מיתת נשיקה - ביקור כוהנים בקברי צדיקים

  • הרב אביעד ברטוב

א. הטמאות לנשיא שנפטר

מתי ישראל מטמאים מדאורייתא באוהל, מגע ומשא. אולם, לדעת הרמב"ן צדיקים חורגים מכלל זה:

וטעם טומאת המת, בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין.

(במדבר, י"ט).

ייתכן שהמקור לשיטה זו הוא הסוגיה בירושלמי במסכת ברכות:

מהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא? כד דמך רבי יודן נשיאה, אכריז רבי ינאי ואמר "אין כהונה היום".[1] כד דמך רבי יודא נשיאה בר בריה דרבי יודה נשיאה, דחף רבי חייא בר אבא לרבי זעירא בכנישתא דגופנא דציפורין וסאביה.[2] כד דמכת נהוראי אחתיה דר' יהודא נשיאה, שלח רבי חנינא בתר רבי מנא ולא סליק. א"ל: אם בחייהון אין מטמאין להון, כל שכן במיתתן.[3] אמר רבי נסא: במיתתן עשו אותן כמת מצווה.

(ירושלמי, ברכות, פרק ג', הלכה א[4]).

מן הסוגיה שלפנינו עולה כי הכהונה "מתבטלת" ביום הנשיא נפטר וכל ישראל, אפילו הכוהנים, מחויבים להטמא לנשיא. מדוע? מדברי רבי נסא בסוף הסוגיה משמע שנשיאי ישראל הם כמת מצווה, שכולם - ואפילו כוהנים - מצויים להטמא להם כדי לקברם (רמב"ם, הלכות אבל, ג', ח). כך פוסק גם הרמב"ם:

נשיא שמת הכול מיטמאין לו, אפילו כוהנים. עשוהו כמת מצוה לכול, מפני שהכול חייבין בכבודו. וכן הכול אוננין עליו.

(שם, י).

רבנו חיים הכהן הבין שדין זה כולל לא רק נשיא:

והר"ר חיים כהן היה אומר: אלמלי הייתי כשנפטר ר"ת, הייתי מטמא לו, דהיינו "בטלה קדושה" דקאמר הכא, קדושת כהונה. וכן מוכח מדקאמר "אותו יום שמת בטלה קדושה", משמע אותו היום ותו לא. ובהדיא איתא בירושלמי דמסכת ברכות בפרק מי שמתו כשמת רבי אמרו אין כהונה היום.

(כתובות, קג:, ד"ה "אותו היום שמת רבי בטלה קדושה").

כנראה שרבנו חיים הכהן ראה ברבנו תם נשיא דורם של בעלי התוספות.[5]

אולם, שיטת הרמב"ן בה פתחנו, לפיה צדיקים אינם מטמאים במותם, היא קפיצת מדרגה משמעותית מעבר להיתר המופיע בתלמוד הירושלמי ובתוספות – לא מדובר בהטמאות כוהנים לשם קבורת נשיא (או תלמיד חכם), אלא בקביעה שיש מתים שינם מטמאים כלל, כיוון שהם נפטרו ב"מיתת נשיקה". מהי מיתת נשיקה?

ב. מיתת נשיקה

בבבלי מתוארת מיתת נשיקה באופן הבא:

נשיקה דמיא כמשחל בניתא מחלבא.

(ברכות ח.)

כלומר, תהליך שעובר מהר, ללא תקלות וללא כאב, כשליפת שערה מחלב (ביטוי זה הפך למטבע לשון במפרשים[6] ובספרות[7]): תהליך המיתה הוא תהליך קשה וכואב, אך לצדיקים זהו תהליך מהיר וקל.[8]

הרמב"ן מוסיף שמיתת הנשיקה היא גם ביטוי לכך שהאדם התרחק מן הסיכון להיפגע מ 'עטיו של נחש'.[9] הנחש, אשר פיתה את חווה והביא לחטא עץ הדעת, גרם למיתה. הדעת של טוב רע הפכה את האדם מיצור מושלם ליצור פגיע, שיש בו טוב ורע. כאשר האדם מת הוא חוזר אל שלמותו, אל קרבת אלוקים. הצדיקים, אשר יציאתם מן העולם קלה, לא מזדהמים בטומאת המת, ואילו שאר בני האדם מזדהמים בשלב ניתוק הנפש מן הגוף, ומכאן צומחת טומאת המת.[10]

ג. הלכה למעשה

קברי צדיקים

פוסקים רבים לא קבלו את הדעה שצדיקים אינם מטמאים במותם (למשל המהרי"ל, סימן ק"נ). אולם, כוהנים רבים נהגו להגיע למערת המכפלה, קבר רשב"י, קבר רחל ואף קברים נוספים, ובמאמר בקובץ בית אהרון וישראל (גיליון קט"ז) מרכז הרב יעקב אשר פלדמן את מנהגים לגבי הגעת כוהנים למערת המכפלה, קבר רשב"י, קבר רחל. לגבי מערת המכפלה, הרב דב ליאור פוסק שכוהנים יכולים להגיע אליה, אך לא בגלל השיטות שצדיקים אינם מטמאים:

הכניסה מותרת. לאחר מחקר מקיף שנעשה והנתונים הם, שמתחת ל'אוהל יצחק' ישנו חלל שיכול לחצוץ בפני הטומאה שישנה למטה, (כדי חרס עם עצמות שקרוב לוודאי שהם של יהודים שנקברו שם במשך הדורות), אמנם חלל זה אטום ואין לו פותח טפח כלפי חוץ, אך לרוב שיטות הראשונים גם חלל כזה חוצץ. אמנם לפי שיטת בעל התוספות יו"ט (סוף פרק ג' במסכת אהלות) אין חלל כזה חוצץ. לכן מצד הדין כיון שלרוב השיטות זה חוצץ, מה גם שניתן לצרף את שיטת הראב"ד הסובר שהאיסור להטמא שוב, לכהן שכבר נטמא הוא רק דרבנן והוי ספק דרבנן, מותר לכהנים להכנס, אמנם יש מקום להחמיר למי שרוצה לחוש לשיטה המחמירה לעיל.

לגבי הטענה שמותר מצד שאין קברי צדיקים מטמאים כותב בעל 'פאת השולחן' שמאמר זה הוא אגדה ולא נפסק להלכה, שכן אינו מובא לא ברמב"ם ולא בטור ולא בבית יוסף.

(שו"ת דבר חברון, חלק ג', תשובות ר"י - רי"ב)

קדושי השואה

בשנות ה-50 פנו לרב עוזיאל בשאלה האם ואיך כוהנים יכולים להכנס למחנות ההשמדה באירופה:

...חזי הוית תשובתו היקרה על שאלה שעמדה לפניו: אמר המחבר בעמדי ביחד עם עתונאי חו"ל על גבעת טרבלינקה על סף מזבח הדמים הענקי שהקים הרוצח לאלילם האשמדאי לאבד את ישראל סבא, ופה בין יערות פולין עומד לו קבר אחים הגדול בו שוכבים קרבנות מכל קצוי אירופא עת קרא האויב לקיבוץ גלויות בנוסח שלו, להרג ולחנק. מלבוב ומוורשה, מקובנא ומפרסבורג, מאמשטרדם ועד לסלוניקי, כינס האויב את נפוצות ישראל לעמק הזה, עמק הבכא, נשאלה שאלה זו משני עתונאים שהיו כהנים, אם יש אפשרות להרשות להם לדרוך על אדמת קודש זו הרטובה מדם קדושים וטהורים שנקברו פה, כמובן שעניתי בשלילה. אז פנה אלי אחד מחברי הועד המרכזי בבקשה לעין בדין זה איך אפשר לבנות את הבית שהם רוצים להקים על אדמה זו בו יאספו כל התמונות המחרידות על אבדן שליש עם ישראל, באופן שכהנים יוכלו ג"כ להיכנס שמה למען ראות את אשר עולל לנו האויב.

(פסקי עוזיאל, סימן לח).

הרב עוזיאל בתשובתו מנסה להתיר את כניסת הכוהנים למתחם בטרבלינקה, על ידי פתרונות שונים לפיהם טומאת המת שנמצאת בהר העפר לא תגיע למתחם בו הכוהנים יהלכו. אולם, בפתיחה לתשובה מזכיר הרב עוזיאל את דברי השואל הבאים:

ותשובתו בצדה ארוכה בכל ושמורה בבריאות רבה ועיון מעמיק בדבר הפוסקים ראשונים ואחרונים כיד ה' הטובה עליו, ואסיפא דמגילתא העלה להלכה וכתב: בנדון דין אם יש אפשרות להרים הבנין עד ד' טפחים שפיר דמי. ואם אי אפשר מפני גודל השטח וכובד הבנין יכולים לסמוך על הני רבוותי בצירוף לזה שיטת הפוסקים דקברי צדיקים אינן מטמאין והני קדושים וטהורים שנהרגו ונשרפו על קדוש השם כצדיקים גמורים נחשבו. ושפיר נוכל לבנות הבית בגובה טפח ובפתיחה מן הצד בפותח טפח. ומענותנותיה דמר יצ"ו בקשני לחות אף אני את דעתי, והנני נעתר לבקשתו לעין בהלכה זאת לפי קוצר השגתי בעזרת צור חמדתי.

למעשה, הרב עוזיאל לא מוכן להקל מכח הנימוק של השואל כי 'קדושי השואה' וכל המתים על קידוש ה' הם בבחינת צדיקים שאינם מטמאים, שכן כפי שראינו לעיל הפוסקים נמנעו משימוש בשיקול זה כבסיס להיתרים בנושא.

אחד המקורות הנזכרים במדרשים, אשר ייתכן ומהווה מקור לשיטת הרמב"ן, הוא המדרש העוסק במיתת רבי עקיבא, מהרוגי מלכות. אליהו הנביא, אשר לפי חז"ל היה כהן[11] התעסק במיתתו, וכך אומר אליהו לרבי יהושע הגרסי:

...לך אמור לחכמים שילמדו לתלמידהם כי אין טומאה לצדיקים, ועל זה משה רבינו הזהיר לכהנים "לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא, כ"א א) - אבל למת מצוה ולצדיקים ולחכמים אין להם טומאה.

(מדרש אגדה [בובר], ויקרא, פרשת אמור, פרק כ"א).

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ז

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   כאשר נפטר רבי יהודה הנשיא, הכריז רבי ינאי "אין כהונה היום".

[2]   כאשר נפטר רבי יהודה נכדו של רבי יהודה הנשיא, רבי חייא בר אבא דחף את רבי זעירא בבית הכנסת של גופנה בציפורי, וטמאו.

[3]   כאשר נפטרה נהוראי, אחותו של רבי יהודה הנשיא, שלח רבי חנינא לקרוא לרבי מנא ולא בא. אמר: אם בחייהם אין נטמאים להם, כל שכן במיתתם.

[4]   דין זה מוזכר גם בבבלי כבדרך אגב ובקצרה:

... אותו היום שמת רבי בטלה קדושה...

(כתובות קג:).

[5]   א. נדמה לי ששמעתי הסבר זה מפי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל.

     ב. עיינו "בעלי התוספות, תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם" א.א. אורבך, עמודים 71 - 60, 113 - 112, וכן הערה 40 שם.

[6]   לדוגמה - בהקדמת המקנה לספרו נכתב כי הוא בא "לתירוצי סוגיא ולפרוקי מתניתא כמשחל מחלבא בניתא".

[7]   נתן אלתרמן, ב'שירו ליל חנייה', שיר שנכתב על ימיו כחייל בחטיבה במלחמת השחרור, כותב כך:

עת מלחמה גם צלם הדברים האלה

היה צלמה לקול זמרת פזמון תועה

עוד ימשכו המה כמו נימה מחלב

נפשו של דור, גם בשדה זרועה

לזכור, לא רק לרע, ימי רעה

[8]   על פי ר' צדוק הכהן מלובלין יש מדרגה גבוהה ממיתת נשיקה, והיא מידתו של יעקב אבינו:

אבל יעקב אבינו ע"ה לא הרגיש שום הרגש מיתה אף כמשחל בניתא מחלבא, גם כן כי לא היה אצלו שום שייכות לחיותו האמיתי עם הגוף כלל. ופטירתו היה רק כפושט מלבוש זה ולובש מלבוש אחר של עולם העליון, ומלבוש זה נקבר, אבל אין בזה ענין וגדר מיתה כלל.

(רסיסי לילה, אות נ"ו).

[9]   ראו שבת נה:

[10]            ביאור נוסף לדברי הרמב"ן מופיע בספר החינוך, מצווה רסג:

וראיתי רמז אל הטעם הזה שכתבתי בטומאת המת שארז"ל כי הצדיקים גמורים אינם מטמאים. ולפי הדומה שהכוונה לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיאו נפשם אבל סייעה לזכותם. על כן תעלה נפשם בנשיקה ועל גוום ישכון אור זרוע לעולם.

[11]            עיינו תוספות בבא מציעא קיד:.