"...ומה שנים, נמצא אחד מהן קרוב או פסול – עדותן בטלה, אף שלשה, נמצא אחד מהן קרוב או פסול – עדותן בטלה...
אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים? בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות – תתקיים העדות בשאר.
רבי אומר: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות. ואימתי? בזמן שהתרו בהן, אבל בזמן שלא התרו בהן, מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש?" (משנה ה ע"ב – ו ע"א)
"אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' יוסי, ורב נחמן אומר: הלכה כרבי" (גמרא ו ע"א).
התוספות הקשו על דין זה קושיה גדולה:
"קשה: היאך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט שיש במעמד קרובים, והיה לנו לומר דעדות הכשרים בטל, והאי דומיא דדיני נפשות דשרינן אשת איש שיש בה מיתת בית דין... וגם לרבי נמי קשה, שפעמים יתכוין אחד מן הקרובים להעיד!" (תוספות ו ע"א, ד"ה שמואל אומר הלכה כרבי יוסי).
מכוח קושיה זו באו התוספות לידי חידוש מרחיק לכת:
"לכן נראה לר"י דגם לר' יוסי לא אמרו דעדותן בטלה אלא דוקא באותן שמעידים בפני בית דין, אבל בשביל ראייה לחודה – לא".
דברי ר"י הם דלא כפירוש רש"י על המשנה (ד"ה בזמן שהתרו בהן), שממנו עולה כי די בראיית הקרוב או הפסול לבטל את עדות הכשרים. ונראה ששורש מחלוקתם בשאלה מה יסוד הפסול בנמצא אחד מהם קרוב או פסול (נאמקא"פ).
רש"י ביאר כי חילוקו של רבי יוסי בין נפשות לממונות נובע מדין "והצילו העדה".
התוספות, לעומתו, מצאו חילוק עקרוני בין נפשות לממונות: בדיני נפשות אין שום משמעות לעדותו של עד אחד, ואילו בדיני ממונות עד אחד מחייב שבועה. ונראה שכוונתם לומר שבדיני נפשות אין קיום לעדותו של עד אחד בפני עצמו, אלא רק לעדותה של כת עדים, ולכן אם נפסלה מקצת הכת – נפסלה כולה. אבל בדיני ממונות כל עד עומד לעצמו, אלא שהצטרפותם מחזקת אותם ונותנת להם מהימנות יתרה; אשר על כן, אף אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, לא בטלה אלא ההצטרפות עם אותו עד, אך לא עדות העדים הכשרים, והללו יכולים לשוב ולהצטרף בלעדיו. ובכן, שיטת התוספות מבוארת: לדעתם, פסול נאמקא"פ נובע מן ההצטרפות לכת העדים, ולכן רק מי שבא להעיד כלול בו. אך מהי שיטת רש"י?
יתכן ששיטתו תתבהר מתוך עיון בדברי הרי"ף המובאים בחידושי הרמב"ן על אתר. הרמב"ן הביא תשובה מהרי"ף, שעדות נאמקא"פ בטלה רק אם ידעו הכשרים שמצטרף לעדותם קרוב או פסול, אך אם לא ידעו – עדותם כשרה. הרמב"ן מבאר שלדעת הרי"ף, הפסול אינו משום שהכת בטלה, אלא משום שהעדים הכשרים נפסלים: עצם הצטרפותם מרצון עם עדים פסולים – די בה לפסלם! (מעין מה שמצינו בנקיי הדעת שבירושלים, שלא היו חותמים על השטר אלא אם כן יודעים מי חותם עמהם [סנהדרין כג ע"א].)
כמובן, זהו חידוש גדול, ועל כן ביאר רש"י – האוחז, כנראה, בעמדה דומה – שרבי יוסי מצמצם חידוש זה לנפשות בלבד; כשם שמצינו שבדיני נפשות ניתן לפסול עדות על "עוקצי תאנים" (ראה המשנה סנהדרין דף מ ע"א), כך ניתן לפסול עדים רק מפני שהסכימו להצטרף לעדים פסולים.
בזה תיושב בנקל גם תמיהתם של התוספות בעניין סידור גטין. אף שפעמים רבות נוכחים קרובים במעמד נתינת הגט – ויתכן שהם גם מתכוונים להעיד – נוהג העולם לייחד עדים מסוימים להעיד במקרים אלו. מכיוון שכך, אין העדים מתכוונים להצטרף עם שאר הנוכחים, כי אם זה עם זה בלבד, לפיכך אין הם נפסלים.