מלאכה שאינה צריכה לגופה – חלק ג'

  • הרב ברוך גיגי

א. בין בעל המאור לרמב"ן

כתב בעל המאור:

"כל שלשים ותשע מלאכות שהיו כנגדן במשכן כולן היה בהם צורך לגופן חוץ מן הזורה והבורר שהוא זורה המוץ מן הגורן ובורר הצרורות מן הכרי וזה הוא עיקר מלאכתן לדחות המוץ והצרורות וכן חייב עליהן ועל כל תולדה שלהן אבל שאר המלאכות עיקר הוא לצורך גופן וסבירא ליה לרבי יהודה כל המלאכות כולן כשם שחייב עליהן לצורך גופן כך חייב עליהן שלא לצורך גופן... נקוט האי כללא בידך כל מלאכה שהיא צריכה לדחות נזק מן העושה אותה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וכן החופר גומא בשדה ואינו צריך אלא לעפרה אין החרישה אלא הגומא בלבד והעפר כדבר אחר חוץ מן החרישה והויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה... אבל רבי שמעון סבירא ליה כולהו מלאכות ממשכן גמרינן להו מה התם כולהו מלאכות חוץ מזורה ובורר לצורך גופן אף כאן כל לצורך גופן"  (בעל המאור לז. באלפס)

מעין זה כתב גם הרמב"ן:

"פירוש מלאכה שאינה צריכה לגופה כגון מוציא את המת אפילו לקברו שאין לו הנאה בהוצאתו ולא בקבורתו אבל ההנאה היא הטומאה שהוא מונע ממנו, וכן צידת נחש כדי שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינה אלא מניעת היזק ואין ההנאה והצורך בגופה של מלאכה, וכן כבוי הפתילה והגחלים לעולם מלאכה שאינה צריכה לגופה חוץ מפתילה שלא הובהבה שהוא צריך להדליקה ולכבותה והכיבוי הוא התיקון בעצמו, וכן במכבה את הגחלים לפחמין, אבל התופר ביריעה שנפל בה דרנא (עה.) אף על פי שברצונו לא היתה נופלת שם דרנא ולא יבוא לעולם לידי אותה מלאכה, כיון שנפלה שם מכל מקום צריך הוא לגופה של תפירה ונהנה בה"    (שבת צד: ד"ה פי')

לשיטתם, כל מלאכה שהאדם מפיק ממנה הנאה ממשית וחיובית, נחשבת כמלאכה הצריכה לגופה. לעומת זאת, מלאכה שאין האדם מפיק ממנה הנאה אלא רק דוחה את הנזק מעליו, הרי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה.

למרות שנראה שהרמב"ן ובעל המאור מסכימים בהגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה, יש ביניהם מחלוקות בפרטים, מתוך הגדרות שונות של מעשה המלאכה בכמה מקרים.

 

נפתח בחידושו הגדול של בעל המאור. לדבריו, אף רבי שמעון הפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה, מחייב באופן חריג במלאכות בורר וזורה, גם כאשר אינו צריך לגופן[1].

לשיטתו, הגדרת המלאכה במלאכות אלו היא סילוק הפסולת ודחייתה. לטענתו, רבי שמעון מודה בהן לחיוב משום שמלאכות אלה היו במשכן באופן זה. כיוון שעיקר הגדרתן היא בדרך של מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא נתחדש בהן הפטור הכללי[2].

הרמב"ן אינו מקבל את דברי בעל המאור. לדעתו. רבי שמעון פוטר בכל המלאכות אם אינו צריך לגופן. כאשר אנו מחייבים בזורה ובורר אף לדעת רבי שמעון, אנו עושים זאת משום שאלו מלאכות המוגדרות, להבנתו, כמלאכות הצריכות לגופן. כך כתב הרמב"ן:

"דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה היא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול, ומה דומה לזה הנוטל צפרניו בכלי וכן שפמו (צד:) שהוא חייב משום תולדה דגוזז ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופה נקראת, וכן הזורה והבורר... ואם תאמר והרי אף על פי כן מלאכה שאין צריך לגופה היא דומיא דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה, לא תטעה בזה שהחבלה בכאן היא הדם עצמו שהוא צריך לו וכבר דמיתי זה לגוזז ונוטל שערו וצפרניו בין לתקן גופו ולייפות עצמו בין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה היא מפני שהכל דבר אחד והנטילה היא עצמה המלאכה, מה שאין כן בחופר גומא שהבנין בקרקע הוא והוא הנקרא מלאכה"  (רמב"ן שבת קו. ד"ה ואין אני)

על פי הרמב"ן, יש חילוק ברור בין חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, לבין גוזז, בורר, מל וחובל. חופר גומא הוא תולדת חורש או בונה[3], ומוקד המלאכה הוא בשינוי פני הקרקע (יצירת הגומא), ואילו העפר אינו חלק מגוף המלאכה. כיוון שהאדם אינו נהנה משינוי פני הקרקע אלא מן העפר, זוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה. לעומת זאת, במלאכות גוזז, בורר, מל וחובל, בהן האדם נוטל פרט מתוך המסגרת, הגדרת המלאכה היא במעשה הנטילה עצמו. לפיכך, כל שנהנה מן הנטילה, כגון שרוצה להשתמש בדבר הניטל (כגון גוזז צמר, בורר הרוצה את האוכל המתברר, או כגון השימוש בדם בחובל הצריך את הדם), או מפני שנהנה מכך שגופו יפה/מהול[4], זוהי מלאכה הצריכה לגופה.

 

לעניות דעתי, מחלוקת בעל המאור והרמב"ן אינה נוגעת רק להגדרת מלאכות מסוימות. שורש שיטתם נעוץ בגדרי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ונובע מעקרונות שונים מהותית.

שניהם מודים שההגדרה הפורמאלית למלאכה שאינה צריכה לגופה, נעוצה בשאלה האם אדם מפיק הנאה ממעשה המלאכה או שהוא רק דוחה נזק מעליו. אולם, הסיבה לדרישה זו נתונה במחלוקת עקרונית בין הרמב"ן ובעל המאור.

לדעת בעל המאור, הדרישה למלאכה הצריכה לגופה היא מכוח המשכן. בכל מלאכות המשכן היה צורך לגופן, הייתה בהן הנאה מעצם מעשה המלאכה, מלבד שתי מלאכות, זורה ובורר. למרות שאין אדם נהנה ממעשה המלאכה בעשייתו אותן, חייבים עליהם, משום שכך הן היו במשכן.

מבחינה זו, שיטת בעל המאור קרובה דווקא לשיטת התוספות. אלא, שהתוספות לא קבעו את יסוד ההנאה כמגדיר במלאכה הצריכה לגופה. לשיטתם, על מנת להתחייב, צריך האדם לעשות את המלאכה לאותו צורך שלשמו נעשתה המלאכה במשכן, מבלי להבחין בטיבו של הצורך.

הרמב"ן, לעומתו, סבור שהדרישה במלאכה הצריכה לגופה הוא חלק מן הדרישה הכללית למלאכת מחשבת. כל מלאכה שאין הנאה בעשייתה, אינה מלאכת מחשבת. לפיכך, אין הרמב"ן יכול לקבל חריגים של מלאכות שיתחייבו בהן אף על פי שאין בהן צורך לגופן, אלא אם מדובר במלאכות שבהן הופקעה הדרישה למלאכת מחשבת מעיקרה[5].

אם כן, שיטות בעל המאור והרמב"ן קרובות זו לזו בהגדרה של מלאכה הצריכה לגופה, אך רחוקות זו מזו  ביסוד הדרישה למלאכה הצריכה לגופה. בנקודה זו, כאמור, קרובה שיטת בעל המאור דווקא לשיטת התוספות.

 

 

 

ב. מלאכה הנעשית לצורך מצווה

האם מלאכה הנעשית לצורך מצווה נחשבת מלאכה הצריכה לגופה?

התוספות חלקו על רש"י, וכתבו שכל מלאכה שאדם עושה לצורך מצווה נחשבת מלאכה הצריכה לגופה:

"וקשה לר"י דעל כרחך תרוייהו במת דידיה איירי ולא במת דעלמא כדקתני בברייתא דלעיל דיצא ידי קריעה ואם כן הויא מלאכה שצריכה לגופה כיון שהיא צורך מצוה" (קה: ד"ה הר רבי)

התוס' הביאו ראייה לדבריהם, משיטת רבי אבהו בדף קו עמוד א'. לפי התוספות, מדבריו יוצא שצורך מצווה נחשב כצורך לגופו, כפי שביארו התוספות שם:

"ורבי אבהו אף על גב דלא חשיב צורך מצוה תיקון מכל מקום צריכה לגופה חשיב"  (קו. ד"ה בחובל)

דברים אלו, במעט יותר בהירות, מצאנו גם בדברי התוספות רא"ש:

"היכי מצינן למימר דקריעה שהיא לצורך מצוה מיקריא אינה צריכה לגופה ופטור הא חבלת מילה והבערת בת כהן דמחייב רבי שמעון לקמן, ואם כן צריכה לגופה הויא דהכשר המצוה אחשביה צריכה לגופה אף על גב דחשיבי מקלקל לרבי אבהו" (קה: תוספות רא"ש ד"ה הא)

ולהלן כתב:

"הילכך נראה דלרבי אבהו נמי לא מחייב רבי שמעון אלא מלאכה הצריכה לגופה, והכי מסתבר דמהיכא יליף לה ממילה ובת כהן ונהי נמי דחשיב להו קלקול גמור לפי שאין בה תיקון גמור אלא לצורך מצוה והאי לא חשיב ליה תיקון, מיהו הכשר המצוה משוי להו צריכה לגופה"   (שם קו.)

 

לפי שיטתם זו יש לשאול, מדוע אמרו (צד:) שרבי שמעון פוטר אף במוציא את המת לקוברו. בהוצאה זו יש, לכאורה, צורך מצווה – וממילא אמור להחשב כמלאכה הצריכה לגופה.

שוב ראיתי, שהריטב"א דחה את שיטת התוספות מכוח קושיא זו: '

"דאם כן אף המוציא את המת לקוברו יהא חייב דמצוה קא עביד"[6]   (ריטב"א שם)

לעניות דעתי, נראה להסביר כך: לפי התוספות, צורך מצווה נחשב צורך וממילא מלאכה הצריכה לגופה, דווקא כשהמלאכה הנדרשת היא המצווה. מקרה זה הוא במילה, בהבערת בת כהן ובקריעה על המת. אולם, במוציא את המת אין ההוצאה עצמה מצווה, אלא הקבורה. על כן, יש לדון ביחס להוצאה זו על פי הכללים הרגילים של דיני מלאכה שאינה צריכה לגופה.

במילים אחרות ניתן להסביר כדלקמן. מדוע צורך מצווה נחשב בכלל כצורך לגופה, לפי שיטת התוספות? הרי לשיטתם כל מלאכה מוגדרת לפי הצורך שלשמו נעשתה במשכן! צורך זה הוא שמגדיר את המלאכה, ולא צורך מצווה. מסתבר, שלפי התוספות כל מלאכת המשכן נעשתה במסגרת המצווה לבנות את המשכן. לפיכך, יש לראות כל צורך מצווה, כצורך שלשמו נעשתה המלאכה במשכן. זאת, כמובן, בתנאי שהפעולה עצמה היא מעשה המצווה, שרק בזה יש לראותה כגוף המלאכה האסורה[7].

לעומתם, סבור הרמב"ן שצורך מצווה לא נחשב צורך לגופה, כי צורך לגופה נמדד רק על פי השאלה אם האדם מפיק הנאה מן המלאכה או לא. צורך מצווה לא מכריח הנאה מן הפעולה, משום ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו".

בדף קה קובע הרמב"ן שקורע על מתו הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אף על פי שמצווה הוא לקרוע על מתו.

לגבי מילה, כתב הרמב"ן שהתיקון אינו תיקון בגופה של מלאכה "אלא שהצורך עצמו נקרא קלקול בגופו שהנימול נשאר חבול וחולה". בכל זאת, הרמב"ן כתב שהיא מלאכה הצריכה לגופה:

 "דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה היא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול"  (רמב"ן שם)

לכאורה, אין שיטתו מובנת. הרי אינו צריך להיות מהול אלא מפני המצווה להיות מהול, אז מדוע להגדיר זאת כמלאכה הצריכה לגופה?

כך הקשה גם הר"ן:

"ואני תמה לפי שהוא ז"ל ארכביה לפירושא דיליה אתרי ריכשי דכשם שהוא אומר דמילה מלאכה הצריכה לגופה מקרי מפני שהוא צריך שישאר מהול ובודאי שהוא אין לו צורך לישאר מהול אלא כדי לקיים מצות בוראו וכיון שהוא אומר שאותו תיקון אינו מגופה של מלאכה נמצאת מילה מלאכה שאינה צריכה לגופה לגמרי ואיני רואה פשרה בין הפירושים הללו כלל כנ"ל"  (חידושי הר"ן שם)

נראה לי בדברי הרמב"ן, שהצורך להיות מהול הוא בעל חשיבות בעיני האדם, מעבר לשאלת קיום המצווה. היותו מהול הוא הגזרת זהותו כשייך לקבוצת המולים ומבדיל אותו מן הערלים. מכך הוא נהנה, ודו"ק.

מכל מקום, הרמב"ן סבור שהמילה היא קלקול בגופו של הנימול, משום שלדעתו שאלת מלאכה שאינה צריכה לגופה ומקלקל הן שאלות נפרדות:

  1. מלאכה שאינה צריכה לגופה מתמקדת בהנאה שהאדם מפיק מן המלאכה. כיוון שאדם רוצה להיות מהול, הרי זה מלאכה הצריכה לגופה.
  2. מקלקל מתמקד בדבר עצמו, האם הגוף מתוקן או לא. לגבי נקודה זו סבור הרמב"ן, שהואיל והגוף חבול ופצוע אין זה נקרא תיקון[8].

 

ג. קורע על מת

בעניין קורע על מתו כתב הרמב"ן:

"איכא למידק אי רבי שמעון אפילו מתו נמי מלאכה שאין צריך לגופה היא, ויש לומר אין הכי נמי. ויש מפרשים לרבי שמעון נמי כיון דצריך הוא ללבוש בגד קרוע וכל שבעה קרעו לפניו צריכה לגופה מיקרי"      (רמב"ן שם)

על פי הדרך הראשונה, סבור הרמב"ן שאכן קורע המקיים את מצוות קריעה עושה מלאכה שאינה צריכה לגופה לדעת רבי שמעון, מפני שצורך מצווה לא נחשב צורך לגופה.

אולם, על פי הדרך השנייה, מוצא הרמב"ן מקום להגדיר קריעת הבגד על מתו כמלאכה הצריכה לגופה. זאת, מפני שחייב אדם ללבוש בגד קרוע[9] בכל שבעת ימי האבלות. ממילא, האדם רוצה בגד קרוע כדי שילבשנו וייהנה בלבישתו, כך שזוהי מלאכה הצריכה לגופה.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

*

*

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ו

עורך: אורי יעקב בירן

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:  www.vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * * * * *

*

*

 

*

**********************************************************

*

 

 

 

[1] בעל המאור לא הזכיר בדבריו את המלאכה השלישית ממלאכות הברירה – מלאכת מרקד. נראה, שהוא ראה שם את המלאכה לא בסילוק הסובין אלא בתיקון הקמח, וממילא זוהי מלאכה הצריכה לגופה, שהרי נהנה מן הקמח.

[2] עצם קיומן של מלאכות חריגות אינו פשוט. היה מקום לומר, שמלאכות אלו ילמדו על הכלל שאינו נכון, ונחייב בכל המלאכות גם כשאינן צריכות לגופן כשיטת רבי יהודה. אמנם, חידושו של בעל המאור הוא שמלאכות נלמדות ממשכן, ומשם למדנו גם את הפטור הכללי של מלאכה שאינה צריכה לגופה בכל המלאכות, ואת החיוב הייחודי בשתי המלאכות הללו.

[3] עיין  שבת עג עמוד ב' דבשדה חייב משום חורש ובבית משום בונה.

[4] כגון גוזז ציפורניים ושיער שמייפים את גופו, שוחט הנהנה מכך שניטלה הנשמה מן הבהמה והפכה להיות חפצא של אוכל, או מל שנהנה בכך שגופו מהול. אגב, יש מקום לשאול איזו מין הנאה היא שגופו מהול, שהרי לולי המצווה לא היה בכך הנאה כלל. דיון זה קשור לשאלה היסודית של מלאכה לצורך מצווה אם נקראת לגופה או לא, בה נדון בהמשך השיעור.

[5] היינו, גבי חובל ומבעיר, יידונו בנפרד, בס"ד, בתוך הדיון בעניין מקלקל במלאכות שבת, שם גם תידון בפירוט שיטת הרמב"ן בזה.

[6] ועיין שם שניסה לחלק בדוחק:

"ודוחק הוא לומר דהתם לא רמי עליה ממש להוציאו דאפשר על ידי אחרים אבל קריעה הוא חייב בכך, דמת מצוה מאי איכא למימר ואנן המוציא את המת סתמא תנן"    (ריטב"א שם)

[7] צריך עיון בלשון התוספות רא"ש שכתב "דהכשר המצוה אחשביה צריכה לגופה". אם הרא"ש מבקש לומר שלמרות שאין כאן מעשה לצורך שלשמו נעשתה במשכן, מכל מקום הכשר המצווה יש בו חשיבות לראותו כצורך לגופה, והיינו שצורך המצווה שקול בערכו לצורך לגופה, אם כן תקשה קושיית הריטב"א ממוציא את המת לקוברו.

בכל אופן, יותר נראה לפרשו כפי שפירשנו שיטת התוספות בפנים.

[8] גדרי תיקון וקלקול יידונו בנפרד, בסוגיית מקלקל.

[9] אף התוספות שם כתבו יסוד זה, שהוא צריך את הבגד ללובשו:

"ובמת דידיה דאיכא מצוה חשיב מתקן אף על גב דלקמן משמע דלצורך מצוה לא חשיב ר"ש תיקון דהא יליף ממילה והבערת בת כהן דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב התם מקלקל הוא לגמרי שאינו צורך אחר אלא מה שהוא צורך מצוה אבל גבי קריעת אבל הוי תיקון הבגד על ידי קריעה שיוכל ללובשו בכל שעה ואית בו חימום"  (תוספות שם קה:)

אולם יש הבדל משמעותי בין שני הפירושים. הרמב"ן מביא גורם זה כדי להחשיב את הקריעה כמלאכה הצריכה לגופה. לתוספות, לעומתו, המלאכה היא צריכה לגופה מצד עצם צורך המצווה, אבל הצורך בלבישת הבגד הופך את המעשה לתיקון.