מי חייב במצוַת מילה (ב)

  • הרב משה טרגין

מי חייב במצוַת מילה (חלק ב')

סיכום קצר של השיעור הקודם

הברייתא המצוטטת בסוגיה במסכת קידושין (כט.) מונה את המצוות שהאב חייב לקיים בבנו. בין המצוות מופיעה מצווה אחת ידועה במיוחד - מצוַת המילה. לפי הגמרא, החובה העיקרית למול את הבן מוטלת על אביו, אך אם הוא איננו עומד בחובתו זו, בית הדין חייבים לקיים את המילה (ובכך הם מייצגים את עם ישראל כולו). בהמשך הסוגיה נקבע שאם האב הזניח את חובתו וגם בית הדין נמנע מלקיים את חובותיו, אז הבן עצמו חייב לקיים את המצווה:

"האב חייב בבנו למולו... והיכא דלא מהליה אבוה - מיחייבי בי דינא למימהליה... והיכא דלא מהליה בי דינא - מיחייב איהו למימהל נפשיה".

נער שהגיע לגיל שלוש-עשרה שנים בלי שנימול - לא בידי אביו ולא בידי בית הדין - חייב לדאוג לקיום ברית המילה בעצמו.

שאלה מעניינת עולה באשר לאופי החיוב המוטל על האב. האם כאשר האב דואג לקיום ברית מילה בבנו, הוא מקיים מצווה אישית שלו, למול את בנו, או שהוא רק פועל עבור בנו החייב במצווה זו, מאחר שהבן איננו יכול לעשות זאת בעצמו? במילים אחרות, מצוותו של מי מתקיימת ביום השמיני - מצוַת האב למול את בנו, או מצווה אישית של הבן, אשר בשלב זה הוא צעיר מדי מכדי לקיים אותה לבדו? כאמור, לכשיגיע לגיל שלוש-עשרה יתחייב הבן במצווה שללא ספק היא אישית שלו; האם עובדה זו מצביעה על כך שבאופן מהותי ברית מילה היא מצוַת הבן, והתורה רק חייבה את האב לשמש שליח לקיום המצווה עד שיגיע הבן לגיל המתאים? או שמא מתברר שקיימות כאן שתי מצוות נפרדות - אחת על האב, למול את בנו הקטן, ואחת על הבן, אם הגיע לגיל מצוות בלי שנימול עד אז?

בשיעור שעבר בחנו מקורות שונים שמהם לומדים את חובת האב למול את בנו. הבבלי (שם) לומד את החיוב מפסוק בפרשת וירא (בראשית כ"א, ד):

"וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹקִים".

אך קשה להסיק מפסוק זה על מי מוטלת המצווה באופן עקרוני. התלמוד הירושלמי (קידושין פ"א ה"ז), לעומת זאת, לומד את חובת האב מפסוק בספר ויקרא (י"ב, ג):

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ".

אפשר להציע שהלימוד מפסוק זה מצביע על ההבנה שהמצווה מוטלת על האב. הציווי על המילה נמצא באמצע רשימת הקרבנות שהאם מחויבת להקריב אחרי הלידה, המפורטת בתחילת פרשת תזריע; אם המילה נמצאת בתוך רשימת הקרבנות הללו, האין להסיק מכך שהמצווה הבסיסית מוטלת על ההורים?

מקור שלישי לחיוב האב במילה מובא בספר המצוות של הרמב"ם (עשה רט"ו), המצטט פסוק אחר בספר בראשית (י"ז, י):

"זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, הִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר".

מהניסוח הזה משתמע שהמילה היא מצוַת האב, והיא משמרת את הברית של האב עם הקב"ה. הפסוק קובע חובה על אדם למול את כל הזכרים בביתו (לרבות עבדים); מכאן ניתן להסיק שהחובה מוטלת על האב / ראש המשפחה. מכך שהתורה שיבצה את החיוב למול את הבנים בתוך חובה כללית יותר למול את כל הזכרים, משתמע שקבוצת החיוב נקבעת על פי האב.

מסקנות דומות ניתן להסיק ממדרש רבה לבראשית (פרשה נ"ג, סימן ז) הלומד את חיוב האב במצוַת מילה מפסוק אחר בהמשך אותו פרק (בראשית י"ז, יב):

"וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם".

הביטוי "כל זכר" מתייחס גם לבנים וגם לעבדים; הקישור בין שתי הקבוצות מצביע, לכאורה, על כך שכשם שהאב הוא המחויב הראשי למול את העבדים, כך הוא גם הכתובת הראשית של החיוב למול את בניו.

בכמה מצוות נמנית ברית המילה בתוך תרי"ג המצוות - מצווה אחת או שתיים? ודאי, שאם נמצא במניין שתי מצוות - אחת על האב המקיים את המילה, ושנייה על הבן המקיים מילה בגיל שלוש-עשרה במידה שלא נעשתה קודם לכן - נשתכנע שאכן על האב מוטלת מצווה עצמאית שלו. היראים (מצווה ת"ב), למשל, מונה את חובת האב ואת חובת הבן באותה מצווה:

"מצות מילה. את ה' אלקינו נירא ונעבוד, אשר חבבנו ושם בריתו בבשרינו, וצִוה שימולו ישראל את בניהם ואת עצמם בהגדלם".

המסקנה ממניין כזה היא שקיימת מצווה אחת, המוטלת בתחילה על האב, ועוברת לבן אם בסופו של דבר לא נימול. הסמ"ק, לעומת זאת, מונה שתי מצוות נפרדות (מצווה קנ"ז, מצווה קנ"ט), ובכך מגלה דעתו שמצוות האב והבן עומדות בפני עצמן.

חיוב קטנים במצוות

לפחות שלושה מן הראשונים ביטאו את השאלה הזו במונחים הלכתיים מוחשיים. הסוגיה במסכת בבא קמא (פח.) עורכת השוואה והנגדה בין המעמד ההלכתי של קטנים (שלא הגיעו לגיל י"ג שנים) לעומת זה של עבדים. בשלב מסוים הגמרא מציעה הקבלה בין קטנים, נשים ועבדים:

"הצד השוה שבהן (=בקטנים ובנשים) - שכן אינן בכל המצות ופסולין להעיד, אף אני אביא את העבד - שאינו בכל המצות ופסול להעיד".

ההבנה הפשוטה בגמרא היא שהקטנים יגיעו יום אחד לחיוב במצוות, ולכן יש בסיס להשוואה בינם לבין העבדים (לעומת ההנחה שהייתה בשלב הקודם בגמרא, עיין שם). רש"י שם (ד"ה אינן) טוען שיש חיוב במצווה שחל על קטנים עוד לפני שהגיעו לגיל מצוות - היינו, הם חייבים במצוַת מילה ביום השמיני:

"אינן בכל המצות, אלא במקצת... קטן ישנו במילה".

ככל הנראה, רש"י הבין שהמצווה מוטלת על הבן; אילו המצווה הייתה מצוַת האב, אי אפשר היה להתייחס אליה כמצווה החלה על קטן, ולא היה מקום להשתמש בה כראיה לצורך השוואה או הנגדה בין קטנים לעבדים.

נוסח ברכת המילה

המאירי, בביאורו על מסכת שבת (בית הבחירה, שבת קלז: ד"ה המל) דן בנוסח הברכה שמברכים על מצוַת המילה:

"אף אבי הבן מברך 'על המילה', לדעת קצת, מפני שאין עיקר החיוב לו, בערך אל גוף הבן".

מאחר שהמצווה בעיקרה אינה מוטלת על האב, משתמשים בנוסח 'וציוונו על המילה', שהוא הנוסח העקיף יותר (לעומת 'וציוונו למול'). בקביעה זו משתקפת דעתו של רש"י, שהמצווה מוטלת על הקטן עצמו, ואביו רק מקיים אותו בעבורו.

באופן אירוני, דעה מנוגדת עולה מתשובה של הריב"ש (שו"ת הריב"ש, סימן קל"א) העוסקת באותו נושא ממש. הריב"ש דן בדעתו של הרמב"ם, שניסח שתי ברכות שונות לאב הפודה את בנו-בכורו ולבן בכור הפודה את עצמו (במידה שאביו לא פדה אותו). הריב"ש טוען שמצוַת פדיון הבן מוטלת במהותה על הילד הנפדה, והאב מתפקד רק כ'סוכן' של הילד כאשר הוא פודה את בנו בן שלושים הימים. הריב"ש מנגיד בעניין זה בין מילה לפדיון הבן, ומכאן מסתבר שלדעתו המילה היא מצווה עצמאית המוטלת על האב. את המסקנה הזו הסיק הברכת שמואל, בחידושיו למסכת קידושין (סימן י"ח).

מילה על ידי מוהל

מספר נקודות נוספות יכולות להיות מושפעות מהחקירה שלנו. מחלוקת מפורסמת התפתחה בעניין יכולתו של האב למסור את קיום מצוַת המילה לידי מוהל. האם מן הראוי, באופן האידיאלי, שהאב יקיים את המילה בעצמו, או שהוא רשאי לתת למוהל למול את הבן (אפילו אם הוא מוכשר מספיק לבצע את הפעולה בעצמו)? פוסקים רבים (ראה למשל, דרכי משה על טור יורה דעה, סימן רס"ד ס"ק א) מצטטים את האור זרוע (חלק ב', הלכות מילה, סימן ק"ז ס"ק ה), שפסק שמן הראוי שהאב יקיים את המצווה בעצמו:

"והיכא שהאב יודע למול, אסור לו להניח לאחר שימול לפניו, וגם האחד אינו רשאי למולו לפניו בלא רשותו, דמצוה עליה דאב רמיא".

ההלכה הזו התפשטה בציבור בזכות פסיקה מפורסמת של הש"ך (חושן משפט, סימן שפ"ב ס"ק ד) שהסיק מדברי הרא"ש במסכת חולין (פ"ו סימן ח') שלדעתו מן הראוי שהאב יקיים את המצווה בעצמו:

"ומדברי הרא"ש שהבאתי מוכח, דְמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו, וחייב הוא בעצמו למוהלו... וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול, ולדעתי הם מבטלים מצוה עשה ומצוה גדולה של מילה, ויש לבית דין לבטל הדבר הזה".

(מספר סוגיות בש"ס (ראה למשל קידושין מא.) קובעות עיקרון ולפיו עדיף שהאדם יקיים מצווה בעצמו מאשר שימסור את ביצועה לידי שליח: "מצווה בו יותר מבשלוחו".)

למותר לציין שהדרישה המפליגה של הש"ך העלתה מחלוקות נרחבות בעניין, ורבים ניסו לפרוך את חומרתו של הש"ך. מבחינה היסטורית, דין הש"ך לא נתקבל באופן נרחב, אף על פי שישנם כאלה המקפידים על קיום הלכה זו.

סביר לומר, שנסכים לקבל את דין הש"ך רק אם נראה את המצווה כחיוב השייך במהותו לאב. חיוב אישי כזה יצריך גם קיום אישי במידת האפשר. לעומת זאת אם נבין שהאב מקיים מצווה המוטלת על בנו - יש פחות טעם לחייב קיום עצמי דווקא.

כפיית האב למול את בנו

שאלה מעניינת נוספת עוסקת בדינו של אב שאיננו חפץ לקיים את המצווה: האם ניתן לכפות על האב לקיים את המצווה אם רצונו שלא לקיים אותה? באופן טבעי השאלה הזו מתפצלת לשתי שאלות-משנה. ככל הנראה הכול מסכימים, שאם אב מונע לגמרי את קיום ברית המילה בבנו, נכפה את האב לאפשר את מילת הבן. אך מה יהיה הדין אם האב מסרב למול את בנו בעצמו, אך מסכים לגמרי שאדם אחר ימול את בנו? לפי החכמת אדם (ספר בינת אדם, שער איסור והיתר סימן ז'), אין לכפות על האב למול בעצמו:

"יש לומר דבאמת הכי נמי, אם לא רצה האב והשוחט לקיים - לא כפינן להו, כיון דיכול לקיים המצוה על ידי אחר; דדוקא באם אינו רוצה לקיים גוף המצוה, כגון שאומר 'לולב איני נוטל' 'סוכה איני עושה' וכיוצא בו... - כופין אותו, והיינו באינו רוצה לקיים גוף המצוה, אבל כיסוי [הדם], מילה ויבום, דגוף המצוה הוא למול ולכסות וליבם, רק שזה הוא ענף מצוה שימול האב ושיכסה השוחט ושייבם הבכור, וכן מוכח ממנין המצוות שכתב הרמב"ם... דאין זה אלא ענף מצוה, ועל ענף יש לומר שפיר דלא כייפינן ליה; אבל הוא (=האב) עשה שלא כהוגן, כיון דהמצוה מוטל עליו הרי ביטל ענף ממצות עשה".

אמנם, נראה לכאורה שדעת רוב הראשונים שאפשר לכפות את המצווה על אדם זה (עיין הגהות מיימוניות, הלכות תלמוד תורה פ"א ה"א, ובשו"ת התשב"ץ, חלק ג' סימן ח'). (השתמשנו בביטוי "לכאורה", משום שקשה להסיק מדבריהם האם יש לכפות גם כאשר האב מאפשר לאחרים למול ורק מסרב למול בעצמו, או שלדעתם כופים רק אם האב מונע מבנו את המילה לחלוטין.) ייתכן שחלק מן המחלוקת נובע מהשאלה שאנו דנים בה, האם האב הוא הכתובת הראשית או רק המשנית של מצוַת המילה. אם המצווה ביסודה מוטלת עליו, בהחלט נחייב אותו לקיים אותה, כשם שאנו מחייבים לקיים כל מצווה. אך אם האב פועל לשם קיום מצווה המוטלת על בנו, יש פחות צורך לכפות עליו לקיים בעצמו את המצווה.