דילוג לתוכן העיקרי

חולין | דף פא | מיתה או מלקות ודבר אחר

 

מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש עוסקת במקרה בו האדם עבר בשוגג על איסור שיש עליו חיוב מיתה או מלקות בבית דין, השאלה היא האם אותו אדם נפטר מחיוב מלקות כאשר לא התרו בו על המעשה שמחייב אותו במיתה. הגמרא אומרת שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקים על סוגיה זו במקום אחר:

"ואזדו לטעמייהו, דכי אתא רב דימי אמר: חייבי מיתות שוגגין, וחייבי מלקות שוגגין, ודבר אחר, רבי יוחנן אומר חייב, וריש לקיש אומר פטור."


הגמרא מדברת על המחלוקת שבמסכת כתובות, שם מסקנת הסוגיה היא שמחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש היא האם חייבי מלקות שוגגים פטורים מתשלום הממון או לא (ולא על חייבי מיתות שוגגים, שהם וודאי פטורים מתשלום הממון). כלומר, שורש מחלוקתם היא האם דורשים גזירה שווה להשוות דין מלקות לדין מיתה - כשם שחייבי מיתות שוגגים פטורים מתשלום ממון, כך גם חייבי מלקויות שוגגים יהיו פטורים מתשלום ממון או שבמקרה זה הם יהיו חייבים?

הקשר אותו הגמרא מוצאת בין המחלוקת אצלנו לבין המחלוקת בכתובות דורש ביאור, שהרי במסכת כתובות נחלקו בדרשת גזרה שווה - האם יש לדמות מלקות וממון למיתה וממון, ואילו כלפי מיתה ומלקות, לא נאמרה גזירה שווה זו.

ההסבר לכך הוא שהדין שאין אדם לוקה ומשלם נלמד בגמרא (כתובות לב, ב) מן הכתוב במלקות כדי רשעתו – משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעויות; רבי יוחנן סובר שכאשר לא מתבצע העונש בפועל, כגון שלא התרו בו, אין כאן רשעה המחייבת, ואין במקרה זה שתי רשעויות, ולכן הוא מתחייב בעונש השני. ריש לקיש סובר שאפילו שהעונש לא מתקיים בפועל, יש כאן רשעה ואי אפשר לחייבו משום שתי רשעויות. אם כן, אין חילוק בזה בין מלקות וממון למיתה ומלקות. בחייבי מיתות שוגגים שפטורים מממון, הדין ביסודו, לא מדובר כלל בכך שבית הדין מחייב על שתי רשעויות, אלא מדובר בדין אחר שנלמד מ'ולא יהיה אסון', שהמעשה המחייב במיתה אינו מחייב בתשלום ממון – לא מדובר בדין השייך להרשעת בית דין אלא לעצם המעשה המחייב, הלכך אין שם חילוק בין שוגג למזיד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)