דילוג לתוכן העיקרי

וזאת הברכה | הפסוקים האחרונים בתורה

קובץ טקסט

ספר דברים, ועמו ספר התורה כולו, מסתיימים בסיפור מיתתו של משה. סיפור זה חותם שלושה מעגלים הקשורים זה בזה בקשר הדוק: המעגל הראשון הוא קורות חייו של משה האיש – קורות חיים שתוארו בתורה החל מראשיתו של ספר שמות, מלפני לידתו של משה, ועד לסיפורנו המתאר את מותו ואת האירועים שאירעו לאחר מכן.

המעגל השני שסיפורנו חותם אותו הוא ספר התורה: מותו של משה מציין את סיומה של תורת ה', המכונה בדברי הנביאים 'תורת משה'.

המעגל השלישי הנחתם על ידי סיפורנו הוא המעגל ההיסטורי הנוגע לישראל. עם מותו של משה מסתיים השלב האחרון בתהליך יציאת מצרים והמסע במדבר, ועם ישראל בהנהגתו של יהושע עומד לפני שלב היסטורי חדש – הכניסה לארץ, כיבושה וההתנחלות בה.

את עיוננו לפרשת וזאת הברכה בסדרה השנייה הקדשנו לדיון במשמעותו של סיפורנו כסיפור חתימה של המעגל הראשון – מעגל חייו של משה האיש. את עיוננו הנוכחי נקדיש להיבט מסוים בסיפורנו כחותם המעגל השני – חותם ספר התורה.[1]

א. שאלת כתיבת הפסוקים האחרונים בתורה בדבריהם של חז"ל

אין זה מקרה שהסיפור החותם את תולדות חייו של משה האיש חותם גם את ספר התורה: הא בהא תליא. התורה ניתנה לישראל דווקא באמצעותו של משה, דווקא בנבואתו, שעליה מעיד הכתוב בסיפורנו:

                   וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים (דברים ל"ד, י)

בספרי הנביאים והכתובים קרוי ספר התורה ארבע עשרה פעמים 'תורת משה'[2], שכן תורת ה' היא התורה שניתנה על ידי משה רבנו, ולא על ידי שום נביא אחר. סיום חייו של משה – סיום שליחותו הנבואית, משמעם בהכרח הוא חתימת ספר התורה.[3]

והנה דווקא זיהוי זה, בין נבואתו של משה לבין תורת ה' הניתנת על ידו, המסתיימות שתיהן כאחת, מעורר באופן פרדוכסלי קושי בסיפורנו – סיפור החתימה הכפול, של קורות חייו של משה ושל ספר התורה. קושי זה נידון בַּספרי לפרשתנו (פסקא שנז) ובסוגיה המופיעה בשני מקומות בתלמוד, במסכת בבא בתרא טו ע"א ובמסכת מנחות ל ע"א.

כך שואל הספרי:

"וַיָּמָת שָׁם משֶׁה" (ל"ד, ה) – איפשר שמת משה וכותב 'וַיָּמָת שָׁם משֶׁה'?

בברייתא במסכת מנחות נשאלת השאלה בנוסח אחר:

"וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה'" – אפשר משה חי וכתב 'וַיָּמָת שָׁם משֶׁה'?![4]

באמת אין סתירה בין שתי הנוסחאות, אלא הן שני צדדים של שאלה אחת הנשאלת ממה נפשך. הסיפור על מותו של משה ועל קבורתו, וכן על מה שהתרחש אחר כך במחנה ישראל (החל בפסוק ה ואילך) מסופר בלשון עבר. משה לא יכול היה אפוא לכתוב דברים אלו לאחר התרחשותם, שכן לא היה אז בחיים.

שמא תאמר כי משה הקדים וכתב דברים אלו בנבואה עוד בחייו; על כך באה השאלה "אפשר משה חי וכתב 'וַיָּמָת שָׁם משֶׁה'?" – והרי הוא כותב דברים שאינם אמת![5]

חז"ל העלו שאלה זו דווקא ביחס לפסוק ה ''וַיָּמָת שָׁם משֶׁה" – משום שבפסוק זה השאלה נוקבת. ומכיוון שמפסוק זה ועד לסיום התורה בפסוק יב ישנם שמונה פסוקים, נוצר מטבע הלשון "שמונה פסוקים שבתורה" ביחס לקבוצת הפסוקים שעליהם נסוב הדיון הפרשני וההלכתי בדברי חז"ל.

אולם באמת שאלת חז"ל נוגעת לא רק לשמונת הפסוקים הללו, אלא היא מתעוררת כבר בפסוק הראשון של פרק ל"ד, ונוגעת אפוא לשנים עשר הפסוקים החותמים את התורה. בפסוקים א-ד נאמר:

וַיַּעַל משֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ...

וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה

הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.

אמנם באופן עקרוני יכול היה משה לכתוב את הפסוקים הללו (א-ד) עוד בחייו ולאחר התרחשות המתואר בהם, אך למעשה לא היה סיפק בידו לעשות כן, שהרי משעלה לבדו אל הר נבו שוב לא ירד משם, ושם מת.

ובכן, מי הוא שכתב את שנים עשר הפסוקים האחרונים בספר התורה המצוי ביד ישראל, ומתי כתבם?[6]

ב. "מיכן ואילך כתב יהושע"

בפתרונה של שאלה זו נחלקו תנאים (בספרי ובתלמוד), ובעקבותיהם נחלקו גם רבותינו הראשונים.

בשני מקורות תַּנאיים מופיעה תשובה לשאלתנו, בלא ששם המשיב מופיע בה. בספרי באה התשובה מייד בסמוך לשאלה:

'''וַיָּמָת שָׁם משֶׁה" – איפשר שמת משה וכותב '''וַיָּמָת שָׁם משֶׁה'? אלא עד כאן כתב משה, מיכן ואילך כתב יהושע.

במסכת בבא בתרא (יד ע"ב – טו ע"א) מופיעה ברייתא ובה שלושה חלקים: בחלק הראשון מפורט "סדרן של נביאים" – סדרם של ספרי הנביאים מספר יהושע ועד לספר שנים-עשר[7]. בחלקה השני מפורט "סדרן של כתובים" – שלפי הברייתא הזאת מתחיל ברות ומסיים בדברי הימים[8]. חלקה השלישי של הברייתא פותח בשאלה "ומי כתבן?" וכאן באים שמותיהם של כותבי הספרים השונים של כל ספרי התנ"ך.

הנה פירוט שני הכותבים הראשונים הנזכרים בברייתא:

משה כתב ספרו ופרשת בלעם[9] ואיוב. יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה.

הרי שגם בעל הברייתא האנונימית הזאת סבור בפשטות כי יהושע הוא שכתב את שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה.

הגמרא (טו ע"א) דנה בדברי הברייתא הללו, ומזהה את דעתו של התנא ששנה אותה עם דעתו של תנא ששמו נקוב בברייתא אחרת שהיא מביאה:

אמר מר (- בעל הברייתא): יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה.

תניא כמאן דאמר שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן, דתניא: 'וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה'' – אפשר משה מת[10] וכתב 'וַיָּמָת שָׁם משֶׁה'? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי רבי יהודה ואמרי לה (- ויש אומרים) רבי נחמיה.

הרי לנו שלושה מקורות תנאיים הטוענים כאחד, שיהושע הוא שהשלים את ספר התורה.

בדעה זו מחזיק ראב"ע, אלא שהוא מייחס ליהושע את כתיבתם של שנים עשר הפסוקים האחרונים בתורה, כפי שהוסבר בסוף הסעיף הקודם. הנה פירושו לפסוק א:

"ויעל משה" – לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע. כי אחר שעלה משה (- להר נבו) – לא כתב [בכתב יד פריז הגרסה: לא ירד]. ובדרך נבואה כתבוֹ (- יהושע). והעד: "וַיַּרְאֵהוּ ה'" (פסוק א), וגם "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו" (פסוק ד), גם "וַיִּקְבֹּר" (פסוק ו).

בדבריו האחרונים מוכיח ראב"ע שיהושע כתב את שנים עשר הפסוקים האחרונים 'בדרך נבואה', ולא שכתב מעצמו את מה שראו עיניו. שכן אף אם ראה יהושע את עלייתו של משה אל הר נבו, לא יכול היה לדעת מעצמו את מה שהתרחש בהר (והמתואר בפסוקים א-ו), בהיות משה לבדו עם ה'; על כורחנו שדברים נסתרים אלו נאמרו לו בנבואה מאת ה' לאחר שהתרחשו במציאות.

עניינו של ראב"ע להוכיח שיהושע כתב דברים אלו בנבואה אינו רק כדי לענות על השאלה 'מניין ידע יהושע זאת', אלא מטעם נוסף וחשוב יותר: כדי שיהיה הדבר ברור שגם פסוקיה האחרונים של התורה ניתנו בנבואה מאת ה' לנביא שבא אחר משה – לתלמידו ויורשו ולמי שנסמך על ידו.

ראב"ע אינו הפרשן היחיד המחזיק בדעה זו. ראשונים נוספים וחבל אחרונים מחזיקים אף הם בדעת רבי יהודה (או רבי נחמיה) בברייתא שבתלמוד[11], אלא שדבריהם קשורים במחלוקת המופיעה בברייתא זו, ועל מחלוקת זו נעמוד בסעיף הבא.

לפי דעה זו, התורה היא אמנם כולה 'תורת ה'', אך 'תורת משה' מסתיימת לכאורה פסוקים אחדים לפני סיום ספר התורה. יש אפוא מקום לשאול: מדוע כלולים פסוקים אלו, שכתב יהושע בנבואה, בחתימת ספר התורה, ולא בפתיחתו של ספר יהושע? [12]

התשובה על כך ברורה: ספר 'תורת משה' חייב לכלול את סיפור מותו וקבורתו של משה ואת סיפור אֶבלם של ישראל עליו בשלמות. אין הדבר מתקבל על הדעת, שחתימת קורות חייו של משה במעמד הנשגב המתואר בסיפורנו לא תשמש גם כחתימתו של ספר תורת משה![13] אלא שמפני שאי אפשר שמשה יכתוב את סיפור מותו שלו, מן הטעמים שנזכרו בסעיף א לעיל 'ממה נפשך', הוטל הדבר על יהושע תלמידו, הכותב זאת בנבואה מאת ה'. בכך ממשיך יהושע את מעשה רבו ופועל בשמו לשם השלמת ספרו. מכיוון שזאת הייתה כוונת ה' וזאת הייתה גם כוונת יהושע, ראוי ספר התורה כולו להיקרא בשם 'תורת משה'.

ג. הדעה שמשה כתב: בין תשובת רבי מאיר לתשובת רבי שמעון

בשניים מתוך שלושת המקורות התנאיים שהבאנו בסעיף הקודם, שנויה השאלה מי כתב את שמונת הפסוקים האחרונים במחלוקת.

בַּספרי, רבי מאיר הוא החולק על הדעה האנונימית שקדמה לו, שעל פיה "מיכן ואילך כתב יהושע":

רבי מאיר אומר: הרי הוא אומר: "וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת [וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי]" (דברים ל"א, ט). איפשר שנתן משה את התורה כשהיא חסירה אפילו אות אחת?! אלא מלמד שהיה משה כותב מה שאמר לו הקדוש ברוך הוא "כתוב!", כעניין שנאמר: "וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ: מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי (- ירמיהו) [אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדּיוֹ]" (ירמיהו ל"ו, ח).

דברי רבי מאיר נחלקים לשניים: ראשית, הוא טוען כנגד הפירוש שיהושע כתב את הפסוקים האחרונים בתורה, ושולל את אפשרותו; שנית, הוא עונה על השאלה שנשאלה בראש הפסקה "איפשר שמת משה וכותב 'וַיָּמָת שָׁם משֶׁה'?". נבאר אפוא כל חלק בדבריו כסדרם:

בפרשת וילך, ל"א, ט-יג, נאמר שמשה מסר לכהנים ולזקני ישראל את "התורה הזאת" שכתבה קודם לכן, וציווה עליהם לקרוא את התורה הזאת בכל שבע שנים ב'הקהל'.

ובכן, ספר תורה זה, שכתבוֹ משה ומסרוֹ לדורות הבאים, היה, על פי הדעה שעליה חולק רבי מאיר, ספר 'חסר' ובמובן הלכתי היה זה ספר תורה פסול, כמו כל ספר תורה שחסרה בו אפילו אות אחת[14]. ומה היה חסרונו? חסרו בו אותם שמונה פסוקים שאותם לא כתב משה, ולפי הדעה ההיא גם לא יכול היה לכתוב אותם, ורק יהושע השלימם לאחר מות משה.

ובכן, מה הפתרון שמציע רבי מאיר לשאלה שבה פתח הספרי? הפתרון הוא שמשה כתב עוד בחייו את התורה כולה, כולל הפסוקים שבהם מתואר מותו. את זאת הוא כתב מפי ה' כמי שמצווה: כתוב! הפסוק שמביא רבי מאיר מספר ירמיהו נועד להשוות את משה לברוך בן נריה סופרו של הנביא ירמיהו. לסופר הכותב מפי רבו המכתיב לו נוסח דברים – אין כל שיקול דעת ואין כל מעורבות אישית בטקסט שאותו הוא כותב. כך היה משה ביחס לסיפור מותו המוכתב לו מראש.

בכך תשובה לשאלת הספרי "אפשר שמת משה וכותב 'וַיָּמָת שָׁם משֶׁה'?" – משה החי הוא שכתב פסוק זה. ומה ביחס לשאלת התלמוד (מנחות ל ע"א) "אפשר משה חי וכתב 'וַיָּמָת שָׁם משֶׁה'?" – הרי אינו כותב דבר אמת?! שאלה זו לא נשאלה בספרי, ועל כן פטור רבי מאיר מלענות עליה. אולם מסתבר שהיה עונה על כך, כפי שענו פרשנים מאוחרים שאחזו בשיטת רבי מאיר, כי הדברים מוכתבים למשה על ידי ה' כנבואה לעתיד, אף שהם כתובים בלשון עבר.[15]

בברייתא המובאת בתלמוד (במסכת מנחות ובמסכת בבא בתרא) חולק רבי שמעון על דעתו של רבי יהודה (או רבי נחמיה):

אמר לו רבי שמעון: אפשר ספר תורה חסר אות אחת וכתוב (דברים ל"א, כו) "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה [וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד]"?! אלא עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב;[16] מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. כמו שנאמר להלן (ירמיהו ל"ו יח) "ויאמר להם ברוך: מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כתב על הספר בדיו."

אף דברי רבי שמעון נחלקים לשני חלקים – אותם שני חלקים שמצאנו בדברי רבי מאיר בספרי, ואף את דבריו נבאר כסדרם:

ראשית, שולל רבי שמעון את אפשרות פירושו של רבי יהודה, כי יהושע כתב את הפסוקים האחרונים בתורה, וטענתו זהה לזו של רבי מאיר, אלא שהוא מביא פסוק אחר, מהמשכו של פרק ל"א, כדי להוכיח את טענתו. וכך נאמר בפרק זה לקראת סופו:

כד           וַיְהִי כְּכַלּוֹת משֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם.

כה           וַיְצַו משֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' לֵאמֹר.

כו            לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד.

ובכן, טוען רבי שמעון, הייתכן שספר תורה זה, שבו כתב משה "אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת... עַד תֻּמָּם", ושאותו מסר ללוויים שישימוהו מצד ארון הברית להיות לעד בבני ישראל, היה ספר תורה פסול, שחסרו בו שמונה פסוקים אחרונים שבתורה?

עתה בא רבי שמעון לענות על השאלה שנשאלה בראש הברייתא: "אפשר משה חי וכתב 'וַיָּמָת שָׁם משֶׁה'?"[17]. תשובתו דומה לכאורה לזו של רבי מאיר, אף ששני התַּנאים באים לענות על שתי שאלות שונות. הבה נציב אפוא את שתי התשובות זו מול זו:

רבי מאיר בספרי

רבי שמעון בברייתא בתלמוד

אלא מלמד

שהיה משה כותב

מה שאמרו לו הקב"ה: כתוב

כעניין שנאמר: "וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדּיוֹ".

אלא עד כאן הקב"ה אומר

ומשה (אומר ו)כותב

מכאן ואילך הקב"ה אומר

ומשה כותב בדמע

כמו שנאמר להלן: "וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדּיוֹ".

 

ההבדל בין שתי התשובות ניכר: רבי מאיר תולה את תשובתו בעיקרון כללי הנוגע לכל התורה: משה כתב את מה שהכתיב לו הקב"ה. החלת עיקרון זה אף על שמונת הפסוקים האחרונים, פותרת את הבעיה כיצד יכול היה משה לכתוב על מותו, וכפי שהסברנו את דברי רבי מאיר לעיל.

אולם רבי שמעון תולה את תשובתו דווקא בהבחנה בין העיקרון הכללי, הנוגע לכתיבת כל התורה "עד כאן" – עד הפסוק "וַיָּמָת שָׁם משֶׁה" – לבין יישומו השונה של עיקרון זה בנוגע לשמונת הפסוקים האחרונים: "עד כאן" – "הקב"ה אומר ומשה כותב" – כתיאורו של רבי מאיר;[18] אולם "מכאן ואילך" – "הקב"ה אומר, ומשה כותב בדמע". התיבה "בדמע" היא החידוש הגדול בדברי רבי שמעון, והיא המבדילה את תשובתו מזו של רבי מאיר.

בהבחנה זו שעושה רבי שמעון בין שני חלקי התורה שאותם כתב משה – "עד כאן" ו"מכאן ואילך" – בכתיבת משה את שמונת הפסוקים האחרונים "בדמע", תלויה תשובתו לשאלה "אפשר משה חי וכתב 'וַיָּמָת שָׁם משֶׁה'?" – והרי הוא כותב דבר שאינו אמת!

אלא שתשובת רבי שמעון סתומה, ודעות שונות נאמרו בפירוש דבריו.

ד. "ומשה כותב בדמע"

מה פירוש המילה 'דמע' בתשובתו של רבי שמעון?

1. פרשני התלמוד, ראשונים ואחרונים, פירשו מילה זו במשמעות 'דמעות', וכך היא אכן הגרסה בכתב יד מינכן "ומשה כותב בדמעות".[19] אלא שאת תפקידה התחבירי של המילה 'בדמע' במשפט השלם ניתן לפרש בשתי צורות: אפשר שמילה זו באה לענות על השאלה 'במה הוא כותב', והתשובה: 'הוא כותב באמצעות דמעותיו'; ואפשר שהיא באה לענות על השאלה 'באיזה אופן הוא כותב' והתשובה: 'בדמע' – מתוך בכי ודמעות.

כפירוש הראשון – שהדמעות שימשו למשה חומר כתיבה, פירשו הריטב"א בחידושיו לש"ס (בבא בתרא טו ע"א) ורבי אליהו מזרחי בביאורו לפירוש רש"י בדברים ל"ב, ה. אולם המהר"ל בביאורו לרש"י 'גור-אריה' שם שואל: והרי ספר תורה שנכתב שלא בדיו – פסול הוא![20] ונוסיף ונשאל: האם דמעות יכולות לשמש כחומר כתיבה?!

לפיכך מפרש המהר"ל כאפשרות השנייה: 'בדמע' הוא תיאור אופן הכתיבה של משה – שהיה מוריד דמעות בשעה שכתב את הפסוקים המדברים במותו, והוא מסביר: "והוא כמו 'הזורעים בדמעה'. שמן הסתם כיוון שהזכיר מיתתו, 'וַיָּמָת משֶׁה', היה בוכה".[21]

השאלה הקשה על כל הפירושים הללו היא זו: כיצד העובדה שמשה 'כתב בדמע' את שמונת הפסוקים פותרת את השאלה שעליה בא רבי שמעון לענות: "אפשר משה חי וכתב 'וַיָּמָת שָׁם משֶׁה'?"[22]

על כורחנו עלינו להסיק כי 'כתיבה בדמע' פירושה כתיבה שאינה גמורה, כתיבה שאינה מבוררת בשעת עשייתה, ועל כן אין בה סתירה למציאות, שכן אינה יכולה להיקרא.[23]

2. בספרים אחדים הובא פירוש משמו של הגר"א, המבאר בדרך מעין זו שהעלינו באחרונה את דברי רבי שמעון. הציטוט להלן הוא מתוך הספר 'קול אליהו':[24]

הנה הקושיה נגלית לכול: האיך תירץ רבי שמעון קושיית רבי יהודה שאמר: אפשר משה חי, וכתב 'וַיָּמָת שָׁם משֶׁה'? שנראה כשקר חס ושלום! ומה תירץ שהיה כותב בדמע?...

ועוד קשה, איך אמר רבי יהודה שמכאן ואילך כתב יהושע, ולא חשש כלל לקושיית רבי שמעון? הייתכן שייכתב תורת ה' אפילו אות אחת שלא על ידי משה?... ושתי הדעות, של רבי יהודה ושל רבי שמעון המה קשי ההבנה מאוד!

אמנם יש לפרש כי שניהם דברי אלקים חיים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו. כי לכאורה קשה בדברי הגמרא מה מקשה על ח' פסוקים אחרונים שבתורה היאך נכתבו אם משה היה עדיין חי, הלא כל התורה כולה היתה נכתבת אלפיים שנה קודם בריאת העולם. אם כן לא היה עדיין השמים והארץ וכל אשר בה, ודור המבול ודור הפלגה ויציאת מצרים ודומיהם. ואיך נכתבו בתורה קודם שהיו בעולם?

אמנם זאת ידוע, כי כל התורה הוא שמותיו של הקב"ה, והיינו על ידי צירופים של אותיות ותיבות.[25] ולפני בריאת עולם היתה התורה אמוֹן אצל הקב"ה על פי צירופים וסודות נעלמים, ולא היתה נקראת כמו עתה, רק על פי שמותיו של הקב"ה. ואחר שברא השם יתברך את העולם ונתן את התורה לישראל וסיבבם במצות, הצריכין לעשות בגבולי מקום וזמן, כתב את התורה באר היטב איך לעשות כל המצות. וחילק כל התורה לתיבות ואותיות, לגלות ולפרש את כל דברי התורה הזאת. וסודות התורה על פי צירופים ניתנו ליודעי חן, מה שאין מודיעים אלא לחכם ומבין מדעתו.

ועתה מתורץ דברי הגמרא. כי כוונת רבי שמעון איך אפשר להיות ספר תורה חסר אפילו אות אחת וגם שלא להיות כשקר חס וחלילה, לכך הוא אומר: עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב. רצה לומר, שאמר משה כל תיבה ותיבה כאשר היא כתובה בידנו בגילוי המצוות. אבל מכאן ואילך לא היה יכול לכתוב בגילוי 'וַיָּמָת שָׁם משֶׁה', דמיחזי כשיקרא. וגם לא היה יכול לגמור על ידי יהושע, כי אפשר ספר תורה חסר אות אחת. לכך הוא אומר שהיה כותב בדמע. והפירוש הוא מלשון "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ", רצה לומר מדומע וערבוב אותיות, שהיה כותב מכאן ואילך על פי צירופי תיבות והם שמותיו של הקב"ה, ולא היה נקרא כלל 'וַיָּמָת שָׁם משֶׁה' רק תיבות אחרות, על פי סודות התורה. ולאחר מיתתו כתבם יהושע כפי שניתן לו רשות לגלות את התורה. ואם כן שתי הדעות לא פליגי, כי באמת כתבן משה ולא חסר אפילו אות אחת, רק כי ח' פסוקים אלו לא היה יכול לכתוב את הנגלה וכתב כפי הצירופים וזהו 'בדמע'. ויהושע כתבן כפי הנגלה וכדעת רבי יהודה. ושניהם מסכימים לדעה אחת כי נכתבו על ידי שניהם: על ידי משה הנסתר והסוד, ועל ידי יהושע הנגלה, כאשר היא כתובה בידינו לדור דור.

חידושי תורה רבים מובאים בספרים שונים משמו של הגר"א, ברם אין הם מבוססים בדרך כלל על דברים שהגר"א כתב, אלא על שמועות שהיו מהלכות, ואשר ייחסו לו חידושים אלו.[26] לפיכך יש מקום להסתפק לעתים, אם אכן דברים המיוחסים לגר"א אכן יצאו מפיו. נראה כי כך הדבר גם ביחס לביאור זה.

העמוד המרכזי שעליו נשען פירוש זה, המיוחס לגר"א, הוא שהתיבה 'דמע' בדבריו של רבי שמעון פירושה 'ערבוב'. מילה זאת מופיעה במקרא פעם אחת בלבד, בפסוק שעליו נסמך הפירוש:

                שמות כ"ב, כח      מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר

חז"ל, במכילתא משפטים (פרשה יט) ובמסכת תמורה ד ע"א פירשו: "ודמעך – זו תרומה". רש"י בפירוש החומש הביא את פירושם של חז"ל והוסיף: "ואיני יודע מהו לשון דמע".[27]

בלשון חכמים ממשיך השם 'דמע' לשמש במשמעות תרומה (לדוגמה: אהלות פט"ז מ"ד). אלא שבלשון חכמים גזרו משם העצם הזה פעלים בכמה בניינים, בעיקר פיעל ופוּעל. פעלים אלו חוזרים עשרות פעמים בספרות חז"ל, במשנה, בתוספתא ובשני התלמודים. משמעות הפועל הזה היא לערב תרומה בחולין, בדרך שהתערובת נאסרת כולה כתרומה. 'לדַמע' פירושו אפוא 'להפוך לתרומה'.[28]

בדיקתנו העלתה כי בשום מקום בלשון חכמים אין השם 'דמע' ולא הפועל 'לדַמע' באים במשמעות 'ערבוב' או 'לערבב' סתם. לפיכך אין זה מסתבר שהצירוף 'כותב בדמע' יתפרש 'כותב בצירוף וערבוב אותיות', וקשה להאמין שהגר"א הציע פירוש כזה, תוך התעלמות ממשמעות המילה 'דמע' הן בלשון המקרא והן בלשון חכמים.

ובכן, חוזרת השאלה מה פירוש 'כתיבה בדמע', וכיצד כתיבה זו מהווה מצד אחד כתיבה של ממש, ומצד שני זוהי כתיבה שאינה מבוררת בשעת עשייתה, שכן אינה יכולה להיקרא.

3. בטרם נביא את פירושו של רבי דוד צבי הופמן לדברי רבי שמעון בברייתא "ומשה כותב בדמע", נקדים הקדמה קצרה:

במדרש הגדול לספר דברים (ל"ד, ה) מובאת הברייתא מן התלמוד שאנו עוסקים בה בשינויי נוסח אחדים. וכך מנוסח שם תירוצו של רבי שמעון:

אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה כתוב בדיו

מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע.

וכך בדיוק היא הגרסה בתלמוד המובאת בספרו של רבי מאיר הלוי אבולעפיה 'יד רמה', על מסכת בבא בתרא טו ע"א.

נראה אפוא, על פי גרסה זו, ש'דמע' הוא אמנם חומר כתיבה (לא דמעות) אך אינו דיו, ויש בו אף ניגוד מה לדיו.

פירוש זה הוצע בידי רד"צ הופמן במאמרו "התלמוד על שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה"[29]:

במסכת גיטין (יט ע"ב) מדובר בכתב בלתי נראה, שניתן לקריאה רק לאחר שמעבירין עליו נוזל אחר. כותבים כתב זה ב'מי מילין', לפי רש"י (שם) מי עפצים...[30]. הסופרים העתיקים מזכירים לעתים קרובות אמצעים מעין אלה להכנת דיו בלתי נראית. פליניוס מציע לצורך זה צמחים המכילים מיץ חלבי... נוזל כזה נקרא כיום 'דיו סימפָּתֶטית' (- דיו סתרים), וישנם גם נוזלים שמהם מתהוות אותיות, שעם הכתיבה אינן ניתנות לקריאה, אבל הן נראות לאחר זמן.

מסתבר שכוונת המילה 'דמע' במאמרנו היא דיו סתרים מעין זאת. בלשון ערב 'דמעה' הוא מין שרף הניטף מצמחים.[31] וייתכן שגם בימי התנאים קראו 'דמע' לנוזל כזה ששימש לכתיבת כתבי סתרים.

נותר לנו רק לברר מה הוא דינו, מבחינת ההלכה, של כתב סתר כזה, שניתן לקריאה רק לאחר שימוש באמצעי אחר.

כאן דן הרב הופמן במחלוקת בין שני אחרונים ביחס לגט, שבו נאמר "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת" (דברים כ"ד, א), האם כתיבה בכתב סתרים מועילה בו. דעת בעל ה'פרי חדש' (לאבן העזר קכה, ד) כי גט כזה פסול הוא. אולם רבי דוד פרידמן מקרלין ('פסקי הלכות' א, עמ' תעו) מפקפק בפסקו של ה'פרי חדש' ונוטה להכשיר גט כזה. על כך כותב הרב הופמן: "אם אמנם נכון ביאורנו את המאמר שבתלמוד, הרי שיש בכך אולי משום סיוע לדעת הרב דוד פרידמן, לומר שכתב זה שבדמע – שניתן לקריאה רק מאוחר יותר – רואים אותו כאילו היה קיים מיד עם כתיבתו, והוא מעשה משה רבנו עליו השלום".

"כותב בדמע" פירושו אפוא כותב בשרף של צמח המהווה דיו סתרים, ומכיוון שבשעת הכתיבה אין ניתן לקרוא את הכתוב, אין בכך סתירה למציאות ואין הדבר נראה כשקר.

על דברי הרב הופמן הללו עלינו להעיר: אפשר אמנם שכתיבה בכתב סתרים נחשבת כתיבה מבחינת ההלכה לעניין גט. אולם אין זה מסתבר שכתיבה כזאת תהא כשרה בספר תורה, שבו נצרכת כתיבה בדיו שחור דווקא.[32] והרי טענתו של רבי שמעון היא שספר התורה שמסר משה לכהנים היה שלם וכשר, ולא חסרה בו שום אות![33]

על כורחנו עלינו לומר אפוא, שגם לדעת רבי שמעון לא מסר משה לכהנים ספר תורה 'כשר', אלא אך ספר תורה 'שלם' שנכתב כולו בידי משה ואינו חסר דבר מבחינת הכתיבה שבו. אולם השלמתו ההלכתית כ'ספר תורה' כשר תיעשה רק לאחר מות משה, כאשר ניתן יהיה להפוך את האותיות הנסתרות שכתב משה, לאותיות ניכרות לעין באמצעות דיו. רק אז חוזר הכתב הראשון וניעור, וניתן יהיה לומר שספר זה כולו נכתב על ידי משה.[34]

ה. סוף דבר

מחלוקת התנאים שנידונה בעיוננו לא הוכרעה בתלמוד. הסיבה לכך היא שאין למחלוקת זו השלכות הלכתיות מעשיות, אלא היא נוגעת ב"מאי דהווא"- במה שהיה בעבר.[35]

לפיכך אף כללי ההלכה הרגילים שעל פיהם הלכה כרבי יהודה במחלוקתו עם רבי שמעון[36] , אינם תקפים, והרמב"ם בהלכות תפילה פי"ג ה"ו יכול היה לאמץ את דעת רבי שמעון ולכתוב: "שמונה פסוקים שבסוף התורה... הכל תורה היא, ומשה מפי הגבורה אמרם"[37].

אולם מבחינה עניינית קשים דברי רבי שמעון בשני חלקיהם: ראשית, קשה טענתו "אפשר ספר תורה חסר אות אחת, וכתוב (דברים ל"א,כו) 'לקח את ספר התורה הזה...'." כבר נוכחנו בסוף הסעיף הקודם שאף לדעת רבי שמעון לא היה ספר תורה זה שנכתב בדמע ספר תורה כשר. אולם לפי פשוטם של המקראות, בשלב שבו נתן משה את ספר התורה ללוויים לשימו בארון, לא רק שמונת הפסוקים האחרונים חסרו בו, אלא גם דברים נוספים שעוד לא הגיעה שעתם באותה שעה: ציווי ה' עליו לעלות אל הר נבו (ל"ב, מח-נב);ברכות משה לשבטים (פרק ל"ג). ובכן, מתי נכתבו דברים אלו? הנה דעתו של רמב"ן בפירושו לל"א, כד ד"ה וטעם ויהי ככלות משה לכתוב:

ייתכן כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל... כתבה בספר התורה, וציוה את הכהנים (ל"א,כו) "לקח את ספר התורה הזה" – לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה, שהיא מכלל התורה, כי היא שם לעד (- כמו שנאמר בהמשך פסוק כו "והיה שם בך לעד" שנראה כי לדעת רמב"ן הכוונה לשירה שבתורה)...ואז אמר לו ה' יתברך (ל"ב,מט) "עלה אל הר העברים הזה", ונתחייב לעשות כן מייד, ועמד וברך אותם - "וזאת הברכה" - ויכתוב אותה בסוף הספר שנתן לכהנים, ואז עשו הכהנים מה שציווה אותם, ונתנו הספר שלם מצד ארון הברית, והנה הכול כסדר האמור בתורה.[38]

כלומר, דברי משה "לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה'" מתפרשים לפי דברי רמב"ן , לא כציווי שיש לקיימו באותו רגע, אלא כציווי לעתיד, שיש לקיימו רק לאחר השלמת ספר התורה. ובכן,יטען רבי יהודה, ציווי זה נתקיים בפועל רק לאחר מות משה ולאחר שיהושע השלים את שמונת הפסוקים האחרונים, ו"ספר התורה הזה" שהושם מצד הארון כפי שציווה משה, היה שלם וכשר ולא חסרה בו אפילו אות אחת.

אף המשך דברי רבי שמעון, כי את שמונת הפסוקים האחרונים יכול היה משה לכתוב מפי ה' ללא שיסתרו את המציאות, משום שכתבם 'בדמע', הם דברים דחוקים, יהא פירוש 'הכתיבה בדמע' אשר יהא.

מסתבר אפוא שהמניע לדעתו של רבי שמעון הוא עקרוני: אין לקבל את האפשרות שספר התורה שבידנו לא נמסר כולו מידי משה, אלא נביא נוסף היה שותף בכתיבתו.

זו הסיבה שהרמב"ם אחז בשיטת רבי שמעון, וזו הסיבה שמפרשים נוספים, ראשונים ואחרונים, הלכו בדרך זו, ומהם שהתבטאו בחריפות כנגד הדעה האחרת, אף שהדעה האחרת נזכרה בתלמוד. הנה לדוגמה דברי רבי חיים בן עטר בסוף פירושו אור החיים (ל"ד ו):

ראיתי לראב"ע שכתב שיהושע כתב כן (-את הפסוקים האחרונים). ואין ראוי לכתוב כדברים האלה בפשטי הכתובים, שמשה לא השלים הספר תורה כשמסרו ללוויים, שבאזני שמעתי מבני עמנו מסתבכים בדבר הזה...וישתקעו הדברים ודומיהם, 'הסבי עיניך מנגדם', ועיקר: שכל הספר כתבו משה, וכאומרם: השלימו בדמע.

אולם לא רק ראב"ע הולך בדרכו של רבי יהודה: כמה ממפרשי התלמוד הראשונים פירשו את ההלכה שקבע רב "שמונה פסוקים שבתורה - יחיד קורא אותן",כנובעים משיטתו של רבי יהודה דווקא (ראה הערה35).[39] ואף בין מפרשי המקרא הראשונים אנו מוצאים כאלו שהלכו בשיטת רבי יהודה.[40] וכבר אמרנו בסוף סעיף ב בעיוננו, כי לדעת רבי יהודה יהושע כתב את שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה בציווי ה' וכמשלים פעולתו זו של משה רבו.

*  *  *

אודה ה' מאד בפי, ובתוך רבים אהללנו. כי עמד לימיני ונתן לי כח לסיים סדרה שלישית זו של עיונים לפרשות השבוע.

יבורכו עובדי בית המדרש הוירטואלי שבמסגרתו נכתבו העיונים הללו ונשלחו אל קצווי ארץ בכל סוף שבוע.

ברכה מיוחדת לשתי המקלידות של העיונים בסדרה זו: הגברת שרה לנדסמן והגברת אודי לביא שטרחו על ההקלדה בדייקנות ובאורך רוח.

ואחרון חביב יבורך תלמידי ורעי אייל פישלר – עורך העיונים על עבודתו המסורה.

ולכל הקוראים – שנה טובה וחג שמח.

 


 

[1] עיוננו זה מהווה הרחבה של שני הסעיפים האחרונים בעיון לפרשת וזאת הברכה במהדורת האינטרנט של בית המדרש הוירטואלי בשנת תשס"ב. בסדרת העיונים השנייה בספר 'עיונים בפרשות השבוע' הושמטו סעיפים אלו, המהווים עניין בפני עצמו.

[2] יהושע ח', לא; שם שם לב; שם כ"ג, ו; מל"א ב', ג; מל"ב י"ד, ו; שם כ"ג, כה; מלאכי ג', כב; עזרא ג', ב; שם ז', ו; נחמיה ח', א; דניאל ט', יא; שם שם יג; דה"ב כ"ג, יח; שם ל', טו. ספר התורה קרוי במקרא 'תורת ה' או 'תורת הא-להים' עשרים ושבע פעמים. במקום אחד (דה"ב לד, יד) מכונה ספר התורה: "סֵפֶר תּוֹרַת ה' בְּיַד מֹשֶׁה".

[3] הדברים שכתבנו בעיוננו בסדרה השנייה ביחס לאופיו המרומם של סיפורנו כסיפור מותו של משה האיש, יפים להיאמר ביחס לסיפורנו גם בתור הסיפור החותם את תורת משה: אין התורה נחתמת בסיפור מלנכולי, אלא בסיפור מרומם ונשגב, שבו נפרדים אנו פרדה עטופת סוד ממי שהנחילנו את התורה.

[4] בסוגיה המקבילה במסכת בבא בתרא בנוסחאות הדפוס נוסח השאלה הוא כמו בספרי "אפשר משה מת וכתב 'וַיָּמָת שָׁם משֶׁה'", אולם בכתבי יד אחדים (ביניהם כתב יד המבורג וכתב יד מינכן) וכן בציטוט סוגיית התלמוד הזאת בדברי ראשונים אחדים, הגרסה שם היא "אפשר משה חי" או "קיים" בדומה לנוסח במסכת מנחות. וראה בדקדוקי סופרים שם.

[5] כך ביאר המהרש"א בחידושי אגדות שלו (לבבא בתרא טו ע"א) וכך גם ביאר הגר"א את שאלת התלמוד במסכת מנחות ('קול אליהו' סימן קלג); דבריהם יובאו בהמשך עיוננו.

[6] שני אחרונים התקשו בשאלה מדוע התלמוד עוסק רק בשמונת הפסוקים האחרונים ולא בשנים עשר הפסוקים: ר' פינחס הורוויץ בעל ה'הפלאה' בפירושו לתורה 'פנים יפות' לפסוק א, ובעל 'חתם סופר' תלמידו ב'תורת משה' שם.

אולם כבר בדברי כמה ראשונים מפורש או נרמז שהכוונה אינה רק לשמונת הפסוקים האחרונים אלא גם לאלו שלפניהם: כך כותב ראב"ע בפירושו לפסוק א (דבריו יובאו בסעיף ב להלן); כך נראה מדברי התוספות מגילה כא ע"ב ד"ה תנא, הדנים במימרתו של רב (המופיעה בסוגיות המקבילות בבבא בתרא ובמנחות) "שמונה פסוקים שבתורה – יחיד קורא אותן", ואומרים: "דשמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן... בפרשת 'ויעל משה' כשחותמין את התורה... ולא יהיו שניים מפסיקין וקוראין באותן שמונה פסוקים שמתחילין מ'ויעל' (!). לפי שהוא תחילת הפרשה"; בפירוש התוספות על התורה ('הדר זקנים') נאמר על פסוק ה: "'וימת שם משה' – אלו יא פסוקים (!) – אחד קורא אותן...", וכן בפירוש הרא"ש (שם): "אחד עשר פסוקים הללו יחיד קורא אותן".

[7] סדר זה הוא "יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ושנים עשר" – לא כסדר הנביאים בכתבי היד שהנחילו לנו בעלי המסורה. התלמוד מבאר את הגיונו של הסדר הזה שבברייתא.

[8] וזהו סדרם: "רות וספר תהילים ואיוב ומשלי, קהלת, שיר השירים וקינות, דניאל ומגילת אסתר, עזרא ודברי הימים" – אף כאן אין זה הסדר שאותו קיבלנו מבעלי המסורה, ואף כאן התלמוד מבאר את הגיונו של הסדר שבברייתא.

[9] רש"י בד"ה "ופרשת בלעם" פירש: "נבואתו ומשליו (- הכתובים לפנינו בפרשת בלק בספר במדבר), אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו". קשה לומר שמשלי בלעם 'אינן צורכי משה ותורתו' (ראה דברים כ"ג, ד-ז). אולם ודאי שסיפור בלק ובלעם אינו מ"סדר מעשיו" של משה: הוא מתרחש מחוץ למחנה ישראל וללא כל זיקה גלויה למשה. דבר זה עשוי היה להעלות על הדעת שסיפור זה הוכנס לתורה כמות שהוא, ללא שניתן למשה בנבואה כשאר חלקי התורה שמשה היה מעורב בהם בדרך זו או אחרת. על כן באה הברייתא להודיע שמשה כתב (בנבואה) אף את "פרשת בלעם". לדעת הריטב"א בחידושיו לש"ס כאן, 'פרשת בלעם' אינה זהה לסיפור בלק ובלעם שכתוב בתורה, אלא זהו חיבור בפני עצמו שאבד מעמנו.

[10] בסוגיה המקבילה במנחות ל ע"א נאמר בברייתא זו: "אפשר משה חי", וביחס לגרסה במקומנו ראה הערה 4.

[11] דעה שהיא גם זו של בעל הדעה הסתמית בספרי ושל בעל הברייתא העוסקת בסדר ספרי המקרא ובכותביהם במסכת בבא בתרא.

[12] קושיה זו מקשה רבי דוד פארדו בפירושו לספרי 'ספרי דבי רב' (בסוף הספרי לדברים): "הנך (- אלו) שמונה פסוקים, מה עניינם ליכתב בספר תורה ? הוה ליה (- היה לו) ליהושע לכתבם בתחילת ספרו!". מחמת קושייתו דוחה ר' דוד פארדו את דעת רבי יהודה ומקבל את דעת החולק עליו (אשר דבריו יובאו להלן בסעיף ג).

[13] את התשובה הזו יש להשלים גם לאידך גיסא: כשם שאי אפשר לספר 'תורת משה' להסתיים בלא סיפורנו, כך אי אפשר לו לספר יהושע לפתוח בסיפור זה. ספר יהושע הוא הספר שכתב יהושע עצמו, בנבואת עצמו, לאחר שתמו ימי אבלו של משה והחל להאיר אורו של יהושע. ואין זה ראוי לפתוח את ספרו של יהושע בסיפור שבו עומדת במרכז דמותו של משה, ואילו יהושע נזכר בו רק כדמות משנית (בפסוק ט).

ברם על אף ההפרדה המהותית הזאת בין כתיבתו של יהושע את ספרו לבין כתיבתו את שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה, ניכר הרצף הענייני בין סיום התורה לבין פתיחת ספר יהושע, כשם שניכר גם ההבדל המהותי ביניהם:

   

סיפור מותו של משה

ל"ד,  ה    וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה'...

         ח    ... וַיִּתְּמוּ ימי בְכִי אֵבֶל משֶׁה.

         ט    וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה

               כִּי סָמַךְ משֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו

               וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

               וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה.

הסיפור הפותח את ספר יהושע

א', א    וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד ה'

           וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמֹר.

     ב    משֶׁה עַבְדִּי מֵת, וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה,       אַתָּה וְכָל הָעָם ...

     ה    ... כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם משֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ...

     יז    כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל משֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ,

           רַק יִהְיֶה ה' אֱ-לֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם משֶׁה.

כמה מתאים אפוא מנהגם של ישראל (שתמהו עליו הראשונים מפני שאינו כאמור בתלמוד) להפטיר בשמחת תורה בפרק א' ביהושע, שהוא המשך מתבקש של קריאת פרשת וזאת הברכה.

[14] בפרק העשירי מהלכות ספר תורה הלכה א מונה הרמב"ם עשרים דברים "שכל אחד מהן פוסל ספר תורה", והדבר השנים עשר הוא "שחסר אפילו אות אחת". הלכה זו נובעת מסוגיית התלמוד במנחות כט ע"ב.

[15] הנה לדוגמה דברי רבנו בחיי בפירושו לְ-ל"ד, א, שבו הוא שולל את פירושו של ראב"ע לפסוק זה (הובא בסעיף ב לעיל), ומפרש כדעת רבי מאיר ורבי שמעון:

כי משה כתב התורה כולה מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל' הכל מפי הגבורה... אות באות, וזו היא דעת רבי מאיר... ונראה לי שאין לתמוה אם יכתוב משה "וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה'"; "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי" – והוא בחיים, כי היה כותב מה שעתיד להיות. וכן למעלה בדברי השירה (ל"ב, יט) "וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו" – שהודיע בזה מה שעתיד להיות בבית ראשון, וכן בשאר העניינים בפסוקי העתידות – שמדבר בהם בלשון עבר, שכל הנביאים נוהגים המנהג הזה בדבריהם, לדַבר עבר במקום עתיד.

אלא שעל ההשוואה שעורך רבנו בחיי בין תיאור מותו של משה לבין הנבואות המדברות בלשון 'עבר נבואי' יש להקשות: תיאור מותו של משה מובא בסיפור ולא כנבואה. ואם נפקיע מן הסיפורים בתורה את זמן העבר שבהם, נוכל להגיע לתוצאות שונות ומשונות.

[16] הציטוט הוא כפי הנדפס במסכת בבא בתרא. במסכת מנחות הגרסה בדפוס היא "ומשה כותב ואומר". אולם בדקדוקי סופרים למסכת בבא בתרא (אות ז) מובא כי בכל כתבי היד והדפוסים העתיקים, וכן גם בציטוט הגמרא בדברי ראשונים, הגרסה היא "ומשה כותב", וכך גם הגיה הב"ח בהגהותיו על הדף (אות א) "ותיבת 'אומר' – נמחק".

על פי זאת נופל פירושו של המהרש"א בחידושי אגדות לבבא בתרא טו ע"א, אשר תלה את תשובת רבי שמעון לשאלה כיצד כתב משה על מותו, בכך שהוא כתב זאת אך לא אמר זאת בפיו כשם שאמר את שאר דברי התורה, ועל כן לא נראה הדבר כשקר "שהרי לא היה אומרה בשעת כתיבה כמו בשאר כל התורה".

אמנם במסכת מנחות רש"י גרס "אומר" (ולא כן גרסו שם התוספות).

[17] כזכור, זהו נוסח השאלה בברייתא שבמסכת מנחות, ואף במסכת בבא בתרא זהו נוסח רוב העדים, ראה הערה 4.

[18] נראה שהראיה שמביא רבי שמעון בסוף דבריו מתיאור פעולתו של ברוך בן נריה סופרו של ירמיהו, שהיא אותה ראיה שהביא רבי מאיר בספרי, נוגעת בייחוד לחלק הראשון של דבריו: "עד כאן הקב"ה אומר ומשה כותב" – כשם שעשה ברוך בן נריה שכתב את מה שהכתיב לו ירמיהו רבו. ואין ראיה זו באה להוכיח את ההבחנה שעושה רבי שמעון בין כתיבת משה את כל התורה לבין כתיבתו את שמונת הפסוקים האחרונים בה. לכך מתכוון רש"י (בפירושו למסכת בבא בתרא) בד"ה כמו שנאמר להלן וכו': "אכולה מילתא קאי (- על כל העניין עומדת הראיה מברוך בן נריה), דקאמר: הקב"ה אומר ומשה כותב, כמה שמצינו שהנביאים כותבים מפי רבם".

[19] יש להעיר כי הצורה 'דמע' בנפרד, במשמעות 'דמעה' או 'דמעות' אינה מופיעה בשום מקום, לא במקרא ולא בלשון חכמים, ורק בלשון הפייטנים היא מופיעה, אולי בהשפעת דברי התלמוד הללו, וכפי שאמרנו בסליחות בליל יום הכיפורים: "קולי שמע, וראה דמע עיני" (רבי יום טוב בן יצחק, אשכנז מאות יא-יב). אולם בשלושה מקומות בלשון חכמים נמצא הצירוף "זלגו דמעיו" (משנה סוטה פ"ז מ"ח; תוספתא זבחים ב, יז; ירושלמי יומא מא ע"א). האמור בהערה זו הוא תולדת בירורו של אריאל שוה.

[20] הדבר השמיני שמונה הרמב"ם שפוסל ספר תורה (ראה הערה 14) הוא "שנכתב בלא שחור העומד (- דיו) ".

[21] כך נראה שפירש גם רש"י במסכת מנחות ל ע"א ד"ה מכאן ואילך משה כותב בדמע: "ולא היה אומר אחריו (- אחרי הקב"ה) מרוב צערו".

הבנה רווחת זו של המשפט "ומשה כותב בדמע" תרמה בוודאי לתפיסה של סיפורנו כסיפור מלנכולי בתודעתם של רבים, אך כפי שהארכנו בעיוננו בסדרה השנייה, תפיסה זו אינה צודקת.

על כל פנים, הצירוף 'כותב בדמע' על פי פרשנות זו הפך להיות ניב בספרות הרבנית: תשובה או איגרת הנוגעת בתופעה מעציבה מסתיימת תדיר בחתימה: 'הכותב בדמע' פלוני בן פלוני.

[22] תשובת המהר"ל ב'גור אריה' – "ועכשיו לא קשה איך כתב 'וימת משה' הואיל והיה משה עדיין חי, שכיוון שהיה בוכה על מיתתו – זהו התחלת המיתה. וזהו 'וימת משה' וגומר" – אינה סבירה.

[23] המהרש"א, בחידושי אגדות לבבא בתרא (ראה הערה 16, המובאה להלן היא המשך הדברים המובאים שם) אמנם מפרש שהכתיבה בדמע (- בדמעותיו של משה) היא כתיבה שאינה מבוררת, ובכך נפתרת השאלה: "הכתיבה מ'וימת משה' נשתנה משאר הכתיבה שהיה בדיו, וכאן בדמע, שלא היה כתב גמור... ולכן לא מחזי כשיקרא כלל... הכתיבה". דא עקא, כתיבה בדמעות אינה כתיבה כלל, ואם כן חוזרת שאלתו של רבי שמעון על כך שספר התורה שכתב משה בחייו היה חסר שמונה פסוקים.

[24] סימן קלג. בסגנון שונה במקצת מובאים דברי הגר"א בפירוש 'ענף יוסף' (לרבי חנוך זונדל) על 'עין יעקב', בבא בתרא טו ע"א.

[25] הדברים מתבססים על דברי רמב"ן בהקדמה לספר בראשית בסופה: "יש בידנו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, שהתיבות מתחלקות לשמות בעניין אחר...". מקור דבריו בזוהר יתרו פז ע"א, כפי שציין הרב שעוועל במהדורתו.

[26] ומכאן הניסוחים השונים של אותן שמועות בספרים שבהם מובאות אותן שמועות, ראה הערה 24.

[27] פרשנים שקדמו לרש"י (רס"ג, מנחם בן סרוק, ר"י בן ג'נאח) ושבאו אחריו (רשב"ם, ראב"ע, רמב"ן ועוד) פירשו ש'דמע' הוא כמו 'דמעה' והכוונה לתרומת תירוש ויצהר (- יין ושמן) הקרויים בהשאלה 'דמעת הכרם' וכדומה. או ש'דמעה' היא שם משותף לכל הנוזלים הניגרים, ולא רק לאלו הניגרים מן העין בשעת הבכי.

בן יהודה במילונו (ערך דמע א הערה 5, עמ' 965-964) דוחה פירושים אלו בתוקף רב, בין השאר משום שבלשון חכמים דמע פירושו תרומה (ולאו דווקא של תירוש ויצהר). לדעתו 'דמע' הוא ראשית תבואת הגורן דווקא, "ובדבר מקור השם דמע, צריך לאמר כמו רש"י: איני יודע מהו לשון דמע".

[28] אמנם את דברי הגמרא במסכת תמורה ד ע"א "ודמעך זו תרומה" פירש רש"י: "ולפי שהיא מדמעת ועולה באחד ומאה מפיק לה קרא בלשון דימוע". רש"י כאן תולה אפוא את שם העצם במקרא בשימוש הנעשה בו בלשון חכמים, ונראה שהבין שהפועל 'לדמע' משמעו 'לאסור', והתורה מכנה את התרומה 'דמע' – דבר האוסר.

התוספות שם בד"ה מלאתך מקשים על פירושו של רש"י: "ולא נהירא, שהרי זה אינו אלא מדרבנן!". בשיטה המקובצת על הדף מתקנים את לשון התוספות בדרך זו: "ולא נהירא, שהרי זה אינו אלא לשון חכמים, וגם שמא לא קראוהו כך אלא על שם 'ודמעך' (- שבמקרא)".

[29] מאמר זה נכתב במקורו בגרמנית ונתפרסם בכתב העת 'ישורון', כרך שני. בתרגום לעברית בידי אשר וסרטיל הוא מופיע בין הנספחים שבסוף פירושו של הרב הופמן לספר דברים, כרך ב עמ' תקעז-תקפב.

[30] בהמשך דבריו הוא מוסיף: "הנוזל שבו מבליטים כתב סתר זה הוא 'מיא דנרא' (לפי הערוך ערך 'נר': מי קליפת רימון)". כמו כן הוא מביא בהמשך את המובא בירושלמי (שבת פרק ב הלכה ד; גיטין פ"ב ה"ג) שבתרגום לעברית נאמר שם: "אלו בני המזרח חכמים הם ביותר. כשאחד מהם רוצה להודיע לחברו דבר סתר, הוא כותב במי מילין, ומקבל המכתב שופך עליו דיו שאין בה עפץ, והוא קולט מקום הכתב".

[31] אכן, בערבית מכונה השרף הנוטף מצמחים אחדים 'דמעה' (וכך גם בארמית סורית), אך אין זו מילה מיוחדת אלא היא אותה 'דמעה' הנוטפת מן העין, הנאמרת בהשאלה גם ביחס לשרף של צמחים מסוימים.

[32] ראה דברי התוספות במסכת מנחות לד ע"א ד"ה נאמר כאן וד"ה כמה שנאמר.

[33] טענה זו יש לטעון גם כנגד הפירוש המיוחס לגר"א: אף אם משה כתב את שמונת הפסוקים האחרונים 'בערבוב', פתרנו בכך את הבעיה כיצד משה החי כותב 'וימת משה': הוא כתב זאת בצירוף אותיות שונה שאינו סותר את היותו חי. אולם ספר תורה כזה ודאי אינו כשר, ואין ניתן לומר עליו "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה".

[34] אם כן אף לפי דברי הרב הופמן ניתן לומר, בדומה למה שנטען בפירוש המיוחס לגר"א, שרבי שמעון מודה לרבי יהודה שיהושע הוא שהשלים את ספר התורה בכף שהוציא את דברי משה לאור כשנתן דיו על הכתב שכתב משה. ואכן הרב הופמן מציין זאת בהערה 5 במאמרו.

[35] אמנם בסוגיית התלמוד (הן במסכת בבא בתרא והן במסכת מנחות) ניסו לקשור את מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בהלכה שנאמרה משמו של רב: "שמונה פסוקים שבתורה- יחיד קורא אותן". לכאורה, אומר התלמוד, הלכה זו הנותנת דין מיוחד לשמונה הפסוקים אינה מתאימה לדעתו של רבי שמעון, שמשה כתב את כל התורה, לרבות את שמונת הפסוקים האחרונים. אולם התלמוד דוחה זאת ואומר, שאף לרבי שמעון נבדלים שמונת הפסוקים הללו משאר דברי התורה, שהרי הם נכתבו בדמע, ועל כן ניתן לפרש את ההלכה של רב אף לפי רבי שמעון.

ביחס לפרשנות הלכה זו ש"יחיד קורא אותן", נאמרו בדברי הראשונים חמישה פירושים שונים, ומסתבר שבדברי האחרונים ישנם פירושים נוספים. זהו נושא בפני עצמו, שאינו קשור בנושא עיוננו אלא בעקיפין, ועל כן לא נדון בו במסגרת עיון זה.

[36] בעירובין מו ע"ב מובאים משמו של רבי יוחנן כללי ההלכה הבאים: רבי מאיר ורבי יהודה – הלכה כרבי יהודה"; "רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יהודה".

[37] נראה שדעתו של רבי שמעון, על אף הקשיים הכרוכים בה, הייתה הדעה המקובלת מימי קדם. כך כותב הרב הופמן במאמרו (ציונו בהערה 29):

דעה זו (- של רבי שמעון) הייתה נפוצה מאוד בימי קדם, שכן מצאנוה גם אצל פילון וגם אצל יוסף בן מתתיהו. פילון (בספרו 'חיי משה' לקראת סופו) כותב: "ובעמוד משה להסתלק...החל רוח ה' לפעמו, ובהיותו עוד בחיים התנבא על עצמו על מותו קודם מותו...";יוסף בן מתתיהו (קדמוניות, ספר רביעי,מח) אומר: "בכתבי הקודש כתב על עצמו שמת...".

[38] דברים אלו כותב רמב"ן כדי להימנע מפירושו של ראב"ע כי "וזאת הברכה מוקדמת, ומקומה למעלה (- בפרק ל"א בראשו) כאשר נאמר 'וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל'". ראב"ע מקדים את ברכות משה לשבטים, כדי לקיים את האמור בסופו של פרק ל"א (כד-כו) "ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם...לקח את ספר התורה הזה...". אולם רמב"ן משתדל לבאר את התורה בלא להשתמש בכלל 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'.

[39] הר"י מגאש לבבא בתרא טו ע"א; המכתם למגילה עמ' ט.

[40] רבי חיים פלטיאל בפירושו לְ-ל"ד, ה; רבי נתנאל מתימן בספרו 'מאור האפלה' בשורות האחרונות בספרו; ואולי נוספים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)