מכירת והחלפת ספרי קודש

  • הרב יהודה שביב

*

א. מבוא

נשאלה שאלה על ידי בחור מהישיבה: האם מותר לו להחליף ספר שכבר למד בו, ספר של אחד מרבותינו הראשונים, בספר אחר, של אחד מרבותינו האחרונים. ואף ששאלה מעין זו אינה צריכה לכאורה לפנים, שהרי דבר מקובל הוא למכור ולהחליף ספרים, הנה משנשאלה השאלה והוזקקנו לבררה, נתברר שאין היא כל כך פשוטה ומחוורת, ויש בהחלט מקום לעיון ולדיון. די אם נצטט דברי החתם סופר:

"כי אין היתר ברור לשום מכירת ספרים אלא כדי להספקת לומדי תורה".   (ליקוטי שו"ת חתם סופר, תשובה נח)

בבירור שאלה זו, יש צורך לדון במעמדם של ספרי קודש לעומת ספרי תורה, ואף לדון בשאלה אם נשתנו הדברים בעקבות המצאת הדפוס, ולחקור אם איסור המכירה הוא משום קדושת כתבי קודש, או שמא טעם תועלתני בדבר, שירבו הספרים ויהיו זמינים בכל מקום ובכל עת.

ואף זאת, האם דין הוא באדם עצמו, שאסור לו למכור, או שמא דין בחפצא, בספר, שיש לו מעמד מיוחד ולכן אינו בר מכירה, או שמא הבעיה היא ביחס שבין החפצא לבין בעליו, שאפשר שאין על הספר בעלות ממונית גמורה[1]. שאלה נוספת: האם יש להבחין בין ציבור ליחידים ואף בין סוגי יחידים, כמו בין אלו שפרנסתם בכך, לבין אלו המוכרים לפי המזדמן. נשתדל לגעת בכמה מן הנקודות, בכדי לענות תשובה על השאלה הנ"ל.

ב. איסור מכירת ספר תורה

שנינו במסכת מגילה:

"בני העיר שמכרו... מטפחות יקחו ספרים (נביאים וכתובים - רש"י); ספרים לוקחין תורה. אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים; ספרים לא יקחו מטפחות (שמעלין בקדש ואין מורידין - רש"י)". (ריש פרק ד[2])

רואים, אם כן, שמניחים כדבר פשוט אפשרות של מכירת ספר תורה ומכירת ספרי נביאים וכתובים, אלא שאת התמורה יש להקדיש לדבר מקודש יותר, מפני שמעלין בקודש. מעתה מה מקודש יותר מספר תורה? מה ניתן לעשות בדמיו? שאלה זו עולה מתוך בעיית הגמרא במגילה כז ע"א:

"איבעיא להו מהו למכור ספר תורה ישן ליקח בו חדש. כיון דלא מעלו ליה אסור, או דילמא כיון דליכא לעלויי עילוייא אחרינא - שפיר דמי"

נמצא, שפשוט לה לגמרא שתמיד יש להעלות בקודש. השאלה היא בספר תורה שאין דבר שיותר קדוש ממנו - מה יעשה בדמיו: האם ניתן לרכוש ספר תורה חדש אף שאין מעלין כאן בקודש? וכשמנסה הגמרא להוכיח מלשון המשנה "אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים" - משמע: ספר תורה ניתן ליקח, משיבה היא: "מתני' דיעבד, כי קא מיבעיא לן לכתחילה". תשובה לשאלת המכירה מעלה ר"י משום ר"מ[3]:

"אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה"[4].

ועוד שם:

"ת"ר: לא ימכור אדם ספר תורה אף על פי שאינו צריך לו (שיש לו אחר - רש"י). יתר על כן אמר רבי שמעון בן גמליאל: אפילו אין לו מה יאכל, ומכר ספר תורה או בתו - אינו רואה סימן ברכה לעולם".

נמצאנו למדים, שהאיסור אינו מחמת שישאר ללא ספר תורה בביתו, אלא אף שאינו צריך לו בכל זאת האיסור בתוקפו. על כורחך אין זה אלא דין בקדושת הספר, וכך עולה מפסק הרמב"ם:

"ספר תורה כשר נוהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול. ואסור לאדם למכור ספר תורה אפילו אין לו מה יאכל,[5] ואפילו היו לו ספרים רבים, ואפילו יש ליקח בו חדש. לעולם אין מוכרין ספר תורה אלא לשני דברים, שילמוד תורה בדמיו או שישא אשה בדמיו, והוא שלא יהיה לו דבר אחר למכור"[6].     (הלכות ספר תורה פ"י ה"ב)

נמצא, שהטעם לאיסור אינו היות הספר חסר בביתו, שהרי האיסור תקף גם כשיש לו ספרים אחרים או כשבידו ליקח חדש, אלא חסרון הספר בתודעתו ובנפשו. מכירת הספר יש בה משום זלזול חמור ופגיעה בקדושתו ובכבודו[7]. לא בכדי הקדים הרמב"ם להלכה את הקביעה: "נוהגין בו קדושה יתירה וכבוד גדול". ניתן לומר כי 'קדושה יתירה' הרי זו בחינה אובייקטיבית מצד החפצא, הספר, ואילו 'כבוד גדול' - בחינה סובייקטיבית מצד הגברא, - הוא המכבד את הספר.

ניתן לעמוד על חומרת הדבר מתוך כך שרבי שמעון בן גמליאל השמיע חומרת מכירת ספר תורה ובתו יחד, כאומר: מכירת זה מעין מכירת זו[8].

מעתה, כיצד נבין את האמור במנחות (ל ע"א):

"הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצווה מן השוק".

משמע קניית ספר תורה בשוק דבר אפשרי הוא ואולי אף רווח. אפשר שמדובר במוכר ללמוד תורה או לשאת אשה, או אולי מדובר בספר שנכתב על ידי סופר במיוחד לצורך מכירה. ומכירה כזאת ודאי אפשרית היא (ראה פסחים נ ע"ב, הדברים שם אמורים על פרנסתם של כותבי ספרים, אם מעשרת היא אם לאו, אבל ודאי שרצויה היא וחיובית).

ג. הסבת האיסור לספרי קודש

והנה מצינו לרא"ש, שהסב את ההלכה האמורה לגבי ספר תורה, גם לגבי ספרי קודש בכלל:

"... וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו, אבל האידנא שכותבין ספר תורה ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים, מצוות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת, לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיה, להגות בהן הוא  ובניו, כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב: ולמדה את בני  ישראל שימה בפיהם, ועל ידי הגמרא והפירושים ידע פירוש המצוות והדינים על בוריים. לכך הם הספרים שאדם מצווה לכתבם וגם לא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה"     (הלכות קטנות, הלכות ספר תורה א).

נוסף על חידושו של הרא"ש, המרחיב[9] את מצוות כתיבת ספר תורה גם לגבי ספרי תורה שבעל פה, ניתן לשמוע בדבריו טעם אחר לאיסור המכירה. לא בשל הכבוד הגדול והקדושה היתירה, אלא בשל הטעם התועלתני - שיהא בביתו ספר ללמוד בו[10].

נפקא מינה, אם בידו עותקים נוספים מאותו ספר, שאם האיסור מחמת הקדושה, עדיין איסור מכירה בתוקפו, כפי שמודגש ברמב"ם לגבי ספר תורה, אבל אם מטרת האיסור שיהיו הספרים מצויים בידו ללמוד, הרי יש לו כיוצא בו, ומדוע לא יוכל למכור את הספרים הכפולים?

ואפשר שתהיה נפקא מינה נוספת: כשהטעם הוא מחמת קדושה וכבוד, אם המכירה היא כדי להעלות בקודש - אין בכך פגימה בקדושה ובכבוד. אבל אם הטעם הוא כדי שיהיו מצויים בידו ללימודו, אפשר והאיסור למכור הוא גם על מנת לקנות ספר קדוש יותר (דוגמת החלפת ספר של אחרון בספר של אחד הראשונים[11]), הרי ספר זה שראוי לו ללמוד ממנו כבר לא יימצא בידו.

כך גם לאידך גיסא: מכירה תוך כדי הורדה בקדושה[12]. אם יסוד האיסור הוא מחמת קדושה - המכירה תהיה אסורה, אך אם יסוד מצוות הקנייה ואיסור המכירה הוא התועלת הלימודית - אפשר שיהיה מותר למכור.

אכן הפרי מגדים (אורח חיים סימן קנג, ס"ק כד) דן בשאלה אם ניתן למכור ספר תורה כדי לקנות גמרא ופוסקים[13].

ד. בין יחיד לרבים

הטור, באורח חיים סימן קנג, מבחין בין רבים שלגביהם תקפים איסורי מכירה של דברים שבקדושה[14], לבין יחיד:

"וכן כל יחיד בשלו יכול למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה אפילו ספר תורה..."[15].

ראה שם בבית יוסף, שהציע לדעת הרא"ש, שכל שנאמר לגבי יחיד הוא שאינו רואה סימן ברכה, אבל איסורא ליכא. אמנם, מביא הוא שם שמדברי הרמב"ם לא משמע כן. ואפשר שאכן הדבר נעוץ ביסוד האיסור: אם דין הוא בחפצא, היינו בספר וקדושתו, כי אז האיסור בתוקפו תמיד. אבל אם הוא נעוץ בגברא, וביותר אם הכל מחמת התועלת הלימודית שיהא הספר מזומן לו, הרי אין בכך כדי איסור על היחיד, וכל שאפשר לומר הוא, שאם ימכור - לא יראה סימן ברכה.

מסתבר לומר כי 'סימן ברכה שאינו רואה' הוא בהקשר כלכלי, וכדברי רש"י שם במגילה "אינו רואה סימן ברכה לעולם באותן הדמים", ומעין מה שמצינו לגבי העושה מלאכה בימים שראוי להתמסר לעניינים אחרים, כמו ערבי יום טוב, או כותבי ספרים ותגריהם כשעושים זאת רק למטרות כלכליות (פסחים, נ ע"ב), אבל אין בכך כל אזהרה כלפי מי שאינו מבקש למכור למטרת רווח ממוני אלא לתועלת לימודית - להמיר ספר בספר.

בשולחן ערוך, מביא המחבר את שתי הדעות:

"יש אומרים דיחיד בשלו, אפילו ספר תורה מותר למוכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה, כל שלא הקדישו לקרות ברבים, ויש מי שאוסר אלא אם כן ללמוד תורה או לישא אשה". (אורח חיים סימן קנג, סעיף י)

האם ניתן ללמוד מן הניסוח ('יש אומרים' לעומת 'ויש מי שאוסר'), שדעתו נוטה לכיוון הדעה הראשונה? ועיין במקבילה ביורה דעה סימן רפב סימן יח, גם שם הובאו שתי דעות: "יחיד שמוכר ספר תורה שלו ותשמישו, יש מי שמתיר להשתמש בדמיו ויש מי שאוסר"[16]. הרי לשון שווה לגבי שתי הדעות[17].

ה. מכירת ספרים למטרות לימודיות - מותרת

אם נחזור לשאלתינו - מכירת שאר ספרי קודש, נראה שבין כך ובין כך לא יהיה איסור, שכן ברמב"ם - האוסר בכל מחיר מכירת ספר תורה - לא מצינו איסור אלא רק לגבי ספר תורה, ואילו לרא"ש מתברר שאין הדברים אמורים אלא ברבים ולא ביחיד.

אכן כך מראים דבריו של הבית יוסף:

"ומה שכתב שחילק הרמ"ה בין ספר תורה לשאר ספרים, כן כתב נודע ביהודה בשם הריטב"א, וטעמא דמסתבר הוא, דהא לא אמרו דאין מוכרין אלא ללמוד תורה ולישא אשה אלא בספר תורה, אבל שאר ספרים אינם בכלל. ואפילו למה שכתב הרא"ש, וכתבו רבינו בטור יורה דעה, דהאידנא ספרי מקרא ומשנה וגמרא אין למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה, מכל מקום לא חמירי כספר תורה, ומעשים בכל יום שאדם מוכר ספריו...".

   (בית יוסף חושן משפט סימן רמח, ד"ה 'ואם אמר נכסי')

אמנם מקום יש לסייג בעקבות דברי החתם סופר בהערתו לשולחן ערוך אורח חיים שם, שכל זה מדובר כשיש לו ספר תורה אחר וכיוצא בו אבל אם אין לו אחר, אזי האיסור בתוקפו. סייג זה אפשר לו להאמר גם לגבי ספרים אחרים. שאם מצוות קנייתם היא בשל התועלת הלימודית, הרי איסור מכירתם תקף כל עוד אין לו אלטרנטיבה. אבל כשיש לו עותקים נוספים יהיה רשאי למוכרם.

ואילו ר"א פאפו מרחיק אף זאת "ואפילו יש לו ספרים שאינו יודע לקרות בהם או שיש לו כפולים, לא ימכור אם לא ע"מ לקנות אחרים תחתיהם"[18]. אבל על מנת לקנות ספר אחר לשם לימודו ודאי שיהיה מותר.

ו. דרגות בקדושת ספרים

כיוון שההיתר לענייננו הוא ברור, אין צורך לעסוק בשאלת דרגות קדושה בספרי תורה שבעל פה, אבל כיוון שאף זה נסתעף מן השאלה כדאי לצטט דבריו של ערוך השולחן:

"דוודאי כל ספרי קודש הם קדושים, אך זהו קדושה כללית, אבל בפרטי הקדושות זה למעלה מזה וספר תורה למעלה מכולם, זהו כשנכתבו לשם קדושת ספר תורה על הקלף כדין, אבל סתם ספרים כשלנו וכ"ש בספרים הנדפסים אין בהם פרטי קדושות, אלא כולם קדושתם שווה. וגם לענין הנחה זה על זה אין בהם מעלה זה על זה... ואין חילוק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ דכולם קדושים, ומניחים זה על זה".       (יורה דעה סימן רפג, סעיף ו)

וכן גם מספר בעל ה"קהלות יעקב", על גיסו בעל ה"חזון-איש" שלא היה מקפיד על כך[19].

 


*     המאמר התפרסם לראשונה ב"דף קשר" לתלמידי ישיבת הר עציון, גיליון 334 .

[1] לעניין זה מאלפת היא הוכחתו של ה"אור-שמח" מדברי הירושלמי בנדרים פ"ה ה"ה. (הדברים מובאים בשו"ת אחיעזר ח"ג, סימן עט. דברי האור שמח נכתבו בגלויה שצורפה למכתבו של שואל השאלה. ואגב יש לתקן שם: הראיה אינה מ"ר"פ השותפין" אלא מהלכה ה' שם). שם עלתה הוראה לאדם שקידש אשה בספר תורה - שאינה מקודשת. אבל ראה טיעוניו של ה"אחיעזר" לדחות ראיה זו.

[2] כך במשניות שבתלמוד הבבלי ומשנתנו שם בדף כה ע"ב. בסדר שבספרי המשניות ובירושלמי הרי זה פרק ג.

[3] שסופר היה (עירובין יג ע"א; סוטה כ ע"א, ועוד).

[4] ושאלת מכירת ספר תורה לשם קניית ספר אחר לא נפשטה שם. ונחלקו הראשונים בדבר, לדעת הרי"ף והרא"ש אין למכור ספר תורה כדי לרכוש אחר, ואילו מדברי הרשב"א למשנה נראה כאילו יהיה מותר לכתחילה למכור ספר תורה לצורך ספר תורה. ואילו מדברי הרשב"א לגמרא בדף כז, נראה כי רק בספר תורה יש בעיה בעניין זה, משום חומר קדושת ספר תורה, אבל בספרים אחרים ניתן יהיה למכור כי קדושתם פחותה. את הסיבות המתירות - לימוד תורה ונשיאת אשה - מצינו גם באיסור אחר, איסור יציאה מן הארץ, ראה בהלכות מלכים לרמב"ם, ה', ט. מסתבר שככל שמדובר בעניין שכרוכים בו כל חייו של האדם כמו הימצאות בארץ החיים או הימצאות תורת חיים בביתו, הרי רק דברים שהם עצמם חיים שלמים עבורו, כמו לימוד תורה ונשיאת אשה, אפשר להם לדחות חיים האצורים במקום או בקלף.

[5] קביעה זאת, שאסור למכור אפילו אין לו מה יאכל - עוררה תמיהת הגמרא, שהרי מפורש בירושלמי סוף ביכורים, שמותר למכור מפני חייו, קל וחומר מהיתר לצורך לימוד ונישואין. ואף מן הבבלי משמע שאיסור אין, שכל שאמרו הוא שאינו רואה סימן ברכה. ועיין בכסף משנה שהעלה שמחלוקת היא בירושלמי ונקט הרמב"ם לחומרא, ואף זה לא אמור אלא במי שמזונותיו מצומצמים, אבל כשיגיעו הדברים לפיקוח נפש ממש פשיטא שמותר, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש.

[6] יושם לב. לעומת הנוסח בגמרא שאמור כאילו בלשון המלצה ואולי אזהרה "לא ימכור... אינו רואה סימן ברכה" הרי הרמב"ם ניסח זאת בלשון איסור החלטי.

[7] איסור מכירה היא ביטוי לקדושה שבדבר, דוגמת האמור בחרמי כהנים: "כל חרם אשר יחרם איש לה' מכל אשר לו...לא ימכר...כל חרם קדש קדשים הוא לה'" (ויקרא, כ"ז, כח). וראה משנה, ריש מסכת מעשר שני, שאין מוכרין מעשר שני, ובירושלמי שם: "אין מוכרין אותו מפני שכתוב בו קדושה". ובתוספות פסחים עה ע"ב בשם הרשב"א, שאיסור מכירת מעשר שני בירושלים משום ביזיון מצווה. וראה מה שכתב בזה הרב האדר"ת, ב'זהב שב"א' הנספח לתוספות הרשב"א במהדורתו.

        ומכירת דבר בעל ערך סגולי יש בה זלזול. מכאן לחומר דינו של הגונב נפש ומכרה (שמות כא, טז).

[8] אפשר שמאחורי השוואה זאת, עומד הדימוי של תורה לבתו של הקב"ה, דימוי המופיע כמה פעמים בחז"ל, ראה למשל במדרשים ריש פרשת תרומה.

[9] מרחיב, שכן כתב הבית יוסף ביורה דעה סימן ער, שגם לרא"ש מצוות כתיבת ספר תורה בעינה עומדת. ועיין גם ב"שאגת אריה" סימן לו.

[10] ראה באוצר הגאונים לסנהדרין כא ע"ב, בהערה של המהדיר (הרב ד"ר ח"צ טויבש). הביא את דברי רבנו ירוחם, שציטט את דברי הרא"ש והוסיף: "וכן כתבו הגאונים" ולא נמצא מקורם. והצעת המהדיר היא, ללמוד מהעובדה, שבה"ג ורס"ג לא מנו מצוות כתיבת ספר תורה כמצוה בפני עצמה (לעומת הרמב"ם שמנאה בספר המצוות, מצוות עשה יח), כנראה מפני שראוה כסניף למצות תלמוד תורה. הרי זה מחזק סברתנו, שעיקר הטעם משום התועלת הלימודית.

[11] אבל, ראה להלן אם אכן קדוש יותר.

[12] היינו מבחינת המוכר, שכן מבחינת הספר מסתבר שלא ירד מקדושתו, שהרי ממשיך הוא לשמש כספר תורה אצל הקונה שינהג בו קדושת ספר תורה. ובזה שונה עניין מכירת הספר משאר פריטים שנימנו במשנה במגילה שם, ששאר פריטים כמו תיבה ומטפחות וכיוצא בזה אפשר להשתמש בהם שימוש של חול, ואילו הספר ישאר בקדושתו גם לאחר המכירה. ההורדה בקדושה היא ביחס למוכר, שאולי יקנה בדמיו דבר הפחות בקדושה.

[13] וראה ב"חיי אדם" סוף כלל לא, שאם אין יד האדם משגת יש לו להקדים רכישת גמרא ופוסקים לרכישת ספר תורה.

[14] אלא אם כן נעשתה המכירה על ידי ז' טובי העיר ובמעמד אנשי העיר, עיין שם.

[15] וכן ביורה דעה, סימן רפב: "וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: הלכך יחיד שמכר ספר תורה שלו, מותר להשתמש בדמיו, דדמי למכרוהו ז' טובי העיר" (וראה שם בבית חדש, שמן הרמב"ם משמע שאסור ליחיד להוציא דמי ספר תורה שמכר, לחולין). אלא שלשון הטור שם יכולה להתפרש במשמע של דיעבד, ולא כן לשונו באורח חיים.

[16] וראה ב"יד מלאכי", כללי השולחן ערוך, י"ג. וראה גם בפמ"ג, או"ח, קנ"ג שם.

[17] לעומת זאת לשונו החד משמעית ביורה דעה ריש סימן ער: "מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה... ואינו רשאי למכרו אפילו יש לו הרבה ספרי תורה... אבל ללמוד תורה או לישא אשה מותר למכור, אם אין לו דבר אחר למכור". ועיין בפתחי תשובה לסימן רפב, ס"ק טז, בשם "יד הקטנה", שהדברים בסימן ער אמורים במי שכתבה אם בעצמו ואם באמצעות סופר, ואילו האמור בסימן רפב ובאורח חיים אמור במי שקנה לעצמו. עוד ניתן להבחין בין אם יש לו ספרים אחרים לאין לו. זאת בעקבות דברי החתם סופר לאורח חיים סימן קנג שם. וראה במשנה ברורה קנג, ס"ק סב, שאפשר שביורה דעה הדברים אמורים בהקדיש ספר תורה לרבים  לקרות בו.

        וראה עוד באחיעזר הנ"ל בהערה 1, שאין למחות ביד המיקל ליחיד למכור ספר תורה.

        וראה עוד לעניין אי ההתאמה בפסקי השולחן ערוך, בהערת מהדיר חידושי הרשב"א למגילה, חיים זלמן דימיטרובסקי (הערה 64).

[18] פלא יועץ ערך 'ספר'. ועיין שם עוד בדבריו הפונים לכיוון כבוד הספר. וראה בספר שאלת חמדת צבי (לרמ"ד וולנר, ח"ד, סימן מ"א) שהאריך הרבה בעניינים אלו. ולדידו אפשר שחמור בימינו דין ספרים, מדין ספר תורה, שאלו נצרכים לו לאדם ללימודו בכל עת, ולכן אפשר שאף למתיר ליחיד למכור ספר תורה אין ההיתר תופס לגבי ספרים בכלל.

        מאידך ראה בספר הלכות קטנות להר"י חאגיז, שתוך כדי דיונו בשאלת הוצאת ספרי קודש לחו"ל, הוא מבחין בין סוגי ספרים, שאפשר שספרי תושבע"פ שיש להם דין ספר תורה הם רק "גמרות ומדרשים שהם דברי חז"ל, אבל פוסקים ומפרשים, שכל א' בונה במה בפני עצמו, קרוב אני לומר שאינן בכלל זה".

        דומה ששוב לפנינו הבעיה הבסיסית אם האיסור מפני קדושת הספרים, כי אז מקום להבחין, אבל אם מפני התועלת הלימודית כי אז אין לכאורה מקום להבחנה זאת.

        והנה רבי יוסף מולכו בחיבורו שלחן גבוה (יו"ד, ס' ר"ט, סקי"ג) כותב שאף שמשהומצא הדפוס, מצוה היא לקנות ספרים נדפסים, "מיהו אין להם קדושה חמורה כספר תורה שלא למוכרם אלא ללמוד תורה ולישא אשה, אלא מוכר ולוקח בדמיו בין ספרים בין שאר דברים".

        ויש להעיר שדבריו אמורים לשיטת הרא"ש, לרא"ש מסתבר שאיסור המכירה אינו מפני הקדושה אלא מפני התועלת הלימודית. (עוד יש להעיר בדבריו שכתב: "דקודם זמן הרא"ש כבר יצא הדפוס לעולם", וזו ודאי טעות. ובסוף דבריו העיר למצוטט מספר אחר על דברי הב"י, וטען שלא מצא. אכן לא נמצא באו"ח, כמצויין שם בטעות, אבל נמצא בחו"מ, סימן רמ"ח, וכנ"ל). וראה גם תשובתו של הרב הראשי, הריא"ה הרצוג, שו"ת 'היכל יצחק', חלק או"ח, סי' יז.

        לעצם הנושא ראה גם בסקירתו הקצרה של הרב פרופ' רי"ז כהנא בספרו "מחקרים בספרות התשובות" (ירושלים תשל"ג), עמ' 269-267.

[19] לעומת זאת, הוא עצמו, הסטייפלר היה מקפיד - כך מוסר נאמן ביתו ר"א הורביץ בספר שהוציא זה עתה "ארחות רבנו" (על ארחות חייו של בעל הקהלות יעקב).

        וכנראה נסמך על מה שמביא ב"בית לחם יהודה" על יו"ד שם, בשם ספר חסידים: "אין מניחים נביאים וכתובים ע"ג חומשים ולא ספרי תלמוד על ספר מקרא".