מיהו מושא החזיון התיאולוגי של מכות מצרים

  • ד"ר ברכי אליצור

הקושי התיאולוגי של עם ישראל

מצבו התיאולוגי של עם ישראל בשנות עבדות מצרים, נרמז באופן עקיף בדברי ההסתייגות שמביע משה באזני ה' בעת מינויו לשליחות:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם"                                        (שמות ג', י"ג)
תשובת ה' איננה מבטלת את חשדו של משה. אדרבה, הקדוש ברוך הוא נותן בפי משה נאום שיציג בפניהם את קדמות הא-ל ונצחיותו, ואת פעולותיו העתידיות למען העם.
פרשתנו, פרשת וארא, פותחת בתיאור נאום השליחות התיאולוגית של משה אל בני ישראל:
"וַיְדַבֵּר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי: לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה' "                                
                                                  (שם ו', ב'-ח')
הקב"ה מוצג בנאום כמי שנגלה אל אבותיהם של שומעי הנאום, וכמי שעתיד לממש את חלקו בברית על ידי גאולת בני האבות והכנסתם לארץ שהובטחה להם.
החלל התיאולוגי באמונת העם איננו מפתיע, לאור הסביבה האלילית בה עם זה חי במשך שנות העבדות במצרים, והעדרם של אנשי דת שיכוונו את העם לאמונה בא-ל אחד. נראה, אם כן, כי שליחותו של משה היא אמנם להוציא את עם ישראל ממצרים, אולם קודם לכן הוא נדרש לטעת בלב העם את האמונה בה' כמי שפועל למען פדות עמו וגאולתו.
משה משמיע את נאום ה' בפני העם, אולם חששו מפני תגובתם מתאמת:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה"         (שם, ט')
 

פרעה כמושא השליחות התיאולוגית

מנקודה זו ועד לקריעת ים לסוף, נראה שאת מקומם של בני ישראל כמושאי השליחות התיאולוגית ממלא פרעה. הפרשה מתארת את נסי ה' בתהליך הגאולה, ככאלו שמטרתם להחדיר למחשבת פרעה את ההכרה בא-ל אחד:
"כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' "       (שם ז', י"ז)
"לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ"            (שם ח', ו')
"לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"      (שם ח', י"ח)
"בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ"    (שם ט, י"ד)
הפרשה אף עוקבת בנוסחאות המעבר שבין נס לנס אחר רישומם של הנסים בלבו של פרעה, בין השאר נאמר:
"וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' "
                                                     (שם ז', י"ג)
"וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת"  
                                                    (שם ז', כ"ג)
"חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים"
                                                   (שם ט', כ"ז)
אולם, ישנו אבסורד, לכאורה, בציווי הא-לוהי לבקש מפרעה לשחרר את העם בשם ישות א-לוהית. על קושי זה כבר עמד משה כאשר השמיע את טיעוניו בניסיון להימנע מהשליחות:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם"
                                                 (שמות ו', י"ב)
משה מעמיד את בני ישראל ואת פרעה במשוואת 'קל וחומר', שאת צדדיה מבאר האלשיך:
"ומה בני ישראל שהם מאמינים בני מאמינים, כי הן בני ישראל לא שמעו אלי... מה גם עתה פרעה, שזולת דאגתו הרבה על השליחות, הוא כופר בעיקר, ואיך ישמע כי הבלתי מאמין, כל שכן שלא יחוש, בבלתי היות לו קוצר רוח ועבודה קשה"  (שם, ד"ה אך)
אם כן, מהי מטרתה של השליחות? האמנם פרעה ואמונתו ניצבים במוקדה? האם האמונה בא-ל אחד אמורה להיות כבר בשלב מוקדם זה נחלתם של כל העמים? אם כן, במה ייבדל עם ישראל ויזכה למעמד של עם סגולה?
 

דרך פרעה מגיעים לעם ישראל

עם ישראל, לאחר שנות העבדות הקשות במצרים, אינו בשל לקליטת מסרים תיאולוגיים, ואף כאלו הקשורים לתהליך חילוצם מהעבדות ומהסבל. מיטיב לתאר זאת הרש"ר הירש:
"סבלו הבלתי אנושי של ההווה הכביד עליהם ביותר, וחובתם לעמוד בתביעותיו ולבקש לעצמם הקלה פורתא העסיקה את כל רוחם. לא נותר בהם אפוא עוד רוח, ולא נתפנתה מחשבתם לנושא, השייך כה לעתיד, כאותו ענין, עליו בקש משה לדבר אתם. אף סבלנות לא היתה להם עוד להאזין לדבריו בשקט. כה לחצום תביעות השעה, וכה הכבידה עליהם עבודתם"           (שמות ו', ט')
משה נדרש אפוא להוביל את העם לתהליך של אמונה בה', כאשר הוא יודע שדיבור על כוחו וגבורותיו של הא-ל לא יחוללו שינוי ממשי. ממילא, משה נדרש לאמצעים אחרים שיובילו את העם למטרה - והאמצעי שנבחר להשגת המטרה הוא פרעה.
דמותו של פרעה, מרגע המפגש עם משה ואהרן ועד למותו, עומדת במוקד תיאור ההתרחשות. אולם, למעשה הקהל הצופה בו הוא המטרה.
אמונת פרעה בה' מתחילה מנקודת האפס, בה הוא משמיע דברי כפירה נחרצים:
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" 
                                                     (שם ה', ב')
נקודת ההתחלה של פרעה, עקשנותו וסרובו לראות במופתים הנעשים לנגד עיניו הוכחה לקיומו של א-ל השולט בבריאה, הם ההופכים אותו דווקא למודל הרצוי עבור בניית אמונת העם נדבך על גבי נדבך. הקדוש ברוך הוא אמנם חושף את פרעה לתהליך ארוך של הכרה הדרגתית בכל כוחותיו, אך לא התקדמותו של פרעה עומדת בראש מעייניו של בורא העולם, אלא השפעתם של המופתים על בנין האמונה של העם.
התבוננות בשליט קשה עורף, המעניק לעצמו מעמד של אל, מגיע אט אט להכרה כי מעל כל מה שהאמין בו מסתתר א-ל ממשי השולט על היקום כולו ויכול לשחק בו כרצונו, תחזק בקרבם את האמונה בא-לוהי ישראל כא-ל הבלעדי שבו תלויה גאולתם. למען האמת, הכרה מוקדמת מידי של פרעה ב-ה' הייתה מפריעה כביכול לקדוש ברוך הוא לחשוף את המשך כוחותיו בפני העם. על כן, מובן מדוע דווקא בשעה שפרעה מגלה סוף סוף ניצני הכרה בה', מתרחשת התערבות א-לוהית חסרת תקדים הבולמת את קצב ההתקדמות של פרעה על ידי חיזוק ליבו. זאת, משום שעצירת התקדמות זו מאפשרת את המשך התהליך.
 

שלבי חשיפת שליטת ה' בבריאה

מופתי ה' ונסיו במצרים, מתוארים בתורה כמעין סרט תיאולוגי החושף לקהל בהדרגה את שליטתו המוחלטת והבלעדית של ה' בבריאה. השחקן הראשי, המקדם את העלילה, הוא כמובן דמותו הסרבנית של פרעה, שעקשנותו והכבדת ליבו מאפשרים את המשך חשיפת כוחות ה' בטבע.
 
שלב החשיפה הראשון של כח הא-ל מוצג בתיאור מטה אהרן ההופך לתנין ובולע את מטות החרטומים:
"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין: וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן: וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם"                                                                    
                                                 (שם ז', י'-י"ב)
כבר כאן, בשלב החשיפה הראשון, מתגלה יתרונו של הא-ל כישות השולטת על מי שמוחזקים במצרים כבעלי כוחות על-טבעיים.
אדישותו של פרעה "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (שם פסוק י"ג) מאפשרת התקדמות לעבר השלב הבא – מכת דם.
 
מכת דם מתקדמת שלב בחשיפת הכח הא-לוהי. כעת, הנס לא מתרחש בחפציהם של מחוללי הנס, אלא באוצר הטבע המרכזי של מצרים, וכמי שנתפס כאלוהות בפני עצמה - היאור[1]
"וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם: וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם..."                        (ז', כ'-כ"ב)
מות הדגה במכת דם הוכיח כי אין מדובר במעשה להטוטים כי אם בשינוי טבע ממשי[2].
 
מכת צפרדע חושפת את יתרון כח הא-ל בשליטתו על המקום והזמן. הכתוב מתאר את פגיעת הצפרדעים בכל מקומות המסתור של בית פרעה ובתי עבדיו, אולם למרבה הפלא הם אינם מסיגים את גבולות ארץ גושן:
"אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים: וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ: וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים"      (שם ז', כ"ז-כ"ט)
פרעה, בפעם הראשונה, אינו נשאר אדיש למראה הפגיעה המכוונת בו, ומבקש ממשה ואהרן להסירם. משה מתגרה בפרעה ושואלו:
"הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה"    
                                                     (שם ח', ה')
פרעה הסובל, במקום לענות את התשובה המתבקשת מאליה, נופל בפח שהציב בפניו משה. הוא בודק את שליטתו של הא-ל, שזה עתה נוכח בממשותו, על הזמן. כפי שמבאר הראב"ע:
" 'ויאמר למחר' אמר רב שמואל בן חפני, אין מנהג האדם לבקש רק שיסור המכה ממנו מיד. וחשב פרעה כי מערכת כוכבי השמים הביאה הצפרדעים על מצרים, ומשה הוא יודע זה, וחשב פרעה, כי עתה הגיע עת סור הצפרדעים, על כן נסהו להאריך ואמר למחר"                            (שם, ד"ה ויאמר)
עקשנותו של פרעה מאפשרת למשה לחשוף בפני העם מרכיבים נוספים בכח הנהגת הא-ל.
 
במכת כינים אמונת פרעה בקדוש ברוך הוא נסוגה אחור, על אף העובדה שבפעם הראשונה חרטומי מצרים אינם מצליחים לבצע חיקוי של המכה ומגיעים למסקנה כי "אצבע א-להים היא" (שם ח', ט"ו). ראב"ע מסביר כי הנסיגה נגרמה מהעדר התראה שעד כה הקדימה את המכה:
"...וזה בדרך כי לא ידו נגעה בנו, מקרה הוא היה לנו מן השמים, על כן חזק לב פרעה... כי משה אמר לפרעה דבר מכת היאור לפני היותה, וככה מכת הצפרדעים, ולא הזכיר לו בתחלה מכת הכנים"    
                                             (שם ד"ה ויאמרו)
 
הנסיגה לאחור של פרעה מקדמת את העלילה ומאפשרת למשה לחזק את עקרון השליטה של הא-ל במקום ובזמן, באופן שלא ניתן יהיה לתלות את מכת הערוב ביד המקרה:
"וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה" (שם ח', י"ח-י"ט)
ואכן, המכה עשתה את שלה, ופרעה נענה לדרישת הזבח של העם. אין ספק שמדובר בהתקדמות, אולם נראה שמשה עושה הכל כדי שלא להתפתות לחלון ההזדמנויות שנפתח על ידי פרעה. בתחילה משה מתווכח איתו על מקום הזביחה, ונראה שזהו הדבר החשוב בעיניו. אולם, לאחר שפרעה נעתר לבקשה זו, במקום להתארגן ליציאה דוחה משה את הסרת הערוב ליום שלמחרת, ונותן לפרעה פנאי להתחרט – כפי שאכן קורה.
 
מכות דבר ושחין מחזקות את כל הפרמטרים שהוזכרו: השליטה על המקום, השליטה על הזמן, ומעשה בלתי ניתן לחיקוי אף למי שבידיו כוחות על טבעיים:
"וְהִפְלָה ה' בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר: וַיָּשֶׂם ה' מוֹעֵד לֵאמֹר מָחָר יַעֲשֶׂה ה' הַדָּבָר הַזֶּה בָּאָרֶץ: וַיַּעַשׂ ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִמָּחֳרָת וַיָּמָת כֹּל מִקְנֵה מִצְרָיִם וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד:... וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם"        (שם ט', ד'-ו'; י"א)
בשלב זה, פרעה מתואר כמי שמתחיל להפנים את רעיון השליטה של הא-ל על המקום, אך בכל זאת מכביד את לבו.
וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וְהִנֵּה לֹא מֵת מִמִּקְנֵה יִשְׂרָאֵל עַד אֶחָד וַיִּכְבַּד לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם"         (שם ז')[3]
בכל אופן, על תהליך ההבשלה של פרעה בהכרת כוחו של הא-ל מעידה העובדה שבפעם הראשונה לאחר מכת שחין מתוארת התערבות א-לוהית המונעת מפרעה להעתר לבקשת שלוח העם:
וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה" (שם י"ב)
השפעת המכות על תפיסתו התיאולוגית של פרעה, היא המביאה לחשיפת המורכבות של מטרת האותות:
"כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ: כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ: וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ"                                                                   
                                                  (שם י"ד-ט"ז)
מפסוקים אלו עולה כי מכת דבר יכולה הייתה לסיים את תהליך ההכנה לגאולה, אילו מטרתה היתה להשמיד את מצרים, להוציא את עם ישראל מתוכה ולהוכיח לפרעה את יד ה'. אולם, למכות מצרים ישנה מטרה נוספת ועיקרית: 'וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ'. פרעה, שחווה את המכות באופן אישי, כבר הגיע להכרה חלקית. אולם, הקהל המתבונן בנעשה, זקוק להמשך התהליך שיטמיע בקרבו באופן בלתי ניתן לערעור את האמונה בא-להי ישראל.
 
המכה הבאה, מכת ברד, משמשת להנחלת רעיון תיאולוגי נוסף - עקרון הגמול המנווט את דרכי ההשגחה הא-להית. פרעה מקבל אפשרות להציל את האנשים והרכוש שיכניס לביתו, ובכך להצילם מהפורענות.
"וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ: הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים: וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה"                               (שם י"ט-כ"א)
ואכן, רעיון זה פעל את פעולתו והביא להתפרצות תקדימית מצד פרעה, המשמיע לראשונה דברי הכרה בייחודיות הנהגת א-לוהי ישראל:
"חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים"       
                                                        (שם כ"ז)
ומפרשים הזקנים מבעלי התוספות:
"ולכך אמר דבר זה על הברד יותר מבכל שאר המכות לפי שאמר לו הקדוש ברוך הוא שלח העז ומי שלא נאספו בבית מתו לפיכך אמר לו ה' הצדיק שהזהירני היטב ואני ועמי הרשעים כי ברשע הניחו בהמותם בשדות ולא האמינו בהקדוש ברוך הוא"
                                         (שם, ד"ה ה' הצדיק)
גם קריאתו זו של פרעה לא מסיימת את תהליך ההטמעה הרצוי. שני מרכיבים בתהליך ההסרה של מכת הברד מעוררים ספק במחשבת פרעה על כוחו של הא-ל ומובילים להכבדה מחודשת של ליבו. הספק הראשון נובע מהפער בין האיום שהתלווה למכה, לבין מימושה בפועל. האיום בִּישר השמדה של כל האדם, החי והצומח שיוותר בשדות, ואילו בפועל מתוארת גם תבואה שלא ניזוקה:
"וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱ-לֹהִים: וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל: וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה"                      (שם ל'-ל"ב)
כפי שכותב החזקוני:
"עדין אינכם יראים שהרי החטה והכוסמת לא נכו ועדיין יש לכם לאכול"  (שם ד"ה ידעתי)
הספק השני, נוצר מחמת הפער שבין בקשת פרעה ותפילת משה לבין הענותם:
"הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד: וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ: ... וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל ה' וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה: וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו"                                       (שם כ"ח-ל"ד)
הפער בין האיום למימושו ובין התפילה להתגשמותה מעלים ספקות חדשים בלב פרעה לגבי כח שליטתו של הקדוש ברוך הוא בפרטים. ספקות אלו מכשירים את הקרקע לקליטת הארבה ומסריו התיאולוגיים. הכבדת הלב מאפשרת גילוי היבט נוסף של הכח הא-לוהי במכת הארבה שיפריך את הספקות.
 
המאפיין המרכזי של מכת ארבה הוא השליטה הא-לוהית בפרטים (בנוסף לשליטה במקום ובזמן). הכתוב מדגיש כמה פעמים בתיאור המכה את פגיעתה המדויקת בחללים הפורחים שהותירה מכת הברד:
"וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד"
                                                      (שם י', ה')
"וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד"            (שם, י"ב)
"וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם"    (שם, ט"ו)
גם הסרת המכה מדגישה את השליטה המוחלטת בפרטים:
"וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם"      (שם, י"ט)
 
המסרים של שתי המכות האחרונות מתאפשרות מכוחה של ההתערבות הא-לוהית המחזקת את לב פרעה. מכת חושך מעצימה את עוצמת השליטה הא-לוהית גם על חוקי הטבע והיכולת לשנותם בהתאם לרצונו של הא-ל.
 
המכה האחרונה, מכת בכורות, היא בעלת שתי מטרות: המטרה הגלויה היא, כמובן, הגמול לנוגשי מצרים על שנות העינוי והסבל שהביאו על עם ישראל. אולם, המטרה הסמויה של המכה היא בדיקת דרגת האמונה של העם ובחינת מידת הקליטה של המסרים התיאולוגיים שנלוו לכל אות ומופת שנעשו במצרים. כך, פרטי הציווי מציבים את מבחן האמונה של העם:
"וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"                                         (שם י"ב, י"ג)
מריחת הדם על המשקופים מבטאת אמונה בשליטתו של הא-ל על הזמן ("לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" - שם כ"ב) ועל המקום ("וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח" שם כ"ג), ועל היותו גומל לאיש כפרי מעלליו ("וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" שם כ"ג).
 
תוצאות הבחינה בשלב זה אינן חד משמעיות. אמנם העם פועל על פי ההנחיות, אולם ביטויי הכרה דתית טרם נשמעים מפיהם:
"וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ"   (שם כ"ח)
ביטויי ההכרה הדתית יבואו במלוא עוצמתם כעבור שבעה ימים לאחר מראה המצרים טובעים בים:
וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם:  וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"            (שם י"ד, ל'-ל"א)
 

סיכום

תהליך ההכרה של פרעה בא-להי ישראל, הנראה כמטרה מרכזית של מופתי ה' במצרים, אינו אלא אמצעי מוחשי לתהליך מקביל שאמור להתחולל בצופים. צופים אלו, המביטים בקשיות עורפו שהולכת ומתרפה בקרב החרטומים והעבדים הסובבים אותו – רואים אותה נסדקת גם בפרעה עצמו.
מראה הפגיעה בארץ הציוויליזציה המפותחת ביותר, והתמוטטות הדרגתית של השליט רב העוצמה כתוצאה של אותות ומופתים הנעשים על ידי מי שמציג עצמו כשליח הא-ל לפעולת שחרור עבדים, אמורה לעורר ניצני הכרה באמיתות תוכן השליחות המבשרת גאולה קרובה. השלבים הרבים של התראה מפני הפורענות, ביצוע הפורענות והמשא ומתן על הסרתה, היו נחוצים לצורך בנין רכיבי האמונה של העם נדבך על גבי נדבך.
באופן זה, כל הספקות על מידת ההשגחה ועוצמתה הופרכו, וגדולת שליטתו של הא-ל הפכה לבלתי ניתנת לערעור.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולד"ר ברכי אליצור, תשע"ג
עורך: אורי יעקב בירן
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]     על תפיסת היאור כאלוהות ניתן ללמוד מדברי פרעה המצוטטים בנבואת יחזקאל כ"ט, ג': "דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". כמו כן, ניתן ללמוד זאת גם מדברי המדרש בתנחומא וארא י"ג: "לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה וגו' כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם, למה לקו המים תחלה בדם מפני שפרעה והמצריים היו עובדין ליאור אמר הקדוש ברוך הוא תכה אלוהו תחלה לפניו ואחר כך עצמו".
[2]     כך ניתן להסביר את ההדגשה 'בלטיהם' בתיאור פעולת החרטומים, השונה שוני מהותי מפעולת אהרן, שהוכיחה את ממשותה על ידי מות הדגה.
[3]     הכבדת הלב לאחר ההכרה מוסברת בדברי החזקוני (שם ד"ה ויכבד את ליבו): "כאן לא שייך שישאל רפואה דמי שמת מת, ומי שחי חי". כלומר, המכה עשתה את שלה מבחינה תודעתית, אולם מכיוון שהיא ממילא בלתי הפיכה, אין לפרעה מוטיבציה להבטיח את שחרור העם לזבח.