מלבן | 1

גדרי המלאכה: ניקוי או הבהרת הצבע

כתב הרמב"ם:

"המלבן את הצמר או את הפשתן או את השָני וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכו להתלבן - חייב" (פ"ט הלכה י).

האב של מלאכת מלבן הוא ליבון הצמר שנגזז מן הבהמה, כשהמגמה היא לנקותו ולהצהיל את צבעו, דהיינו שצבעו יהיה צלול ובוהק יותר.

נראה כי השאלה היסודית שקיימת בגדרי מלבן, היא האם המוקד הוא ניקוי הצמר מן הלכלוך או הצהלת הצבע. במילים אחרות: האם מלאכת מלבן היא מלאכת ניקוי הצמר גרידא, או שמא יש זיקה בין  מלאכה זו לצביעה, ומגמתה בהשגת הצבע הטבעי^[1] האופטימאלי של הצמר.

בין צובע למלבן

במסגרת הדיון בירושלמי במלאכת מלבן נאמר:

"הדא איתתא דשרקה אפה דשרקא מעזלה^[2]"

                                       (ירושלמי שבת פ"ז, הלכה ב).

ופירושו שאישה שצובעת פניה או שצובעת... חייבת משום מלבן. ובבבלי חייבו בזה משום צובעת, ככתוב בברייתא:

"וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר: אשה לא תעביר סרק על פניה, מפני   שצובעת"  (צה.)

דברי הירושלמי קשים, לכאורה, שיותר מסתבר לחייב צובעת פניה משום צובעת ולא משום מלבן. אולם, אם נבין שמלאכת מלבן, עניינה בצביעה יש מקום להבין את הקשר למלבן. אמנם, הקשר לצובע טבעי יותר, שלכאורה יש לחלק בין מלבן לצובע, שבמלבן מחזירים את הצבע המקורי לבגד, ובצובע יוצרים צבע חדש, מ"מ יש לומר שהירושלמי רואה את מלאכת צובע באופן אחר. בירושלמי שם בדיונם במלאכת צובע שאלו:

"מה צביעה היתה במשכן? שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים. אמר רבי יוסי הדא אמרה העושה חבורה ונצרר בה דם חייב, המאדם אודם בשפה חייב... הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע... והסוחט והמכבס מלאכה אחת היא. תני רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר הצבעים שבירושלם היו עושין סחיטה מלאכה בפני עצמה".

מדברי הירושלמי הללו אנו למדים שהוא סבור, כנראה, שצביעת יריעות המשכן, אינה שייכת למלאכת צובע, כי  רק כך נוכל להבין מדוע הוא לא מוצא צביעה במשכן אלא "שהיו משרבטין בבהמה בעורות אילים מאדמים". מתוך ההקשר בירושלמי נראה שצובע הוא כשאדם יוצר מוקד של צבע בנקודה מסוימת ומבדיל אותה מסביבתה, כעושה חבורה ונצרר בה דם, שאותו מקום מתאדם וסביבתו נשארת בצבעה המקורי. והוא הדין בעורות אילים, שהיו מכים בהם בשרביטים כדי שיהיה הדם נצרר בחברבורות. אבל אישה שצובעת את פניה בצורה אחידה אינה חייבת משום צובע אלא משום מלבן, שמגמתו צביעה כוללת, של הבגד או המשטח. ועיין נשמת אדם שכתב וז"ל:

"ולכן נראה לי דסבירא ליה לירושלמי דמה שצובעין צמר וכל דבר בצבע אחר כל זה הוא בכלל מלבן, דמאי שנא מלבן או שאר צבע, והחיוב דצובע הוא דוקא כשעושה ציורים, כדאיתא התם הצר צורה כו' השני משום צובע, ואם כן אף שהיו צובעין במשכן בתכלת וארגמן כיון שכל היריעה היה צבע אחד אם כן הוא בכלל מלבן ולא בכלל צובע. וזהו דפריך מה צביעה היה במשכן דלא מצינו שם שעשו ציורין בצבע, ומשני שהיו משרבטין באילים, ורצה לומר שהיו מכים בשרביטין שיהיה נצרר הדם בחברבורות. וזהו עורות אילים מאדמים, ר"ל שהעורות נעשה מאילים מאדמים, ולא כפרש"י בתרומה ובודאי לא היה באילים רק חברבורות אדומים וזהו שפיר צביעה כעין ציור, ואתי שפיר"     (כלל ט' ס"ק ג)

ולפי זה נראה לי שאישה שכוחלת סביב עיניה בלבד תעבור משום צובע אף לירושלמי, ורק כשצובעת את פניה כולם חייבת משום מלבן^[3]. וזהו שאמרו בירושלמי, המאדם אודם בשפה חייב משום צובע, שכאן רוצה לאדם רק את השפה. ומובנים דברי הירושלמי בצר צורה בכלי שהראשון, המאייר, חייב משום כותב ומי שממלא את הצבע באיור חייב משום צובע.

מלאכת מלבן היא בצביעה אחידה, וצבעים שבירושלים שהיו צובעים יריעות שלמות וכיו"ב, על ידי שרייה במים עם סממנים של צבע היו חייבים לשיטה זו משום מלבן, ולכאורה אף על הסחיטה שלאחר הליבון, אלא שהצבעים שבירושלים ראו סחיטה כמלאכה נפרדת ונוספת^[4].

בין בגדי לבן לבגדי צבעונים

כתב הב"ח:

"ומכל מקום נראה לחלק דדוקא בבגדי לבן, אבל צבועים אפילו בשל פשתן לא שייך בהו לבון אלא שלא ראיתי לאחד מן המחברים שמחלק בכך"(סוף סי' ש"ב בשם המהרש"ל [בביאורו לטור]).

דברי המהרש"ל תמוהים שצמצם את מלבן לבגדי לבן גרידא.

אם היינו מבינים שמוקד הליבון בניקוי הבגד מלכלוך, לכאורה, לא היה מקום לחילוק זה, שהרי אף בבגדי צבעונים שייך לכלוך. אבל אם מוקד הליבון הוא בהבהרת הצבע הלבן של הבגד [מלבן= הלבנת הבגד], יש מקום לומר שזה קיים רק בצמר שמלבנים אותו ולא בבגדי צבעונים. אולם הרמב"ם כתב להדיא שיש ליבון גם בשָני שהוא הצמר שצבעו אדום, ומוכח מדבריו שיש ליבון גם בזה. ונראה לענ"ד שגדר ה"ליבון" בבגדים צבועים הוא הצהלת הצבע של אותו בגד, ובלבן הוי "ליבון", ובאדום הוי "אידום", ועמדתו העקרונית של המהרש"ל היא שכיוון שהליבון היסודי הוא ליבון של צמר, ושם המגמה היא הלבנתו, ממילא אין לדבר  בזה אלא על בגדי לבן ולא בגדי צבעונים שהם אינת מתלבנים.

דברים דומים לדברי המהרש"ל כתב במנחת חינוך בדעת הרמב"ם:

"דהיה עולה על הדעת דמלבן הוא בדבר לבן כמו צמר.. ולא בדבר הצבוע, על כן נקט שָני דהוא צבוע, ובכל דבר ובכל ענין שייך מלבן" (מוסך השבת מלבן).

והיינו כדאמרן, דמלבן לדעת הרמב"ם, עוסק בצבע, דהיינו, העמדת הצבע המקורי על בוריו, והוא בין באדום ובין בלבן וכיו"ב.

בין ליבון לכיבוס

אמנם מה שנקט המנחת חינוך ששָני הוא צבוע, ונראה מדבריו שכוונתו לצמר שצבעו אותו בצבע שָני [= אדום],  נראה שלא לזה כיוון הרמב"ם. הרמב"ם מחלק בין פעולת הליבון, לפעולת הכיבוס, ובזה הוא דלא כמהרש"ל וה'מנחת חינוך'.

נבאר דברינו:

בהלכה זו [י'] הרמב"ם עוסק בליבון היסודי של חומר הגלם, של הצמר הטבעי, ובזה הוא ששייך האב של מלבן. כשעוברים לדון בכיבוס בגדים וכיו"ב, שם לדעת הרמב"ם הוא רק תולדה וכפי שנפרש את דבריו להלן. לדברינו, שָני אינו צמר שצבעוהו אלא חומר טבעי בצבע זה, והדברים מבוארים להדיא בלשון הרמב"ם בהלכות ביכורים כשהוא עוסק בדיני ראשית הגז, וז"ל שם:

"היה הצמר שלהן אדום או שחור או שחום חייבות בראשית הגז, אבל אם גזז הצמר וצבעו קודם שיתן נפטר מראשית הגז. הלבינו קודם שיתן חייב להפריש אחר שלבנו"   (ביכורים פ"י, הלכה ו).

עולה מדבריו שחיוב ראשית הגז הוא מן הצמר הטבעי, ואם צבעו קנאו בשינוי ונפטר מראשית הגז. עוד עולה מדבריו שליבון הצמר אינו צביעה, שהליבון אינו אלא הבהרת הצבע היסודי, והצביעה צובעת את הצמר בצבע חיצוני, לפיכך ליבון אינו פוטר מראשית הגז.

מכלל דבריו למדנו שהשָני המדובר ברמב"ם הוא הצבע הטבעי, ורק ליבונו, דהיינו הבהרת צבעו ייחשב אב מלאכת מלבן. והדברים סבירים כי הנוהג הוא ללבן תחילה ואחר כך לצבוע, וזהו הסדר ברשימת המלאכות. אבל כיבוס בגדי צבעונים שעליו דיברו המהרש"ל והמנחת חינוך, גדר אחר לו לדעת הרמב"ם, וכפי שנבאר מיד.

הגמרא במסכת זבחים דנה בענייני כיבוס בגדים שניתז עליהם מדם החטאת, וכך נאמר במשנה שם:

"אחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעונין כיבוס"  (צג:).

 ובגמרא שם איתא:

"למימרא דעור בר כיבוס הוא? ורמינהו היתה עליו לשלשת מקנחה בסמרטוט היתה של עור נותן עליה מים עד שתכלה" (צד.).

. וכתב רש"י שם:

"היתה עליו לשלשת - במס' שבת תנן לה היתה על הכר של בגד גיעול של רוק או של צואה מקנחו בסמרטוט בשבת ואינו נותן עליה מים לכלותה להעבירה מפני שהוא מכבס, וכיבוס אב מלאכה הוא היינו מלבן".

אך הרמב"ם כתב:

"המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב"  (פ"ט הלכה יא).

נראה לי שנחלקו ביסוד שהזכרנו למעלה. לדעת רש"י עיקרו של מלבן הוא בניקוי הצמר וממילא גם הכיבוס שעיקרו בניקוי מלכלוך הוא אב מלאכה. אך, לדעת הרמב"ם נראה שיסוד האב של מלבן הוא בזיקה להבהרת הצבע^[5], ולכן מכבס שאינו פועל ישירות במגמה זו, אלא כדי לנקות הבגד מן הלכלוך שעליו, הוא רק תולדה.

נראה שעיקר החילוק בין רש"י והרמב"ם ביסוד דין מלבן נעוץ גם בהבדל ביניהם בראיית הליבון המקורי. במשנת המלאכות (עג.) פירש רש"י שליבון היינו כיבוס הצמר בנהר, וממילא ברור שעיקרו בניקויו מן הלכלוך, ולפיכך גם כיבוס בגדים הוא אב, לשיטה זו. אבל אפשר שהרמב"ם מפרש את הליבון כפעולה שנעשית בחום, כפי ששנינו בפרק ראשון (יז:) בעניין אונין של פשתן שמכניסים אותם לתנור להתלבן. ומצאתי כתוב בספר מעשה אורג, בעניין מלאכת מלבן:

"מאחר שהצמר אינו לבן טהור מטבעו - הרי הרוצה להשיג צמר לבן לחלוטין צריך להלבינו. הצמר מוכנס לתא מוגן בפני אויר בעודו רטוב, ומבעירין גפרית בתוך התא. אדי הגפרית מתאחדים עם החמצן האויר, ויוצרים תחמוצת גופריתית ((SO2. היא מתאחדת עם המים שבצמר, ויוצרת חומצה גופריתית (H2SO3)  שמלבינה את הצמר ע"י הוצאת יסוד החמצן ממנה שזה גורם ליצירת חומצה גפרתית (H2SO)".

כיוון זה של ליבון בתנור ע"י גפרית נקרא תהליך הגיפור, ומופיע בירושלמי (פ"ז, הלכה ב): 'ההין דמגפר', וראה גם ב"ק (צג:) הא דכבריה, וברש"י שם: "בגפרית להתלבן יפה^[6]".

נבהיר יותר את גדר התולדה במכבס לשיטת הרמב"ם. מכבס אינו אלא מנקה לכלוך, ואע"פ שאין עניינו בצביעה הוי תולדה, כי יש בו דמיון לליבון בפעולת הניקוי שבו, כאשר פעולת הניקוי הנעשית באב היא אמצעי לשם השגת הצבע הדרוש של הצמר, ובתולדה המגמה היא הניקוי עצמו מן הלכלוך. אך אפשר שכל מכבס יש בו החזרת הצבע לבגד, אבל הוא תולדה כי המגמה הראשית אינה צביעה אלא ניקוי, ולפי זה יש באב ובתולדה ניקוי ומוקד של הצהלת הצבע, וההבדל ביניהם הוא בכך: באב הניקוי הוא אמצעי להשגת הצבע הטבעי, ובתולדה הניקוי הוא המטרה, ונלווית אליה הבהרת הצבע. 

ובדרך נוספת יש מקום לפרש בדעת הרמב"ם, שהוא סבור שרק ליבון חומר הגלם הראשוני כדי להכשירו לטווייה הוא האב של מלבן, ובהן המוקד הוא עיצוב צבעו  היסודי והטבעי של הצמר או השָני^[7]. אבל פעולות הכיבוס והניקוי של המוצר הסופי אינן אלא תולדה לפי שאין בהן חידוש אלא השבת המצב לקדמותו. 

בסוגיית הגמרא גרסינן:

"...והאמר רב שימי בר חייא משמיה דרב האי מסוכרייא דנזייתא (חתיכת בד שסותמת נקב החבית) אסור להדוקיה ביומא טבא בההיא אפילו רבי שמעון מודה דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות" (שבת קיא.).

וביארו רבים מן הראשונים שהוא משום סחיטה, ובפשיטות סחיטה אסורה כתולדה של דש, שסוחט את המשקה הבלוע בבגד. על כך הקשה הרמב"ן שם:

"ואי קשיא לך להא דאמרי' דסחיטה תולדה דדש היא, מהא דאמרי' לקמן בפ' ואלו קשרים (קיג:) ליעבר זימנין דמתווסן מאני במיא ואתי לידי סחיטה... אומר רבינו תם ז"ל^[8] דתרי גווני סחיטה נינהו חד תולדה דמלבן וחד תולדה דדש, וההוא דהוה תולדה דמלבן ליתיה אלא בבגד שמתלבן ובמים שמלבנין וחייבין עליו אף על פי שאינו צריך למשקין, אבל ביין ושמן ובשאר דברים ליתיה, וכשהוא צריך למשקין הזבין מהן הוא תולדה דדש וחייב כדאמרי' (קמה.) לא חייבה תורה אלא דריכת זיתים וענבים בלבד ואיתא להא בין במים בין בשאר הנסחטין, כך שמעתי וכך הם דבריו בספר הישר".

לדעת ר"ת ליבון שייך רק במים ובבגד שמתלבן לאפוקי האי מסוכרייתא דאדרבה מתלכלכת היא, וכך הם הדברים בתוס', וז"ל:

"דהא סחיטה משום ליבון ולא שייכא בשאר משקים דכל דבר המלכלך את בולעו כגון יין ושכר ושמן לא שייך ליבון בסחיטתו אלא דוקא במים"(כתובות ו. ד"ה האי).

שיטת ר"ת מובנת בפשטות - הוא סבור שליבון הוא ניקוי הבגד מן הלכלוך, ובשאר משקים שאינם מים לא שייך ליבון. כדברי ספר התרומה שכתב:

"דסוחט בגד מיין ושמן אין מתלבן דאכתי צריך לנקותו במים משום חזותא וריחא"   (סי' רמד).

ואף שהלכלוך נתפרק מן הבגד, הבגד לא נתנקה. או שמא יש לדקדק טוב יותר בלשונו, שאף  שיש בזה ניקוי מצד פירוק הלכלוך, לא ניתן לחייב לדעת ר"ת, לפי שעדיין הבגד זקוק לשטיפה מפני חזותא וריחא, ולשיטתו ליבון הוא גם ניקוי הבגד וגם הצהלת צבעו, ורק פעולה המשיגה את שתי המטרות יחדיו, מחייבים עליה, ובשאר משקים אף שמכבסים לעיתים, ומפרקים את הלכלוך, מ"מ אינם מצהילים לגמרי את צבע הבגד עד שישטפנו היטב במים, ולכן לא שייך כיבוס בשאר משקים.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב. עורך: אביעד ביננשטוק