דילוג לתוכן העיקרי

מכירת שדה לצמיתות

קובץ טקסט

סיכום שיעור כללי שהעביר הרב לפני מספר שנים. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב. לשיעור נוסף של הרב באותו נושא - ראה ב"דף קשר" 44.

איסור מכירת שדה לצמיתות נלמד מהפסוק המופיע בחומש ויקרא בפרק כ"ה בפסוק כ"ג:

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:"

מה פשר איסור זה? כפי שניתן לראות, התורה ניסחה את האיסור בלשון קביעת עובדה, ולא בלשון ציווי. מכאן שעלינו לברר: האם קיים איסור למכור שדה לצמיתות, או שמא שהתורה קובעת שמכירה כזו לא תיתכן ואינה חלה? במידה ונבין שאכן הפסוק קובע איסור, עולות כמובן השאלות בנוגע לתוכן האיסור ולמחוייבים בו.

הסבורים שהמכירה אסורה

רש"י שם מסביר:

"והארץ לא תִמכר - ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהא הלוקח כובשה:"

רש"י סובר שהפסוק קובע איסור ממש, ואיסור זה מוטל על הקונה. כפועל יוצא של דעה זו, קובע רש"י שהקונה אינו עובר על האיסור בשעת המכירה, אלא כאשר הוא אינו משיב את השדה בשנת היובל[1]. על פי דעת רש"י, האיסור רלוונטי רק כאשר היובל נוהג.

הרמב"ם מסכים עם רש"י שמדובר באיסור, אך חולק עליו לגבי תוכנו. הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל בפרק י"א בהלכה א' פוסק:

"ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות, שנאמר: 'והארץ לא תמכר לצמיתות'. ואם מכר לצמיתות - שניהם עוברין בלא תעשה, ואין מעשיהן מועילין אלא תחזור השדה לבעליה ביובל:"

הרמב"ם קובע שהאיסור מוטל על שני הצדדים, על המוכר ועל הקונה. מתוך דברים אלו ניתן להסיק שהאיסור איננו קשור לסירוב הקונה להחזיר את הקרקע, וכמו כן נראה שלדעתו האיסור חל בשעת המכירה עצמה[2].

יש מקום לדון האם לשיטת הרמב"ם קיימת משמעות למציאות בשטח, מעבר לתנאי המכירה. מה הדין אם השדה נמכר כאשר היובל נהג, אך לפני שהגיעה שנת היובל - היובל הפסיק לנהוג והשדה לא חזרה? האם המוכר והקונה עברו על איסור, כיוון שהשדה בפועל נמכרה לצמיתות, או שמא הם לא עברו כיוון שמכרו בשעה שהיובל נהג? דוגמא נוספת היא קונה שקנה את השדה לצמיתות אך מתחרט ורוצה להשיב את השדה - האם תועיל השבת השדה, או שמא הוא כבר עבר על האיסור ברגע שקנה שדה לצמיתות?

לעומת דברים אלו, כותב הרמב"ם בספר המצוות בלא תעשה רכ"ז:

"שהזהירנו שלא למכור אחוזתנו בארץ ישראל מכירה קיימת, והוא אמרו 'והארץ לא תמכר לצמיתות'."

לגבי תוכן האיסור כפי שמופיע בדברי הרמב"ם בספר המצוות, מעלה הרמב"ן שאלה:

"ולא נתבאר לי עניין המניעה הזאת. שאין אדם חייב להזכיר בשעת ממכרו ולומר 'עד היובל אני מוכר', אבל כל הממכרים נעשים בסתם - 'שדי מכורה לך', 'ביתי קנויה לך', והיובל מחזיר המכר לבעליו. בין בסתם בין במפרש, לעולם כמו שאמרו יובל - אפקעתא דמלכא הוא."

לכאורה, וכך יציע הרמב"ן בהמשך דבריו, הרמב"ם מתכוון למקרה שהמוכר והקונה הסכימו במפורש שהשדה תימכר לצמיתות. ממשיך הרמב"ן ואומר:

"וראיתי לרבינו שלמה בפירוש התורה שאמר שזה ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל, שלא יהיה הלוקח כובשה. ואין משמעות זה באזהרה הזו, לפי שהיא על המוכר ולא על הלוקח. ואולי נפרש בו 'והארץ לא תהיה נמכרת לך לצמיתות' - שתחזיק בה לעולם. ואיפשר עוד שנאמר שהיא מניעה שלא יאמרו בפירוש 'הריני מוכרה לך לעולם', אפילו לאחר היובל."

הסבורים שהמכירה אינה תקפה

כל דברי הראשונים שהבאנו מבוססים על ההנחה שמדובר באיסור. אמנם, הבה"ג וה'יראים' השמיטו מצווה זו מרשימת המצוות, ועל כן נראה שלדעתם לא מדובר על איסור. הרמב"ן מציע הצעה דומה:

"והמובן בלאו הזה מדברי בעל ההלכות שאינו מניעה כלל, אבל צוה 'ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ', לפי שאין הארץ הזאת נמכרת לצמיתות מפני שאינה שלכם, אבל אתם גרים ותושבים בה עמו. ולכן לא כתב בעל ההלכות זה הלאו, לפי שהוא אצלו שלילות, לא מניעה, ואיננו כמו שחשד אותו הרב שלא יבין ענין השלילות כלל."

התורה קבעה גבולות והגבלות על האנשים המבצעים מכירת קרקע, וקבעה שקרקע אינה יכולה להימכר לצמיתות כלל.

שיטת הרמב"ן

אמנם, מסקנת הרמב"ן היא שאכן קיים איסור למכור שדה לצמיתות, אך האיסור קשור למכירת חלקים מארץ ישראל לנכרי, כאשר אין קשר בין איסור זה לאיסור "לא תחנם":

"והנראה מדבריהם אלו, שהיא מניעה שלא נצמית הארץ ביד הגוים, ולא נעזבנה להם בממכר מוחלט. והענין, כי כאשר נצטוינו בגופותינו הנמכרים לגוים שאין להם קנין הגוף בנו כמו שדרשו 'ואין הם קונים מכם', והוזהרנו מעבודת פרך שאמר 'לא ירדנו בפרך לעיניך', ושנוציא אותם מידו ביובל שנאמר 'ויצא ביובל הוא ובניו עמו', ופירש טעם כל זה 'כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים' - כן הוזהרנו בנחלת הארץ. אחרי צוותו חזרת הקרקעות ביובל, שצוה על הלוקח להחזירם, צוה עוד על המוכר שיזהר שלא תמכר הארץ לצמיתות והוא למי שיחזיק בה ולא ינהוג בה דין יובל עמנו - הם הגוים, אבל נשמר שתהיה מכירתנו בה שתחזור אלינו על כל פנים, ולא נניח אותה בידם לעולם. ונתן בה טעם כטעם הנזכר בגופות זה שנתן טעם לארץ, לפי שהארץ שלו יתעלה ויתברך, ואנחנו כולנו גרים ותושבים עמו, ולא יחפוץ להושיב בה אחרים זולתינו רק בידינו תשאר ואלינו תחזור."

הגוי איננו מצווה על דיני היובל, ועל כן מכירה לגוי היא בהכרח מכירה לצמיתות, ואת זה אוסרת התורה. מוקד איסור "לא תחנם" נעוץ בעצם נתינת החניה לגוי בקרקע, ואילו מוקד האיסור בו אנו עוסקים הוא הפקעת השדה מדיני היובל. האיסור הוא על מכירה לצמיתות, והמקרה שבו הדבר אפשרי הוא מכירה לגוי. מוקד הבעיה, לפי הרמב"ן, הוא יציאת הקרקע מתחת ידי כנסת ישראל.

מהו מוקד האיסור לדעת הרמב"ן? האם הפגיעה במישור הלאומי, בכך שהשדה יוצאת מידי ישראל, או שמא הפגיעה במישור הדתי, בכך שהשדה אינה שייכת לאדם אלא לקב"ה והוא נתנה לישראל? הרמב"ן מזכיר את שני המוקדים, אך בתורת כוהנים מודגש פן הפגיעה במלכות שמים:

"'והארץ לא תמכר לצמיתות... כי גרים ותושבים אתם' - אל תעשו עצמכם עיקר."

חלות המכירה

האם קיימת דרך לעקוף את האיסור ולמכור שדה לצמיתות? ביחס לשמיטת כספים, לדוגמא, אם הלווה והמלווה התנו שהשמיטה לא תשמט את החוב - היא אינה משמטת אותו. האם הוא הדין במכירת שדה לצמיתות?

לפי רוב הראשונים, כאשר המכר נעשה סתם, היובל משמט את המכר ע"י הפקעת הקב"ה - 'אפקעתא דמלכא', בלי קשר לתנאים שהצדדים למכירה הסכימו עליהם. כל הראשונים מסכימים שהיובל משמט מכר קרקעות, אפילו נעשה בלי התניה ואפילו המוכר אינו דורש את שדהו בחזרה. לעומת זאת, ביחס למכירה שהצדדים התנו בה במפורש שהיובל לא ישמט, נחלקו הראשונים.

הרמב"ן בספר המצוות מעיד שהרמב"ם סובר שמכירה כזו מועילה:

"וראיתי לרב בחיבורו הגדול שמתנין ביובל על מנת שלא יחזירנו ביובל, כדרך שאמרו בשביעית."

אמנם, ברמב"ם שלפנינו דין זה איננו מופיע.

ההבנה המקובלת היא שבכל מקרה המכר איננו חל לצמיתות. מדוע הלוואה בתנאי "על מנת שהשביעית לא תשמט" חלה, ואילו מכירה "על מנת שהיובל לא ישמט" אינה חלה? נראה שהחילוק הוא שבהלוואה - המלווה אינו עובר על הלאו בשעת ההלוואה, אלא רק בשעת הפירעון, כאשר הוא נוגש את הלווה. לעומת זאת, ביובל - הצדדים עוברים על האיסור כבר בשעת המכירה, ומכירה הכרוכה באיסור אינה חלה.

היו שרצו להוכיח זאת אף מדברי הגמרא. הגמרא במסכת בבא מציעא בדף ע"ט דנה במקרים שבהם המכר חל למרות שהוא נוגד את דיני היובל, ומביאה דוגמא של מכירה לשישים שנה. חלק מהראשונים מסיקים מכך שהגמרא לא הביאה מקרה של מכירת שדה לצמיתות כיוון שמכירה כזו אינה מועילה.

מהם הנימוקים לכך שמכר לצמיתות אינו חל? בראשונים מצאנו הסברים שונים. ה"נימוקי יוסף" שם בבבא מציעא מביא בשם הרשב"א:

"וטעמא דאין לו זכות כדי להתנות עליה משום שאינה שלו, שהיא קודש לה', דכתיב 'כי לי כל הארץ'."

מבחינה מציאותית, לדעת ה"נימוקי יוסף", האדם אינו בעלים מלא על שדהו, ועל כן הוא אינו יכול למכור אותו לצמיתות. אמנם, על הסבר זה יש להקשות: כיצד ניתן למכור שדה לצמיתות כאשר אין היובל נוהג, והרי עדיין הבעלות אינה מלאה? ניתן להסביר שאמנם קיים חסרון בבעלות, אך ההשלכות של חסרון זה מתבטאות רק בשנת היובל, וכאשר היובל אינו נוהג - שנת היובל אינה מגיעה.

נימוק נוסף מופיע בריטב"א שם בבבא מציעא:

"טעמא משום דיובל אפקעתא דמלכא היא, משום 'כי לי הארץ'."

במילים אחרות, אפילו אם למוכר הקרקע יש את כל הבעלות הנדרשת על מנת למכור את השדה לצמיתות, בכל זאת בעלותו מופקעת בשנת היובל.

הרמב"ן במכות בדף ג' ע"ב מביא נימוק נוסף:

"ועוד אני אומר, שזה הכתוב אזהרה למוכר הוא שלא ימכור לצמיתות, וכל היכא דלמוכר אזהר רחמנא - ליכא תקנתא בתנאין, דלאו דבר שבממון הוא, כיון דמוכר נמי הוא מוזהר ולא מצי מחיל, דמי לריבית דאזהריה רחמנא ללוה, ולא מצי לאתנויי 'על מנת שלא יהא בו משום ריבית'."

הרמב"ן משווה את איסור מכירת הקרקעות לצמיתות לאיסור ריבית. ביחס לאיסור ריבית, נחלקו הרמב"ם והגאונים בדינם של שני אנשים המלווים זה לזה בריבית. הרמב"ם בהלכות מלווה ולווה בפרק ד' בהלכה י"ג מביא את דעת הגאונים:

"הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל למלוה ברבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח, אף על פי שקנו מידו שמחל או נתן מתנה - אינו מועיל כלום, שכל רבית שבעולם מחילה היא, אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו, ולפיכך אין המעילה מועלת ברבית, אפילו ברבית של דבריהם."

הרמב"ם חולק על שיטה זו, אך נראה שלדעת הגאונים מחילת הלווה אינה מועילה בריבית כיוון שמטרת התורה באיסור זה אינה ההגנה על הלווה אלא מניעת תופעה פגומה הקיימת בעולם. על כן, אין משמעות לכך ששני הצדדים הסכימו על הריבית.

מדברי הרמב"ן עולה שכאשר התורה הטילה איסור רק על צד אחד (על המלווה בריבית או על הקונה לצמיתות) - משמעות הדבר היא שמטרתה להגן על הצד השני (על הלווה או על המוכר), ועל כן אם הוא מחל - תנאו קיים. לעומת זאת, במידה והאיסור מוטל על שני הצדדים - משמע שהתורה רוצה להימנע ממעשה זה לגמרי, ואין שום משמעות לתנאי שנעשה בין שני הצדדים.

ייתכן שגם הרמב"ן מסכים שדיני הריבית הם 'דיני ממונות', והכללים הרגילים של דיני ממונות חלים עליהם, אלא שהתורה אסרה הלוואה בריבית ועל כן תנאי כזה בטל. לחילופין, ייתכן שדעת הרמב"ן קיצונית יותר: הוא סובר שדיני הריבית כלל אינם מצויים בתחום דיני הממונות אלא בתחום האיסורים שבין האדם למקום, וממילא הכלל של "כל דבר שבממון תנאו קיים" אינו חל עליהם[3].

בפירושו לתורה ובספר המצוות מושך הרמב"ן לכיוון שונה. הרמב"ן מקשר בין דין זה לבין מחלוקת אביי ורבא בדבר חלותו של מעשה שאסרה התורה - "כל מילתא דאסר רחמנא, אי עביד לא מהני". התורה אסרה מכירה לצמיתות, ולכן מכירה כזו אינה חלה. הסבר זה שונה לחלוטין מההסבר שנותן הרמב"ן בפירושו למכות, כיוון שהוא נובע מהמחלוקת הכללית בין אביי ורבא, ולא מדין מדיני מכירת השדות לצמיתות.

נראה שניתן לקשר בין דברי הרמב"ן לבין שאלת מוקד האיסור, שעסקנו בה לעיל. אם מוקד האיסור נעוץ בפגיעה בכנסת ישראל - ייתכן שתנאי כזה יחול, אך אם האיסור פוגע גם במלכות הקב"ה - סביר שהמכר לא יועיל על אף הסכמת הצדדים.

 

__________________________

[1] האם לוקח שאינו מחזיר למוכר את השדה עובר גם על איסור גזל? ייתכן לומר שמשום שהמכירה הייתה כתקנה - הקרקע שייכת ללוקח, אלא שהוא חייב להחזירה למוכר בשל מצוַת היובל, ואם אין הוא מחזיר - הוא מבטל את מצוַת היובל אך אינו עובר על איסור גזל. כמובן, שאלה זו כרוכה בשאלה האם בכלל קיים מושג של 'גזל' בקרקעות, ואכמ"ל. שאלה מסוג זה עולה במספר תחומים. כך, למשל, על פועל בשדה נאסר לקחת פירות לכליו ("ואל כליך לא תתן"), ויש מקום לדון האם פועל שנתן פירות לכליו עובר גם על איסור גזל.

[2] ואכן, קיימים מקרים בהם איסור חל על שני אנשים, אך בעיקר על אחד מהם והשני עובר רק בגלל שותפותו במעשה העבירה. כך, למשל, באיסורי ביאה רגילים - האיסור חל הן על האיש והן על האישה, ואילו באיסורי הביאה המיוחדים לכוהנים, הקשורים לפגיעה בקדושתם - האישה אמנם לוקה, אך ברור שהאיסור חל עליה רק משום שותפותה עם הכוהן במעשה העבירה, שהרי היא אינה מחללת את קדושתה. אף ביחס לאיסור זה, ייתכן שהאיסור שחל על הלוקח הוא רק תוצאה של שותפותו בעבירה עם המוכר.

[3] כך ניתן להבין מדוע הלכות ריבית נמצאות בשולחן ערוך בחלק "יורה דעה", ולא בחלק "חושן משפט".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)