מלבן | 2

בסוף השיעור שעבר ראינו את שיטת ר"ת שקבע כי ליבון שייך רק בבגדים ובמים, ולא בשאר משקים. אולם בהרהור נוסף חשבתי שיש מקום להציע הסבר נוסף אפשרי בשיטת ר"ת.

נראה לי להציע שיש שני גדרים במלאכת מלבן: ניקוי מלכלוך וליבון הצבע המקורי, ושני גדרים אלו נעשים בשתי פעולות, בשני שלבים:  הכיבוס והסחיטה.

נבהיר את דברינו: אמנם, איסור סחיטה נידון במספר סוגיות בהרחבה, אולם מכל מקום לא נתברר כ"כ גדרו של האיסור. בשיעור שעבר ראינו את המחלוקת בירושלמי האם סחיטה וכיבוס מלאכה אחת הן, או כשיטת צבעים שבירושלים שהיו עושים סחיטה מלאכה בפני עצמה. ונראה ביסוד מחלוקתם, שהעמדה הפשוטה רואה את הסחיטה כמשלימה את הכיבוס, ומשתייכת אליה, והצבעים סברו שכיבוס עניין אחד הוא, והוא הניקוי של הבגד, אבל סחיטה קשורה לצביעה. ואילו שיטת הירושלמי, כפי שהובאה בפרק הקודם, היא שצביעת הבגד בצורה אחידה שייכת לליבון, והסחיטה של הבגד לאחר שרייתו בצבע, או לאחר כיבוסו היא מלאכה בפני עצמה, שכיוון שאין בה צבע חדש מבחוץ, אלא הצהלת הצבע הקיים, ועיצובו הסופי על ידי הסחיטה, הוא מלאכה בפני עצמה.[וראה עוד להלן שיטת הרמב"ם בגדרי סחיטה]

נשוב להסבר שיטת ר"ת: מגמת הכיבוס היא פירוק לכלוך מן הבגד, וזה שייך אף ביין, ובשאר משקין. מגמת הסחיטה היא ליבון הבגד, והשבת צבעו המקורי ע"י הוצאת המשקים שהצטברו בו. ובזה, כיוון שהמגמה היא הצבע, סבור ר"ת שאין לחייב אלא במים, כי סחיטת יין דורשת עדיין ניקוי במים משום חזותא וריחא. אם נאמץ כיוון זה, נוכל לומר שאע"פ שר"ת טען שסחיטה לא שייכת אלא במים ולא בשאר משקים, אפשר שאף הוא מודה שיש כיבוס ביין, דהיינו, שאם יש כתם בבגד, ואדם רוצה לכסכסו ביין כדי לפרק את הכתם, יש לחייב אותו על שלב זה בפני עצמו.

שיטת הרמב"ן

נעבור לדון בשיטת הרמב"ן החולקת. הרמב"ן העיר על ר"ת:

"ואין הלשון הזה מתוקן, אבל כך ראוי לומר כל סוחט פירות תולדת מפרק בצריך למשקין ושיעורן כגרוגרת ואין דישה אלא בגדולי קרקע כלומר בפירות וכיוצא בהן, והסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן והוא נמי בכל שמכבס בין במים בין ביין כדאמרי' התם (ב"ק קב.) לאכלה ולא למשרה ולא לכבוסה, והוא שמתכבס הבגד בכך מעט"           (כתובות ו.).

דברי הרמב"ן טעונים בירור יסודי: הרמב"ן סבור שיש כיבוס ביין ובשאר משקים, ואף הביא ראיה לכך מן הסוגיה בבבא קמא, לעניין פירות שביעית שניתנו לאכילה ולא לכביסה (ויש שהביאו ראיה  מן הפסוקים: 'כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה'^[1]). מסתבר לפיכך שהוא סבור שעיקר המלאכה הוא בפירוק הלכלוך מן הבגד, אף אם איני מקבל תוצאה של בגד נקי. ואכן יש בכוחו של היין לפרק כתמים ולכלוך מן הבגד, אלא שהוא זקוק אח"כ לשטיפה יסודית.

אבל מאידך, הרמב"ן הזכיר שחיוב הסוחט בגדים הוא תולדת צובע כדרך מלבן. בעיני נראה פשוט שאין כוונתו לחייב משום צובע, שהרי מה צביעה שייכת במים שהוזכרו בדבריו שם? לפיכך, ברור שכוונתו שסחיטת הבגדים נועדה להוציא מהם את עודף הנוזלים שנספגו בהם בתהליך הכיבוס, ועיקר חשיבות הסחיטה היא בכך שבהוצאת הנוזלים, מתבהר צבעו של הבגד, וזהו שאמר הרמב"ן תולדת צובע בדרך מלבן.

אבל, לפי הסבר זה קשה, שנראה שארכביה לשיטתיה אתרי ריכשי: ניקוי הלכלוך, ויסוד הזיקה לצביעה שהוא הבהרת צבע הבגד על ידי סחיטתו, וצ"ע.

ונראה לומר, שיש לדעתו שני מוקדים בליבון: הניקוי מחד, והבהרת הצבע מאידך, ובנוסף הוא מחלק בין המכבס לבין הסוחט.

יסודו של כיבוס הוא בניקוי הבגד מן הלכלוך, והסחיטה מתחברת ליסוד השני של מלבן, כי עיקר ייעודה הוא להוציא את הנוזלים ולהבהיר את צבעו של הבגד, וזהו שהזכיר הרמב"ן בהקשר זה – תולדת צובע בדרך מלבן. ומה שחידש הרמב"ן שאף הסחיטה ביין יש לחייב עליה, בזה הוא חולק על ר"ת בהסברנו האחרון בדבריו, והוא סבור שלפי שיש בה פירוק הלכלוך ואף שהוא עדיין צריך שטיפה מן היין, מכל מקום הכתם שהיה בבגד התפרק והלך לו. ואף שעיקר החיוב בסחיטה הוא מצד הפן של הצביעה שבמלבן, ואכן, יש בסחיטת היין מן הבגד משום הבהרת צבעו של הבגד, אבל הרי בלא היין היה מצבו טוב יותר, אלא שכיוון 'שמתכבס הבגד בכך מעט', כלשון הרמב"ן, יש לראות כרגע בתהליך הסחיטה תולדה של מלבן, בפן של הבהרת הצבע[2].

אך, ראיתי לרבים מן האחרונים שפירשו דברי הרמב"ן שמחייב בסחיטה זו משום צובע דווקא^[3]. אזכיר בהקשר זה את דברי ה'אבני נזר' שאף הוא עמד על האבחנה בין מכבס לסוחט  בכיוון שהצענו, אלא שמסקנתו שונה בפירוש דברי הרמב"ן:

"דמלאכת מלבן היא הסרת הלכלוך. והרי לכלוך זה כאילו אינו. כיון שסופו להתנגב ולכלוך המים עתיד להתבטל. ועל כן בסחיטה לא עביד הסרת הלכלוך כלל. כיון דלכלוך זה כאילו אינו. אך כיון דבסחיטה מצהיל מראה הבגד שהמים היו מכהים מראה הבגד ובסחיטה חוזר מראה הבגד חייב משום צובע. דבזה אין לומר הלא אף בלא סחיטה יתנגב ויחזור הבגד למראהו. דמשום הא לא חשיב מראה הבגד מעכשיו. דלא אזלינן בתר סופו רק לבטל הוייתו של עכשיו. ועל כן חיוב מלבן הסרת הלכלוך פטור דהויית הלכלוך בטל מעתה. אבל משום צובע שחיובו על מראה הבגד. והא לא חשיב הויית מראה הבגד משום סופו. ומה שכתב הרמב"ן תולדת צובע כדרך מלבן. היינו דלא דמי לגמרי לצובע שעושה מראה חדשה, וזה רק מחזיר מראה הבגד לקדמותו. על כן אמר כדרך מלבן נמי הבגד הי' תחילה בלא לכלוך והוא מסיר הלכלוך להיות כמקדם"

                                                                            (סי' קנ"ט).

לדבריו אין לחייב סחיטה משום מלבן בדעת הרמב"ן כי אם משום צובע, ואע"פ שאינו צבע חדש, זהו שכתב הרמב"ן תולדת צובע בדרך מלבן, וצ"ע.

היוצא מדברינו עד כה שניתן להצביע במלאכת מלבן על אחד משני מוקדים:

1. מוקד צביעה או הצהלת הצבע של צמר או בגדים, וכן נראה מן הירושלמי, הרמב"ן^[4] והרמב"ם.
2. מוקד של ניקוי הבגד מן הלכלוך שדבק בו, כפי שעולה ככל הנראה מדברי רש"י ואולי גם משיטת ר"ת^[5] והתרומה.

משפירשנו את גדרי סחיטה ע"פ דרכנו, נזכיר את דברי הרמב"ם  בעניין זה:

"והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבס וחייב, שהסחיטה מצרכי כיבוס היא כמו שההגסה מצרכי הבשול"            (שבת פ"ט, הלכה יא).

וראה 'אבני נזר' שכתב:

"שהסחיטה מצרכי הכיבוס כמו שהגסה מצרכי הבישול. והנה הא דהגסה צורך הבישול. היינו דאף שהמבשל חייב. המגיס גם כן חייב .. והחיוב הוא משום שקירב בישולו כמו שכתב הרא"ש [שבת, פ"ג סי' י"א]. ומשמע דהאי טעמא נמי בסוחט. והיינו דמכבס מוציא הלכלוך מהבגד ועדיין נשאר בו לכלוך המים שמשנים מראהו לזה בא הסחיטה להוציא לכלוך המים .. ויען שידוע שאף אם לא יסחוט במשך זמן מה יתנגבו מאליהן. ואין הסחיטה רק קירוב ניגוב. על כן מדמה אותו הרמב"ם למגיס שהוא מצרכי הבישול שמקרב בישולו. כן הסוחט מקרב נקיון הבגד ממים"                                          (שם).

אך כבר עמדנו בדין מגיס על שיטת הרמב"ם  במושג זה של 'צרכי המלאכה', שנראה לנו שעיקר כוונתו היא שכל פעולה שנעשית כחלק מן המסגרת של הפעולות השגרתיות הנעשות  במלאכה מסוימת היא חלק מן המלאכה, בלא להיכנס לגדר המדוייק של התועלת בפעולה זו, ודי בכך שהיא פעולה הנעשית תדיר כחלק מהתהליך של הבישול או הכיבוס.

ליבון במים ובשאר משקים

בתוך דברינו למעלה הבאנו את מחלוקת הראשונים בשאלה האם יש ליבון בשאר משקים: לדעת ר"ת אין ליבון ביין^[6] ובשאר משקים, ואילו הרמב"ן הוכיח מן הסוגיה בבבא קמא (קב.) בעניין שימוש בפירות שביעית שיש כיבוס גם ביין, והסכים עמו בר"ן[7].

בספר יראים כתב כי באופן עקרוני יש ליבון גם ביין ובשכר, אלא שלא אומרים בהם שרייתו זהו כיבוסו, וז"ל:

"וכי אמרינן שריית בגד זו היא כיבוסו דוקא במים אבל ביין או בשכר אין זה כיבוס אלא טינוף כדתנן בפ' רא"א תולין (קלט:) מסננין את היין בסודרין וסודרין של בגד הן ולא של עור ואמרינן נמי בפ' במה טומנין (מח.) הניח נטלה עילויה פי' נטלה שהשכר טופח עליו הניח על הבגד ואמרינן התם לא חשו בו משום שרייה אלא משום סחיטה"       (סי' רעד).

אמנם בבית יוסף התלבט בעמדת הרמב"ם בזה:

"אבל לענין מה שכתב דביין נמי שייך כיבוס לכאורה יש לדקדק מלישנא דהרמב"ם איפכא דבמים דוקא קאמר דחייב הסוחט אבל לא בשאר משקין^[8]. אלא שבפרק כ"ב (הט"ו) כתב הסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהם בפי האשישה וכיוצא בה לסתמה שמא יבא לידי סחיטה עכ"ל. ומדלא פירש דבאשישה מלאה מים דוקא קא מיירי משמע דבשאר משקין נמי מיחייב הסוחט את הבגד משום מכבס^[9]"         (סי' ש"כ).

על אף הסתפקות זו, ב'שלחן ערוך' פסק:

"יין או מים שהם צלולים, מותר לסננן במשמרת. אבל בסודר, מים אסור משום ליבון, ויין ושאר משקין, מותר"             (סי' שי"ט סעיף י).

וכתב על כך ה'מגן אברהם':

'ומ"ש בסי' של"ד דאסור ליתן מים היינו נמי שמא יסחוט והוי כיבוס, אבל בשאר משקין סחיטה שלהם אינו אסורה אלא משום תולדה דדש מפני שאינן מלבנין המשקין ולכן לא גזרינן שמא יסחוט כמ"ש התוס' ספי"ד והסמ"ג והמאור פ"ד דביצה. אבל למ"ד דאפי' אין בו לכלוך אמרי שרייתו זהו כיבוסו דוקא ביין מותר לסנן דאין זה כיבוס אלא טינוף"       (ס"ק יא).

ומשמע שמבין שאין ליבון כלל ביין.

אבל ב'משנה ברורה' כתב:

"דלא שייך בהו שמא יסחוט שאין הבגד מתכבס ומתלבן על ידם ואפילו את"ל דגם על ידם מתלבן קצת מ"מ לא חיישינן לסחיטה דאינו חושש לסחטם דאינו יכול לנקותו מריחו וחזותו ולצורך משקה הבלוע בו ג"כ אין דרך לסחטם"       (ס"ק לט).

משמע מדבריו שסבור שיש לחוש לשיטה שיש ליבון ביין, אלא דלא גזרינן שמא יסחוט.

והט"ז (סי' שכ) כתב לחלק בין יין אדום ליין לבן, שרק יין לבן מלבן ויין אדום אינו מלבן^[10]. לכאורה, יש להקשות על דבריו מן הפסוק "כיבס ביין לבושו ובדם ענבים סותוה", משם מוכח שאף ביין אדום מכבסים! שאלה זו יישב בשו"ת 'יהודה יעלה':

"אמנם אדרבה מקרא זה מוכח כהט"ז מדכפל הענין במלות שונות דהל"ל כבס בדם ענבים לבושו וסותה אלא ע"כ כבס ביין לבושו ביין לבן קאמר ובדם ענבים הוא יין אדום סותה פירוש שתייה ולא לכביסה וכדדרש הש"ס בכתובות הנ"ל ושמא תאמר אינו מרוה ת"ל סותה פירש רש"י שהיין מסית את השיכור. ואת"ל נמי אין מקרא יוצא מידי פשוטו וסותה פירש כסותו נמי ניחא מדחלקם הכתוב יין לבן ואדום גם שניהם אכביסה קיימו אבל חלקם גם כן בחילוק בגדים. וה"פ הקרא כבס ביין ר"ל ביין לבן לבושו הוא בגד לבן. ובדם ענבים ר"ל יין אדום סותה הוא בגד אדום [כמ"ש מדוע אדום ללבושך]"      (אורח חיים א' סי' עג).

ובאבני נזר כתב לסייע לדברי הט"ז מדברי הר"ן שכתב:

"וביין ליכא למיחש לסחיטה משום דסחיטה מתורת כיבוס מיתסרא וביין כי סחיט אכתי נשאר לכלוך אדמומיתו ומשום הכי ליכא למיחש ביה"                                                 (טז: באלפס).

ומכאן דייק האבני נזר (קנ"ח, א) שאין ליבון ביין אדום לדעת הר"ן, וכשיטת הט"ז.

אולם, לענ"ד נראה דלא דק, שהרי הר"ן כתב בפירוש (בסוף שמונה שרצים) שיש ליבון ביין, ומה שכותב בביצה הוא רק שמפני שנשאר לכלוך אדמומיתו, אין חוששים שמא יסחט. וכך כותב הר"ן בהמשך דבריו שם:

"והיינו דתנן מסננין את היין בסודרין היינו בסודרין שעומדין לכך דבהנהו לא אתו למיסחט^[11]'.

אלא שנראה לי שהר"ן מחלק בין ליבון ביין לבין סחיטת יין מבגד. דליבון שייך ביין אם רוצה להסיר כתם מסוים, אבל סחיטת בגד מיין אין בה משום ליבון כיוון שנשאר בו לכלוך אדמומיתו, אין לחייב. ובזה הוא מאמץ את הסברנו בר"ת שמחלק בין כיבוס לסחיטה, אלא שעל פי הט"ז כך הוא הדין: יש ליבון בכיבוס בין ביין אדום ובין ביין לבן, אבל סחיטה היא רק ביין לבן ולא באדום^[12].

ופסק הש"ע:

"יש אומרים שאין יכול ליתן עליו משקין כדי שיכבה כשיגיע להם; ויש אומרים שמותר לעשות כן בשאר משקים, חוץ מן המים, משום כיבוס; ויש מתירים אפילו במים. ודברי סברא שנית נראים" (סי' של"ד סעיף כד).

גם סעיף זה יכול להתפרש בשני אופנים. יש לפרש שהחלוקה בין מים לשאר משקים, היא בסוגיית שרייתו זהו כיבוסו (שתידון באחד השיעורים הבאים), ולדעה זו יש כיבוס ביין, אלא שלא אומרים ביין שרייתו זהו כיבוסו, ובמים אמרינן שרייתו זהו כיבוסו. ויש לפרש שביין אין ליבון כלל ומטעם זה התירו יין ואסרו במים.