מלאכת מחשבת – מבוא (ב') איכות המעשה ב"מלאכת מחשבת"

  • הרב ברוך גיגי

א. מקור הביטוי "מחשבת"

בסוגיות שונות בש"ס (ביצה יג:, בבא קמא כו:, חגיגה י:) מופיע הביטוי "מלאכת מחשבת אסרה תורה'". רש"י בחגיגה התייחס למקור הביטוי וכתב:

"...דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא, אלא במשכן הוא דכתיב, ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן - אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת"

                                          (חגיגה י: ד"ה מלאכת)

לאור העיון בסוגיות השונות שדין זה מופיע, נראה שיסוד דין מלאכת מחשבת במלאכות שבת נוגע בשלושה עקרונות:

  1. איכות המעשה. מלאכה שהיא "מלאכת אומנות".
  2. איכות העשייה. מלאכה שנעשית באופן ישיר ולא כלאחר יד, וכן שאינה מקלקלת.
  3. מחשבת העושה. מלאכה שמלווה בדעת, כוונה ומחשבה.

בשיעור היום נבאר את העיקרון של "איכות המעשה", כפי שעולה מהסוגיות השונות, ובשיעור הבא נעסוק, בעזרת ה', באיכות העשיה ובמחשבת העושה.

 

ב. איכות המעשה – העמדת ערימה

בגמרא בביצה נאמר:

"ומי איכא מידי דלענין שבת לא הוי גמר מלאכה ולמעשר הוי גמר מלאכה? מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי ולא והא גרנן למעשר דתנן איזהו גרנן למעשר הקשואין והדלועין משיפקסו ושלא פקסו משיעמיד ערמה ותנן נמי גבי בצלים משיעמיד ערמה ואילו גבי שבת העמדת ערמה פטור. אלא מאי אית לך למימר מלאכת מחשבת אסרה תורה הכא נמי מלאכת מחשבת אסרה תורה"  (ביצה יג:)

פירש רש"י:

העמדת ערמה הויא גמר מלאכה למעשר, ולענין שבת, משהביא בצלים לביתו - אין העמדת ערמה מלאכה. אלא מאי אית לך למימר - אף על גב דלמעשר הויא מלאכה, לשבת - מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות, אסרה תורה, שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל, והתם מלאכת מחשבת כתיב"                      (רש"י שם)

לפי רש"י, הגמרא מלמדת אותנו כאן הלכה ייחודית למלאכות שבת, לפיה אין להחשיב פעולה מסוימת כמלאכה אלא אם יש במעשה זה אומנות מסוימת. מעשה בנאלי ופשוט שאין מאחוריו שום מחשבה אנושית משמעותית (כגון העמדת ערימה), אינו בכלל מלאכה כלל.

עמדה זו, כך נראה, נוחה יותר לשיטת היראים (אותה ראינו בשיעור שעבר), לפיה חז"ל הם שקבעו את רשימת המלאכות האסורות בשבת. לפי היראים, מסוגיה זו למדנו שאחד הקריטריונים שהדריכו את חז"ל בקביעת רשימת המלאכות הוא העיקרון של "מלאכת אומנות", הנלמד ממלאכת מחשבת.

לגישה זו הולמים דברי אונקלוס, בתרגמו את הביטוי מלאכה כ"עבידת אומנון" (אונקלוס שמות ל"ה, ל"ג).

אולם, לדעת הראשונים הסוברים שרשימת המלאכות נקבעה על פי המשכן, הרי בכל מקרה לא נוכל לחייב אלא על מלאכה שהייתה במשכן! כיצד מועיל הקריטריון של מלאכת אומנות?!

לשיטתם צריך לומר, שלפי קריטריון זה אפילו מלאכה שהייתה במשכן, אם אין בה מלאכת אומנות, לא תיכלל ברשימת המלאכות. בנוסף, גם מלאכה שניתן היה לראותה כתולדה של מלאכה שהייתה במשכן, אם אינה מלאכת אומנות לא תוכל להיחשב כתולדה מפני שאינה מלאכת מחשבת.

דוגמה טובה לכך היא העמדת ערימה. פעולה זו יכולה להיות תולדת מעמר, וכאשר עושה אותה בשדה כחלק מן הקטיף היא אכן כזו וחייבים עליה. אולם, משהביא את הבצלים לביתו אין בהעמדת ערימה שום משמעות של מלאכת אומנות, ולפיכך אינה מלאכה.

הדברים מדויקים מלשון רש"י:

"ולענין שבת, משהביא בצלים לביתו - אין העמדת ערמה מלאכה"         (ביצה יג: רש"י ד"ה העמדת)

בנוסף לכך, בסוגיה מבואר שמותר לקלף שעורים בשבת ולאכול, ואין בזה תורת מלאכה כלל. זאת, כיוון שקילוף זה אינו מלאכת מחשבת, שהרי אינו מעשה אומנות.

כך כותב המאירי מפורשות:

"היה מקלף שעורים מקלף אחת אחת ואוכל ואם קילף וכינס לתוך ידו חייב לעשר... ובשבת מקלף מהם כמה ואוכל ואין בזה משום מלאכה"                                               (מאירי ביצה שם)

הרמ"א בהגהותיו כתב (סוף סימן שכ"א), על פי הירושלמי, שאסור לקלף שומים ובצלים. והעיר הביאור הלכה שם:

"ואין להקשות על דברי הראשונים (הלא המה התרומה והסמ"ג והמרדכי) שהעתיקו דברי הירושלמי הנ"ל דקולף חייב משום בורר להלכה\ מהא דאיתא בביצה (יג:) רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי וזה לא מסתבר לחלק בין קליפת שעורים לקליפת שומים ובצלים, יש לומר דשם מיירי בדעתו לאכול לאלתר אך לפלא על הרמב"ם שהשמיט האי דינא דירושלמי לגמרי ולא הזכירו כלל ולולא דברי קדשם של הראשונים הנ"ל היה נראה לי ליישב דברי הירושלמי הנ"ל באופן נאות וממילא היה ניחא דעת הרמב"ם שהשמיטו והוא בהקדם מאי דאיתא בגמרא הנ"ל המקלף שעורים מקלף אחת אחת ואוכל (דהוי אכילת עראי ופטור ממעשר) ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב א"ר אלעזר וכן לשבת איני והא רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי... מתקיף לה רבי אבא בר ממל ורישא למעשר אין לשבת לא ומי איכא מידי וכו' ומתרץ שם במסקנא את קושיתו דכמו דמעמיד ערימה בביתו פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה (היינו מלאכת אומנות) הכא נמי לענין קולף הרי דס"ד דגמרא וכן סבירא ליה לר"א בר ממל דקולף הוא בכלל מלאכה כמו לענין מעשר ובודאי דאין לחלק לפי זה בין לאלתר לאחר זמן ונוכל לומר דזה היה דעת הירושלמי ויהיה הטעם משום בורר ושלא כדברי רש"י דהוא משום דש ועיין בתוספות אבל לפי המסקנא דבבלי דקולף פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה לא הוי ע"ז שם מלאכה כלל ואפילו בדעתו לאכול לאחר זמן דומיא דמעמיד ערימה בבית דפטור בכל גווני מטעם זה וכן בכל מקום דאיתא בש"ס פטור משום מלאכת מחשבת ודאי דבכל גווני פטור דלא הוי מלאכה כלל ואם כן הוא הדין בעניננו לענין קולף"         

                                             (ביאור הלכה שכ"א)

למעשה, נהגו להחמיר בקילוף על יסוד דברי הירושלמי והראשונים שהביאוה.

 

בכל אופן, מהדיון שלנו עולה שיש קושי בהגדרה אובייקטיבית של המושג "מלאכת אומנות".

בחושבי על נקודה זו, עלה בדעתי שייתכן ויש דרך חדשה לפרש את הדין בו עסקנו בשיעור הקודם, על תקיעת שופר ורדיית פת – שהן "חכמה" אך אינן "מלאכה". ציינו אז, שפעולות אלו נקראות "חכמה" אך הן אינן "מלאכה".

ברשימת הפעולות הקיימות, ניתן למצוא פעולות שיש בהן יצירה מעשית (נוצר שינוי פיזי בדבר הנפעל) ויש פעולות שיש בהן מימד מסוים של אומנות בעשייתן. ניתן גם למצוא סוג שלישי של פעולות, בהן קיימים שני המרכיבים, יצירה מעשית הדורשת מימד של אומנות.

אדם המעמיד ערימת בצלים בביתו, או מקלף שעורים (על פי הבבלי), מבצע פעולה השייכת לקבוצה הראשונה. פעולה זו נחשבת מלאכה, אך אין היא "מלאכת מחשבת". המלאכות הקלאסיות, כגון זורע וחורש, שייכות לקבוצה השלישית, משום שישי בעשייתן שינוי מעשי, ובנוסף יש בהן אומנות. ממילא, הן מלאכת מחשבת.

לעניות דעתי, תקיעת שופר ורדיית פת שייכים לקבוצה השניה. יש אמנם אומנות בעשייתן ואין הן נחשבות כמעשה הדיוט. אך, במקביל, אין תוצר שנוצר – זוהי "מחשבת" ולא מלאכה. בלשון הגמרא, "חכמה" שאינה מלאכה.

 

כאן, יש מקום לדון ביחס בין "מלאכה שאינה מחשבת", כגון העמדת ערימה, לבין "מחשבת שאינה מלאכה", כגון תקיעת שופר. האם מעמדן זהה לחלוטין, או שיש מקום להפריד ביניהן?

נדון תחילה במלאכה שאינן בה "מחשבת", שאין היא אומנות. מהסוגיה בביצה (יג:) עולות נימות סותרות: מצד אחד, משמע שהדבר הוא היתר גמור, שהרי מכח סברה זו קבעו את ההיתר של קילוף כסי כסי בשבת. מאידך גיסא, הסוגיה כותבת על העמדת ערימה ש"פטור", שבדרך כלל מושג זה משמש כפטור מחיוב אך עם איסור דרבנן.

לסתירה זו ניתן להציע אחד משני כיווני פיתרון.

ראשית, לאור הפסיקה בקילוף "כסי כסי" ניתן לפרש את הביטוי "פטור", במקרה זה, כפטור ומותר. כך עולה מפירוש הר"ח בסוגייתנו (עיין שם), והדברים מפורשים בדברי המאירי:

"היה מקלף שעורים מקלף אחת אחת ואוכל ואם קילף וכינס לתוך ידו חייב לעשר היה מולל מלילות של חטים מנפה מיד ליד ואוכל ואם נפה בתוך חיקו חייב ואין צריך לומר אם נפה בכלי שאין זה עראי ובשבת מקלף מהם כמה ואוכל ואין בזה משום מלאכה"    

                            (בית הבחירה למאירי, ביצה שם)[1]

כמו כן, ניתן לטעון שאכן יש איסור דרבנן, והאדם פטור אך אסור. אולם, הטעם שהתירו קילוף "כסי כסי" הוא דווקא לצורך אכילה. כך מצטט השיטה מקובצת את התוספות:

"ואמרו בתוספת דהשתא לא קשיא הא דמקלפא דביתהו דרב כסי כסי דאינו אסור לשבת אלא ליתן לתוך חיקו[2]"

                                                     (שטמ"ק שם)

לגבי חכמה שאין עמה מלאכה, תקיעת שופר ורדיית פת, נראה מכמה ראשונים שיש בזה איסור דרבנן (התוספות ועוד, ראה בשיעור הקודם). לעומת זאת, מדברי הר"ן עולה אין איסור ברדיית פת אלא רק משום עובדין דחול (על כל זאת ועוד הארכנו בשיעור הקודם).

 

 

ג. השלמת מעשה חסר (א) – חק תוכות

גדר נוסף של איכות המעשה מתקשר למערכת אחרת. מעשה שאינו נחשב מעשה שלם מצד עצמו, אך לאור ההלכה של מלאכת מחשבת אנו מחשיבים אותו כמעשה מחייב.

בנידון זה, משמש העיקרון של מלאכת מחשבת כיוצר חומרה על פני הדין הרגיל. נבאר את דברינו בשתי דוגמאות, ובעקבותיהן ננסה לעמוד על מהות העניין הנלמדת מכאן.

 

גרסינן בגמרא:

"תנא: הגיה אות אחת – חייב. השתא כתב אות אחת פטור, הגיה אות אחת חייב? אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן, כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין"                                                       

                                                        (שבת קד:)

משמע, אם כן, שלענין כתיבה בשבת אף הנוטל את הגג של האות ח' ויוצר שני זיינין חייב. כך אכן הסיק בעל ספר התרומה:

"אומר מורי רבינו, הכותב גט ופעמים שנפלה טפת דיו מן הקולמוס בתוך חלל אחת מן האותיות שבכתב או בתוך חלל בי"ת ועשה פ"א או בתוך חלל אחרת שאין עתה שמה עליה ואחרי כן מחק הטפה מתוך האות – זה חק תוכות, שנעשה האות על ידי מחיקת תוכה ופסול... צריך לעשות ולכתוב גט אחר כבתחלה. ואם תאמר הלא כי האי גוונא בחק תוכות מקרי כתיבה להתחייב בשבת, כדאמרינן "נטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין חייב" – יש לומר התם במלאכת מחשבת תליא מילי דשבת, וכיון שמתכוין לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין נעשו רק שעל ידו יהיו ועל ידי מעשיו... אבל במקום שנאמר "וכתב" צריך שיכתוב גוף האותיות ולא שיהו נעשות מאיליהן" (ספר התרומה, הלכות גיטין קטו)

הסכים לדבריו הר"ן על הרי"ף:

"דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק יריכות, דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת מיחייב"            (ר"ן שבת לג: באלפס)

בדברי הרשב"א מצינו דעה שונה. לשיטתו, הגמרא כלל לא דנה במקרה של חק תוכות:

"מהא דאמרינן 'הכא במאי עסקינן כגון שנטל לגגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן' שמעינן דכהאי גוונא לא מיקרי חק תוכות, שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות. וכן שנטלו לגגו של דלי"ת ועשאו רי"ש, ואינו אלא כדיו שנפל על גבי האות ומעבירו"    (רשב"א קד: ד"ה מהא)

לדבריו, כאשר נכתבה האות ח' נעשה בה מעשה כתיבה. על כן, כשניטל גג האות ונוצרו שני ז' מדובר גם כן במעשה כתיבה, למרות שמעשה זה לא נעשה עכשיו. במילים אחרות, על מנת לחייב בשבת יש צורך שהאות תיווצר על ידי מעשה כתיבה. מעשה הכתיבה של שני אותיות ז' נחשב כמעשה הכתיבה של האות ח' המקורית.

מקרה זה אינו נחשב "חק תוכות", כיוון שנעשה מעשה כתיבה מלא באות ח'. חק תוכות הוא מצב בו נשפך דיו על דף חלק ללא מעשה כתיבה כלשהו, ולאחר מכן מחק האדם את הדיו והשאיר צורת אות.

אם כן, נראה שהרשב"א ובעל ספר התרומה נחלקו בשתי שאלות שונות:

  1. חק תוכות בשבת. האם חייבים על חק תוכות בשבת. התרומה מחייב, ואילו הרשב"א פוטר.
  2. כשרות מחזיר צורת אות. האם מקרה של תפילין או גט שנכתבו כהלכה ונשפך עליהם דיו, כשרים כאשר מחק את העודף. לפי הרשב"א כשר, ולפי התרומה פסול.

להלכה, אנו פוסקים (שו"ע או"ח ל"ב, י"ז) ביחס לכתיבת תפילין שיש לפסול מקרה שבו נשפך והחזיר את צורת האות המקורית. ממילא, נראה שההכרעה היא כשיטת התרומה, ועל כן יש לחייב גם בשבת על חק תוכות.

הדין שנתחדש כאן הוא, כך נראה, שישנן הגדרות שונות למעשה הכתיבה בספר תורה, בגיטין ובשבת. בסת"ם ובגיטין המעשה הוא החשוב, ולכן צריך שהאדם יעשה מעשה כתיבה. בשבת, לעומת זאת, התחדש הדין של מלאכת מחשבת, הקובע שהמיקוד הוא בהתגשמות התוכניות של האדם. ממילא, מה שחשוב הוא שתהייה תוצאה של אותיות שניתן לקרוא אותן. לכן, ניתן להגדיר את המלאכה כעשיית פעולה שמביאה תוצאה של אותיות, אף אם אינה מעשה כתיבה.

 

ג. השלמת מעשה חסר (ב') - זורה ורוח מסייעתו

הגמרא בבא קמא דנה בעניין מזיק באש שנתלבתה על ידי הרוח. לפי הגמרא, יש הבדל בין זורה בשבת לבין נזיקין:

"ת"ר ליבה וליבתה הרוח אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו-פטור. אמאי, להוי כזורה ורוח מסייעתו?... רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו – הני מילי לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור" (בבא קמא ס.)

התוספות הבינו שהסוגיה בבבא קמא דנה בהגדרת מזיק על ידי אש שליבתה אותה הרוח, לענין חיוב נזקי ממון. לגישה זו, כולם מודים שלעניין חיוב נזקי ממון, אין ללמוד משבת, לפי שאין זה חשוב מעשה גמור אלא גרמא.

בנזיקין אנו צריכים שהתוצאה של הנזק תהיה תוצאת המעשה באופן ישיר, ואילו בשבת חייבים בגלל שמלאכת מחשבת אסרה תורה. בשבת, מחשבת האדם המלווה את המעשה מצטרפת למלאכה ומחייבת עליה, כיוון שבשבת החשיבות היא התוצאה המתבקשת (כשהאדם עשה את הפעולות להשגת התוצאה).

 

אולם, הרא"ש בבא קמא כתב:

"ולא אמרינן [אף על פי] שסייעו הרוח בעשיית האש הוי כאילו הוא עשהו לבדו מידי דהוה אזורה ורוח מסייעתו דחשבינן ליה כאילו עשה המלאכה לבדו. דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אע"פ דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה על ידי רוח. אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בנזקין פטור"                            

                                        (רא"ש בבא קמא ו', י"א)

רבים הקשו על דברי הרא"ש הללו, מהסוגיה בשבת:

"כתיב לא תעשה [כל] מלאכה - עשייה הוא דאסור, גרמא שרי"  (שבת קכ:)

לאור דברים אלו לא ברור כיצד ניתן לחייב בזורה בגמרא.

ניתן לומר בדעת הרא"ש, שכיוון שעיקר מלאכת זורה הוא בזרייה ברחת לרוח, יש לחייב בה גם על גרמא. גרמא היא הדרך הראשית לביצוע מלאכה זו. כיוון שעושה את המקסימום האפשרי במלאכה זו הוא חייב, למרות שהיתירה היא בגרמא. זהו החידוש של מלאכת מחשבת אסרה תורה.

אולם, נראה שיש מקום לפרש את דברי הרא"ש באופן אחר. מבחינת הגדרת המצב, פעולה כזאת שנעשית בסיוע הרוח היא גרמא. אבל בשבת, הואיל ומלאכת מחשבת אסרה תורה, יש לחייב. זאת, כיוון שכל עושה פעולה שעושה בידיו את המקסימום האפשרי – ומסתייע במחשבתו ברוח – לענין הלכות שבת חשוב כעושה מעשה. בתנאי, שזוהי הדרך לעשות מלאכה זו.

 

נראה, לאור שתי הדוגמאות שהבאנו, שיש מצבים שדין מלאכת מחשבת מאפשר הגדרה חדשה של מעשה המלאכה. זאת, כיוון שבמלאכת מחשבת אנו מתעניינים יותר בתוצאה המצופה מן הפעולה, ואילו התהליך פחות חשוב.

 

*

שני הגדרים של מלאכת מחשבת העוסקים באיכות המעשה, האחד לקולא והשני לחומרא, מסייעים להגדיר את המלאכה האסורה בשבת. מחד, קיימת דרישה למלאכת אמנות, אך מאידך אנו מסתפקים במעשה שישיג את התוצאה המתוכננת.

 

[1] וראה גם ביאור הלכה (שכ"א שם), שמוכח גם ממנו שהוא היתר גמור.

[2] כאן אינו נותן לתוך חיקו אלא אוכל לאלתר. אולם, ראה שם בשטמ"ק הדעה החולקת שכיוון שאינה מלאכת אומנות אינה חשובה מלאכה כלל ומותר לגמרי.