דילוג לתוכן העיקרי

בהעלותך | מי יאכילנו בשר?

קובץ טקסט

 

מבוא

בפרשת בהעלותך נפתחת תקופה ובה שורת משברים הפוקדים את העם. תחילתם במתאוננים, לאחר מכן בקברות התאווה ועד צרעת מרים בעקבות דיבורה על משה. ככדור שלג שאינו נעצר, ממשיך התיאור המקראי אל עבר פרשיית המרגלים, ולאחריה - השבר הגדול והמורכב סביב קרח וכל עדתו.

האם ניתן לאפיין משברים אלו? מה מניע את העם אליהם? האם ניתן לזהות גישה חינוכית, ערכית בדרך ההתמודדות עם חטאים אלו? לימוד זה יתמקד בשני המשברים הראשונים הפוקדים את העם. בעקבות אלו ניתן יהיה להשקיף אל 'שמי' ספר במדבר, וללמוד דבר על טיבה של ההתרחשות הרוחנית שבו.

 

ויהי העם כמתאוננים

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: וַיִּצְעַק הָעָם אֶל משֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'"     (במדבר י"א, א'-ג').

"וַיְהִי הָעָם" - המונח 'עם' מבטא את ממד החיים הטבעיים[1]. "כְּמִתְאֹנֲנִים רַע" - 'מתאוננים' היא עמדה נפשית. אונן פירושו - מצטער. 'כמתאוננים' - בחוסר שביעות רצון ללא סיבה או תוכן מוגדרים. "בְּאָזְנֵי ה'" - לא מתוארת פנייה אליו, ומסתבר שהשיוך אל 'אוזניו' הוא תולדה לנוכחותו החדשה בקרב המחנה. "וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה'" - אש מסמלת חרון אף. "וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" - פגיעה מבחוץ, לא תהליך פנימי. ה' בא אליהם כשופט במידת הדין.

ומהי תגובת העם? "וַיִּצְעַק הָעָם אֶל משֶׁה" - בדומה ל'חרון אף ה'', תגובת העם היא - בצעקה. עמדה וטונים גבוהים ב'שני הצדדים'. "וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ" - בניגוד אליהם, משה מתייצב בעמדת המתפלל, בסוג של אחריות על המציאות. שני ניגודים ומשה בתווך - כמגשר. פנייתו אל ה' לאחר צעקת העם ולא לפניה, מציבה אותו בעמדה של פה ושליח בעבורם. "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'" - מיהו הקורא? האם העם, משה או א-להים? המקרא סובל את שלוש האפשרויות, וכל אחת מהן מספרת בדרך שונה על הצלע הדומיננטית באירוע זה - מידת הדין[2].

 

'מי יאכילנו בשר?'

משבר ראשון מסתיים, וללא כל שהות מזמין הכתוב אל משבר נוסף:

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר"     (שם, ד').

אספסוף מורכב מאנשים אסופים, ללא גורם מלכד, מחבר. בקרב העם מצוי אספסוף שכזה, והוא מתאווה תאווה. בניגוד לאירוע הראשון בו ההתרחשות הייתה בכלל העם, כעת מדובר על קבוצת מיעוט, המתרחבת לכלל בני ישראל השבים ובוכים: "וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר". תיאורם כ'בני ישראל' ולא כ'עם', מעמיד את המשבר כמשמעותי ברובדי זהות ורוחניות, ולא רק במגרש האנושי הטבעי. "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר?" הם שואלים, ומפנים אצבע כלפי המנהיגים שכנראה אינם עומדים לעשות זאת.

משבר דומה מוכר לנו מן העבר:

"וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות ט"ז, א'-ג').

פסוקים אלו מתארים את היציאה אל המדבר מעט לאחר מעבר ים סוף (שמות פרקים י"ד וט"ו). 'ולוואי והיינו מתים ביד ה' במצרים, עם השפע שהיה לנו שם - לא כאן, במדבר אליו הוצאתם אותנו, להמית את הקהל הזה ברעב'. זה לעומת זה מעמיד העם את א-להים אשר בידו היו נתונים במצרים, ואת 'משה ואהרון' שהוציאום אל המדבר. בידי הראשון מצוי היה השפע, בידי האחרונים - הרעב. בדומה לפרשתנו, נכרכים באירוע זה שני נושאים - מנהיגות ומזון.

לצד הדמיון, שורר פער בין שני האירועים. בראשון דאגתם היא קיומית - "כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות ט"ז, ג')[3]. כעת, המן היה מצוי להם, וכבר חלפה ועברה לה הדאגה מפני הרעב. והנה - האספסוף מתאווה, ותאוותם מחלחלת. 'מי יאכילנו בשר? 'מי יבין לליבנו'? רוח חדשה נושבת במחנה והיא רוטנת, על מנהיגות שכנראה אינה עומדת למלא את מבוקשה.

 

ועתה נפשנו יבשה

כשנה חלפה מן היציאה הראשונה למדבר[4]. שם רטנה העדה על מנהיגות משה ואהרון, בהתרפקה להיות נתונה ביד ה', לא בידי בשר ודם - "וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן... מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר" (שמות ט"ז, ב'-ג'). כמענה מבוקשם ניתן להם המן - לחם א-להי מן השמים:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא... וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ: וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה"      (שם, ד'; י"ד-ט"ו).

והנה, מענה האתמול הופך להיות מושא התלונה בהווה:

וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ: וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח: שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן: וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו" (במדבר י"א, ד'-ט')[5].

רוח חדשה נושבת, ומעתה, נתפש המן בעיניהם כמי שמביא את היובש אל נפשם. "וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח" - עדינות ויופי מופשט היו בו, והם אינם תואמים את עמדתם כעת[6]. "שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת" - העם שטים, עוברים ממקום למקום, מכינים ועושים ממנו עוגות. "וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן"[7] - כלחלוחית של שמן המציפה את האדם בשפע שקשה לקולטו[8].

בשונה מן התיאור בספר שמות, בו שימש המן כמענה לבקשה להיות נתונים ביד ה', כעת התנועה היא הפוכה. מחנה ישראל כבר מאורגן לשבטיו, ותנועות חיים כמו גם תאוות - מתעוררים לתחייה. סוג של מפגש עם ה'עולם הזה' - המשיב בהם רוח אחרת.

 

תגובת א-להים

א-להים נוקט במידה הדין. כך הוא בסיפור המתאוננים, וכך הוא כעת: "וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד" (שם, י') - ללא תיאור לעמדה פנימית, המשויכת דווקא אל משה - "וּבְעֵינֵי משֶׁה רָע".
א-להים מעמיד 'שמים' בטהרתם, ולצד זאת נתבע משה להתייצב בעמדת האחריות. מבנה זה מייצר נושא חדש. המשא כבד מנשוא טוען משה, וכמענה מצרף א-להים אליו שבעים איש מזקני ישראל.

הדברים הבאים יתמקדו בציר 'א-להים - עם', לא בצירו של משה. כאמור, תביעת העם הייתה 'מי יאכילנו בשר?' ואליה מגיב א-להים:

"וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם" (שם, י"ח).

העם נתבע להתקדשות רוחנית, בעקבותיה יקבל את מבוקשתו. ניתן היה לעצור כאן, ולראות בכך מענה הולם לשבר, אלא שא-להים ממשיך:

"לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם: עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם"   (שם י"ט-כ').

עוד ועוד בשר יאכל העם, 'יוצף' בו, עד שיימאס בעיניו ויהיה לו לזרא. למעשה, מרבה העם לאסוף, ובהתאמה א-להים מגיב:

"וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה: הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים" (שם, ל"ב-ל"ד).

'חרון אף ה'', ו'מכה רבה מאוד' - הן תגובותיו של א-להים. כמעט צפויות היו מראש, בהצטרפן אל האש הבוערת בקצה המחנה. יחדיו הן נראות כשיטה: תנועות נפש של תאווה מתעוררות בעם, והמענה הא-להי אליהן גודע, חזק ונחרץ. אל המענה מצטרפת קריאת השמות - 'תבערה' ו'קברות התאווה', העשויים לשמש סוג של הרתעה לבלתי שוב העם לסורו.

האם אכן שיטה היא זו? האם דחויה היא המחשבה שנפש האדם טובה היא, או - 'חנוך לנער על פי דרכו'?

 

התרחשות פנימית?

קשה שלא לראות באלו אבחנה ביחס לעמדתו הרוחנית של העם, כמי שאינו בשל עדיין לדיבור ולדיאלוג. תגובות דומות מתקיימות גם בפרשיות הבאות, ומקופלת בהן הזמנה להבנה עמוקה של התשתית המושגית הנוכחת בבסיסו של הספר. כאמור, הנושא בו הוא - העם. 'שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' אומר הכתוב (במדבר א', ב'), ופתיחה זו של החומש משמשת צעד ראשון בשורה ארוכה של הזמנות אל עמדה גבוהה - של העם ושל המחנה. לכך יש לצרף את השוכן הנוכח מעתה בקרב המחנה, ומציב רף גבוה של רוחניות הנתבעת מיושביו. בשורות הבאות תושם האצבע, על תחום נוסף - עולמם הפנימי של בני האדם - כפי שהוא.

בספר זה עולמו הפנימי ומניעיו של היחיד ועד למעגלי העם אינם מהווים נושא. הספר מצייר חזון, שמים, ציוויים
א-להיים, וביחס אליהם נתבעים היחיד והכלל גם יחד. התעוררות של תנועת נפש ביחיד או בקהל, תימדד ביחס לייעוד או השלם, לא יחסית לעצמה ולמניעיה. כך ניתן להבין את התגובה החריפה נוכח העם המתאונן - ב
אש בוערת בקצה המחנה, המציבה ותוחמת את הגבולות הרוחניים של המחנה. כך ניתן להבין את שרשרת התגובות החזקות של א-להים נוכח החטאים הרבים המתוארים בספר זה. בכל אלו, המכוונות היא אל הפער שבין הייעוד לבין המימוש, והרבה פחות אל המניעים ואל המתרחש בליבם של האנשים[9].

ביטוי לציר זה משתקף במבנהו של הספר בשני חלקיו הראשונים. עשרה פרקים ראשונים מתארים את ארגון המחנה, במבנה ובחוקים המשקפים את ייעודו הגבוה. שיאו הוא בפסוק "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י', ל"ה-ל"ו). הכתוב מתכוון למסע המחנה כולו, אך הוא מציין את הארון המשמש כעיקרו של זה. החלק השני של החומש (המסתיים בפרק י"ט) מכיל משברים ועוד משברים, מעין 'מציאות ושִברה' - ביחס לאוטופיה ולחזון המוצבים בחלקו הראשון. דומה שמרכיב מרכזי בעצם קיומו של מבנה זה הוא - נוכחותו של השוכן בתוך המחנה. הנוכחות - מייצרת אמות מידה חדשות, טוענת במשמעות ובערכים את החיים, באופן שקשה להולמם. תביעה רוחנית גדולה ממחנה המארח בקרבו את א-להים שוכן הכרובים.

 

 

כי תאווה נפשך לאכול בשר

הכותרת לפרק זה לקוחה מספר דברים, מפרשייה המציגה עמדה אחרת, שונה מזו המוצגת בספר במדבר ביחס לאכילת בשר.

"כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (דברים י"ב, כ'-כ"א).

לאחר הכניסה לארץ ולאחר הרחבת גבולו של האדם, עשויה נפשו להתאוות לאכילת בשר. ומהו יחסו של א-להים לכך? "בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר". דרור לאוות נפש האדם[10].

 

 סתירה בוודאי שאין כאן, שהרי הפרשייה בספר במדבר נאמרת לעם הנודד במדבר, ואילו הפרשייה בספר דברים מדברת על מצב עתידי, לאחר כניסת העם לארצו. יחד עם זאת, קיים פער תפישתי ביניהן, והוא מתייחס למימדים רבים העשויים להשתנות מבין השתיים. נמחיש במקצת.

בפרשייה שבספר דברים מתואר תהליך היסטורי: "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (שם, ח') - לא תעשו בעתיד הרחוק, ככל אשר אנחנו עושים היום - בהיותנו במדבר, כשהמשכן נע איתנו, והוא זמין בכל מקום ובכל עת. בשלב שני מתוארות נקודות ציון היסטוריות: עוברים את הירדן, יושבים בארץ, באה המנוחה מן האויבים, ולבסוף - בא זמנה של הבחירה
הא-להית במקום האחד - "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (שם, י"א). המקום אינו 'פה' כי אם 'שם', במקום אשר יבחרהו א-להים. סיפור זה מתחילתו ועד סופו מתאר עמדה פנימית. "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם" - 'פה' ו'היום' במשמעות של 'כאן' ו'עכשיו', חיים עכשוויים, ללא פרספקטיבה וללא תודעת זמן - כפי מצבכם במדבר. גם "אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" הוא תיאור של תודעה, סוג של חיבור סובייקטיבי של האדם אל ה'ישר בעיניו', מבלי שהוא מכיל נקודות מבט נוספות (לא בהכרח ישר בעיני חברו, וגם לא בעיני ה'). זוהי נקודת מוצא, בעקבותיה שלבים רבים המשמשים נקודות ציון בתודעה המתפתחת
[11]. בתום תהליך רוחני זה, בו תרכשו רוחב עושר ועצמיות, וכבר תהיו בשלים למפגש חי עם העולם הזה - 'בכל אוות נפשכם'.

בניגוד לשוכן המצוי במחנה ישראל, ומייצר עמדה שבמוקדה רוממות העם והגודל הא-להי, כעת התרחק האדם מן הנוכחות לפניו, ומרחק זה מייצר עמדה אחרת - לחוש את עולמו הפנימי, לזהות תנועות בנפש, לומר את המילים - 'אֹכְלָה בָשָׂר' ולזהות את הא-לוהיות שבהן. הריחוק - מייצר עמידה אוטונומית נוכח השוכן, סוג של העצמה אישית לעולמו ולתחושותיו המרחיבים ומעצימים את נפשו.

פער זה בין אכילת בשר "עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא" - שבספר במדבר, לבין "בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" שבספר דברים, מהווה קצה קרחון לפער מושגי הקיים בין שני החומשים. בין ספר המייצר את הקומה הנבדלת
והא-להית של העם ושל העדה, לבין ספר המרחיב את האוטונומיה ואת הבחירה, את גבול היש והמותר.

 

 


[1] המונח 'עם' מתייחס לרקמת החיים הטבעית הקיימת באנושות כולה. לעומתו - 'בני ישראל' מתייחס אל הזהות, ואל הייעוד שייועד יעקב על ידי המלאך ולימים על ידי א-להים.

[2] המדרש הבא מייחס את קריאת השם לא-להים, ובו מקופלת אזהרה להמשך: "ויקרא שם המקום ההוא תבערה כי בערה בם אש ה'. אמר להם אם עשיתם תשובה תהא שוקעת ואם לאו תהא בוערת בהם שנאמר כי בערה בם אש ה' (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר, בהעלותך, דף ק', ע"ב).

[3]דאגה קיומית זו באה בעקבות דאגה דומה ביחס למים: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה: וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" (שמות ט"ו, כ"ב-כ"ד).

[4]האירוע הראשון היה בחמישה עשר לחודש השני בשנה הראשונה (שם ט"ז, א'), וכעת ההתרחשות היא מעט לאחר צאתם לדרך, בעשרים לחודש השני בשנה השנייה (שם י', י"א).

[5]טענה זו כנגד המן מובאת תוך הנגדה לשפע שהיה להם במצרים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.

[6] כה דורשת הגמרא את הלשון 'כזרע גד' הנזכרת גם בספר שמות: "והמן [והוא] כזרע גד לבן, אמר רבי אסי: עגול כגידא, ולבן כמרגלית. תנו רבנן: גד - שדומה לזרע פשתן בגבעולין. אחרים אומרים: גד - שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים" (יומא ע"ה, ע"א). 'עגול כגידא' - צמח הכוסברא (עפ"י עבודה זרה י', ע"ב). 'לבן כמרגלית' - צבע המבטא סוג של רוחניות מופשטת. 'שדומה לזרע פשתן בגבעולין' - מכוסה ונסתר. (על ידי ניפוץ נחשפים לפשתן שבו). 'דומה להגדה' - פנימית, רוחנית.

[7]במדרשי החכמים דרשו את הביטוי 'לשד' במשמעות של שדי אישה "והיה טעמו כטעם לשד השמן אמר רבי אבהו: מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים, אף המן - כל זמן שישראל אוכלין אותו מוצאין בו כמה טעמים" (יומא דף ע"ה, ע"א). "באברהם הוא אומר "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם" אף המקום ברוך הוא נתן להם מן במדבר שנאמר "שטו העם ולקטו וגו'" לשד השמן כיוצא מן הדד שמן, מה דד זה עיקר לתינוק והכל טפל לו, כך היה המן עיקר לישראל והכל טפל להם" (תוספתא סוטה פרק ד', הלכה ג').דימוי זה משווה ל'מן' אופי של אוכל ינקות, שאינו מתאים בתקופות מאוחרות יותר.

[8] כבר העירו פרשנים על הפער בין הדימוי המשבח בספר שמות - כ'צפיחית בדבש', לבין תיאורו כ'לשד השמן', הנותן פשר לדחייתו על ידי העם.            

[9]תגובות של א-להים במידת הדין: חרון אף ה' באהרון ומרים (י"ב, ט'); צרעת מרים (שם י'); תוכנית להשמיד את העם בעקבות חטא המרגלים (י"ג, י"א-י"ב); עונש ארבעים השנה במדבר (י"ד, כ"ו-ל"ח); המעפילים עולים ללא נוכחות של ה' בקרבם, והתוצאה היא - "וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה" (שם מ"ה); העם כולו מצטווה לרגום באבנים את מקושש העצים ביום השבת (ט"ו, ל"ב-ל"ו); א-להים מבקש לכלה את העדה כרגע (ט"ז, כ"א); הארץ פותחת פיה ובולעת את קרח ועדתו (שם ל"ב-ל"ג); אש יוצאת מאת ה' ואוכלת את החמישים ומאתיים איש (שם ל"ה); העם מתלונן על משה ועל אהרון שהמיתו את עם ה' ותגובת א-להים - מבקש לכלות את העם כרגע (י"ז, י'); ארבעה עשר אלף ושבע מאות מתים במגיפה (שם י"א-י"ד).

בשונה מאלו, החלק השלישי של הספר פותח בחטאו של משה המכה בסלע (כ', א'-י"ב) תחת הציווי הא-להי לדבר אליו. זוהי אות פתיחה לציפייה לצורת מנהיגות חדשה, נוכח הדור העומד להיכנס אל הארץ. ציפייה זו אינה מתגשמת, ולמעשה המפגש עימה יהיה בספר דברים, לא קודם לכן.

[10]מבט אחר, שונה נמצא בספר ויקרא, ביחס לאכילת בשר: "אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ" (ויקרא י"ז, ג'-ד'). שחיטת בהמה במחנה או מחוץ למחנה נתפשת כשפיכות דמים - "דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ". כך בעיניים של ספר ויקרא, המשייכות את החיים אל א-להים, וממילא האפשרות היחידה לנטלם היא בהבאת קרבן לה'. בספר דברים לעומת זאת אכילת בשר מבטאת סוג של התרחבות הנפש, ובהיבט זה היא נתפשת כראויה.

[11] "וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן" - בכניסתכם הפיזית אל הארץ. מעבר ממצב שבו אין לכם מקום, לעמדה שיש לכם מקום; "וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם" - מתוארת ישיבה בארץ, לאחריה נחלה (הישיבה היא מנטאלית, ומתארת עמדה פנימית של האדם, הנחלה מוסיפה ומסנכרנת את המרחב בו הוא נתון); "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב" - לאחר הישיבה והנחלה, בא שלב המנוחה מן האויבים. לא רק חיבור אל המרחב בו אתם נתונים, אלא התייחסות למרחבים שכנים, של עמים אחרים. תחילה באי הפרעה של האויבים, ומאוחר יותר - "וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" – תחושת שלווה וחוסר איום, לאחר התרחשותו של תהליך עומק בין ישראל לאומות העולם. השלב הבא, מהווה שיא במידה רבה - "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" - בעקבות תהליכים היסטוריים ורוחניים שעם ישראל עובר,
א-להים בוחר במקום. מרכז, המביא לידי ביטוי את התהליך כולו. תיאור זה לחלקו של א-להים בא בעקבות הקמה של מקום, מרכז רוחני שא-להים יבחר לשכן שמו שם. הקמתו - מהווה סיכום, ומביאה לידי ביטוי את כלל המעגלים שקדמו לו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)