מלאכה שאינה צריכה לגופה- חלק ד'- שיטות חכמי ספרד והגאונים

  • הרב ברוך גיגי

מבוא

הזכרנו בשיעור הקודם את הסתייגותו של הר"ן משיטת הרמב"ן בעניין מצוות מילה. הרמב"ן קבע שמילה היא מלאכה הצריכה לגופה, אך היא נחשבת  כמקלקל, כי גופו חבול. תיקון המצווה לדעת הרמב"ן הוא תיקון שמחוץ לגופה של מלאכה ואינו נחשב תיקון לרבי שמעון. הר"ן סבר שאין לנתק בין הדברים. אם צורך מצווה הופך את המילה לצריכה לגופה, היה צריך גם להגדיר את המלאכה כתיקון.

שיטת הר"ן

בעקבות קושיה זו חידש הר"ן שם דרך חדשה בהתבוננות על מלאכה שאינה צריכה לגופה.

אלו דבריו שם:

"לפיכך אני אומר דהכי קאמרינן לרבי שמעון כיון דסבירא ליה דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, כל שאתה מוסיף תיקון בדבר שאינו מגופה של מלאכה אי אתה מוסיף חיוב במלאכה, אדרבה אתה מוסיף בה פטור, דכל היכא שהתיקון שאינו מגופה יותר חשובה מלאכה הוא יותר נגררת אצלו והיא נעשית טפילה לאותו דבר שהוא פוטרה ומגרע כחה, הילכך כיון דגלי רחמנא דמילה מלאכה היא דהא אצטריך למשרייה, שמע מינה דמקלקל בחבורה חייב שאי אפשר לך לומר שמפני תיקון מצוה שבה חייב עליה שהתיקון שאינו מגופה של מלאכה אינו מוסיף בה חיוב אלא פטור וכאן אין אותו תיקון שאינו מגופה של מלאכה [פוטרה לפי שאין אותו תיקון מגופה של מלאכה] נמשך ויוצא מעצמו של מלאכה מגופה אלא מחמת מקרא שצותה התורה בכך דאין המלאכה טפלה [לו], הילכך כיון דגלי לן קרא דחובל דמילה מלאכה היא, ש"מ דמקלקל בחבורה חייב ולא פטרה משום מלאכה שאינה צריכה לגופה מטעמא דכתיבנא.

ורבי אבוהו ה"ק מדגלי לן רחמנא הכי בהבערה ומילה ש"מ דמקלקל במלאכות הללו חייב כל היכא שאינו נמשך מעצמן תיקון שאינו מגופן עד שתהא מלאכה ראויה להיותה טפלה לאותו תיקון, דומיא דהורג את הנחש כדי שלא ישכנו ודומיא דחובל ליטול את הקוץ דפטריה בהו אליבא דרבי שמעון בפרק ואלו הן הנחנקין, לפי שתיקונין הללו יוצאים מעצמן של מלאכות ואינן מגופן וראויות מלאכות הללו ליתבטל ולהיותן טפילה לאותן תיקונין שהן נעשות בשבילן כפי מנהגו של עולם, ובכהאי גוונא לרבי שמעון פטור ורבי יוחנן שתקיה לרבי אבהו דאמר ליה שאינה משנה שאין ללמוד מקלקל גמור בחובל ומבעיר (ממילא) [ממילה] והבערה דבת כהן משום דבהנהו הרי הוא מתכוין לדבר ואף על פי שאותו דבר אינו מגופו של מלאכה אין המלאכה מתבטלת ונגררת אחר אותו דבר כדי שיפטר עליה שאותו דבר אינו יוצא מטבעה של אותו מלאכה אלא מחמת מצותו של מקום, הילכך כל שעושה מלאכתו בכונה מלאכת מחשבת מקריא להיות מחייב עליה אבל מקלקל גמור מלאכה של שטות היא ואי אפשר שתהא קרויה מלאכת מחשבת שיתחייב עליה. הילכך אם תמצא לומר משנה אליבא דרבי שמעון חובל בצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו שהוא מתכוין לאיזה דבר ואף על פי שהיא מלאכה של קלקול חייב עליה לרבי שמעון בין שתאמר שיהא אותו התיקון מועט שיש בה מגופה של מלאכה או שאינו מגופה של מלאכה שאם הוא מגופה של מלאכה אינו בדין שהוא פוטר אותה, ואפי' תאמר שאינו מגופה של מלאכה כיון שאין דרכן של בני אדם לחבול בשביל כלב או להבעיר בשביל האפר אלא זה בלבד הוא שעשה כן מפני שהיה צריך לרפואה או לכיוצא בה, הילכך אין המלאכה נגררת אחר אותו תיקון כדי שיפטר עליה משום מלאכה שאינה צריכה לגופה ולפי' הוא חייב עליה אליבא דרבי שמעון ולרבי יהודה פטור כיון שהיא מלאכת קלקול דליכא למילף ממילה דמה לי מתקן מילה מ"ל מתקן כלי כלומר דתיקון חשוב גמור הוא ואף על פי שאינה מגופה של מלאכה לא איכפת ליה לרבי יהודה כנ"ל".

(שבת קו ע"א ד"ה לפיכך)

נראה לי שכך יש לבאר את דבריו:

עד כה ראינו שהראשונים עוסקים בהגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה, האם הדבר נקבע על פי הצורך שלשמו נעשתה המלאכה במשכן, או שמא הוא נקבע על פי התועלת שהאדם מפיק מן המלאכה – כאשר ההנאה חיובית אזי הרי זו צריכה לגופה וכאשר מדובר בסילוק נזק הרי זו אינה צריכה לגופה.

בעיקרון זה, מסכים הר"ן עם גישתו של הרמב"ן הסובר שהאדם צריך להפיק הנאה חיובית מגוף המלאכה כדי שתיחשב המלאכה כצריכה לגופה.

אמנם, בעוד שהרמב"ן רואה את הנקודה הזו כמגדירה את דין מלאכה שאינה צריכה לגופה, והגדרה זו עומדת בפני עצמה, הר"ן רואה את הדברים כפותחים את הפתח להבנת יסוד הדין שלפנינו.

כאשר אדם עושה מלאכה ומפיק הנאה חיובית ממעשה המלאכה עצמו, הרי הוא רוצה במלאכה וצריך אותה, ולפיכך חייב לכוליה עלמא. אולם, אם הוא עושה מלאכה שאין לו בה הנאה חיובית, והיא רק מסלקת ממנו נזק כלשהו, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה.

לדוגמא, המוציא את המת מן הבית, אין לו הנאה חיובית והוא רק מסלק הטומאה או את הריח הרע מן הבית, ופטור על מלאכה זו מפני שהצורך שלשמו נעשית המלאכה מטפיל[1] אליו את המלאכה ומבטל ממנה שם מלאכה. במקרה זה, הפעולה לא תוגדר כמעשה הוצאה אלא כסילוק טומאה או ריח רע, שאינן מלאכות.

להבהרת העניין, נדגים באופן נוסף ע"י המקרה של החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה. במקרה שהעושה זקוק לגומא, הייתה זו מלאכה הצריכה לגופה. זאת משום שהמלאכה היא יצירת הגומא, שינוי פני הקרקע, ומכיוון שנהנה מן הגומא, הרי רוצה במלאכה וצריך אותה, ולפיכך חייב. אולם, אם העושה זקוק רק לעפר, הרי הצורך בעפר מטפיל אליו את הפעולה והאדם מוגדר כמייצר עפר ולא כמייצר גומא, ולפיכך פטור, מפני שייצור עפר אינו מלאכה.

לדברי הר"ן, זוהי סיבת הפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה.

אולם, במקרה שבו אדם יעשה מלאכה לצורך שאינו מוגדר כצורך לגופה, ומסיבה כלשהי לא יוכל צורך זה להטפיל אליו את המלאכה, הרי מלאכה זו תיחשב כמלאכה הצריכה לגופה.

נדגים במקרה של המל את הערל. הנחת העבודה של הר"ן היא שלולא מצוות מילה אין שום רצון להיות נימול. אם כן, הסיבה היחידה לרצות במלאכה היא צורך המצווה, והפקת ההנאה היא בעשיית המצווה ולא בעשיית המלאכה. עשיית המצווה אינה חלק מגוף מעשה המלאכה, לפיכך לכאורה הצורך היה אמור להטפיל את המלאכה אליו, משום שהוא מחוץ למלאכה, והיה עלינו להגדירו כעושה מצווה ולא כעושה מלאכה.

אולם,  מכיוון שהצורך הוא צורך רוחני ולא צורך פיזי, אי אפשר להטפיל אליו את המעשה הפיזי. לפיכך, המעשה נשאר מעשה מילה, מעשה של תיקון הערלה, ואף על פי שאין לו הנאה מן המעשה אלא מן המצווה, ייחשב עדיין כמלאכה הצריכה לגופה. ומכל מקום, כיוון שהתיקון אינו בגוף המלאכה אלא במצווה אין זה נחשב מלאכת תיקון אלא מקלקל.

הר"ן הביא בדבריו שתי דוגמאות נוספות: הורג את הנחש שלא יזיקנו וחובל כדי ליטול את הקוץ. בשני המקרים, האדם אינו מפיק הנאה חיובית מן ההריגה או מן החבלה, אלא הוא מבקש להציל עצמו מן הנחש (סילוק הנחש) ומבקש לרפא עצמו בהוצאת הקוץ (סילוק הקוץ).

מכיוון שהצורך נובע בצורה טבעית מן המלאכה, הרי המלאכה טפילה לו, ואנו רואים אותו לא כצד והורג נחשים אלא כמציל עצמו, וכן אין לראותו כחובל אלא כמרפא. רפואה והצלה אינן מלאכות, לפיכך הוא פטור.

באותה סוגיה מחייב רבי יוחנן חובל בצריך הדם לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו, לשיטת רבי שמעון הדורש מלאכה הצריכה לגופה.

אם נראה ונגדיר את מלאכת חובל כהוצאת הדם, ואת מלאכת מבעיר ככילוי החומר ויצירת האפר, אזי ברור שזוהי מלאכה הצריכה לגופה, ואע"פ שהוא תיקון קטן, יש לחייב בזה בחובל ומבעיר בגלל חידוש הכתוב של מקלקל בחבורה ובהבערה. אם נגדיר מלאכות אלו באופן אחר, ונראה את הצורך שלפנינו כצורך שאינו מגופה של מלאכה, היינו צרכים לכאורה להטפיל לו את המלאכה, ולפטור מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה.

אמנם, כאן כתב הר"ן תנאי נוסף, והוא שאין להטפיל מלאכה לצורך שולי. מכיוון שרוב בני האדם אינם הורגים וחובלים בשביל לתת דם לכלב, ואין מבעירים רק בשביל האפר, אי אפשר לראות את הפעולה כייצור דם או ייצור אפר, ולפיכך אנו רואים זאת כמלאכה הצריכה לגופה.

לסיכום: אין להטפיל מלאכה לצרכים שאינם מגופה של מלאכה אלא בשני תנאים:

  • כשיש צורך טבעי ופיזי הנובע מן הפעולה – ולא כשהצורך הוא רוחני, ואינו נובע באופן טבעי מן הפעולה.
  • אפילו בצורך טבעי, אין מטפילים אלא כשמדובר במעשה נורמטיבי, שבני אדם עושים כן. אולם, מעשה שאין רוב בני אדם עושים אותו לצורך זה, אי אפשר להטפיל את הפעולה לצורך זה.

זהו, אם כן, עיקר חידושו של הר"ן. אדם המפיק הנאה ממעשה המלאכה הרי הוא נהנה בה וצריך אותה, וממילא נחשב כעושה את המלאכה וחייב. אם הוא אינו מפיק הנאה מן המלאכה עצמה, אלא מן הרצון והצורך שאינו מגופה של מלאכה, אזי באופן עקרוני  יש לפוטרו משום שהפעולה נטפלת לצורך שהוא חוץ לגופה של מלאכה, ואינו נחשב עושה מלאכה אלא ממלא את הצרכים שאינם מלאכות[2].

 

שיטת הגאונים

כתב רבנו חננאל:

"רבה כר' שמעון סבירא ליה, דאמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומדקדקי רבנן בההיא דקא מפטר המוציא את מת דהני מילי דהיכא דלית ליה ריחא דאי אית ליה ריחא נמצאת הוצאתו מלאכה שצריכה לגופה ותניא בפרק אמר רבי עקיבא בסופיה המוציא ריח רע כל שהוא ואית לה להא מלתא סייעתא בתלמוד ארץ ישראל ומלתא דמוכחא היא".

          (על הסוגיה צד ע"א, נדפס בש"ס בדף צה ע"ב)

 

לדעת רבנו חננאל הוצאת המת שהסריח היא מלאכה הצריכה לגופה וחייבים עליה. יסוד שיטה זו מצוי בירושלמי שבת:

"תני אף ריח רע כל שהוא א"ר אילא אף רבי שמעון מודה בה. מודי רבי שמעון באיסורי הנייה".

            (פרק ט' הלכה ו')

לשיטת הירושלמי, אף רבי שמעון מחייב בהוצאת ריח רע וכן בהוצאת איסורי הנאה. בעקבות סוגיה זו אמרו בירושלמי שם להלן בעניין הוצאת המת:

"את המת במיטה חייב. דברי הכל לא כן תני אף ריח רע כל שהוא. ואמר ר' אילא אף ר' שמעון מודה בה. ומודה ר' שמעון באיסורי הנייה. א"ר יודן תיפתר במת עכו"ם ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו".

           (פרק י' הלכה ה')

 הירושלמי נאלץ להעמיד את המשנה שרבי שמעון פוטר מוציא את המת, במת גוי – שאינו אסור בהנאה, ובמת שאין בו ריח רע. כל זאת משום שרבי שמעון מודה בהוצאת ריח רע או באיסורי הנאה שחייב[3]. אולם, רוב הראשונים בבלי התנגדו לדברי הירושלמי הללו, וביארו את הברייתא המחייבת בהוצאת ריח רע שהוא משום שהשתמשו בו לרפואה, כדברי רש"י שם:

"ריח רע - שמעשנין בהן חולין ותינוקות, כגון חלטית להבריח מעליו מזיקין[4]".

וכן כתב הרשב"א בדף צד ע"א:

"והמוציא ריח רע כל שהוא ששנינו בפרק אמר ר' עקיבא (צ' א') שהוא חייב, אף רבי שמעון מודה בה ובשהוציאו לצורך רפואה לגמר בריח רע והרבה עושין כן".

 

 בעל המאור הביא דברי הירושלמי ושיטת הגאונים, ודחה אותם:

"והא דתנו רבנן המוציא ריח רע כל שהוא יש לפרשה בצריך לרפואה לגמר בריח רע והרבה עושין כן, ובירושלמי נמצאו דברים שלא על דרך התלמוד שלנו ולא על דרך הפירוש שלנו שפירשנו והכן גרסינן התם את המת במטה חייב דברי הכל לא כן תאני אף ריח רע כל שהוא ואמר רבי אילא אף רבי שמעון מודה באיסורי הנאה רבי יודן אמר תפתר במת נכרי ושאין בו ריח ושהוציאו לכלבו וגם לרבינו האי ולרבינו נסים ז"ל מצאנו בדברים הללו בחילוף דברינו ואין לנו אלא מה שדעתנו נוטה לו לפי תלמודנו".

ונראה לי לומר שהגאונים, בעקבות הירושלמי, סבורים אף הם בדעת רבי שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא כל מלאכה שיש בה רק סילוק ודחייה, כשיטת חכמי ספרד. מחלוקת הגאונים וחכמי ספרד היא בסילוק ריח רע שכבר קיים. הגאונים סוברים שמכיוון שהבית כבר מסריח, הוצאת המת יוצרת הנאה חיובית בבית. כל זמן שלא הסריח, יש בזה רק סילוק ולא הנאה, אבל מרגע שהסריח הנאה נחשבת כהנאה חיובית. לעומתם, חכמי ספרד סבורים שכל סילוק ריח רע נחשב כמלאכת סילוק ולא כהנאה חיובית, ולפיכך היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא אם כן זקוק לו לרפואה.

הירושלמי הזכיר שרבי שמעון מודה גם באיסורי הנאה, ובטומאה[5] שחייב על הוצאתם מהבית, והיינו מפני שגם בזה לא מדובר רק במניעה וסילוק, אלא בבעייה שכבר קיימת, אשר בהוצאתה אדם יכול לשהות בתוך ביתו בלא להיטמא ובלא להיכשל באיסורי הנאה. כאמור, לשיטת הירושלמי והגאונים נחשב הדבר כהנאה חיובית, והוא מלאכה הצריכה לגופה.

אמנם, רוב הראשונים בבבלי סבורים שרבי שמעון פוטר בהוצאת איסורי הנאה וטומאה, לפי שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינה אלא לסלק הטומאה ואיסורי הנאה מעליו. אבל עיין בפסקי הרי"ד שכתב:

"ונראה לי, דר' יהודה דמחייב בעבודה זרה [איסורי הנאה] מחייב במת ונבילה ושרץ [טומאה], אבל ר' שמעון פליג עליה, דהכי תנן לקמן ור' שמעון פוטר, משום דבעי ר' שמעון הוצאה שהיא צריכה לגופה שיהא לו למוציא צורך באותו החפץ, אבל אם אינו צריך לאותו החפץ פטור על הוצאתו. ותנא קמא דהכא דפליג על ר' יהודה בענין זה ר' שמעון היא. ואי קשיא, כיון דתנא קמא דר' יהודה הוא ר' שמעון אמאי מחייב במקק ספרים ומטפחותיהן מפני שצריך לגונזן, והא הויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם תאמר כיון שיש מצוה בגניזתן כמלאכה שצריכה לגופה חשובה, אי הכי אפי' מוציא את המת לקוברו נמי מצוה יש בקבורתו, ואמאי פטר ר' שמעון אף המוציא את המת לקוברו, אלמא דבעי ר' שמעון שיהא צריך לאותו החפץ שהוציאו, והכא כיון שאין לו שום צורך בהן אמאי מתחייב בהוצאתן. ויש לומר, דמקק ספרים ואבני המזבח שיש בהן קדושה ואף על פי שאינו צריך להשתמש בהן הוא חייב, מפני שכשרואה אותן אדם אינו משליכו לחוץ, אלא מצניען עד שימצא מקום לגונזן והילכך חשיב ומצניעין כמוהו הוי, והיינו דתנן מפני שמצניעין אותן לגונזן, אבל עבודה זרה ומת ונבילה ושרץ כיון שרואה אותן בתוך ביתו משליכן בחוץ ומפנה את ביתו והמת קובר מיד ואינו מצניען לגונזן, וכיון שאין דרך אדם להצניען לא חשיבי".

משמעות דבריו היא שהוצאה לצורך מצווה נחשבת צורך לגופה, אלא שכיוון שהם אינם ראויים לשימוש אין אדם מצניעם, ולפיכך אין בהם חשיבות לשיעור הוצאה, חוץ מדברים הצריכים גניזה שאדם מצניעם עד שיגנזם. וחידוש גדול הוא, אבל רוב הראשונים סבורים שהכל הוא כר' יהודה ודלא כרבי שמעון.

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] מלשון טפל, הופך את גוף המלאכה לטפל ביחס לתוצאה.

[2] ובמקרים שלדעת הר"ן אין להטפיל את הפעולות, יתחייב כדין מלאכה הצריכה לגופה, מפני שעדיין נקרא שעושה מלאכה.

[3] מה שהעמידו בהוציאו לכלבו, פירשו מפרשי הירושלמי לעניין שאינו נוגע לדיוננו, עיין שם.

[4] אין לטעות בביטוי להבריח מזיקין, שם מדובר בילדים חולים, והריח רע היה מבריח את המזיקים (ואולי את הטפילים) ובכך היו הילדים מתרפאים.

[5] שאם יש כדי שיעור טומאה בבית והוציאה חייב, ולפיכך העמידו בירושלמי הוצאת המת בחצי משיעור הטומאה, שכבר נתמעטה הטומאה.