מינוי דיינים ובתי דין וסמכויותיהם

  • הרב אוהד פיקסלר
הלכות סנהדרין מקיפים נושא אחד מרכזי - הלכות וסדרי בית הדין, הדיינים וסמכויות החוק והאכיפה.
השיעור השבוע מהווה הקדמה ללימוד הלכות אלו. תחילה נעסוק במצוות מינוי דיינים ושוטרים ובמעמד בתי הדין השונים. לאחר מכן נעיין בשאלת מקומם של בתי הדין וההלכה במדינת ישראל.
א. ארץ ישראל וחו"ל
שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק.
(דברים ט"ז, יח).
מצוות עשה מהתורה למנות רשות שופטת (בתי דין ודיינים) ורשות מבצעת (משטרה) שתאכוף את פסקי הדין ואת שמירת הצדק בעם ישראל. מטרת המצווה פשוטה, כפי שהרמב"ם כותב במניין המצוות:
והמצוה הקע"ו היא שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע...
(ספר המצוות, עשין, מצווה קע"ו).
כדי שהתורה לא תשאר מנותקת מהחיים, יש צורך לדאוג לכך שעם ישראל יקיים את מצוות התורה וינהיג את חייו לפיה.
בפסוק אנו מוצאים תוספת שממנה משמע שהמצווה מוטלת על עם ישראל רק בארץ ישראל: "בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך". הרמב"ן בפירושו על הפסוק עומד על נקודה זו, וכותב כי הרמב"ם אכן פסק כפשט הפסוק, דהיינו שמצוות מינוי שופטים היא בארץ ישראל בלבד. הרמב"ן אינו מסכים להבנה זו וסובר שגם בחו"ל יש חובה להקים בתי משפט על פי התורה, אך בעוד שבארץ ישראל יש חובה למנות בית דין בכל עיר, בחו"ל בתי הדין יכולים להיות בכל מחוז ולפי הצורך. דברי הרמב"ן מבוססים על סוגיית הגמרא במכות:
למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ. אם כן, מה תלמוד לומר "בשעריך"? בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר.
(ז.).
כאמור, הרמב"ן הבין שלשיטת הרמב"ם אין מצווה להקמת בית דין בחו"ל, וזאת על פי דברי הרמב"ם הללו:
אין אנו חייבין להעמיד בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא בארץ ישראל בלבד. אבל בחוצה לארץ אינן חייבין להעמיד בית דין בכל פלך ופלך...
(סנהדרין, א', ב).                                             
הרמב"ן הבין שבחו"ל אין כלל חובה להקים בית דין. ברם, ניתן להבין הלכה זו גם כשיטת הרמב"ן ולפי הגמרא במכות, דהיינו שאין חובה בחו"ל להעמיד בית דין בכל פלך ופלך, אך יש חובה להקים בית דין לפי הצורך, וכך מבין הרדב"ז על אתר.
חיזוק להבנה זו ברמב"ם ניתן להביא מדבריו בספר המצוות (מצוות עשה קע"ו), בו הרמב"ם מדגיש שרק בארץ ישראל ניתן לסמוך את חכמי הסנהדרין, וברגע שהם נסמכו הם יכולים לדון בארץ ישראל ובחו"ל. מדבריו בהלכה זו משמע שאמנם מינוי חכמי הסנהדרין מתקיים רק בארץ ישראל, אך המצווה לדאוג לכך שיהיו שופטים ובתי דין קיימת גם בחו"ל.
ב. לאחר ביטול הסמיכה
אבל בזמן הזה לאחר שבטלה הסמיכה, כיון שכל המשפטים בטלים מן התורה, דכתיב "'לפניהם'[1] - ולא לפני הדיוטות" (גיטין פח:) ואנן הדיוטות אנן, ואין דיינין בחוצה לארץ אלא תקנה דשליחותיהו עבדינן (שם), אין אנו חייבים במצות מינוי שופטים מן התורה כלל.
 (רמב"ן, דברים, ט"ז, יח).
לאחר ביטול הסמיכה סמכותם של הדיינים לדון השתנתה, ותוקף החיוב למנות בתי דין ודיינים השתנה גם הוא[2]. עקרון זה מקובל להלכה, וכך פוסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין:
אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלשה, צריך שיהיה אחד מהן סמוך מפי הסמוך. ומשה רבינו סמך יהושע ביד, שנאמר "ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו", וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה... ואחד הנסמך מפי הנשיא או מפי אחד מן הסמוכין אפילו לא היה אותו סמוך בסנהדרין מעולם...
אין קרוי "אלוקים" אלא בית דין שנסמך בארץ ישראל בלבד, והם האנשים החכמים הראויין לדון שבדקו אותן בית דין של ארץ ישראל ומינו אותם וסמכו אותן.
(שם, ד', הלכות א, ד).
יש לבחון מספר שאלות בעקבות ביטל הסמיכה:
  1. האם עדיין קיימת מצווה למנות דיינים?
  2. מהיכן נובעת סמכות הדיינים?
הרמב"ן בפירושו על התורה אשר צוטט לעיל כותב כי כיום אין מצווה מן התורה למנות דיינים. לדעתו, בתי הדין כיום פועלים מתוך ההכרח לשמור על תיקון העולם, וזאת לאור העקרון של "שליחותייהו קעבדינן". הכלל של "שליחותייהו קעבדינן" מופיע במספר סוגיות, בין השאר במסכת גיטין:
דבר אחר: "ל'פניהם' - ולא לפני הדיוטות"! א"ל: אנן שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. אי הכי, גזילות וחבלות נמי! כי עבדינן שליחותייהו - במילתא דשכיחא, במילתא דלא שכיחא - לא עבדינן שליחותייהו.
 (גיטין פח:).
דהיינו, לאחר ביטול הסמיכה ניתן לדון על פי הכלל של "שליחותייהו קעבדינן", התקף רק לגבי הדינים השכיחים, למשל הלוואות, אך לא לגבי דיני נזקים (את פירוט ההלכות השונות שניתן לדון בימינו לפי כלל זה ניתן לראות בדברי הטור, חושן משפט, א'). נראה די ברור שלא מדובר כאן על שליחות רגילה, וכך אכן כותב במפורש הריב"ש:
דבהודאות והלואות עבדינן שליחותיהו, ההוא לאו שליחות גמור הוא. אלא רוצה לומר, דבמילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס, אנחנו נעשה עצמנו כאלו אנחנו שלוחיהם. וכאלו בית דין הגדול שבארץ ישראל, הממונין על כל ישראל מימות משה רבינו עליו השלום תקנו דבהנהו מילי יוכלו לדון מחכמי חוצה לארץ בלא סמיכה.                                                   
(רכ"ח).
כאמור, על פי דברי הרמב"ן הדיינים היום אינם פועלים מחיוב התורה אלא מכוח תקנת חכמים. הגמרא בסנהדרין (ג.) כותבת שהדיוטות יכולים לדון במקרים מסוימים כדי שלא לנעול דלת בפני לווין, ולשיטתו ברור כי מדובר בתקנה משום תיקון העולם אך לא על דין תורה. כשיטה זו כותב גם הטור:
אבל האידנא דליכא סמיכה, כל הדיינים בטלים מן התורה, כדכתיב "לפניהם" - לפני אלוקים הכתובים בפרשה דהיינו סמוכים, ודרשינן "'לפניהם' - ולא לפני הדיוטות", ואנו הדיוטות אנו. לפיכך אין הדיינין מן התורה אלא דשליחותייהו דקמאי עבדינן.
(חושן משפט, סימן א').
ברם מספר אחרונים הבינו כי דין "שליחותייהו" הינו בעל תוקף מהתורה. כך סובר למשל בעל 'נתיבות המשפט':
הנה בהא דעבדינן שליחותייהו, משמע מהש"ס שהוא רק דרבנן, דקאמר (סנהדרין ג.) משום נעילת דלת. ולפי עניות דעתי דבאמת הוא מדאורייתא, רק שנמסר לחכמים, ולא עשו אותנו לשלוחים רק במקום דאיכא נעילת דלת. תדע, דהא מקבלין גרים בזמן הזה מטעם דעבדינן שליחותייהו, וקידושיו קידושין ולא תפסי אחר כך קידושי שני, ואין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה. וכן מעשין אגיטין...אמנם הרמב"ן והרשב"א (יבמות מו:) כתבו דהוא רק מדרבנן.
 (ביאורים, א', א).
בעל 'הנתיבות' מבין שמשמעות דין "שליחותייהו" היא שהתורה נתנה ביד חכמים כוח לקבוע את סמכותם, והם קבעו שגם לאחר ביטול הסמיכה הם יוכלו לדון בעניינים שונים.
אחד הדיונים המרכזיים סביב כלל זה נוגע להלכות גיור. כיוון שהגיורים ממשיכים גם לאחר ביטול הסמיכה, וכיוון שלא ניתן לומר שהם תופסים רק מדרבנן, יש מכך ראיה שדין "שליחותייהו" הוא דאורייתא. הראשונים שסוברים שתוקפו מדרבנן מסבירים שבדיני גיור אין צורך בבית דין של מומחין וניתן גם לגייר בבית דין של הדיוטות, ולכן אין מכך ראיה.
אף מדברי הר"ן (ב: ד"ה "ובדין הוא") בתחילת מסכת סנהדרין משמע שתוקף בתי הדין בימינו לא השתנה, אך מטעם אחר. הוא מסביר כי הסיבה שחכמים שאינם סמוכים אינם רשאים לדון נובעת מפאת כבודם של הסמוכים. מכיוון שחכמים מחלו על כבודם, וקבעו שגם הדיינים שאינם סמוכים ממשיכים בשליחותם, הרי שהמצווה קיימת בכל מקרה.
הנושא של סמכות בתי הדין לאחר ביטול הסמיכה העסיק רבות את פוסקי זמנינו. אמנם הרמב"ן שהזכרנו וכן הרמב"ם (סנהדרין ה', ח) כותבים שסמכות בתי הדין נובעים מדין "שליחותייהו", אך האחרונים רבים הבינו שגם בימינו סמכות בתי הדין מהתורה. כך למשל כותב בעל ה'ציץ אליעזר' לאור דברי הראשונים שהזכרנו וכן נושאי הכלים על הרמב"ם:
על כל פנים מכל האמור יוצא שמדברי הרמב"ם יותר הדברים מוכיחים דסבירא ליה שיש חיוב גם בזמן הזה למנות דיינים.
(ט"ו, סט)[3].
הרב וולדנברג מסביר שגם לפי שיטת הרמב"ן והטור יש לחלק בין חיוב למינוי שופטים קבועים, אשר קיים רק כאשר ישנם דיינים סמוכים, לבין מצב שיש צורך קונקרטי ומעשי לדון ("כאשר יצעק המעוות"), בו חובה מן התורה למנות בית דין גם כאשר אין דיינים סמוכים.
בסוף השיעור נדון בהרחבה באפשרות נוספת לסמכות דיינים ללא סמיכה.
ג. מצוות מינוי שוטרים
בתחילת השיעור עסקנו בדברי התורה בספר דברים, המהווים את המקור למצוות מינוי דיינים. יש לזכור שחלק מהמצווה הוא גם מינוי שוטרים שיהוו את הרשות המבצעת, אשר תשמור בפועל על קיום המצוות. בעקבות העובדה שעצת יתרו[4] כללה רק מינוי שופטים, כתבו חלק מהפרשנים[5] שמדובר על תוספת של משה למצווה כדי שהמשפט יאכף. משה כיוון לדעתו של הקב"ה, ובניסוח המורחב של המצווה בפרשת שופטים (דברים, ט"ז יח) מופיעים שופטים ושוטרים. דיונים רבים בעת החדשה עוסקים בחידוש המשפט העברי ובנסיונות לחדש את משפט התורה בדרכים שונות. האפשרות לחדש מינוי שוטרים שיתריעו ויאכפו את חוקי התורה, לעומת זאת, נראית רחוקה מאתנו; ברם, גם יש לזכור שגם זה חלק מהמצווה.
עקרון זה מבואר בדברי המדרש תנחומא:
פורש מן הדיין, אין ספיקה ביד הדיין לעשות לו כלום, אלא אם כן מוסרו ביד השוטר והשוטר מוציא ממנו. אמר רבי אלעזר בן פדת: אלמלא סיטנו של יואב לא היה דוד יכול לעשות הדין. וכן הוא אומר "וימלך דוד על כל ישראל ויהי עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא" (שמואל ב', ח', טו). וכי דוד ויואב שופטים כאחד? אלא כל מי שאינו שומע לדין מוסרין אותו ביד יואב ומוציא ממנו בעל כרחו...
(שופטים, סימן ב').
תפקיד השוטרים הוא, בין השאר, להסתובב בשווקים ובחנויות ולתקן השערים והמדות ולתקן "כל מעוות" (הלכות סנהדרין א', ב). יש להדגיש שהשוטרים אינם אמורים לתפקד כ'משטרת הצניעות', דבר המזכיר משטרים של דתות אחרות בימינו. כפי שיש משטרה בכל מדינה, יש צורך במשטרה שתאכוף את חוקי התורה, אשר כוללים את כל החיים, וכפי שהרמב"ם הדגיש - גם את שמירת הצדק בחנויות ובשווקים ותיקון המעוות.
כעת נעבור לדון במעמד וסמכות הערכאות השונות של בתי הדין.
ד. הסנהדרין
סנהדרין קטנה מונה עשרים ושלושה דיינים, ובסנהדרין גדולה (הנקראת גם "סנהדרין" סתם) יושבים שבעים ואחד דיינים (משנה, סנהדרין, א', ב, ו). במשנה (שם, ד) מבואר שדיני נפשות נידונים בבית דין של עשרים ושלושה, ודינים שנוגעים לכלל ישראל נידונים בבית דין של שבעים ואחד. הדוגמאות שהמשנה מונה לדיונים שבסנהדרין הגדולה הם הרחבת קדושת ירושלים והמקדש, שפיטת נביא שקר מסית ומדיח, והוצאת עם ישראל למלחמת הרשות. בדיונים אלו מדובר על נושאים ששייכים לכלל עם ישראל, ולכן הם נידונים בערכאה מיוחדת, שכפי שנראה מייצגת את כלל ישראל.
מקום מושבה של סנהדרין הגדולה היה בלשכת הגזית בבית המקדש. אולם, כידוע, מרגע שהסנהדרין גלתה מלשכת הגזית דייניה הפסיקו לדון דיני נפשות (ע"ז ח:). האם ישנן השלכות נוספות לגלות הסנהדרין מבית המקדש?
יתכן ונקודה זו עומדת בבסיס הדיון בין הרמב"ם והרמב"ן במצוות קידוש החודש:
והתימה מן הרב, כי הוא אומר שהמצוה הזאת לא יעשה אותה לעולם אלא בבית דין הגדול ובארץ ישראל בלבד...והנה דבר ברור וידוע הוא שבית דין הגדול בטל מארץ ישראל ואפילו קודם החרבן... ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרי גדולה וישבה לה בחנות למאי הלכתא לומר שלא דנו דיני נפשות (ע"ז ח:)... ואפילו ביציאתם משם לטייל מעט ולחזור נטל כוחם ורשותם מהם עד שיהיו במקומם...ומאותה שעה בטלו כל הדינין התלויין בבית דין הגדול. ואם כן הדבר לא היו יכולין לקדש על פי הראייה מזמן הארבעים שנה קודם החרבן, וידוע הוא בכמה מקומות בגמרא שהיו עושין כן עד זמן קרוב לסתימת התלמוד...שאין בארץ ישראל סנהדרין ולא בית דין סמוכין כלל ואין בחוץ לארץ בית דין שנסמך בארץ, לא יועיל חשבוננו שום תועלת בשום פנים כפי דברי הרב שכבר נעדר מארץ ישראל בית דין. ואין שם כלל בית דין לקדש החודש ולעבר השנה וכן מחוצה לארץ נעדר לגמרי בית דין שנסמך בארץ....ויש בכל זה שבושים גדולים. אבל העניין שהוא שלם מכל דופי ומנופה מכל עפרורית בסוגית התלמוד בעניין הזה הוא מה שאומר שקדוש החדש ועבור השנה אינם צריכין בית דין הגדול אלא שלשה והם מומחין...
(השגות הרמב"ן לספר המצוות, עשין, קנ"ג).
הרמב"ן מבין שכאשר הסנהדרין גלתה מבית המקדש פקעה סמכותה, וחוסר האפשרות לדון דיני נפשות הוא סימן לכך שכלל סמכויות הסנהדרין בטלו. כנראה שהוא סובר שדין הישיבה בלשכת הגזית הוא תנאי בחלות דין בית דין הגדול, ומרגע הגלות מלשכת הגזית בטלו כל הדינים התלויים בבית דין הגדול[6]. כשיטת הרמב"ן כותב גם הרמ"ה בחידושיו למסכת סנהדרין:
...תדע שתנא אין מושיבין סנהדראות לשבטים אלא בבי"ד של שבעים ואחד (משנה, סנהדרין, א', ה) ובזמן שאין יושבין במקומן אין תורת סנהדרי גדולה עליהם...      
(יד רמ"ה, מא.).
לעומת זאת, לפי הרמב"ם עולה שגם כאשר הסנהדרין גלתה היא שומרת על סמכויותיה, למעט האפשרות לדון דיני נפשות.
בנוסף לתפקיד של בית הדין הגבוה לצדק, יש לסנהדרין היושבת בלשכת הגזית תפקיד של הוראה ופסיקת ההלכה. חיזוק להבנה זו ניתן להציע לאור סמיכות הפרשיות העוסקות בסנהדרין: סוף פרשת ראה עוסקת במצוות ראייה בשלושת הרגלים (דברים, ט"ז, טז - יז), לאחר מכן מופיעות מצווות הקשורות לבתי הדין והדיינים (יח - כ) ומיד לאחריהן מופיע איסור עבודה זרה (כא - כב). המיקום של מצוות מינוי שופטים מפתיע, שהרי לכאורה מיקומה הטבעי של פרשייה זו הוא סמוך לפרשייה המופיעה פרק י"ז פסוקים ח - יג, העוסקת בשאלת הלכה מהסנהדרין ובחובת הציות לה. מהפרדה זו נראה כי התורה מבחינה בין שני תפקידים של הסנהדרין: האחד הוא עשיית צדק, ובו עוסקת הפרשייה בפרק ט"ז; השני הוא פסיקת הלכה, ובו עוסקת הפרשייה בפרק י"ז. התורה משווה את תפקיד הסנהדרין בעשיית צדק להכרתת עבודה זרה, ועל כן היא מסמיכה את שתי הפרשיות הללו.[7]
להלכה, ישנה מצוות עשה (לשמוע לבית דין הגדול; עשין, קע"ו) ומצוות לא תעשה (איסור להמרות את הוראת בית הדין הגדול; לאווין, שי"ב), הנוגעות למחוייבות ההלכתית כלפי הסנהדרין הגדולה. פסיקת ההלכה והמחוייבות לבית דין הגדול אינן נוגעות למצוות מינוי שופטים, אך קשורות להרכב זה של דיינים ותלמידי חכמים. בהקשר זה, מעניין לעמוד על דיוק מסוים שעולה מדברי הרמב"ם בעניין זה:
כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו. אם ידעו - אמרו לו, אם לאו - הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים, ושואלין לבית דין שבהר הבית. אם ידעו - אמרו לו, אם לאו - הכל באין לבית דין שעל פתח העזרה. אם ידעו - אמרו להן, ואם לאו - הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין...
 (ממרים, א', ד).
מעניין לציין כי הרמב"ם אינו מתאר כאן דיון משפטי, אלא דיון אודות שאלה הלכתית - "דין שנולד בו ספק". בית משפט אזרחי עוסק במקרים שקרו במציאות, ואינו עוסק בשאלות אודות פרשנות החוק. למשפט העברי, לעומת זאת, ישנה מטרה גדולה יותר, והיא לתקן את העולם. לכן בתי הדין אינם עוסקים בתביעות משפטיות בלבד, אלא גם מבררים את הדין לכתחילה, על מנת לגרום לחברה תקינה יותר עם ערכי מוסר גבוהים יותר. בשיעור זה לא נעסוק בהיבט זה של בית הדין, אולם חשוב להזכירו. 
ה. סנהדרין כמייצגת את כנסת ישראל
תפקיד נוסף של בית הדין הגדול בירושלים הוא לשמש שליח של כנסת ישראל. בית הדין אינו פועל כבית דין רגיל שמכריע את המשפט, אלא כגוף שפועל כשליח של עם ישראל, וההכרעה בבית הדין הינה בעלת משמעות כמייצגת את הכלל.
כדוגמה לעיקרון זה נזכיר את הנושא שהעלנו לעיל - מחויבות כלל ישראל לפסיקת ההלכה. כל יהודי מחוייב להלכה כפי שנפסקה בסנהדרין היושבת בלשכת הגזית, וקיים איסור להמרות את דבריהם. לאחר חורבן המקדש וביטול הסנהדרין עולה השאלה בידי מי נתונה סמכות פסיקת ההלכה. האם ישנו חיבור הלכתי או קבוצת חכמים, שאנו מחוייבים לקבל את דבריהם? נושא זה דורש עיון מעמיק בפני עצמו, ובהקשר של שיעורנו נפנה לדברי הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה. הרמב"ם סובר שלא ניתן לחלוק על דברי התלמוד, אך ניתן לחלוק על החכמים שאחרי חתימת התלמוד:
ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא. אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם, וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא, ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא - הסכימו עליהם כל ישראל.
הסמכות של התלמוד הבבלי נובעת מכך שכל ישראל קיבלו אותו עליהם. תוקף זה מקביל לכוחה של הסנהדרין שפועלת מכלל ישראל, וכדברי הרב אלחנן וסרמן בקונטרס דברי סופרים:
ונראה דקיבוץ כל חכמי ישראל יש לו כח של בית דין הגדול אפילו בזמן דליכא סמוכין.
קיבוץ כל חכמי ישראל מקביל למעמד בית דין הגדול, אשר סמכותו נובעת מכך שהוא מייצג את כלל ישראל[8]. הרב סולובייצ'יק[9] הסביר שגם במצוות קידוש החודש התלות בבית דין הגדול (לדעת הרמב"ם) נובעת מהעובדה שבית הדין מייצג את כלל ישראל, ולא בהיותו סנהדרין של שבעים ואחד דיינים. לכן, גם לאחר החורבן היה ניתן לקדש על ידי סמוכים.[10] דהיינו, החובה של מצווה זו מוטלת על כלל ישראל, והיא מבוצעת בפועל על ידי בית הדין הגדול בתור הנציג של כנסת ישראל[11].
ו. בית דין של שלושה
בדיני ממונות וקנסות הדיונים מתקיימים בנכוחות שלושה דיינים בלבד. ההבנה הפשוטה מסבירה שמספר הדיינים תלוי בסוג הדיון, אך מעמד בית הדין שווה בכל הדיונים. ברם, ניתן למצוא סימוכים לכך שמעמד בית דין של שלושה שונה מהסנהדרין. עוד לפני עיון במקורות ניתן לשים לב להבדל בשם: לבית דין של שלושה קוראים "בית דין" של שלושה, בניגוד ל"סנהדרין" קטנה וגדולה.[12]
הרמב"ם בספר המצוות דן במצוות מינוי דיינים ובבתי הדין השונים:
ומתנאי מצוה זו שיהיו השופטים האלו מדרגה למעלה ממדרגה. וזה בשיתמנו בכל עיר שלשה ועשרים דיינים מקובצים כלם במקום אחד בשער העיר שהיא ראויה למספר הזה. ואלו הם סנהדרי קטנה. ויתמנו בירושלם בית דין הגדול משבעים דיינים...ועיר שאנשיה מעטים שאינה ראויה לסנהדרי קטנה יתמנו בה שלשה לעשות הדינים הקטנים
 (עשין, קע"ו).
מדברי הרמב"ם משמע שסתם בית דין שבכל עיר הוא של עשרים ושלושה, ורק אם אין מספיק תושבים - קובעים בית דין של שלושה. מעמדו ההלכתי של בית הדין של שלושה זהה לסנהדרין גדולה והוא מהתורה, אך מדובר על מקרה של חוסר ברירה בגלל גודלה של העיר. לעומת זאת, דעה ייחודית בעניין זה מצאנו בדברי ר' בחיי על התורה:
בית דין של שלשה מתקנת חכמים הם, שמעמידין אותן בעיר שאין בה ק"כ ישראלים.
(דברים, ט"ז, יח).
לשיטתו, מצוות התורה נוגעת להעמדת סנהדרין גדולה וקטנה אך לא לגבי בית דין של שלושה. בעיר שיש בה סנהדרין קטנה מפרישים הרכב של שלושה דיינים לדון במקרים שהמשנה מונה, ומינוי בית דין של שלושה הוא מדרבנן. נראה כי רוב הראשונים חולקים על דברי ר' בחיי בעניין זה.
חלוקה נוספת שבין בתי הדין מובאת בשם הרב ליכטנשטיין[13]. באופן בסיסי הסנהדרין היא גוף ציבורי. כל אחד מחברי הסנהדרין נושא משרה ציבורית, שיש לה משמעות אף בשעה שאין הוא יושב בדין. מאחר מדובר בגוף ציבורי, מספר החברים בו קבוע ומוגדר, ולא ניתן להוסיף עליו. לעומת זאת, בבית דין של שלושה אין 'נושאי משרות': כשיש להכריע בסכסוך כלשהו, נאספים שלושה חכמים לצורך הדיון באותו עניין מסוים, אך אסיפה זו אינה מעניקה לשלושת חבריה זהות ומעמד מיוחדים. ההבדל בין בית דין של שלושה לבין בתי הדין שמעליו מתבטא בתחומים שונים, שהבולט שבהם הוא זהות הדיינים: בסנהדרין יושבים רק דיינים מומחים וסמוכים, ואילו בבית דין של שלושה יכולים לדון גם הדיוטות. נראה שניתן לבאר גם הבדל זה בכך שבית דין של שלושה הוא גוף מקומי, שנועד ליישב סכסוכים, וזאת יש לעשות בתנאים הקיימים - בין שיש דיינים סמוכים ובין שאין. סנהדרין, לעומת זאת, היא גוף בעל מעמד מיוחד, שרק דיינים מומחים יכולים להיכלל בו. 
ז. פסיקה שלא על פי הדין המקובל ושילוב בתי דין בחוקי מדינת ישראל
הגמרא בסנהדרין קובעת כי במצבים חריגים ניתן לפסוק בצורה אחרת מן המקובל: 
תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו; לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו; לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך. 
(מו.).
כך פוסק להלכה הטור:
אף על פי שלא היו דנין בחוצה לארץ דיני נפשות ודיני מכות ולא קנסות, אם ראו בית דין שצורך שעה הוא שהעם פרוצים בעבירות, דנין בין מיתה בין ממון בין כל מיני עונש.
(חושן משפט, ב').
דהיינו, בשעת הצורך ובאופן חריג ניתן לדון שלא על פי דיני התורה הרגילים, מעין 'תקנות לשעת חירום' כאשר יש צורך "לעשות סייג לתורה" או כאשר "השעה צריכה לכך".
הרחבה נוספת של יכולת בתי דין לפסוק שלא על פי חוקי תורה הרגילים מופיעה בדברי הרשב"א:
...שאם העדים נאמנים אצל הברורים, רשאים הן לקנוס קנס ממון או עונש הגוף, הכל לפי מה שיראה להם, וזה מקיים העולם. שאם אתם מעמידין הכל על הדינין הקצובים בתורה, ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה, בחבלות וכיוצא בזה, נמצא העולם חרב, שהיינו צריכים עדים והתראה. וכמו שאמרו ז"ל: לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה (בבא מציעא ל:). וכל שכן בחוצה לארץ, שאין דנין בה דיני קנסות, ונמצאו קלי דעת פורצין גדרו של עולם, נמצא העולם שמם...
(שו"ת הרשב"א, חלק ג', שצג).
על פי הרשב"א ניתן לדון באופן קבוע ושיטתי שלא על פי דיני התורה הרגילים בדיני ממונות ובעונשים גופניים, כדי להתגבר על הצורך בעדים והתראה, וכדי למנוע מצב בו "העולם חרב". היקף שיטה זו לא ברור, שכן ניתן לכאורה על פי דבריו לבטל את חלק חושן משפט בשו"ע.
עוד לפני הקמת המדינה וגם לאחר הקמתה, עסקו גדולי הרבנים בשאלה האם וכיצד ניתן לייסד את המשפט במדינת ישראל לפי דין תורה. הבעיות ההלכתיות שעומדות בפני חידוש המשפט במדינת ישראל על פי אדני התורה סבוכות עד מאוד. קבלת עדות מפסולים, מינוי שופטים וזהותם, שופטים ונידונים גויים הם רק חלק מהשאלות ההלכתיות. האתגר והבעיות הוצגו על ידי הרב שלמה גורן[14]:
עם הכרזת העצמאות המדינית לעם היהודי בארץ ישראל הועמדה היהדות הדתית בפני מבחן חמור. עליה יהיה להחליט על האופן שבו תילחם למען החדרת רוח התורה וחוקיה למדינה...לא די בקביעת הדרישה למדינה, שתהא מבוססת על חוקי התורה. יש לעבד תחוקה מפורטת שתפתור פתרון הולם את כל אחת מן הבעיות. פתרון שיתקבל על דעת כל חלקי הציבור ויהיה בן ביצוע. מעבדי התחוקה יהא עליהם לקחת בחשבון גם תקנון האומות המאוחדות ולדאוג לכך שהתחוקה לא תעמוד בסתירה לחוק הבינלאומי המחייב שוויון זכויות לכל חלקי האוכלוסיה.
('חוקה תורנית כיצד?'; הובא בתוך ספרו של הרב הרצוג- 'תחוקה לישראל על פי התורה' כרך א' החל מעמוד 146[15]).
הרב גורן הציע לייסד מערכת כפולה של בתי דין: האחת תכלול רשת בתי דין תורניים מלאים שבהם ידונו על דיני התורה כמו שהם; מערכת שניה של בתי דין תכלול בתי משפט אזרחיים, מותאמת לחוק הבין לאומי, תוך הקפדה שלא יסתרו את חוקי התורה. בתי המשפט הללו לא יפעלו כבתי דין תורניים מלאים, אלא בתי משפט אשר יקבלו את סמכותם המשפטית מהסכמת הציבור. לבתי דין אלו תהיה גם סמכות הלכתית, לאור סוגיית ערכאות שבסוריא (סנהדרין, כג.) ותשובת הרשב"א שהזכרנו לעיל. בדרך זו יהיה ניתן לייסד שיטה חדשה של בתי דין שתשמור על הצביון התורני המלא מחד, ומאידך תספק את השאיפה הכללית לשוויון זכויות של כלל האזרחים במדינה.
הרב הראשי למדינת ישראל באותה תקופה, הרב הרצוג, הגיב למאמרו של הרב גורן ותקף את דבריו[16]. עיקר הדיון נוגע ליסודות הלכתיים שלא נרחיב עליהם במסגרת זו, אלא נתמקד בשאלות העקרוניות שעולות בנוגע למהות בתי הדין:
...אבל שהמדינה היהודית בארץ הקודש שהיא המקום היחידי שבה יתקיים משפט משלנו, בתוקף כוח ממשלתי, תקבל סידור משפטי כזה, הרי זה יעלה לדעתי ולפי הרגשתי חס ושלום נתינת גט כריתות לתורתנו הקדושה וממש הרמת יד בתורת משה רבינו ע"ה...   
(שם, עמוד 164).
אחת הנקודות העיקריות שמעלה הרב הרצוג היא שייסוד בתי דין רבניים כאלו במדינת ישראל יוביל לביטול משפטי התורה. דווקא בארץ ישראל עלינו לשמור על דיני התורה, וחלילה שדווקא כאן יבטלו לראשונה את חוקי התורה במסגרת תורנית: לא ניתן לתת הכשר רבני לפסיקה שלא על פי דיני התורה.
שאלות מעין אלו עומדות בבסיס פולמוסים רבים אשר נוגעים ליחסי דת ומדינה, כדוגמת שאלת חילול שבת והחקיקה הנוגעת לכך. הדילמה האם לתת אישור הלכתי לעברה כדי למנוע עברה גדולה יותר אינה פשוטה[17].
הרב הרצוג מסביר שהרשב"א בתשובה לא התיר להקים מערכת חוקים ומשפטים אלטרנטיבית לתורה, אלא הוא סבור שיש יכולת בידי הקהל לענוש ולדון גם ללא קיום כל התנאים ההלכתיים; דהיינו, מדובר על תוספת של עונשים ולא על שינוי החוקים ודרך הפסיקה.
 
 
 
**********************************************************
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
**********************************************************
 
 
 
 
[1]   שמות, כ"א, א :
               וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.
[2]   בשיעור זה לא נרחיב את הדיון בשאלה מדוע יש צורך דווקא בבית דין סמוכים. עיון בנושא זה מופיעה בשיעורו של הרב טרגין בארכיון בית המדרש הוירטואלי- 'סמיכת דיינים'.
[3]   דיון מקביל מופיע גם בספרו "הלכות מדינה" שער א' פרק ד. כמו כן ראו בעניין זה שו"ת יביע אומר, חלק ז', חושן משפט, א,' בתחילת התשובה.
[4]   שמות, י"ח, יד- כו.
[5]   ראו רמב"ן, שמות, י"ח, כ; אבן עזרא, שם, כד.
[6]   סברה זו הובאה במאמרו של הרב זולטי (רבה הראשי של ירושלים לשעבר), 'בסדר מינוי דיינים', בתוך בצומת המדינה, כרך א', 214 - 205.
[7]   ישנם הבדלים בדיונים בסנהדרין כאשר היא מתפקדת כפוסקת הלכה וכאשר היא שופטת. עיינו ב'כלי חמדה', פרשת שופטים, אות ה'.
[8]   וראו בספר בית ישי, חלק דרשות (סימן ט"ו), אשר הבין שגם בית הדין הגדול זקוק להסכמת עם ישראל במינו הדיינים. בנושא זה ראו גם 'על החתימה הספרותית כיסוד החלוקה לתקופות שונות בהלכה', פרופ' ש.ז. הבלין, בתוך מחקרים בספרות התלמודית עמודים 192 - 148; 'מסיני ללשכת הגזית', הרבנים ש. קסירר וש. גליקסברג, עמודים 210 - 203.
[9]   קובץ חידושי תורה, עמודים מ"ז – ס"ה. הדברים הובאו בקיצור ב'שיעורים לזכר אבא מרי', חלק א', בדיון על 'הזכרת ר"ח וחוה"מ' (חלק א', עמוד קל).
[10]  ראו את מחלוקת הרמב"ן והרמב"ם אשר הובאה לעיל לגבי קידוש החודש.
[11]   כך פותר הרב סולובייצ'יק את השאלה מדוע הרמב"ם לא מנה את קידוש החודש כמצווה בה חייבים בית דין גדול. אנו מוצאים מצוות נוספות שמקור חובת בית דין (שאינו בית דין הגדול) נובעת מכך שהם מייצגים את הציבור, ונראה דוגמה אחת. אם האב לא מל את בנו בית דין מחויבים למול את הבן (קידושין כט.). חובה זו אינה מוטלת על בית דין אלא על כלל ישראל, ובית הדין מחויב בכך כמייצג של כלל ישראל. ה'מקנה' בקידושין (שם) כותב כך במפורש וכך עולה מדברי הרמב"ם: בהלכות מילה הרמב"ם פוסק את דברי הגמרא שיש חובה על בית דין למול אם האב לא עשה זאת, אך בפירוש המשנה בשבת (י"ט, ו) הרמב"ם כותב שכל אדם שלא מל ילד זה עבר על מצוות עשה. מצירוף הדברים עולה כי מבחינה מהותית המצווה מוטלת על כל אחד, אך מבחינה מעשית בית הדין הוא זה המבצע את המילה.
[12]  וראו בעניין זה את שיעורנו 'חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר'.
[13]  ראו בעניין זה בדבריו של הרב אביהוד שוורץ בדף היומיומי סנהדרין דף ג.
[14]  הרב גורן היה מגדולי המתמודדים עם שאלות מסוג זה שהתעוררו עם קום המדינה, ובמקביל פעל ליישם את חוקי התורה במדינה הצעירה. פעולותיו כרב צבאי ראשי ומאמריו לגבי שימוש בחשמל בשבת והפעלת מפעלים נדרשים בשבת מהווים את המימוש למעשה של הגותו בנושא זה.
[15]  פורסם לראשונה בעיתון הצופה בחורף תש"ח.
[16]   שם, החל מעמוד 157.
[17]   ראו לדוגמא בספרו של הרב וסרמן, רעך כמוך', בעניין חקיקה דתית, החל מעמוד 223.