מלבי"ם

  • ד"ר אביגיל ראק
פרשני המקרא
שיעור מספר 27
מלבי"ם
 
א. תולדות חייו
ר' מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר (להלן - מלבי"ם), אשר חי בשנים 1809-1879, היה מהדמויות הבולטות במזרח אירופה במאה ה-19, הן בתחום פרשנות המקרא והן בתחום ההנהגה הרבנית. מלבי"ם נולד והתחנך בעיר וולוצ'יסק שבמערב אוקרינה. בהיותו בן 14 התחתן, אך נישואיו לא עלו יפה ותקופה קצרה לאחר מכן הוא התגרש מאשתו. מלבי"ם עזב את עיר מולדתו ועבר לוורשא, שם התפרסם כ"עילוי". משם עבר ללינטשיץ ונשא לאישה את בתו של רב העיר, הרב חיים אויירבך. בתקופה זו עסק מלבי"ם בכתיבת ספרו 'ארצות החיים', פירוש לשולחן ערוך או"ח,[1] ובסופה הוא יצא למסע לצורך השגת הסכמותיהם של גדולי ישראל לספרו.[2] לאחר מסע בן כמה שנים, מונה מלבי"ם לרבה של העיר וורשן (מחוז פוזנן) וגר בעיר זו במשך 7 שנים, עד שבשנת 1845 עבר לשמש כרבה של קהילת קמפן.
בשנת 1858 הוזמן מלבי"ם לשמש כרבה של הקהילה היהודית בבוקרשט, ובשנת 1860 מונה לרבה הראשי של רומניה. מלבי"ם התקבל בברכה הן על ידי החרדים שראו בו דמות רבנית ששמו הולך לפניו, והן על ידי היהודים המשכילים שראו בו דמות רבנית בעל גישה אינטלקטואלית מודרנית. אולם, משרה רמה זו התגלתה במהרה למקור לצרות לא מעטות, ומאוחר יותר אף סיכנה את חיי מלבי"ם. לקראת המחצית השנייה של המאה ה-19, נשבה רוח הרפורמה ממערב אירופה לכיוון מזרח אירופה. מלבי"ם, שהכיר דרך נדודיו את השפעותיה ההרסניות של היהדות הרפורמית על היהדות האורתודוקסית, יצא בצורה חריפה נגד מנהיגי התנועה הרפורמית ברומניה, ונגד תהליכים מסויימים שניסו ראשי הקהילה השואפים למודרניזציה להחדיר לקהילה היהודית ברומניה. עיקר התנגדותו הייתה ליחס היהדות הרפורמית לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה. אחד ממאבקיו נגד הרפורמים היה בשנת 1858 - לאחר מאמצים מרובים של ראשי הקהילה המייצגים את זרם ההשכלה לבנות בית כנסת בסגנון הכנסייה הנוצרית, עם מקהלה ועוגב, הושג האישור המבוקש מאת הנסיך גריגורי גיקא להקים את "ההיכל הקורלי", ואז יצא מלבי"ם באופן נחרץ ובוטה נגד סגנון בית כנסת זה, אשר מחקה את הנוצרים ואת בתי הכנסת הרפורמים באירופה המערבית. כמו כן התנגד מלבי"ם בחריפות רבה לבתי הספר המודרניים היהודיים שהוקמו בעיר אשר שמו דגש רב מדי לטעמו על לימודי החול, והפכו את לימודי הקודש לטפל. מלבי"ם אף קבל על תרגומי המקרא השונים שיצאו בשפות שונות, למעט יידיש. מקור נוסף לקונפליקטים בינו לבין הקהילה היהודית המודרנית, היו דרישותיו הקפדניות בתחום ההלכה, למשל הוא בדק מידי בוקר את סכיני השחיטה של השוחטים. כך יצא למלבי"ם שם של קנאי בקרב יהודי רומניה המודרניים. אך לא רק היהודים המודרניים התעמתו עם מלבי"ם. החסידים, בעקבות התגייסותו למען החייאת השפה העברית,[3] החשיבו את מלבי"ם כרב מודרני, והוא ספג מהם ביקורת נוקבת.
בעקבות שורה של מחלוקות בין מלבי"ם לבין ראשי הקהילה המודרנית, ובעקבות דרשותיו של מלבי"ם נגד הרפורמים, הוצע למלבי"ם פיצוי כספי תמורת פרישה מכס הרבנות, אך הוא סירב לכך. עקב סירובו, פנו מתנגדיו לשלטון המקומי והאשימו את מלבי"ם בחוסר נאמנות לשלטון. כתוצאה מהלשנה זו נאסר מלבי"ם ונידון למוות. מלבי"ם שוחרר הודות למעורבותו של השר משה מונטיפיורי.[4] תנאי שחרורו היו גירוש מיידי מאדמת רומניה. מרומניה יצא מלבי"ם למסע ארוך לצורך טיהור שמו וביטול צו גירושו, ובין השאר הגיע לקונסטנטינופול[5] על מנת לפנות לשלטון התורכי אשר נסיכות רומניה הייתה נתונה לשלטונה, אך ללא הועיל. הוא נסע גם לפריז,[6] אך גם שם מאמציו לא נשאו פרי. בלית ברירה, קיבל מלבי"ם את גזירת הגירוש, ונדד במקומות רבים. בין השאר כיהן כרב בקהילת חותנו, לינטשיץ, ולאחר מכן שימש כרב בקהילות חרסון ומוהילב, אך גם במקומות אלו סבל מלבי"ם מרדיפות והלשנות מצד היהודים המשכילים והמתבוללים ומצד החסידים. למרות מתנגדיו של מלבי"ם, הוא הצליח בדרשותיו למשוך אליו רבים; אך בסופו של דבר הוא נאלץ לעזוב את רוסיה, בעקבות הוראת המושל, ככל הנראה בעקבות הלשנה של מתנגדיו, שהצלחתו לא מצאה חן בעיניהם. מרוסיה עבר מלבי"ם לעיר קניגסבורג (פרוסיה) וישב על כס הרבנות של ר' יעקב מקלנבורג (בעל הכתב והקבלה) לתקופה של 4 שנים. בשנת 1879, לאחר 20 שנות מחלוקות, נדודים והשפלות, יצא מלבי"ם למשרת רבנות קרמנצ'וג שברוסיה,[7] אך נפטר בדרך, ביום א' ר"ה שנת תר"מ.[8]
 
ב. פירוש מלבי"ם לחלק הסיפורי של התורה
מאפייני הפירוש לחלק הסיפורי של התורה
מלבי"ם חיבר פירוש מקיף לתנ"ך כולו (למעט פירוש לקהלת ולאיכה), והוא ללא ספק הפירוש הנפוץ ביותר מבין פרשני המקרא בעת האחרונה. את פירושו לתורה ניתן לחלק לשני חלקים - החלק הסיפורי והחלק ההלכתי. סגנונו בחלק הסיפורי דומה מאד לסגנון פירוש אברבנאל, בכך שהוא נוהג לבאר יחידה שלמה, ומקדים לה שאלות.[9]
בהקדמתו לפירושו לספר ישעיהו,[10] הרחיב מלבי"ם בתיאור דרכו הפרשנית, והוא מסביר שם שפירושו הוא פירוש על דרך הפשט.[11] המאפיין הבולט ביותר של פירוש מלבי"ם הוא פירושיו למלים הנרדפות ולכפילויות שונות במקרא (צלעות מקבילות וסיפורים החוזרים על עצמם). לדעתו, המקרא הוא אלוקי, ובתור שכזה הוא איננו מדבר בלשון בני אדם, ולכן אין בו מילים נרדפות ליופי המליצה, אלא לכל מילה משמעות מיוחדת משלה, וכל מילה נבחרה בקפידה בכדי להעביר מסר מסויים ומדוייק. כמו כן, אין כפילויות של משפטים וחזרות מיותרות של סיפורים במקרא.[12] בהקדמתו של מלבי"ם לספר ויקרא,[13] מונה מלבי"ם 613 כללים לשוניים, אשר רבים מהם עוסקים בהבחנותיו בין המלים הנרדפות. השקעתו הרבה של מלבי"ם בנושא זה נבעה גם מרצון לחזק את לימוד הפשט אצל היהודים האורתודוקסים; אך בעיקר היא הייתה מכוונת נגד פירושי המשכילים, כיוון שבתקופתו החלה להתפתח בקרב המשכילים יחס ספרותי לתורה, בדומה ליחס התרבות המקומית לספרות היוונית הקלאסית, גישה שהפקיעה את התורה מקדושתה.[14] כאנטיתזה לגישה זו, מלבי"ם התאמץ להוכיח כי התורה איננה "ספרות" אלא היא נכתבה בקדושה, תוך הקפדה על כל אות ותג.
דוגמאות לפירושי מלבי"ם לחלק הסיפורי של התורה
נדגים את דרכו בביאור המלים הנרדפות בפירושו לברכת יעקב לשמעון ולוי "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה..." (בראשית, מ"ט, ז). פירוש ספרותי קלאסי לפסוק זה יסביר כי יש בפסוק תקבולת ישרה חסרה בין שתי צלעות:
צלע א': "ארור אפם - כי עז",
צלע ב': "ו(ארורה) עברתם - כי קשתה";
כאשר "אפם" מקביל ל"עברתם", "עז" מקביל ל"קשתה", ואין בצלע ב' חידוש או הוספה ביחס לצלע א'. מלבי"ם, לעומת זאת, מסביר שיש הבדל בין "אף" לבין עברה:[15]
ויש הבדל בין אף ובין עברה, שאף הוא מה שקוצף על מי שחטא כנגדו, ועברה הוא אם עי"ז ישולח חרונו גם על מי שלא חטא עד ש'עובר' הגבול. ונגד שכם בן חמור היה 'אף' ונגד יתר אנשי שכם היה עברה.[16]
מלבי"ם קרא בדיוק רב את המקראות, וקריאתו המדוייקת הניבה פירושים יפים ונכונים. כך, למשל, טוען מלבי"ם שיש להבחין בין לשון 'סלח' לבין לשונות אחרים של מחילה דוגמת "שא נא פשע":
וגדר פועל סלח הוא שמעביר העון מן המציאות לגמרי, כאילו לא היה במציאות כלל. וזה הבדלו מיתר הלשונות. למשל כשאומר "העברתי מעליך עונך" יש להעון מציאות בפ"ע[17] רק שמעבירו מן האדם...על כן לא תמצא פועל סליחה רק אצל ה' לא מאדם לאדם. כי האדם הגם שהוא עובר על פשע ונושא פשע, לא יוכל לסלוח, שהוא שישוב דבר במציאות כאילו לא היה כלל.
(פירוש מלבי"ם לספר ויקרא, ד', כו).
לשיטתו הפרשנית השלכות בהבנת סתירות במקרא. כך, למשל, בסיפור בלעם, תחילה אומר הקב"ה לבלעם לא להצטרף לשרי מואב בלשון "לא תלך עמהם" (במדבר, כ"ב, יב) ואילו בהמשך הפסוקים הקב"ה אומר לבלעם "אם לקרא לך באו האנשים, לך אתם" (שם, שם, כ). בלעם אכן הולך עם שרי מואב והקב"ה כועס - "ויחר אף ה' כי הולך הוא" (שם, כ"ב) על הקשיים בסתירות שבפסוקים אלו עמדו רבים ממפרשי המקרא,[18] ומלבי"ם מבחין בין המילה "עמו" למילה "אתו":
יש הבדל בין "אתו" ובין "עמו", ש"עמו" מציין השיווי, ו"אתו" יורה שאחד הוא העיקר, וה' הודיעו שלא ילך עמם בשיווי רק "אתם", שיהיה דעתו נפרד מדעתם, שהוא לא ילך על הכוונה להרע לישראל. והוא לא עשה כן, כי הלך "עמם".
דוגמא יפה נוספת היא בדברי אחי יוסף בינם לבין עצמם לאחר מות אביהם: "לו ישטמנו יוסף" (בראשית, נ', טו). הקושי בפסוק הוא שהיה צריך להכתב "פן ישטמנו יוסף", שהרי "לו" נאמר כאשר הדובר חפץ שהדבר יתקיים, ו"ופן" נאמר כאשר הדובר חושש מהדבר.[19] למלבי"ם כאן פירוש יפה, המבאר את השימוש במילה "לו":
כבר בארתי... שהנקמה היותר גדולה מאויבו, הוא אם תחת איבתו והרעה שעשה לו, ישימהו מאוכלי שלחנו ויעשה עימו אך טוב וחסד, שאז יזכור תמיד מה שהוא הרע לעשות...ואחי יוסף הרגישו זאת, וטובת יוסף היה בעיניהם כחותה גחלים על ראשם, ואמרו הלואי אחר שיוסף ישטמנו בודאי, וא"כ לו ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, שיעשה עמנו רע בפועל לא טוב שהוא לנו כמדקרות חרב.[20]
 
ג. פירוש מלבי"ם לחלק ההלכתי של התורה
מאפייני הפירוש לחלק ההלכתי של התורה
פירוש מלבי"ם לחלק ההלכתי של התורה הינו מגנום אופוס בפני עצמו, וככל הנראה מבחינתו החלק המרכזי בפירושו לתורה. ראיה לכך היא העובדה שמלבי"ם החל את כתיבת פירושו לתורה בספר ויקרא, אשר תוכנו הוא הלכתי באופן כמעט בלעדי, ופירושו לספר ויקרא ארוך יותר בצורה משמעותית מיתר פירושיו לחומשי התורה.
על חשיבות הפירוש לחלק הלכתי הרחיב מלבי"ם בהקדמתו לפירושו לספר ויקרא. הוא מסביר שפירושו נכתב לנוכח זלזול בני דורו בתורה שבעל פה ובסמכות חז"ל,[21] זלזול שנבע מכך שהקשר בין ההלכה של התורה שבעל פה לבין התורה שבכתב נדמה מאולץ, וכלל לא מחוייב מהכתובים[22] כפי שניסו חז"ל להוכיח, ולכן התורה שבעל פה איננה מחייבת.[23] מלבי"ם כתב את פירושו כדי להלחם בתפיסות אלו,[24] שהלכו והתפשטו במחצית השנייה של המאה ה-19, ומטרתו היא להוכיח כי דרשות חז"ל מבוססות על כללי הלשון.[25] לצורך מגמה זו, מלבי"ם ניסח 613 כללי לשון שהיו נקוטים בידי חז"ל בבואם ללמוד את המקראות (כללים אלו נכתבו גם בנפרד בחיבורו "איילת השחר"[26]). לטענתו, כללים אלו היו נכונים בתקופת המקרא, והתנ"ך נכתב לפיהם. הסיבה שהמשכילים יוצאים נגד חז"ל היא שהם אינם מכירים כללים אלו,[27] ודווקא דברי חז"ל, שנכתבו על פי כללים אלו, מכוונים לפשט המקרא, ולא דברי המשכילים, שלא מכירים את כללי הלשון על פיהם נכתב התנ"ך.
תחומי הפירוש
פירושו של מלבי"ם עוסק ב-3 תחומים:
1. ביאור מדרשי ההלכה. בפירושו לתורה מביא מלב"ים את מדרשי התנאים מכילתא, ספרא וספרי, ומבאר את דרשותיהם בהרחבה.
2. ביאור פשט הכתובים על פי כללי לשון שהוא נסיח בהקדמותיו לספר ישעיהו, ולספר ויקרא.
3. חיבור בין הפשט לבין הדרש,[28] חיבור אשא בגינו מלבי"ם העניק לפירושו את השם "התורה והמצווה".[29]
דוגמאות לפירושי מלבי"ם לחלק ההלכתי של התורה
הדוגמאות הבאות לקוחות מפרשיות הלכתית, ומדגימות את עיקרי דרכו הפרשנית, וחידושיו הפרשניים.
א. את הפסוק "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא, י"ט, טו) דרשו חז"ל בספרא "הוי דן את כל האדם לכף זכות". מלבי"ם מסביר כיצד פירוש זה של חז"ל, שלכאורה כלל אינו עולה מפשט הפסוק, הוא עומק פשוטו של מקרא :
עוד דרש מה שכתוב "בצדק תשפוט עמיתך" בלשון יחיד, והלא הנידונים הם שנים תמיד כמו שכתוב "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו" (דברים, א', טז) ...ויצוייר המשפט באדם אחד אם בוחנים מעשיו, כמו שפטני ה' כצדקי, ור"ל שתשפוט את חברך לזכות ואל תרשיעהו...
כלומר, השפיטה היא תמיד בין שני אנשים, אך כאן יש שפיטה של אדם יחיד, ועל כן דרשו חז"ל שמדובר בשפיטה בה דן האדם את התנהגות חברו, ועליו מוטל החובה להצדיקו "לכף זכות".
ב. בדברים כ"ג, כה נאמר:
כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן.
פשט הפסוק הוא, לכאורה, שלכל אדם שעובר ליד כרם רעהו מותר לאכול ממנו בתנאי שהוא לא אוגר את הענבים בכלים; אך חז"ל הבינו (עיינו בבא מציעא פז:, ורש"י לפסוק) שפסוק זה מדבר על אדם העובד בכרם בלבד - לעובד מותר תוך כדי עבודה בכרם לאכול, אך נאסר עליו לאגור בכלים. מלבי"ם מוכיח שדרשת חז"ל הקובעת כי מדובר בפועל העוסק במלאכתו היא עומק פשוטו של מקרא. הוא מבחין בין שתי צורות של ציווים של התורה. האחת היא כאשר הנשוא מופיע תחילה, ולאחריו תיאור  (למשל "לא תקלל חרש" [ויקרא, י"ט, יד]), והשנייה היא כאשר התיאור מופיע תחילה, ולאחריו הנשוא (למשל "ערוות כלתך לא תגלה" [שם, י"ח, טו]). כאשר הנשוא מופיע תחילה, כוונת התורה היא לאיסור מוחלט, גם כאשר מדובר במקרה בו התיאור של הפסוק לא מתקיים (למשל, בפסוק "לא תקלל חרש" כוונת התורה היא לאיסור כללי לקלל, גם אדם שאיננו חרש). כאשר התיאור מופיע תחילה, התורה אוסרת אך ורק במקרה בו חל התיאור שהופיע בפסוק (למשל, בפסוק "ערוות כלתך לא תגלה" - האיסור בפסוק הוא רק כלפי הכלה). כלומר, כאשר התיאור מופיע תחילה, הוא מעניק לכל הציווי את אופיו. על פי כלל זה, הפסוק "כי תבא בכרם רעך" היה צריך להכתב כך: "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ולא תתן אל כליך", וכך גם תהיה הנגדה מודגשת בין "ואכלת" לבין "לא תתן" - מותר לאכול, אך אסור לשים בכלים. אך בצורה בה נכתב הפסוק "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן", האופי של האיסור לשים בכלים ניתן על ידי הלוואי "בכליך", והדבר לכאורה תמוה. מלבי"ם מסביר שאם נבין שמדובר בפועל, שעיסוקו הוא לשים את הפירות בכליו של בעל הבית, הפסוק מובן - כאשר הפועל עובד ושם בכליו של בעל הבית, מותר לו לאכול, אך לגבי נתינה בכלים - מותר לו רק לתת בכליו של בעל הבית, ולא בכליו שלו.[30]
***
נסיים בפירוש מלבי"ם לדברים ל', א, "...והשבת אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה"; פירוש זה מבאר את המשמעות המיוחדת של הפועל להדיח, כמשקפת את חיבתו של הקב"ה לעם ישראל אפילו בשעה שהוא מענישם:
וההבדל בין השלכה להדחה בג' דברים א) כי המשליך וזורק נעשה הדבר רחוק ממנו ב) שע"י ההשלכה יתקלקל הדבר ג) שמראה שאינו רוצה לדעת איפה תשכון. אבל המדיח דבר, כל עת שידחה צריך להתקר אל הדבר, וע"י הדחה לא יתקלקל הדבר ויודע מקום הדבר ההוא...וזה לעד ולראיה שעיני ה' עליך רק לטובה.
                                                         
כלומר:
 

[1]   ספר זה זכה להערכה רבה של החפץ חיים, ופסקיו מצוטטים במשנה ברורה ביותר מ-100 מקומות.
[2]   בשנת 1837 הודפס ספרו לראשונה.
[3]   בבוקרשט הקים מלבי"ם את ה"אגודה להפצת הדיבור העברי".
[4]   בכתב העת העברי "הלבנון" (17.3.65), תיאר מלבי"ם את מאסרו:
בערב שבת שקוראים בו "זכור את אשר עשה לך עמלק"...באו אל ביתי שלוחי הפליצייא בפקודת המיניסטער...סבבו את ביתי סביב סביב...ויקחו אותי בחזקה וישליכוני אל העגלה או אל הארון אשר הביאו, וכל הגדוד וכל שרי הפאליצייה והכרתי והפלתי והשוטרים והטבחים ועבדיהם וכלביהם עוטרים את הארון סביב סביב כאשר יעשו עת יובילו אחד מן השודדים או הרוצחים הנוראים המצויים שמה במדינה.
בהמשך, מאשים מלבי"ם את היהודים שגרמו למאסרו:
...כי יד צרינו מבני עמינו, הם החריבו מקדשנו והם מכרו אחיהם ביד צריהם מנדיהם...
[5]   כיום - איסטנבול.
[6]   בה הוא נפגש עם ראשי כי"ח.
[7]   בשנת 1879 הוצעה לו לבוא לארה"ב ולכהן בה כרב הראשי למדינה, אך הוא דחה הצעה זו.
[8]   בשנת תש"ס ניסה הרב ישראל מאיר גבאי, יו"ר עמותת "אוהלי צדיקים" (עמותה העוסקת בשימור מצבות וקברות יהודים בחו"ל), למצוא בבית הקברות היהודי בקייב את קברו של מלבי"ם. הרב גבאי מצא את מצבתו, אך תחת המצבה נמצאה אדמה סלעית, עדות מובהקת לכך שלא נעשתה כל חפירה תחת המצבה. בירור שערך בזמנו הרב גבאי, העלה כי הקהילה היהודית קברה את מלב"ים במקום אחד והניחה את המצבה במקום אחר, מחשש שמתנגדיו יחללו את קברו, כך שמקום קברו המדוייק בבית הקברות איננו ידוע.
[9]   אברבנאל זכה להערכה רבה מאת מלבי"ם, אשר כינהו "אביר המפרשים השר מהרי"א" (פירושו לשמואל ב', כ"ד).
[10]            את פירושו לתנ"ך החל מלבי"ם בפירושו לספר אסתר (1844), ולאחר מכן הוא פרש את ספר ישעיהו (1849).
[11]            ואלו הם דבריו:
הבאור הלז הוצאתיו עתה לאור שמש על חזון ישעיהו, וכמהו החלקים אשר יבואו אחריו...הולך הוא בין בכללו בין בפרטיו, במסילת הפשט הכבושה לרבים...אינו מרחיק ללכת במעגלי הדורש, אינו מעמיק לחקור במעדר המחקר...לא תמצא בו לא דרוש ולא מחקר, לא סוד ולא רמז, רק הפשט הפשוט...
[12]            וכך הוא כתב במבוא לספר ישעיה:
...לא נמצא במליצות הנביאים כפל ענין במלים שונות, לא כפל ענין, לא כפל מאמר, ולא כפל מליצה...לא נמצאו במליצות הנביאים ובמאמריהם...מלות או פעלים הונחו במקרה...לא נמצא במליצות הנביאים קליפה בלא תוך...כי דברות אלוקים חיים כולם אל חי בקרבם, רוח חיים באפם...
[13]            על הקדמה זו נרחיב בהמשך.
[14]            לתופעה זו התייחס מלבי"ם בהקדמתו לספר ויקרא:
עת לעשות לה', עת לעשות לתורה שבכתב...אשר דמוה העדה הרעה הזאת כאחד מספורי העמים הקדמונים, ואת שיריה ומליצותיה ערכו עם שירי האמיר והיוונים.
[15] הנחתו של מלבי"ם שיש משמעות לכל מילה וביטוי לא חייבת לדחות את הקריאה של התקבולת החסרה בפסוק, אלא רק את הקביעה שאין הבדל משמעות בין צלעותיו.
[16]            בפירושו לפסוק זה מיישם מלבי"ם כלל פרשני שהוא קבע בהקדמה לפירושו לספר ישעיהו:
ודע שזה כלל גדול ויסוד מוסד, שהמליצה תעלה תמד במושגיה מן הקל אל החמור, מן הקטן אל הגדול, מן המעט אל הרב, ולא בהיפך. וכל מקום שתמצא בכתבי הקודש שתי מלות או ענינים שווים, בהכרח שהשני מוסיף על הראשון... ואם תמצא מקום בתנ"ך שידמה שהמילה או המשפט השני קל וקטן מן הראשון, תדע בטח שלא הבנת פירוש הכתוב על מכונו, וכבר הזכירו כל זה בעלי הלשון, אבל לא שמרוה ולא השתמשו בו, כי לדעתם הוא רק ברוב פעמים לא בכולם, ואנוכי אומר שלא נמצא מקום אחד שיצא מכלל זה...עד שדבר זה היה לנו לעיניים לדעת על ידו גדרי השמות הנרדפים, שכל מלה המאוחרת ידענו בטח שכוללת יותר מן הקודמת לה...
[17]            בפני עצמו.
[18]            ראו רמב"ן ובעל עקידת יצחק.
[19]            בדומה להבדל בעברית של ימינו בין "סיכוי" לבין "חשש".
[20]            ראו פירושו של בכור שור לפסוק זה.
[21]            בלשונו של מלבי"ם:
...כחשו בה ויאמרו לא היא, את חכמיה בזו ויאמרו כי לא ידעו פשטות הכתובים ואת דקדוק הלשון לא הכירו...ויהיו בעיניהם ללעג ולשחוק כל היום....
[22]            בלשונו:
...הדבר הזה מלבד אשר הפליא את העם הפלא פלא, ובני פריצי עמנו התנשאו להעמיד חזון ונכשלו, ויצאו מהם הקראים והמכחישים אשר שברו עול נתקו מוסרות וישחיתו עצומים ועם קדושים...
[23] וכך הוא כותב:
...אולם כאשר נבקר את הכתובים עצמם ונשית לב למסילה דרך הלכו בהוצאת ההלכות מן הכתוב, מעגלותיה נעו ועקבותיה לא נודעו. כי ברוב דבריהם נראה שלא לבד שאין פשט המקרא מכריח את הדרוש ההוא שהוציאו ממנו, כי גם לפעמים היה בהפך שעומק הפשט סותר את הדרוש ומתנגד אליו, וברוב המקרים תלו כל שלטי הגבורים על קורי עכביש וסמכו הלכות גדולות וקבועות על מלה או אות אחת אשר ככל אשר יעמול האדם לדעת לא יוכל למצוא באיזה אופן הכריחו דבר מן המילה או האות ההוא...
[24]            בלשונו:
...יראו העברים כי יש פנינים עשרת מונים. ויראו העוורים כי יש נשק וכלי קרב נגד זאבי ערב, וערב רב, נגד כל כופר ופוקר כל מכחיש ומבקר, נגד כל משרש ועוקר הכופר בעיקר או מסתפק וחוקר, יבכר פי דוברי שקר...
[25]            כהגדרתו:
...וכי כל דברי תורה שבע"פ מוכרחים ומוטבעים בפשט הכתוב ובעומק הלשון...
[26]            הוא נימק את בחירת השם לחיבור זה בכך שכשם ש"איילת השחר" מאירה את החושך, כך גם חיבורו:
והמה תרי"ג (דהיינו 613 הכללים שהוא ניסח) אורות מאירות ומבריקות ומתנוצצות ככבי אור על פני רקיע השמים, ויאירו כל מחשך ויגיהו כל אופל בארצות החיים....
[27]            בלשונו:
ויראו הבוערים כי יש חכמה והיא נעלמה מעין כל מדקדק חוקר ובודק. ולא הגיעו כל חכמי הלשון לקרסולי דור ראשון. ואם הלכו האחרונים חשכים, הראשונים כמלאכים. הם היו שרי קודש, הם צפו ברוח הקודש, להם לבדם נתנה חכמה ולא עבר זר בתוכה.
[28]            בלשונו של מלבי"ם:
בצד השלישי, הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, ומחבר את הכתב והקבלה בלולאות והיה המשכן אחד, הוא מבאר דברי חכמים וחידותם, דרי רבותינו בקבלתם עפ"י יסודי הלשון...וכל דברי הקבלה ותורת הפה, בכתב מבוארות ובעומק הפשט והמליצה שמורות...כי הדרוש הוא הפשט הפשוט. וכל דברי חז"ל מוכרחים ומטבעים בעומק הלשון וביסודי השפה העבריה.
בהמשך מסביר מלבי"ם את מעלת פירושו:
...מחבר את הכתב (פסוקי המקרא [א.ר]) והקבלה (דרשות חז"ל [א.ר]) בלולאות, והיה המשכן אחד. יראו הרואים וישכילו הטועים כי היה ביד חז"ל אוצרות אדירות ובצורות. כללים גדולים ביסודי הלשון ודרכי הדקדוק וההיגיון, חוקים קבועים במסמרות נטועים. וכל דברי הקבלה ותורת הפה בעומק הפשט והמליצה שמורות, לדעת כי הדרוש הוא הפשט הפשוט...   
[29]            בלשונו של מלבי"ם:
ועל הקורא לחבר את התורה והמצוה בקרסים, יחבר פי' התורה (זו מקרא) והמצוה (זו משנת ספרא) זה מול זה, איש באחיהו ידובקו יתלכדו ולא יתפרדו והיה המשכן אחד.
[30]            ואלו הם דבריו:
נקדים כלל אחד, שבכל מקום שאמרה תורה שלא לעשות איזה דבר כשיהיה בו איזה פרט, אז אם יש בהדבר צד שלא יעשה אף בלא הפרט, הקדים תמיד שלא לעשות ואחר כך יאמר הפרט. כמו (ויקרא י"ט) "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" – שאף שפירט איש בעמיתו, מכל מקום אחרי שגנבה או כַּחַש או שֶקֶר - לא נכון לעשות אף שלא בעמיתו - כתב קודם המעשה ואחר כך הפרט. וכן "לא תעשוק את רעך", "ולא תקלל חרש", "ולא תעשו עול במשפט", "לא תלך רכיל בעמך", "לא תעמוד על דם רעך", "לא תשנא את אחיך בלבבך", "לא תקום ולא תטור את בני עמך". אבל הדברים שבלי הפרט אין שום צד לצוות שלא יעשנה, כמו כל העריות, אומר תמיד הפרט קודם ואחר כך המעשה...
ונמצא לפי הכלל הזה אחרי שאמר שיאכל כנפשו היה לו לומר "ולא תתן אל כליך", כי באמרו "לא תתן" גם כן יש צד לאסור, ש"הנתינה" היא הפך "האכילה", לכן מוכח שהכתוב מדבר בפועל שכל עסקו של פועל לתת לתוך כליו של בעל הבית.אבל הדברים שבלי הפרט אין שום צד לצוות שלא יעשנה, כמו כל העריות, אומר תמיד הפרט קודם ואחר כך המעשה... ונמצא לפי הכלל הזה אחרי שאמר שיאכל כנפשו היה לו לומר "ולא תתן אל כליך", כי באמרו "לא תתן" גם כן יש צד לאסור, ש"הנתינה" היא הפך "האכילה", לכן מוכח שהכתוב מדבר בפועל שכל עסקו של פועל לתת לתוך כליו של בעל הבית.