מלאכה שאינה צריכה לגופה ט'- עשיית מלאכה לרצות השלטונות

  • הרב ברוך גיגי

 

כתב המהרי"ק בשורש קלז[1]

"ואילו בעובדא דיבמות דאמר ליה גוי לישראל כו' ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לבר ישראל דאמר ליה בשיל לי קדרה וכו' איסור דרבנן הוא דהוה כיון שהישראל לא היה צריך לאותו בישול כי אם להנצל ממיתה הוה ליה מלאכה שאין צריכה לגופה מידי דהוה אהורג את המזיקים כדי שלא ימיתוהו דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה".

המהרי"ק טוען שישראל המבשל לגוי בשבת על מנת להינצל מן האיומים שמאיים עליו להורגו, הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה. המהרי"ק משווה זאת להריגת מזיקים שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיוון שעושה כן כדי שלא ימיתוהו או יזיקוהו.

אחרונים רבים הלכו בעקבותיו[2] והסכימו עמו. נציג חלק מן הדעות הללו, ונדון בדבריהם:

  • הפרי מגדים במשבצות זהב שכח ס"ק ד' כתב שאדם שאנסוהו לעבוד עבודה זרה, וכדי להינצל עשה מלאכה בשבת, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובספרו ראש יוסף על מסכת שבת, בדף עב כתב:

"מי שאונסין אותו לעבור על מצות ה' או לעבור על מלאכת שבת או לאכול מאכל איסור נבלה וכדומה איזה יבחר ויעבור אי שבת או נבלה בלאו. ... יראה דיבחר לחלל שבת שהרי באונס הוא ומלאכה שאינה צריכה לגופה הוה פטור אבל אסור כרבי שמעון ורק דרבנן מה שאין כן אוכל נבלה..".

  • בשו"ת חוות יאיר סי' קפג כתב:

"כגון שהטיל עליו השר לחפור עם בעלי מלאכות ריקם לחוזק העיר יום יום ובכללן שבת. וצריך עיון בטלטול והולכות אבנים ועוד דה"ל מלאכה שאין צריך לגופיה וקשה להקל דמ"מ עובר על לאו דלא תסור".

  • בשו"ת חתם סופר ח"ה בהשמטות סי' קצד, כתב בעניין רופא שנקרא ליילד גויה בשבת:

"רופא יהודי הקבוע לרפאות בשכר ונוסע על העגלה ביום שבת קודש לפקח על נפשות חולי יהודים ועובדי ככבים אם צריך למחות בידו... הנה מבואר בש"ע י"ד סי' קנ"ד סעי' ב' דאולדי בשבת בשכר אסור דליכא איבה ... ועוד נראה לי דהוה מלאכה שאינו צריכא לגופיה דלא גרע ממנכש בארעי' דחברי' ובתוס' פ' הבונה ק"ג ע"א ד"ה לא צריכא וכו' ופשיטא דלא ניחא לי' הכא ..."

  • בחידושי אגדות למהרש"א בבא בתרא קיט כתב בעניין המקושש שחילל שבת, שחז"ל זיהו אותו עם צלפחד:

"בנותיו התנצלו בזה בעבור אביהם ואמרו כמו שאתה לא ידעת באיזו מיתה ימות גם זה היה כוונתו כדי שידע באיזה מיתה דנין המחלל שבת וז"ש בחטאו מת לא חטא רק כדי שיהיה מת וידעו באיזה מיתה דנין המחלל שבת ויש שאלו בזה בת"י היאך חטא באיסור שבת כדי לידע באיזה מיתה דנין המחלל שבת וי"ל כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזו מיתה כו' ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה שהוא פטור לרבי שמעון ומיהו הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו ואינן אלא דברים שבלב ודנין היו אותו למיתה ע"פ העדות וכן י"ל לפי המדרש שכתבו התוס' לקמן דצלפחד היינו מקושש והיה בתחלת מ' שנה ולשם שמים נתכוין שהיו אומרים כיון שנגזר עליהם שלא ליכנס לארץ ממעשה המרגלים שוב אין חייבים במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים עכ"ל דה"ל נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה".

  • בשו"ת באר דוד סי' ג' כתב:

"נשאלתי מאנשי צבא שהיו עובדים עבודת הצבא, והי' נהוג שם שמי שיש לו מיחוש דהיינו שאינו בקו הבריאה הולך אצל הרופא והוא מבקרו ואם אמת הדבר אזי נותן לו תעודה על יום או יומים חופש ממלאכה, אם שרי לילך בשבת אצל הרופאים שהם ישראלים, כיון דבשעת הביקור מדליקים הפמוט כדי שיחזו בגרונו וכותבים כתב חרות ומחללים שבת ע" זה, והרבה פעמים אינם מוצאים שום מיחוש, וממילא אינם נותנים חופש, ונמצא שחילל שבת ע"י בחנם, והי' שם איזה ת"ח אשר הרופאים נותנים להם חרות על שבת קודש אבל אך ורק בתנאי שיבואו לביקור בשבת כשאר אנשים, ומבקרים אותם ג"כ ע"י פמוט וכדומה כדי שלא ירגישו בדבר, אם נכון והגון לילך אצל הרופאים הישראלים או מוטב שילך למלאכה... נראה לי דהיכא שאינו ברור שיתן לו הרופא חופש ממלאכה רק שהולך אצלו שאולי יאבה הרופא להסכים שישאר בבית ולא יהא מוכרח לילך למלאכה, מכח ספק זו בודאי אסור שרופא יחלל שבת בשבילו, דמהיכא תיתי יהא שרי לחלל שבת מחמת ספק שאולי יפטור עצמו עי"ז ממלאכה שעושה מחמת הכרח אונס, דהוה מלאכה שאין צריך לגופה כמ"ש מהרי"ק שורש קצ"ג ובראש יוסף שבת דף ע"ב ובשו"ת רדב"ז, והמלאכה שעושה הרופא הוה מלאכה הצריכה לגופה, ואין לומר שהמלאכה שעושה הרופא הוה גם כן מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינו עושה זה רק מחמת חוק המדינה שמחייב אותם שיבקרו את אנשי הצבא ולכתוב תעודת חופש לאותן שהם חולין ואין לו שום תכלית, הא תינח לאותן שימצא באמת מיחוש, אבל לאותן שאינו מוצא שום מיחוש רק שהולכים שיתן להם תעודת חופש בתורת טובה, ובפרט לאותן ת"ח שיודע בודאי שאין להם שום מיחוש ואינו נותן אלא מחמת טובה, והוה מלאכה הצריכה לגופה, ועוד אפילו נימא דהוה שאין צריכה לגופה, מכל מקום סוף סוף גורם להרופאים שיחללו את השבת במלאכה דרבנן ועובר על לפני עור לא תתן מכשול דאורייתא".

העולה ממכלול הפוסקים הנ"ל הוא, שכל מלאכה הנעשית בשבת מחמת אונס כלשהו הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

ונראה לענ"ד ששיטה זו אינה פשוטה כלל ועיקר מכמה טעמים.

בשבת דף עב ע"ב שנינו בברייתא:

"חומר בשאר מצות שבשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב מה שאין כן בשבת".

ואמרו בגמרא שההשוואה היא בין איסור שבת לאיסור עבודה זרה, במי שעבד עבודה זרה מאהבה ומיראה שחייב חטאת, אך בשבת פטור. וכתב רש"י שם, שעשה כן מאהבת אדם או מיראת אדם, שבעבודה זרה חייב ובשבת פטור. ולכאורה, נראה שהמחלל שבת במלאכה מתוך אהבה או יראה מאדם מסוים פטור, וככל הנראה הרי זה משום שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. הרמב"ן שם התקשה בזה:

"וא"ת היכי קתני מה שאין כן בשבת, איכא למימר אמיראה וכגון דאנסו ליה ממש דבשבת פטור שהרי אמרו יעבור ואל יהרג, וי"א בדין הוא דהו"ל לאקשויי הכי אלא ארישא נמי אקשי ליה".

שתי תשובותיו של הרמב"ן קובעות שעקרונית יש לחייב בשבת עבור מלאכה מאהבה או מיראה, ובתירוץ הראשון פוטר העושה מיראה מפני שהוא אנוס, ויעבור ואל ייהרג. בריטב"א[3] שם, הדברים מפורשים:

"וא"ת ולדידיה היכי ניחא ליה דהא קתני מה שאין כן בשבת דפטור, וזה אינו כי המחלל שבת מאהבה ומיראה חייב הוא, ויש שסבורים דבשבת פטור הוא מיראה דבשבת קיי"ל שיעבור ואל יהרג מה שאין כן בע"ז כדאיתא במסכת סנהדרין (ע"ד א'), וזה אינו שכבר פירשנו במקומו שהיראה שאמורה כאן אין בו סכנת נפשות...".

 

ואף בתוס' ובתוס' הרא"ש כתבו כן:

"ומיהו לאביי גופיה לא משכחת לה כי האי גוונא גבי שבת דפטור דמחלל את השבת מאהבה ומיראה חייב".

 

סוף דבר, מכל הראשונים נראה שישנה הסכמה שהעושה מלאכה בשבת מיראה, שאין בה סכנת נפשות, או מאהבה חייב, ולא אמרינן דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה.

 

אמנם, הפני יהושע שם כתב לפקפק בעמדת הראשונים[4]:

"ולענ"ד הך מילתא דפשיטא להו דמיראת ייסורין בשבת חייב צריך לי עיון כיון דלשיטת רש"י והתוספות וסייעתם דקיי"ל בכולה שבת כרבי שמעון אפילו לענין מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור, א"כ נראה דהאי מיראת יסורין נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא שהרי ברצונו לא היה בא לו ולא אשכחן נמי דכוותיה במלאכת המשכן וכמו שכתבו התוספות לקמן בפרק המצניע (דף צ"ד ע"א) ע"ש באריכות וכ"ש למ"ש מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי"ט ע"א) לענין מקושש כיון דלשם שמים נתכוין הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ע"ש. אלא שלענ"ד אין זה מוכרח דיש לחלק בכמה גווני ולומר דבכה"ג לא הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואין להאריך כאן בזה".

והחתם סופר שם כתב לבאר את שסתם הפני יהושע בדבריו על האפשרות לחלק בין הדברים:

"כבר כתב הפני יהושע דיש לומר דבשבת פטור משום מלאכה שאינה צריכה לגופה אף על גב שיש לפקפק ע"ז דבשבת כה"ג לא מיקרי מלאכה שאינה צריכה לגופה כיון שעושה ע"ד פלוני האונסו לעשות ולאותו פלוני ניחא לי' במלאכה, מכל מקום לרמב"ם דמפרש מאהבת הצורה ויראת הצורה שאין המעשה נעשה לתכלית הכוונה וכה"ג בשבת פטור[5]".

עיקר פירושו של החתם סופר הוא שיש לחלק בין מי שעושה מלאכה כדי שהאנס ישתמש בה, שזוהי מלאכה הצריכה לגופה, לבין מי שעושה את המלאכה רק מיראה או מאהבה ולא על מנת שישתמשו בה, שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה. נראה שלזה כיוון גם הפני יהושע באומרו שניתן לחלק בעניין צלפחד שעשה מלאכה לשם שמיים, שלא היה לו שום עניין במלאכה עצמה, אלא ללמד באיזו מיתה חייבים מחללי השבת או ללמד שגם לאחר שנקנסה מיתה על דור המדבר חייבים הם בקיום המצוות, ולכן זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולכאורה יש לדחוק לשיטה זו, שצלפחד קושש עצים בשבת בלא שום צורך כלל לעצים עצמם, ומאידך צריך לומר שלפחות למראית עין הוצרך לעצים, שבלא זה לא היה נידון למיתה, והוא דוחק גדול, בעיני, לפרש כן. ויותר פשוט לומר שצלפחד עבר עבירה לשמה, ועשה כן כמלאכה גמורה הצריכה לגופה, דהיינו, כדי להשתמש בעצים[6], וזאת כדי ללמד באיזו מיתה נידונים מחללי שבת.

אכן, ראינו שהראשונים סוברים שאף העושה מלאכה מאהבה ומיראה חייב עליה בשבת, ונראה בכוונתם שאין להתחשב בגורם לעשיית המלאכה אלא בתכלית שלשמה נעשית המלאכה. נבאר דברינו: אדם הניגש לעשות מלאכה פועל ממניעים שונים המביאים אותו אל ההחלטה לפעול. נניח שאדם ניגש לאפות עוגה, אפשר שיפעל מפני שפלוני אמר לו לאפות עבורו והאופה רוצה לעשות רצונו או חושש להמרות את פיו, או מפני שהוא מתאמן באפיית עוגות, או מפני שרוצה לבדוק את התנור החדש שקנה, או מפני שהוא רוצה להראות שהוא יכול לאפות עוגה בגודל מסוים, או סתם כך כי אוהב הוא לאכול עוגות. כל המניעים הללו אינם רלוונטיים להגדרת המלאכה כמלאכה שאינה צריכה לגופה. מניעים אלו עוסקים בעבר. עניינה של מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא בהתבוננות בעתיד: מה האדם הולך לעשות בעוגה האפויה. האם האופה מתכוון שהיא תיאכל על ידי מאן דהו, או שהוא מתכוון להציג אותה לראווה כעוגה הגדולה או היפה ביותר, בלא שום כוונה לאוכלה בשום שלב. אם רוצה שהיא תיאכל, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה גם אם היא תיאכל על ידי האנס שאילצו לאפותה או על ידי שנוא נפשו, הרי זו מלאכה הצריכה לגופה. אם אינו אופה על מנת שתיאכל הרי זו אינה מלאכה הצריכה לגופה, כיוון שאפיה מיועדת לאכילה וזוהי התכלית הרגילה של מלאכה זו, כפי ניסוחו של הרמב"ם בתחילת הלכות שבת בפרק א' הלכה ז', וראה בכסף משנה שם בשם רבי אברהם בן הרמב"ם ז"ל.[7]

עיקרון זה שהצגנו כאן עומד היטב בבחינה מדוקדקת של כל הגדרות הראשונים שראינו בעניין מלאכה הצריכה ושאינה צריכה לגופה.

וליישב שיטת המהרי"ק וחבר האחרונים שהבאנו, הסבורים שכל מלאכה שהמניע המוקדם שלה הוא אונס השלטונות וכיוצא בזה, היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, יש מקום לומר שהם מדמים את הפועל מתוך אונס להורג המזיקים בשבת כדי להציל  נפשו. אולם, למעשה, אין הנידון דומה לראיה, לפי שמלאכת חובל או מלאכת צד הן מלאכות הצריכות לגופן כאשר אדם עושה אותן על מנת להשתמש בדבר הניצוד או בבעל החיים הנהרג או הנחבל, וכשעושה זאת רק כדי להציל עצמו, הרי לא נתכוון לתכלית המלאכה, והיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואולי אף נחשבת לדבר שאין מתכוון[8].

אמנם, העושה מלאכה מפני האונס, הרי המלאכה עצמה משמשת את האנסים שנעשתה עבורם ונהנים בה, כדוגמת המבשל באונס השלטונות והתבשיל נאכל ע"י האנס, הרי מלאכת הבישול השיגה את יעדה. התבשיל הוכשר ושימש לאכילה, כמו כל תבשיל, אלא שהעושה היה אנוס בעשייתו.

לפיכך, נראה להציע שאף המהרי"ק ושאר האחרונים מודים לעיקרון שהתווינו כאן, חלוקה בין מניעים מוקדמים, לתכלית עתידית. אלא, שהללו סבורים שבמקרים של אונס,  יש לראות את עושה המלאכה כמי שאינו מעוניין כלל במלאכה, ולא בתוצאותיה. כל מגמתו היא להציל עצמו מן האונס, ואף שהאנס משתמש בחפץ הנוצר על ידי המלאכה, אין זה עניינו של הנאנס כלל, שרואה את כל מוקד עשייתו בהצלתו ולא במה שיעשה האנס בתוצר. ונראה שככל שהגורם הראשוני לעשיית המלאכה  הוא משמעותי יותר, עד כדי נטרול מוחלט של רצונותיו האישיים של האדם הפועל, כאילו היה למכונה, הרי הפעולה אינה צריכה לגופה משום שמגמת ריצוי האנס משתלטת על העשייה ועומדת במרכזה. אולם, אם עושה מלאכה מאהבת אדם או מיראתו, על מנת להציל את החולה או כדי להתפרנס – אין מגמות אלה משתלטות לגמרי על העשייה ואנו רואים את האדם כפועל ועושה מלאכה לתכלית הרגילה שלשמה נעשות מלאכות, ויש לחייבו על העשייה כמלאכה הצריכה לגופה.

לדברינו, יש לומר שהמניע המוקדם, דהיינו הדחף הראשוני לעשיית המלאכה, אפשר שישמש רק ברקע העשייה, כאשר העשייה בפועל ממוקדת במעשה המלאכה עצמו ובתכליתו, שישתמשו בו באופן המקובל וייהנו מתוצרתו. ואפשר שישמש גם כדוחף בפועל לעצם המעשה, ותכלית עשייתו היא ההצלה מן האונס מבלי לחשוב ולהתחשב בענייני המלאכה עצמה.

הצענו דרך זו, כדי לבאר ולבסס דעת המהרי"ק וסיעתו,  מפני שראינו רבים מן האחרונים שהלכו בשיטתו, אולם לענ"ד נראה מדברי רבים מרבותינו הראשונים ומן הסברה הפשוטה שיש לבחון הדברים לאור העיקרון שהבאנו  למעלה, המחלק בין מניעים מוקדמים, לתכלית העשייה בשעת המעשה בפועל,  ולראות בכל הפעולות הללו מלאכה הצריכה לגופה, וצ"ע.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  [1] רבים ציטטו אותו משורש קצג, אך לפנינו הוא בשורש קלז.

[2]  איני מתכוון רק למי שראה את דבריו והסכים עמהם, אלא לאחרונים שאימצו שיטה זו, גם מבלי שהזכירו את דברי המהרי"ק, וכתבו כן מסברא בעלמא.

[3] וכן הוא ביתר חכמי ספרד שם.

[4] הוא אמנם הזכיר רק את התוספות, אבל כאמור זו היא שיטת כל הראשונים.

[5] עיין רמב"ן הנ"ל שהביא את שני הפירושים של אהבה ויראה ולא חילק ביניהם לעניין שבת.

[6] ראה להלן שאין להתחשב במניע הראשוני לעשות את הפעולה.

[7] ועיין בשיעור הקודם, מלאכה שאינה צריכה לגופה 8, שהבאנו את הדברים.

[8] עיין מלאכת צד בהסבר שיטת הרמב"ם המחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה.