יומא | דף סז | מי שיש לו פת בסלו
במשנה (סז ע"א) נאמר שהאיש המשלח את השעיר היה הולך מסוכה לסוכה, ו"על כל סוכה וסוכה אומרין לו: הרי מזון והרי מים". הרושם העולה מדברי המשנה הוא שאיסורי אכילה ושתייה הותרו עבור משלח זה, והגמרא ממהרת לתקן רושם זה:
"תנא: מעולם לא הוצרך אדם לכך, אלא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו".
הברייתא מתארת תיאור עובדתי-היסטורי – "מעולם לא הוצרך אדם לכך", ולא ברור מדבריה מהי העמדה ההלכתית בנקודה זו: האם מותר היה למשלח את השעיר לאכול ולשתות? הראשונים נחלקו בשאלה זו. בתוספות הרא"ש (ד"ה לא) נאמר כך:
"אם היה צריך היו מאכילין אותו, ואפילו לא היה דוחה שילוח שעיר את העינוי כמו שדוחה את השבת וטומאה, מכל מקום אם היה צריך כגון שאחזו בולמוס היו מאכילין אותו".
השיטה העיקרית המובאת בתוספות הרא"ש היא שאין שום היתר מיוחד למשלח את השעיר, אלא שאם אחזו בולמוס והוא הגיע למצב של פיקוח נפש, היו מאכילים אותו (וכן מבואר בתוספות ישנים כאן). אמנם, בדבריו רמוזה גם אפשרות אחרת, המפורשת בדברי הרמב"ם (עבודת יום הכיפורים ג, ז):
"אם כשל כחו וצריך לאכול – אוכל".
מדברי הרמב"ם משמע שאין מדובר במצב של פיקוח נפש, אלא באכילה הנדרשת כדי להמשיך את עבודת השילוח.
מהו שורש המחלוקת בין השיטות?
נקודת מבט אחת יכולה להיות קשורה להבנת היחס שבין קדושת יום הכיפורים לעבודת יום הכיפורים. בגמרא להלן (פא ע"א) נאמר שעינוי יום הכיפורים לא הותר מכללו, היינו שאין הוא נדחה מפני עבודות המקדש, ויש בכך חיזוק לשיטת תוספות הרא"ש שאין השילוח דוחה את העינוי. לעומת זאת, את שיטת הרמב"ם ניתן לבאר על פי דברי האור שמח (שם), שלפיו הרמב"ם סבור שעבודת היום מהווה חלק מקיום קדושת יום הכיפורים, וממילא אין בה דחייה כלל. דווקא עבודות אחרות הנעשות במקדש אינן יכולות לדחות את קדושת היום, אך סדר העבודה של יום הכיפורים מהווה חלק מקדושה זו, ויש להעדיף את העבודה, שהיא קיום ציבורי ומרכזי, על פני העינוי של אדם פרטי.
נקודת מבט אחרת היא הבנת הכלל ש"אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". נראה שלדעת הרמב"ם כלל זה מתקיים דווקא כאשר למשלח יש אפשרות ריאלית לאכול מן הפת, ובכך הוא פחות "לחוץ" לאכול בפועל. לעומת זאת, לפי תוספות הרא"ש עצם העובדה שמראים לו מזון ושתייה שהוא יוכל לאכול במקרה של פיקוח נפש גורמת לכך שלא ירעב.
מחלוקת זו באה לידי ביטוי גם בסוגיה נוספת במסכת. לעיל (יח ע"ב) סיפרה הגמרא על אמוראים שהיו נושאים נשים באופן זמני במהלך מסעותיהם, ומשום שהיו בכך בעיות הלכתיות הסיקה הגמרא ש"יחודי הוו מיחדי להו, לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". בביאור הביטוי "יחודי הוו מיחדי" נחלקו הראשונים על אתר, כמובא בתוספות (ד"ה יחודי):
"פרש"י לא היו באין עליהן אלא מתיחדים עמהן ותו לא, והקשה ר"י: אם כן כיון דאסורין לבא עליה, מאי פת בסלו איכא?".
מדברי רש"י עולה שעצם הייחוד של הנשים מהווה "פת בסלו" גם אם אין היתר הלכתי לבוא עליהן בפועל. אפשר לדמות את דבריו לשיטת תוספות הרא"ש בסוגייתנו. לעומת זאת, לדעת ר"י דווקא כאשר מותר לבוא על הנשים בפועל הוי "פת בסלו", ודבריו קרובים לשיטת הרמב"ם אצלנו. מחלוקת זו נשזרת בסוגיות נוספות, כגון אשת יפת תואר (קידושין כב ע"א), מורדת (כתובות סג ע"ב) ועוד, ואכמ"ל.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)