייתנו:

כגון שגמר בלבו לתרווייהו, בין למולין בין לערלים, והוציא בפיו לערלים ולא הספיק לומר למולין עד שנגמרה שחיטה בערלים.

מדובר באדם שהתכוון בשעת שחיטת הקרבן לומר 'בין למולין ובין לערלים', וכאשר דיבר אמר רק לערלים וכך סיים השחיטה.

מפשט הדברים, המשמעות של האמור בגמרא, מלבד הדיון בשאלה האם פיו ולבו שווים או לא, היא שמחשבת פסול בדיני קדשים היא רק כאשר המחשבה באה לידי ביטוי בדיבור ולא די בכך שתחלוף מחשבה במוחו של האדם שעובד את העובדת הקרבנות על מנת לפוסלן. כלומר, אם מחשבת הפסול הייתה נעשית רק על ידי המחשבה בלא דיבור, לא היינו פוסלים קרבן כשהשוחט לא אמר למולין (על אף שהתכוון לכך). באופן זה כתבו בעלי התוספות (ד"ה רבי מאיר סבר לא בעינן פיו ולבו שוין), ונראה שניתן להבין כן גם מלשון רש"י (ד"ה והכא במאי עסקינן) 'כל מחשבה דקדשים מוציא בפיו הוא'.

על אף האמור, יש דעות בראשונים, כמו דעתו של רבי בצלאל אשכנזי (בעל השיטה מקובצת), שמחשבת הלב בלבד – ללא הצורך בדיבור, פוסלת. דעה זו מוקשית נוכח האמור לעיל ובסוגייתנו, אולם יתכן לומר שעל אף שבכוחה של מחשבה בלבד לפסול הקרבן, מכל מקום כאשר אדם מוציא את הדברים בפיו אנו הולכים אחר דיבורו ולא על פי מחשבתו. כעין רעיון זה אנו למדים גם מבעלי התוספות, אולם לפי דבריהם יש לחלק בין תחומים שהאדם פועל בהם, כהעברה להקדש, ובהם כאשר אדם מוציא בפה אין דעתו שהחלות תהיה על פי הלב כי אם על פי הפה; לבין מחשבת פיגול, אשר אינה מוגדרת על סמך פעולת האדם אלא על סמך מחשבתו.