מלאכת הוצאה

  • הרב יאיר קאהן

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל 

מקורות

  1.       משנה דף ב., תוד"ה יציאות.
  2.       דף צו. "מכדי זריקה ... הכנסה תולדה", עירובין דף יז: "דתני רבי חייא ... יצא כתיב", פי' רש"י שם, תוס' שם ד"ה לאו "ועוד דמשמע בכל דוכתא ... כדפרישית בשבת".
  3.       תוס' שבת דף ב. ד"ה פשט, חי' הרשב"א "ואיכא למידק אמתניתין... כל העושה בו מלאכה יומת", אור זרוע הל' שבת סי' פב [עד "להאריך"].
  4.       ביצה דף יב. "בית שמאי אומרים ... ביום טוב לא", תוס' רא"ש שבת דף ב. סוד"ה יציאות "ותדע ...", פני יהושע שבת דף נא: על תוס' ד"ה במה בהמה יוצאה "ועוד דהא הוצאה ... אלא מדרבנן".

 

שאלות

  1.       מדוע מסכת שבת פותחת במלאכת הוצאה המוזכרת בסוף ל"ט המלאכות משנה בדף עג?
  2.       מדוע המשנה נזקקה לפרט כל ד' האפשריות הקיימות למלאכת הוצאה הקיימות בין עני לבעל הבית?
  3.       לפי כמה ראשונים, הוצאה היא מלאכה גרועה. מהי הגריעותא של מלאכת הוצאה? האם יש הבדל משמעותי בין תוספות לרשב"א?

4.      כיצד נוכל להסביר את שיטת הפני יהושע, שבניגוד לשאר אבות המלאכה, מי שמוציא חפץ מרשות לרשות באמצעות בהמתו, אינו עובר על הפסוק "למען ינוח שורך וחמורך"?

 

1. יציאות השבת

כך פותחת מסכת שבת:

"יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד? העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים: פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא – העני חייב ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס – בעל הבית חייב והעני פטור"           (דף ב ע"א).

המשנה מפרטת שיש חיוב גם בהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, וגם בהכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד. כמו כן, המשנה מבארת שחיובים אלו חלים גם על העומד ברשות הרבים (העני) וגם על העומד ברשות היחיד (בעל הבית).

אך דברי המשנה קשים מכמה סיבות: ראשית כל, יש לתמוה על בחירת מלאכת הוצאה כדי לפתוח בה את המסכת. הלוא הוצאה היא המלאכה האחרונה המוזכרת ברשימת ל"ט המלאכות (דף עג ע"א), ואם כן, מדוע נבחרה מלאכה זו כדי לפתוח בה את המסכת? וכך הקשו התוספות שם (בד"ה יציאות):

"הקשה ריב"א, דדיני הוצאות שבת היה לו לשנות גבי אבות מלאכות אחר פרק כלל גדול לקמן, דהתם קתני אבות מלאכות מ' חסר אחת וקתני הוצאה לבסוף!".

גם הפירוט של ארבעת המקרים שבהם יש חיוב על מלאכת הוצאה מעורר תהייה. הרי מסתבר שמהות מלאכת הוצאה היא הוצאת חפץ מרשות לרשות, ואם כן, מה לי הוצאה ומה לי הכנסה (כדברי הגמרא דף צו ע"ב)?

עוד יותר מפתיעה היא ההבחנה בין עני לבעל הבית. אם הוצאה מלאכה היא, מה אכפת לנו מהי זהות המוציא והיכן הוא עומד? האם מצאנו כעין זה במלאכות אחרות? וזה לשון תוספות (שם ד"ה פשט): "תימה לר"י אמאי צריך למתני תרתי דעני ודבעל הבית".

ישנם כמה פתרונות לשאלות הללו, אך בשיעור זה נתמקד בתשובה אחת שהועלתה על ידי כמה ראשונים, ובראשם בעלי התוספות, כדי לתרץ את כל השאלות הנ"ל. לדבריהם, מלאכת הוצאה שונה ממלאכות אחרות משום שהיא מלאכה גרועה. כך הסבירו התוספות (ד"ה יציאות השבת) את פתיחת המסכת במלאכת הוצאה: "הוצאה הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרועה היא".

כך הסבירו גם את הצורך לפרט את חיובם של העני ושל בעל הבית (שם ד"ה פשט): "משום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרווייהו, חד לעני וחד לעשיר", ובתחילת שבועות (דף ב ע"א ד"ה יציאות השבת) השתמשו התוספות בנקודה זו כדי להסביר את הצורך לפרט גם הוצאה וגם הכנסה.

בדרך זו הסבירו התוספות נקודות נוספות, לדוגמא: מדוע נזקקה הגמרא (דף צו ע"ב) לפסוק כדי להוכיח שהוצאה היא מלאכה, ולא הסתפקה בכך שהוצאה הייתה אחת מן הפעולות הנדרשות למלאכת המשכן (עיין תוספות שבועות ד"ה יציאות השבת). כך הסבירו גם את חיפוש הגמרא אחר מקור לחיוב חטאת על תולדות הוצאה, כגון הושטה והכנסה, למרות שתולדותיהן של שאר מלאכות שבת זקוקות רק לדמיון לאב, בלי מקור נוסף.

למרות השימוש הנרחב בהגדרת הוצאה כמלאכה גרועה, התוספות לא הסבירו בצורה מלאה במה היא גרועה, והסתפקו בטענה: "מה לי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים מה לי מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד". על מנת להבין טוב יותר את טענת התוספות בפרט, ואת הייחודיות של מלאכת הוצאה בכלל, מוטל עלינו להגדיר באופן מדויק יותר מהי הגריעותא של מלאכת הוצאה המסתתרת מאחורי טענה זו.

 

2. חידושה של מלאכת הוצאה

בטרם נדון בטענת התוספות, עלינו לציין את נימוקו של הרשב"א (דף ב ע"א ד"ה ואיכא למידק):

"שהיא מלאכה גרועה, שאילו פינה מזוית לזוית משא גדול פטור, והוציא קצת מיניה מרשות לרשות חייב, מה שאין כן בשאר כל המלאכות שאינן אסורות אלא מצד עצמן באיזה רשות שתעשה".

במבט ראשון אין הבדל משמעותי בין טענתו של הרשב"א לבין זו של התוספות, אך לאחר עיון נראה שאולי נחלקו במהות מלאכת הוצאה. הלוא לדעת הרשב"א, אילו חיוב הוצאה היה כולל העברת חפץ מפינה אחת של חדר לפינתו השנייה, לא הייתה הוצאה נחשבת כמלאכה גרועה. אך בעלי התוספות מעולם לא העלו בדעתם לחייב על הוצאה מפינה לפינה באותה רשות. מה שהטריד את התוספות הוא שאין חיוב הוצאה כאשר מוציאים חפץ מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת. לפי התוספות, אילו היה חיוב הוצאה גם מרשות היחיד לרשות היחיד, לא הייתה מלאכה זו נחשבת גרועה. יש לשים לב גם לכך שהרשב"א לקח בחשבון את גודל, או ליתר דיוק, כובד המשא, ואילו התוספות התעלמו לגמרי מנקודה זו.

לכן נראה שלפי התוספות שינוי הרשות חיוני להגדרת מלאכת הוצאה, ולא יעלה על הדעת לחייב על הזזה של חפץ מפינה לפינה, יהא משקלו אשר יהא. לעומת זאת, הרשב"א רואה את עצם הזזת החפץ כעיקר המלאכה, ויש להזזה משמעות רבה יותר ככל שהחפץ כבד יותר. במילים אחרות: לפי הרשב"א הוצאה פירושה הסעת חפץ ממקום למקום, ולולא חידושה של התורה היה ניתן לחייב גם כאשר החפץ שינה את מקומו, אף שנשאר באותה רשות. לעומתו, בעלי התוספות הבינו שהוצאה פירושה הוצאת החפץ מרשות אחת והבאתו לרשות אחרת, כאשר "שינוי הכתובת" של החפץ הוא חלק מעצם המלאכה, ולולא חידושה של התורה היה הדין כך גם בהוצאת חפץ מרשות ראובן והנחתו ברשות שמעון (עיין מנחת אשר סימן א).

בהמשך נדון ביתר הרחבה בדין העברת חפץ ד' אמות ברשות הרבים. כאן נתייחס בקצרה לדין זה, כדי להבהיר ביתר שאת את שתי ההבנות שהצגנו לגבי מלאכת הוצאה. לפי הרשב"א, שהוצאה היא עצם הסעת החפץ ממקום למקום, אפשר להסביר שהפטור בהזזה מפינה לפינה הוא משום שכל השטח התחום על ידי מחיצות נחשב על פי דין למקום אחד. לעומת זאת, ברשות הרבים די לנו בהזזת חפץ בשיעור מסוים כדי להתחייב. אבל לפי הבנת התוספות, נצטרך לכאורה לטעון שהעברת ד' אמות ברשות הרבים אסורה על פי הלכה למשה מסיני, אף על פי שאין בה שינוי רשויות. לחילופין, גם ברשות הרבים ייתכן שיש לראות את ד' אמותיו של אדם כתחומו האישי, ואת ההוצאה מהן כעין שינוי רשויות. אך כאמור, עוד חזון למועד.

 

3. מעיקרא חפץ והשתא חפץ

עד כה התייחסנו להוצאה כמלאכה גרועה על פי הנימוקים של התוספות והרשב"א. שניהם טענו שיש משהו לא הגיוני בגדרי מלאכת הוצאה, ולכן יש צורך למקור מפורש כדי לאסור כל וריאציה של המלאכה, שמאחר וחידוש היא – "אין לך בו אלא חידושו". אבל מדברי האור זרוע (חלק ב הלכות שבת סימן פב) בוקעת ועולה הבנה שונה לחלוטין.

"והמוציא - לקמן בפרק הזורק בעי הוצאה היכא כתיבה, ולא בעי למילפה ממשכן אף על גב דהויא במשכן, משום דמלאכה שאינה חשובה [היא], דמה מלאכה עשה שהוציאו מרשות? מעיקרא חפץ והשתא נמי חפץ! כך פירש רבנו תם".

לדעת האור זרוע הוצאה אינה עומדת בקריטריונים הרגילים של מלאכה בשבת, ונימוקו עמו: "מעיקרא חפץ והשתא נמי חפץ". שיטתו מבוססת על ההנחה שמלאכות שבת נמדדות על פי היצירה והתיקון שבהן. החיוב לשבות בשבת, זכר למעשה בראשית, מחייב הימנעות מפעולות של יצירה אנושית, כמו יצירת אוכל או יצירת חוטים או בגדים. אבל במלאכת הוצאה אין שום תיקון או יצירה בחפץ – יש רק שינוי מקום, אך החפץ נשאר כפי שהיה.

לאור הבחנה זו, מסתבר שהוצאה היא מלאכה יוצאת דופן. בדרך כלל מלאכה נמדדת על פי התוצאה – הדבר שנוצר. הדרך שבה הגענו לאותה תוצאה – מעשה המלאכה – פחות חשובה (כל עוד הדברים נעשים בדרך הרגילה ולא כלאחר יד). אך אם אין שום תוצאה במלאכת הוצאה, שהרי מעיקרא חפץ והשתא חפץ, ייתכן שהעיקר במלאכת הוצאה הוא המעשה. ממילא, ניתן להבין את ההבדל בין הוצאה לשאר המלאכות: בשאר המלאכות אין צורך למקור כדי לאסור את תולדותיהן כיוצא בהן, משום שלאחר שלמדנו מהמשכן שיצירה מסוימת אסורה בשבת – יש לאסור יצירה מעין זו גם על ידי מעשים שונים. אבל בהוצאה, אף שלמדנו שאסור לעשות פעולה של הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, אי אפשר להרחיב את האיסור לפעולה אחרת, של הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, ללא מקור מפורש.

והנה, שנינו בביצה (דף יב ע"א): "בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין".

בגמרא שם מובא שרבה הציע שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלה אם יש הוצאה ועירוב ביום טוב:

"מתקיף לה רבה ... דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליום טוב קא מיפלגי, מר סבר ערוב הוצאה לשבת וערוב הוצאה ליום טוב, ומר סבר ערוב הוצאה לשבת ואין ערוב הוצאה ליום טוב, כדכתיב 'ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת' – בשבת אין ביום טוב לא!"

הגמרא מביאה פסוק מירמיהו כדי לתמוך בשיטה שאין מלאכת הוצאה ביום טוב, אך עיין שם בתוספות (ד"ה דלמא) שכתבו: "ויש ספרים דגרסי קרא דירמיה ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין ביום טוב לא, דממעט לה בהדיא מטעם דהוצאה גרועה היא". כלומר, הסיבה שאין מלאכת הוצאה ביו"ט היא משום שהוצאה מלאכה גרועה היא. וכך כתב תוספות הרא"ש במפורש בסוגייתנו: "ותדע דמלאכה גרועה היא ... ועוד אמרינן בפרקא קמא דיום טוב עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום טוב, והיינו טעמא משום דאינה חשובה מלאכה וביום טוב כתיב לא תעשה מלאכה". הרי לנו, שלפי הרא"ש – מאחר והוצאה היא מלאכה גרועה, אין היא חשובה מלאכה ואינה בכלל "לא תעשה מלאכה". דבריו מתפרשים היטב על פי סברת האור זרוע, המבחינה בין הוצאה לשאר ל"ט המלאכות בנוגע לעצם מהות האיסור. רק מעשה שיש בו יצירה חשוב כמלאכה והוי בגדר "לא תעשה מלאכה" שנאמר ביום טוב; מה שאין כן בהוצאה, שאמנם אסורה בשבת, אך אינה חשובה מלאכה, דמעיקרא חפץ והשתא חפץ.

ההבדל בין מלאכת הוצאה למלאכות שיש בהן תיקון מופיע גם בסוגיית אמירה לנכרי. הגמרא בעירובין (דף סז ע"ב) עוסקת במקרה של מילה בשבת, כאשר נשפכו המים החמים הדרושים לרחיצת התינוק אחרי המילה:

"ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, אמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי. אמר ליה אביי: והא לא ערבינן ... נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי: בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף ... לבתר הכי אמר ליה מאי בעית לאותביה למר? אמר ליה: דתניא – 'הזאה שבות ואמירה לנכרי שבות, מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת - אף אמירה לנכרי שבות ואינה דוחה את השבת'. אמר ליה: ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה? דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים!".

מסוגיה זו עולה שרבה התיר לומר לנכרי להביא את המים החמים בלי עירוב, אך לא היה מתיר אמירה לנכרי לחמם את המים. הראשונים הציעו כמה הסברים לחילוק זה. לענייננו חשוב לציין את הסברו של רבנו יונה המובא בחידושי הריטב"א:

"ובשם הרב החסיד ז"ל מצאתי שהוא מפרש דכל שאנו עושין על ידי גוי בדבר שמתחדש שום תיקון בגופו של דבר נקרא דבר שיש בו מעשה, בין שהוא של תורה או של דבריהם, כמו חימום מים או בישול ואפיה וכיוצא בו, ובזה החמירו לומר לגוי עשה. אבל בדבר שאין מתחדש שום תיקון אלא הבאה ממקום למקום – בזה התירו אמירה לעכו"ם ואפילו במלאכה של תורה; והיינו דאמרינן דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי, אלא זיל אייתי מגו ביתאי".

לפי רבנו יונה, ההבדל הוא בין הוצאה – שהיא מלאכה שאין בה תיקון, לבין בישול – שהוא מלאכה שיש בה תיקון. רק מלאכות שיש בהן תיקון הן בגדר מלאכה שאסורה באמירה לנכרי, מה שאין כן בהוצאה, שאין בה שום תיקון, דמעיקרא חפץ והשתא חפץ.

כעין זה חידש הפני יהושע בריש פרק במה בהמה (שבת דף נא ע"ב). המשנה שם מפרטת אילו דברים מותר לשים על בהמה היוצאת ואילו דברים אסור. הכלל הוא שאדם חייב על שביתת בהמתו כמו שכתוב: "למען ינוח שורך וחמורך" (שמות כד, יב), ולכן כמו שאסור לאדם להוציא חפצים מרשות לרשות, כך אסור לו לשים משא על בהמה היוצאת מרשות לרשות. מהתוספות שם (ד"ה במה בהמה) משמע שהאיסור המוזכר במשנה אינו אלא מדרבנן. על כך העיר הפני יהושע:

"ועוד דהא הוצאה לרשות הרבים אפילו באדם מלאכה גרועה היא, ולאו בכלל 'לא תעשה כל מלאכה' היא אי לאו דילפינן לה באפי נפשה ... וא"כ משמע דלא שייך הך מילתא בבהמה כלל מדאורייתא אלא מדרבנן".

לדעת הפני יהושע, דין שביתת בהמה מן התורה אינו אלא ממלאכות ממש, ולכן אין זה שייך להוצאה – שאינה אלא מלאכה גרועה. גם דברי הפני יהושע עולים יפה לפי מה שביארנו. דין שביתת בהמה מן התורה אוסר על האדם ליצור באמצעות בהמתו, ולכן אין זה שייך בהוצאה – שאינה אלא מעשה מלאכה בלי תיקון ויצירה, דמעיקרא חפץ והשתא חפץ.

לסיום נביא דין נוסף, שהועלה על ידי מספר אחרונים, ומהווה ביטוי נוסף להבדל היסודי בין הוצאה לשאר מלאכות. הרי למדנו לקמן (דף קב ע"א): "אמר רבה זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב". כלומר – יש חיוב הוצאה גם כאשר הנחת החפץ לא הייתה על קרקע הרשות, כי אם לתוך פיו של כלב או לתוך מדורה. אך יש להקשות, שהרי שנינו (בדף קה ע"ב) "כל המקלקלין פטורין"; ובפשטות, מי שזרק חפץ לתוך כבשן כדי לשרפו – הרי הוא מקלקל. אבל לפי מה שביארנו, אפשר לומר שפטור מקלקל שייך רק בשאר אבות מלאכה, כאשר החיוב הוא משום יצירה, שהרי קלקול הוא ההיפך מיצירה. אך במלאכת הוצאה, שבה אין שום תיקון בחפץ, גם מקלקל חייב.

 

מקורות לשיעור הבא

השיעור הבא יועבר על ידי הרב עזרא ביק, ויעסוק בעניין עקירה והנחה.

1. שבת ב ע"ב "אמר ליה רב מתנה" עד ג ע"א "שניים שעשאוה פטורין"

2. רש"י, תוס' ד"ה פטורי, רשב"א ד"ה פטורי.

3. פסחים פה ע"ב "אמר רבי אמי ... עקירה והנחה", רש"י שם ד"ה דעבד, תוס' ד"ה הוצאה.

4. רש"י שבת ג ע"ב ד"ה ד"ה מבעוד יום.

*

**********************************************************

*

* * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יאיר קאהן

עורך: יהודה רוזנברג, תשע"ז

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                 http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

* * * * * * *