מח: - מסר האב לשלוחי הבעל

  • הרב יאיר קאהן

מסר האב לשלוחי הבעל (מח.)

שנינו בסוגייתנו:

"לעולם היא ברשות האב עד שתִכנס לרשות הבעל לנשואין. מסר האב לשלוחי הבעל - הרי היא ברשות הבעל... מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל - הרי היא ברשות הבעל" (משנה כתובות מח ע"א)

לכאורה, ניתן ללמוד ממשנה זו שהנערה הופכת לנשואה משעה שאביה מוסר אותה לרשות הבעל, אף על פי שעדיין לא נכנסה לחופה, ומאותה שעה היא ברשות הבעל לכל העניינים הנידונים במשנתנו: הבעל זכאי במעשי ידיה, במציאתה ובפירותיה, וחייב במזונותיה ובכל שאר החיובים.

נישואין חלקיים במסירה לרשות הבעל

ואכן, מצאנו שנערה שנמסרה לרשות הבעל - יש לה דינים נוספים של אישה נשואה. כך, למשל, נערה שנמסרה לשלוחי הבעל וזינתה - חייבת חנק, אף על פי שנערה מאורסה שזינתה - חייבת סקילה:

"תנא: מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה - הרי זו בחנק".
(מח ע"ב)

וכן ביחס להפרת נדרים:

"דתנא דבי רבי ישמעאל: "ונדר אלמנה וגרושה - כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה". מה תלמוד לומר? והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל?! אלא, הרי שמסר האב לשלוחי הבעל, או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, ונתארמלה בדרך או נתגרשה. היאך אני קורא בה - בית אביה של זו או בית בעלה של זו? אלא לומר לך: כיון שיצאה שעה אחת מרשות האב - שוב אינו יכול להפר". (מט ע"א)

אמנם, אם הנישואין חלים משעת מסירת הנערה לשלוחי הבעל - עלינו לברר מהו תפקיד החופה, שהרי האישה נחשבת לנשואה עוד קודם לכן. ואכן, הגדרת האישה כנשואה מרגע שנמסרה לרשות בעלה לא הייתה מקובלת על כל האמוראים, אף על פי שהיא נראית פשוטה מתוך עיון ראשוני בדברי התנאים. ומצאנו שנחלקו בזה גדולי האמוראים: לדעת רב, נערה שנמסרה לשלוחי בעלה הכהן אינה אוכלת בתרומה, ואילו לדעת רב אסי - היא אוכלת בתרומה:

"אמר רב: מסירתה לכל חוץ מתרומה. ורב אסי אמר: אף לתרומה". (מח ע"ב)

אמנם, ייתכן ששני האמוראים מודים שדינה של הנערה מן התורה הוא כנשואה, ולא נחלקו אלא בגזרות מדרבנן. שהרי מדאורייתא - אפילו בת ישראל המאורסת לכהן אוכלת בתרומה, ורק חכמים גזרו שלא תאכל עד נישואיה, שמא הבעל יבטל את הקידושין מדין קידושי טעות, אם ימצא בה מום לכשתכנס לחופה. והוא הדין - כך ניתן היה לטעון - אף בנמסרה לשלוחי הבעל: אף על פי שדינה כנשואה, עדיין יש לחשוש שיימצא בה מום. ואכן, מצאנו שכך פירש רש"י את שיטת רב:

"דטעמא דידה משום סימפון... ואכתי איכא למיחש להכי, שמא ימצאו בה מומין ויהיו קידושיה ונישואיה טעות". (רש"י מח ע"ב ד"ה חוץ מאכילת תרומה)[1]

שיטות שמואל וריש לקיש

בהמשך הסוגייה, שמואל טוען שהמסירה לשליחי הבעל מועילה לירושת הנדוניה, וריש לקיש טוען שמסירה זו מועילה לכתובתה (שאם תתחתן שוב - כתובתה תהיה מנה). משמע משיטותיהם, שלגבי כל שאר ההלכות - דינה כארוסה, ורק לגבי שני הדינים האלו, המסירה לשלוחי הבעל נחשבת כנישואין.

אמנם, דבריהם של שני האמוראים האלו קשים. שהרי הברייתות שהובאו למעלה קובעות כמעט במפורש שהאישה נחשבת לנשואה מרגע שנמסרה לרשות האב, וכיצד הם יכולים לטעון שהיא עדיין ארוסה? מתוך קושייה זו, התוס' פירשו את דברי שמואל באופן אחר:

"לא אתא לאפוקי הפרת נדרים, דהא תנא דבי רבי ישמעאל בסמוך דהויא ברשות הבעל להפרת נדריה ויצתה מרשות האב. ונראה דהוא הדין מיטמא לה, כיון דאפקה רחמנא מסקילה לחנק, דמהתם יליף לכל מילי. אלא למעוטי תרומה אתי". (מח ע"ב תוד"ה ושמואל)

לדעת התוס', שמואל מודה שנערה שנמסרה לשלוחי הבעל נחשבת לנשואה מן התורה, ואין הוא טוען אלא שהיא אינה רשאית לאכול בתרומה.

אמנם, לפי פירוש זה יש להבין מדוע ציין שמואל רק את הירושה. ואכן, תוס' מסבירים זאת:

"וירושתה נקט לרבותא. דלא מיבעיא ליטמא לה ולהפרת נדריה, דהויא מסירה כחופה, אלא אפילו ליורשה - דהוה סלקא דעתך, כיון דירושת הבעל תקנתא דרבנן היא, הכא במסר לא תקון; אי נמי סלקא דעתך, דאין האב מזכה לבתו עד שתכנס לחופה - אפילו הכי יורשה".

וכך המשיכו התוס' וביארו גם את שיטת ריש לקיש, שכוונתו הייתה למעט רק את האכילה בתרומה, אבל לשאר הדברים - דינה כנשואה. תוס' אף הוסיפו שייתכן שריש לקיש ממעט גם ירושה, בניגוד לשיטת שמואל.

בתוס' הרא"ש מובא נימוק נוסף מדוע מדגיש שמואל דווקא את ירושת בעלה, אף על פי שדינה של הנערה כנשואה גמורה:

"וכן למאן דאמר ירושת אשתו דאוריתא - נפקא ליה מ"שארו" - וסלקא דעתך דלא מיקריא "שארו" עד כניסת חופה. קא משמע לן". (תוס' הרא"ש ד"ה שמואל)

לדברי הרא"ש, אפשר להסביר שלדעת ריש לקיש נערה הנמסרת לשלוחי הבעל אינה הופכת ל"שארו", ולכן הבעל אינו יורש אותה עד כניסתם לחופה. אף על פי כן, בנוגע ליתר הדברים - דינה כנשואה לכל דבר. כדי להסביר חילוק זה, נזכיר בקיצור את מה שכתבנו באחד השיעורים על הפרק הראשון, אודות סוגיית "הגיע זמן ולא נישאו".

לגבי הרבה דינים, התורה מבחינה בין ארוסה לבין נשואה, אולם לא ברור מהו ההבדל העקרוני ביניהם. המעיין במקרא יגלה שארוסה עדיין שייכת ל"בית" אביה ("והוציאו את הנערָ אל פתח בין אביה" (דברים כ"ב, כא)), ורק לאחר נישואיה נכנסת ל"ביתו" של הבעל ("ואם בית אישהּ נדרה" (במדבר ל', יא)). במקביל, התורה מגדירה אישה נשואה כ"שארו" של בעלה: "לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרֹב אליו" (ויקרא כ"א, א-ב). מפסוק זה לומד המדרש שהכהן מיטמא לאשתו הנשואה:

"אין שארו אלא אשתו, שנאמר "שאר אביך היא".

ניסוח דומה, המשתמש במושגי ה"שארות", מופיע גם בפרשת הירושה:

"ונתתם את נחלתו לשארו הקרֹב אליו ממשפחתו וירש אֹתה".

מכאן למדה הגמרא (בבא-בתרא קט ע"ב) שהבעל יורש את אשתו.

נראה, שקיים שוני מהותי בין הקריטריון של "ביתו" לבין הקריטריון של "שארו", ולא הרי זה כהרי זה. המושג "ביתו" אינו מיוחד דווקא לקשר שבין האיש לאשתו, וכולל גם את כל שאר השייכים למסגרת המשפחתית. לכן - למשל - בת לפני נישואיה שייכת ל"בית" של אביה. "שארו", מאידך, הוא מושג המושרש דווקא בקשר האינטימי והייחודי שבין האיש לאשתו, ואין לו אח ורע במערכות היחסים בין קרובי המשפחה האחרים.

לאור הבחנה זו, ניתן להבין את שיטת ריש לקיש בצורה פשוטה. לדעתו, נערה הנמסרת לשלוחי הבעל - נפרדת מבית אביה ונכנסת לבית בעלה. לכן, לגבי כל הדינים הקשורים למעמד אשתו כ"ביתו" - הפרת נדרים, חיוב חנק על זנות וכל החיובים הממוניים שבין האיש לאשתו - דינה כנשואה. עם זאת, הקשר האישי האינטימי שבין האיש לאשתו תלוי בחופה, ולא במסירת האישה לשלוחי הבעל, ולכן אישה זו עדיין אינה בגדר "שארו". לכן, כל הדינים התלויים בהגדרת "שאר" - אינם חלים עליה: בעלה אינו יורשה, ונראה שאם הוא כהן - הוא אינו מיטמא לה.

ייתכן שאף שמואל מסכים להבחנה בין הדינים של "ביתו" לבין הדינים של "שארו", אך לדעתו דין הירושה מהווה חלק מהחיובים הממוניים התלויים ב"ביתו", ולא רק חלק מהמעמד הייחודי של "שארו", המתחדש בעת החופה. ניתן להביא לכך ראיה מהקשר שמביאה הגמרא בין חובת הקבורה - שהיא ודאי חובה אישית בבסיסה - לבין הירושה: "תיקנו קבורתה תחת (ירושת) כתובתה" (מז ע"ב).

יתר על כן: נראה שלדעת שמואל, שהבעל יורש את אשתו לאחר שהיא נמסרה לשלוחי הבעל, הוא גם מיטמא לה אם הוא כהן, אף על פי שהיא עדיין אינה נחשבת ל"שארו". כעין זה, למדנו במסכת יבמות לגבי נישואי יתומה קטנה:

""ומיטמא לה" - והא הכא, דמדאורייתא אביה מיטמא לה, ומדרבנן מיטמא לה בעל?
משום דהויא לה מת מצוה.
ומי הוי מת מצוה? והתניא: אי זהו מת מצוה - כל שאין לו קוברין. קורא ואחרים עונין אותו - אין זה מת מצוה!
הכא נמי: כיון דלא ירתי לה - קריא ולא ענו לה". (יבמות פט ע"ב)

כלומר: כיוון שהבעל יורש את אשתו - חז"ל הגדירו את האישה כמת מצווה, כך שהבעל יוכל לקבור אותה אפילו אם הוא כהן.

הסברו של רש"י

אמנם, הפירוש שנתנו לדברי שמואל נסתר מפירושו של רש"י:

"שמואל אמר לירושתה - הוא דמהניא מסירה, שאם מתה בדרך - בעל יורש נדונייתה. דאף על גב דאמר מר 'אשתו ארוסה - מתה אינו יורשה' - הכא, כיון דמסרה - אחולי אחיל אב מהשתא מחמת קירוב נישואין. אבל לתרומה, ולהפרת נדריה שלא בשותפות, ולמציאתה - דאינה אלא משום איבה, ואכתי ליכא למיחש להכי - לא מהניא מסירה כי חופה".

רש"י כותב בפירוש שלדעת שמואל, נערה שנמסרה לשלוחי הבעל נחשבת כנשואה רק לעניין ירושת הנדוניה, שכן ירושה זו תלויה במחילת האב, אך ליתר דיניה - דינה כארוסה. ממילא, אם בעלה כהן - אסור לו להיטמא לה.

אמנם, פירושו של רש"י קשה: הלא ברייתות מפורשות קובעות שמסירה לשלוחי הבעל היא כנישואין, וכיצד יכול שמואל לסבור שהבעל אינו יכול אפילו להפר נדריה, כנגד ברייתא מפורשת? יתרה מזו: לפי פירוש רש"י, שמואל סובר שהבעל אינו זוכה במציאת אשתו לאחר שהיא נמסרה לשלוחו. אם כן, שיטתו נסתרת מתוך המשנה עצמה, הקובעת (בעניין זכות המציאה) - "מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל - הרי היא ברשות הבעל"!

ייתכן, שלדעת רש"י אכן הברייתות סותרות ודוחות את דברי האמוראים. שהרי מפורש בגמרא:

"מיתיבי: הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללין - אף על פי שכתובתה בבית בעלה, מתה - אביה יורש.
מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשום נישואין - אף על פי שכתובתה בבית אביה, מתה - בעלה יורשה.
במה דברים אמורים? לירושתה. אבל לתרומה - אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה!
תיובתא דכולהו תיובתא". (מח ע"ב)

הרי שהגמרא קובעת במפורש שדברי רוב האמוראים נדחו מפני הברייתא הקובעת שהמסירה לשליחי הבעל הופכת את האישה לנשואה לכל דבריה פרט לאכילה בתרומה. מכאן אולי הסיק רש"י שהברייתות בראשית הסוגייה אכן סותרות את דברי שמואל.

אולם נראה שפתרון זה - אין די בו לתרץ את דברי רש"י. שהרי רש"י מסביר שהגמרא דחתה את כל האמוראים פרט לשמואל, ומכאן שהברייתא האחרונה דווקא תומכת בשיטת שמואל. מדוע, אם כן, דחתה הגמרא את דברי שאר האמוראים, ולא כתבה שנחלקו בכך הברייתות?

היציאה מרשות האב והכניסה לרשות הבעל

והנה, בעניין מסר האב לשלוחי הבעל למדנו בירושלמי:

"להדא מילא? רבי לעזר אמר ליורשה, רבי שמעון בן לקיש אמר להפר נדריה.
אמר רבי זעירא: אף על גב דר' שמעון בן לקיש אמר להפר נדריה - מודה שאינו מיפר לה עד שתיכנס לחופה.
אמר רבי הונה: מתניתא מסייע לרבי שמעון בן לקיש: "לזנות בית אביה" - פרט שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, שלא תהא בסקילה אלא בחנק".

הרי שלפי הירושלמי, ריש לקיש סובר שמסירת האישה לשלוחי הבעל מועילה לעניין הפרת נדרים, ואף על פי כן - רבי זעירא הסביר שהבעל אינו יכול להפר את נדרי אשתו. מכאן, שמסירת האב אינה מגדירה את האישה כנשואה, כל עוד לא נכנסה לחופה. מסירת האב מועילה מהתורה רק כדי להוציא את האשה מרשות האב, ומאותה שעה האב אינו יכול להפר את נדריה; אולם עדיין האישה לא הגיעה לרשות הבעל, ולכן הבעל לבדו אינו יכול להפר את נדריה, שהרי עדיין היא איננה בגדר "ואם בית אישהּ נדרה".

לפי הסבר הירושלמי, התנא דבי רבי ישמעאל אינו קובע כלל אם האישה נחשבת לארוסה או לנשואה לאחר שנמסרה לשלוחי הבעל. אין הוא קובע אלא שהיא יצאה מרשות האב, ולכן הוא אינו יכול להפר את נדריה. כך גם נראה לפרש את הברייתא הכותבת שנערה שנמסרה לשלוחי הבעל וזינתה - דינה חנק: היא יצאה מרשות האב, אך עדיין לא נחשבת כנשואה לבעלה. שהרי אין הבדל בחומרת האיסור בין ארוסה שזינתה לבין נשואה שזינתה, וההבדל בעונש נובע מכך שארוסה פוגעת גם בבית אביה: "כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה" (דברים כ"ב, כא). לכן, מרגע שהנערה נמסרה לשלוחי בעלה - אף על פי שעוד לא נכנסה לרשותו, כבר יצאה מרשות אביה, ואם זינתה - לא פגעה בו, ודינה בחנק ולא בסקילה. רמז לדברינו ניתן למצוא במהדורה הראשונה של רש"י, המובאת בשיטה-מקובצת:

"הרי זו בחנק - שיצאתה מכלל נערה המאורסה".

וכן כתב הריטב"א:

"והקשו בתוס': דהא אוקי מתניתין לקמן, כיון שיצאתה שעה אחת מרשות האב לרשות הבעל - שאינו יכול להפר ואפילו בשותפות, מכל מקום - אין זו ראיה שנכנסה לרשות הבעל להפר שלא בשותפות, שתפרש יציאתה מרשות האב, ולרשות הבעל לא נכנסה. ולענין זנות מודה שמואל - כיון שמסר האב דינה בחנק".

לפי דרכנו, אי אפשר להביא ראיה מהמשנה הקובעת שהבעל זוכה במציאת אשתו מרגע שנמסרה לשלוחיו (בניגוד לדברי רש"י). שהרי ייתכן שהמשנה באה לקבוע שרשות האב בבתו פוקעת כאשר היא נמסרת לשלוחי הבעל, אך הנישואין עדיין לא מתחילים.

המחלוקת שהבאנו יכולה להשפיע גם על התנאים של מסירת הנערה. המשנה קובעת שהאישה יוצאת מרשות אביה כאשר שלוחי האב מוסרים אותה לשלוחי הבעל. ה"שיטה מקובצת" הביא את שיטת תלמידי רבנו יונה, שמסירת שלוחי האב מועילה רק כאשר האב נתן להם רשות לעשות זאת, והוסיף שמלשון רש"י לא משמע כך. לכאורה, אם מדובר על נישואין ממש - יש צורך בהסכמת האב. אבל לפי שיטת רש"י, שאין כאן נישואין ממש אלא רק יציאה מרשות האב - ייתכן שברגע שהנערה נמסרה בפועל - היא יצאה מרשות אביה, אף ללא הסכמתו המפורשת.

 
 

[1] ועיין בתוד"ה רב אסי, וכן במהדורה הראשונה של רש"י, המובאת בשיטה-מקובצת.